“שמונה עשר אלף שקל זה לא יותר מידי?” — “כן, אבל תראה, בכזו השקעה ויש לך מקצוע מבוקש ופרנסה בשפע. לא שווה?!”

“שמונה עשר אלף שקל זה לא יותר מידי?” — “כן, אבל תראה, בכזו השקעה ויש לך מקצוע מבוקש ופרנסה בשפע. לא שווה?!”

מאת: הרב חיים ועקנין

בימים אלו יוצאת לדרך השנה האקדמית החדשה עלינו לטובה, והרגשתי שחייבים מעט לדבר על הענין הזה.

על טוהר הענין על פי שולחן ערוך והאם מתאים לאברך חסידי וכו’ וכו’ יפסקו הרבנים וידונו המשפיעים. רציתי רק קצת לתת פרופורציה חסידית לענין הזה. ‘הדרך שלך להצלחה’, ‘והצלחת לרעך כמוך’, ‘תלמד להצליח’… הרבה משפטים יפים ובעיקר אווירה שמשדרים היום, ולא רק מהמכללות אלא גם ממקומות העבודה, תקשורת, ואפילו חרדית (לפחות ככה קוראים לזה) וגם סתם מאיזה הורה או סבא מודאג. כולם טוענים שהדרך להסתדרות בעבודה היום חייבת לעבור בלימוד מקצוע וככל שיהיה מפרך יותר כך הפירות יהיו גדולים יותר, כמו שנאמר “יגעת ומצאת תאמין” (מה, לא נכון?! אומר הדוד…).

האמת, את ההרגשה הזאת אפשר להבין. קשה היום להביא פרנסה הביתה. כבר לא מדברים על דירה (בקרוב אצלנו, תגידו אמן!). סתם טיול תמים בסופר לקנות חלב, טיטולים ו… יכול להיגמר בארבע ספרות, וממש לא התפזרנו… (וזה עוד אחרי שוויתרנו על המילקי)

אם לוקחים את כל מה שמסביב, זה יוצר ים של חרדות ואז כל האצבעות מובילות לכיוון המכללה הקרובה. אז את ההרגשה אמרנו, אפשר להבין. סיפר לי חבר  שאפילו ב”קוקה קולה” קבעו בין תנאי הסף  תואר ראשון. עכשיו אני מבין איך יוצאים ככאלה בקבוקים…

אבל בואו וניגש רגע לעובדות.

א. על פי הסטטיסטיקה רוב הלומדים במכללות ובאוניברסיטאות לא זוכים לעבוד במקצוע אותו הם למדו.

ב. הרבה תלמידים מלינים על חומרים ועל שנים מרובות אותם בילו בין כותלי ה… בלי קשר לתפקיד שלהם.

ג. הרבה תלמידים למדו ואין להם מקום עבודה (בהצלחה לעורכי דין שלנו. מנהלי חשבונות ועוד הרבה מקצועות שהשקיעו שנים אבל השוק פשוט רווי ממקצועות אלו וגם הרבה שכן עובדים נאלצים לקבל שכר מינימום הרבה זמן עד שיתקדמו…).

ד. ועד נקודה קטנה: בסיום הקורס לייעוץ חינוכי, קיבלנו קורס קצר בנושא מציאת עבודה וקיבלנו רשימה של דברים חשובים שיסייעו לנו איך לדבר בראיון העבודה, איך לכתוב קורות חיים. לסיום אמר המרצה: אין כמו מקום עבודה שיש לך בו חבר, קרוב או בן משפחה. דבר כזה יכול לסייע המון (פרוטקציה בלעז). אני לא אומר שהכול מתנהל כך. יש הרבה קורסים מאוד יעילים ואנשים שמתפרנסים מאוד יפה בגלל מקצוע שרכשו. אבל אני רק רוצה שתבינו דבר אחד: הדרך לפרנסה לא עוברת דרך אף מכללה או קורס אלא זה רק ‘כלי’ לברכה וצריך להתפלל הרבה כדי שזה יצליח.

