שנת הלימודים הראשונה של רשת בתי ספר חב”ד, תשי”ג, נפתחה עם קשיים לא מעטים. כך למש

שנת הלימודים הראשונה של רשת בתי ספר חב”ד, תשי”ג, נפתחה עם קשיים לא מעטים. כך למשל בית הספר ביפו נפתח על ספסלים ברחובה של עיר, תחת ענפי עץ תות. לאורך כל שנת הלימודים הראשונה לא קיבלו המורים כל משכורת • מהתכתבות עניפה המצויה בגנזך המדינה – שנחשף לראשונה כאן ב”בית משיח” – עולה כי חרף העובדה ששר החינוך אישר את בית ספר חב”ד ביפו, הרי שפקידים בעלי דרגים נמוכים יותר, הערימו קשיים אדירים בכל הקשור להכרת בית הספר כמוסד רשמי. לקרוא ולא להאמין! • על כל זה ועוד, בפרק שלפנינו הסוקר את ימי הבראשית של בית ספר חב”ד ביפו • פרק רביעי

חנוכת-הבית של בית-הספר ביפו. מימין לשמאל: ר’ יצחק גאנזבורג (עומד); המנהל, ר’ אורי בן-שחר; מנהל מחלקת החינוך, מר אביבי; נציג הדתיים בעירייה, מר משה מגיד (נואם), והמפקח, מר נחמיה וולנשטיין

תנאי פתיחה קשים

יום חמישי, י”ד באלול תשי”ב.

היום המיוחל בא והגיע – זה היום בו נפתחה שנת הלימודים בארץ ישראל. מאות בתי ספר נפתחו ברחבי הארץ, רבבות תלמידים, אלפי מורים ואנשי חינוך. בתוכם ארבעה בתי ספר חדשים שנפתחו במסגרת ‘רשת אהלי יוסף יצחק’: ביפו, כפר סבא, מנחת (מלחה) ירושלים, וזרנוגה (מעברה ליד רחובות). אפשר היה להגיד “בשעה טובה ומוצלחת”, ואולי אפילו “מזל טוב”. ארבעה אלו נפתחו כנגד כל הסיכויים וכנגד כל האפשרויות, שכן פתיחת בתי ספר אלו לוו בהתמודדויות לא קלות; חלקן הגדול נפתר רק יום אחד לפני פתיחת שנת הלימודים. היו גם היו בעיות סבוכות שנגררו אל תוך שנת הלימודים. אף על פי כן, מנהלי ה’רשת’ יחד עם מנהלי בתי הספר בהכוונת הרבי ובעידודו, עשו הכל כדי לעלות את בתי הספר החדשים על דרך המלך.

הנה דוגמה של בית ספר אחד, אחד מתוך ארבעה – הלא הוא בית הספר החדש ביפו.

“סכנה דרוויש”, זה שמה של מעברה ששכנה באותם ימים על גבול בת-ים יפו. במעברה זו נערך הרישום לבית ספר העתידי שתוכנן לקום ביפו לקראת פתיחת שנת הלימודים תשי”ג. הרישום בוצע על ידי פעילי ה’רשת’ ובראשם המייסד וחבר ההנהלה הרב זושא וילימובסקי. קשיים לא מעטים ליוו אותם בדרכם. אמנם רוב העולים במעברה היו יהודים שומרי מצוות, אבל רובם התקשו להסכים להוציא את ילדיהם מבתי הספר הממלכתיים על מנת לרשום אותם לבית ספר שבעצם לא היה קיים, אלא על הנייר בלבד. וכך במעגל סובב, הסתבכו העניינים: אם לא היה מבנה, לא נרשמו תלמידים, ואם לא נרשמו תלמידים, משרד החינוך לא נתן אישור להקמת בית ספר. כיוון שזה המצב, עשתה עיריית תל אביב-יפו כל מאמץ כדי למנוע את הרישום, וחוזר חלילה.

כדי להקשות על ההורים שביקשו בכל זאת חינוך על טהרת הקודש, הודיעה עיריית תל אביב, כי כל הורה שיביע נכונות להעביר את ילדיו לבית ספר החב”די, עליו לגשת באופן אישי למחלקת החינוך בעירייה ולהצהיר בכתב ובעל פה על רצונו להעביר את הילד לבית ספר שיפתח בקרוב. ואכן, אותם הורים שביקשו זאת בכל זאת, הגיעו אל העירייה, אלא ששם נתקלו בפקידים שהזעיפו פניהם נוכח הבקשה, ואלו הבהירו חד-משמעית כי לא קיים בית ספר כזה ואיש אינו יודע אם בכלל יקום…

נראה היה שכל הכוחות פעלו כנגד הקמת בית הספר ביפו, אולם ברחמי שמים, רצונם של אנשי המעברה בחינוך תורני גבר על כל הקשיים, והרישום צבר תאוצה בכל זאת. אולם גם אז, לא מיהרה העירייה להעניק מבנה לבית הספר.

מכיון שמבנה לא ניתן, פתח מנהל בית הספר ר’ אורי בן שחר את שנת הלימודים עם שישים תלמידים ישובים על מספר ספסלים, תחת עץ תות בעל ענפים מרובים שהטילו צל על שטח נרחב ליד אחד מבתי הכנסת בעיר יפו. ההורים לא אהבו את המצב, החמיצו פנים, אבל בראותם את המורים והמנהל הצעיר נכונים להשקיע בתלמידים את כל נשמתם, הסכימו לתת אימון והותירו את ילדיהם ב”בית ספר” על אף תת-התנאים ששררו בו. כך החלה שנת הלימודים…

ברבות הימים, לאחר שבית הספר הוקם והיה לעובדה גמורה, הצליחו מנהל בית הספר לצד הנהלת ה’רשת’ לשכנע את ראשי אגף החינוך בעירייה להציב מבנה ארעי במקום, כשאחריו הגיעו מבנים זמניים נוספים.

האמת ניתנת להיאמר, כי מצב החינוך הכללי היה באותם ימים בכי רע. קצב העליה המזורז שהיה באותן שנים, הביא לארץ ישראל רבבות ילדים חדשים, ומערכת החינוך הכללי לא עמדה בעומס. בעיתון ‘דבר’ מיום י”ד באלול תשי”ב – יום פתיחת שנת הלימודים – התבשרו קוראי העיתון כי בקרוב יותאמו מבנים לבתי ספר מזרם העובדים בשכונות קרית שלום וכפר שלם. ומה יעשו התלמידים: “בינתיים ייאלצו ילדי שתי השכונות להתבטל מלימודים”. משורה קצרה זו ניתן להבין את הפלונטר אליה נקלעה עיריית תל אביב, כאשר קמו וצצו בתי ספר חדשים בעוד שלא היה לה תקציב ומבנים לבתי הספר הממלכתיים.

בתחילה חולקו התלמידים לארבע כיתות, סליחה, ספסלים, אותם לימדו ארבעה מורים: המנהל הרב אורי בן שחר, המורה ר’ דוד גרין, המורה גב’ חוה בליז’ינסקי והמורה גב’ ציפורה הבר. זו האחרונה סיפרה לימים את התרשמותה מאותם ימים: “לא היה לי שום תואר או תעודות. גם כיתה אמיתית לא הייתה ולא שום סממן אחר שהזכיר בית ספר. אספתי את הילדות, התיישבנו מתחת לעץ ו..פשוט התחלתי ללמד”.

“בית הספר לא יחזיק מעמד”

הנהלת הרשת מצדה פנתה באופן רישמי אל עיריית תל אביב-יפו להכיר במוסד כרישמי, שכן לומדים בו שישים תלמידים, אך העירייה לא ראתה צורך להזדרז בנושא זה, שכן היה לה מספיק לדאוג לכתות בעבור בתי הספר הממלכתיים. כך המשיכו הלימודים בינתיים על ספסלים מתחת לעצים.

שבועיים חלפו, ובליל ערב ראש השנה הוקם צריף שוודי שהיה מורכב מחלקים הניתנים לפירוק והרכבה. את הצריף המפורק הביאו בחורים מהישיבה בלוד. לאחר עבודה במשך כל שעות ליל ערב ראש השנה, עמד הצריף בן שלושת החדרים על תילו. יחד עם הצריף הובאו גם שולחנות וספסלים וכן ציוד לימודי. ולמה הוקם הצריף דווקא בליל ערב ראש השנה? מסתבר שגם לכך הייתה כוונה מיוחדת, כפי שסיפר הרב מאיר בליז’ינסקי, ממנהלי הרשת באותם ימים: “ידענו שיש חוק המורה להשאיר על תילו מבנה שקיים שלושה ימים, אלא אם כן ינתן אישור הריסה מבית משפט. החלטנו לנצל את שני ימי ראש השנה כדי להשלים לשלושה, וכך בנינו את הצריף בכוחות עצמנו ובכספנו בערב ראש השנה. לאחר החג כבר היו שלושה ימים למבנה”.