אז נכון, זה נשמע מאוד הגיוני, תלמד מקצוע ותסתדר, לא תלמד — לא תסתדר. אבל מה לעשות אנחנו לא בעולם הגיוני. וכמו שמדייק הרבי: “יגיע כפיך” דוקא שהידים יעשו כלי לפרנסה אבל הראש יישאר פנוי לתורה ומצוות. וכמו שמספרים על הרב אלפרוביץ שחיפש דווקא לעבוד בבנין ולא במשרד כדי שהראש יישאר פנוי לחשוב חסידות בזמן העבודה.

אם פעם היינו צריכים לעשות את הענין של יגיע כפיך ולא ראשך בקבלת עול — היום בדורנו רואים במוחש ש’לא לחכמים לחם’ ולא לפרופסורים חלב והרבה דברים שהיו נראים שבוודאי יצליחו לא תמיד עבדו אלא שברכת ה’ היא תעשיר, וכשיש את ברכת ה’ אז כל כלי יתמלא.

גם אם איננו בדרגה הזאת, וכן עובדים בעבודה שדורשת את הראש שלנו, עדיין נדרש שיהיה זה באופן של “כפיים”, בהבנה שזהו “כלי” ותו לא, ובטח לא להשקיע ראשנו ורובנו בדבר שאינו העיקר. ועכשיו תאמרו — והרי זה לא הגיוני, כדי להתפרנס צריך להיות מונח בזה עד הסוף?!

אתם יודעים מה? בואו תשמעו סיפור על משהו הגיוני שעשו לפני שמונים שנה.

ברוסיה רצו מאוד מדינה חזקה והחליטו שבמקום לקחת עשרים אחוז מס או ארבעים, פשוט הכל יהיה שייך למדינה וכולם יעבדו למען המדינה ואז ממילא המדינה תהיה עשירה יותר וחזקה יותר. נשמע מאוד הגיוני, לא?!

דרך אגב, עד היום בצפון קוריאה ובקובה וגם בסין עדיין מאמינים בזה… אבל התוצאה היתה שדווקא השכנה המפונקת ממערב שדגלה בלתת לכל אזרח להתפתח לפי הקצב והיכולות והרצון שלו בלי לכפות עליו לעשות כל רגע את טובת המדינה, הצליחה יותר: גם האזרחים מרוצים ותורמים יותר למדינה וגם המדינה נהייתה יותר חזקה.

למפרע העולם למד שדווקא כשלא ננעלים עד הסוף ומשאירים פתח לסגנון האישי של כל פרט אז מגיעים להצלחה גדולה יותר. אני מרגיש שגם בנושא ההשכלה הגבוהה התפתח מעיין קומוניזם קטן שגורם לאנשים במקום להיות מה שהם וגם ללמוד מקצוע — לתת את השנים היפות של תחילת שנות העשרים בעיקר ללימוד מקצוע להפנות את כל המרץ האנרגיה ולהקריב כמעט הכל רק בשביל דבר שקוראים לו קריירה.

אז תשאלו אותי: הרי אמרת שיש לימודים שכן הועילו?

חבר’ה, קטונתי מלקבוע אם כן או לא. מטרת השורות האלו היא לא נגד קורס כזה או אחר אלא כדי שנפסיק להיות מורעלים על הענין ונחזור לקו של הרבי: יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך.

נכון, נראה הרבה מודעות יפות שמשדרות הצלחה עם חיוך של פרזנטור מרוח מאוזן לאוזן… שגורם לך להרגיש שאם אתה לא בסיפור — אתה לא קיים…

אבל הרי טבלנו במקווה ולמדנו חסידות, בואו נהיה מעל כל זה ונבין שלטובתנו הרוחנית (וגם לטובת חשבון הבנק שלנו) ההצלחה שלנו תהיה דווקא אם נפעל באופן של רק “יגיע כפיך” שהראש יהיה מונח בעיקר ו”קריירה” אמצעי. ואז נצליח.

בואו נתוועד על זה. ונצליח.