דבר הקמת הצריף הגיע לאוזני ראשי מחלקת החינוך בעיריית תל אביב-יפו, ומספר ימים אחר כך, ביום ו’ בתשרי, הגיע מר אביבי, סגן מנהל המחלקה, לביקור ממושך בבית הספר. הוא לא התרשם מהמקום והודיע כי לדעתו אין צורך לאשר את בית הספר שכן ממילא לא יחזיק מעמד יותר ממספר שבועות, אולם מכיון שהמנהלים מתעקשים לאשר את בית הספר, הוא יעביר את הבקשה לראש העירייה, מר ישראל רוקח.

חלפו עוד חודשיים ימים בהם בית הספר טרם הוכר על ידי עיריית תל אביב. בשלב זה כבר החלו בכירים במערכת החינוך לתהות אם יש אכן צורך ב’זרם’ החב”די בכלל ובבית ספר ביפו בפרט. בהתכתבות עניפה שאיתרתי ב’גנזך המדינה’ – איתרתי שרשרת מכתבים בין אגודת חסידי חב”ד והנהלת הרשת לבין משרד החינוך ועיריית תל אביב-יפו אודות בתי הספר החדשים. התכתבות זו מאירה באור חדש את הנעשה באותם ימים מאחורי הקלעים.

נתחיל ממכתבו של מר בן ציון לוריא, מנהל המחלקה לתקן בתי הספר והמורים, שכותב בט”ז כסלו תשי”ג לשר החינוך בן ציון דינור אודות “בתי הספר מזרם חדש – חב”ד”. הוא מבהיר כי לא מדובר במוסדות המתיימרים להיות ‘בלתי זרמיים’, אלא הם זרם בפני עצמו המבקש לרשום אליו תלמידים גם ממוסדות אחרים וזאת מסיבות אידיאולוגיות. לטענתו כמה מבתי הספר החדשים שהוקמו מתחרים לבתי ספר אחרים השוכנים בקרבת מקום. את מכתבו הוא חותם: “התחרות הזו עולה לנו באלפי לירות. אני מבקש לקבל הוראות באיזו דרך עלי למנוע הוצאות כספים מיותרת זו”. ובמילים פשוטות: מנהל מחלקת התקנים של בתי הספר, מבקש לסגור את בתי הספר של חב”ד!

לדעה זו הצטרף גם יעקב ניב, המפקח הראשי לזרם העובדים [זרם חינוכי המזוהה עם השמאל], ששיגר מכתב אל אברהם ארנון, ממלא מקום מנכ”ל משרד החינוך, בו הביע את התנגדותו לזרם החב”די. המכתב הזה הועבר לטיפולו של בן ציון לוריא הנזכר. זה האחרון השיב ליעקב ניב: “קיבלתי את העתק מתזכורתך אל מר א. ארנון בדבר חסידי חב”ד. שאלה זו מטרידה אותי מזמן. כבר פניתי פעמיים אל השר והעמדתיו על הבזבוז שבתי ספר מזרם חדש זה עתידים לגרום בתקציבנו”.

אולם נראה כי קולם של חסידי חב”ד היה קרוב יותר לאוזנו וללבו של השר דינור, אשר לא שעה להפצרות בכירי משרד החינוך, והרשת המשיכה לפעול. השר כמובן לא יכול היה למנוע את האווירה העוינת ששררה בקרב דרגים שונים במשרד החינוך וברשויות המקומיות.

תכתובת ענפה
לאישור בית הספר ביפו

החיצים הופנו בצורה ישירה גם כנגד בית הספר החב”די החדש שהוקם ביפו. באותם ימים נפתחה התכתבות ענפה בנושא בית הספר. זו החלה במכתבו של ד”ר ז. כסיף, מ”מ מנהל המחלקה לחינוך בעיריית תל אביב, שכותב למנכ”ל משרד החינוך, כי בחודש סיון תשי”ב נרשמו 60-70 תלמידים ל’זרם בלתי זרמי’ והמוסד הרצוי: בית הספר חב”ד. בהיתממות לא מובנת הוא מציין כאילו רק כעת, באמצע חודש כסלו, נודע לו על בית הספר, בעוד שבכיר במחלקת החינוך בעיריה ביקר בבית הספר חודשיים לפני כן: “כעת נודע לנו כי המחלקה לחינוך של אגודת חסידי חב”ד בארצות הברית [כך במקור] פתחה ביפו, בשכונת גבעת התמרים (סחנה דרויש), בית ספר בו מבקרים למעלה ממאה ילד… בעלי בית הספר פנו אלינו בדרישה כי נכיר בו כבמוסד רשמי על כל התוצאות הנובעות מזה (תשלום משכורת למורים, מתן שירותים, אדמיניסטרציה וכו’)”.

לאחר ההסבר על השתלשלות האירועים, מגיעות השאלות: האם יש למלא אחר דרישת מנהלי בית הספר? האם משרד החינוך מוכן לפקח על בית הספר ולהשתתף בתשלומי משכורות כנהוג בבתי ספר יסודיים רשמיים?

ואם ההחלטה היא כי אין להכיר בבית ספר חב”ד כמוסד רשמי: “מה הם הצעדים שבהם עלינו לנקוט, כדי שהילדים המבקרים בו כעת, ילמדו באופן סדיר במוסד חינוך מוכר?” ובמילים פשוטות: באיזו דרך יש לסגור את בית הספר ולהעביר את התלמידים למוסדות ממלכתיים אחרים?

למכתב זה השיב מר אברהם ארנון, מ”מ מנכ”ל משרד החינוך. בתשובתו הוא קובע חד-משמעית, כי מכיון שבית הספר מונה יותר ממאה תלמידים, יש להכיר בו כמוסד רשמי לכל דבר ועניין, ומשרד החינוך יהיה מוכן לפקח עליו ואף להשתתף בתשלום המשכורות כנהוג בבתי ספר אחרים.

תכתובת זו הגיעה לידיעת הנהלת הרשת, והתקוה היתה גדולה, וכפי שכתב על כך הרב דוד חנזין, מנהל הרשת, באחד ממכתביו: “ציפינו בכל יום לאישור סופי בתל אביב”. אולם בניגוד לציפיות, וחרף העובדה שמשרד החינוך אישר, הרי עיריית תל אביב לא מיהרה לאשר את מעמד בית הספר כבית ספר רשמי.

בעיצומו של החורף, ביום כ”ה בטבת, הגיעו נציגי ‘המזרחי’ ו’אגודת ישראל’ בעירייה, מר משה דב מגיד שכיהן כיו”ר ועדת החינוך, ועמו הרב אברמוביץ חבר העירייה, לבקר ולהתרשם מקרוב מבית הספר החדש. הללו ראו את התנאים בהם לומדים התלמידים ונחרדו. בצריף קטן למדו מספר גדול של תלמידים בעוד שחדר המנהל היה במרפסת קטנה של מטר על מטר, סגורה מצידיה בשני לוחות קרטון. ב”משרד” לא היה אפילו מקום ישיבה עבור המנהל. חדרי הנוחיות היו בחוץ – תנאים שאינם מאפשרים לימודים כתקנם.

מר מגיד הבהיר כי לדעתו, חרף התנאים הקשים, החב”דניקים יחזיקו מעמד במקום, ואז סיפר: “הייתי באוסטריה זמן מה לאחר שחסידי חב”ד יצאו מרוסיה והשתכנו שם באופן זמני. ראיתי את התנאים שבהם הם חיו ולמדו. שום דבר לא מרתיע אותם. אם הם החליטו שכאן יהיה כאן בית ספר – אז כאן יהיה בית ספר”. המבקרים הנכבדים הודיעו בשורה התחתונה, כי יעשו ככל הנדרש כדי שבית הספר יוכר כרישמי.

לאחר יומיים נערכה פגישה של אנשי הרשת עם שר החינוך במשרדו, בנוכחות מר א. רמון, מנהל המחלקה לביצוע חוק לימוד חובה במשרד החינוך. בפגישה זו נקבע באופן מפורש שבית הספר ביפו יאושר ויזכה באחזקה מלאה ככל בית ספר רשמי אחר.

כעת, לאחר פגישה זו, היה ברור כי בית הספר ביפו הפך לרשמי ומוכר, וזה רק ענין של זמן קצר עד שעיריית תל אביב תאשר זאת, אך חודש נוסף עבר והנושא נדחה שוב ושוב, עד שהוחלט לדחות את הדיון למועד בו ידונו על סידור בתי הספר בתל אביב יפו לשנת הלימודים תשי”ד!

ההודעה הזו לא עברה בשקט. הרב אהרן מרדכי זילברשטרום ע”ה (שנפטר לא מכבר) מהנהלת הרשת, הוציא מכתב תחת הכותרת “דחוף” ושגרו אל מר רמון (מנהל המחלקה לביצוע חוק לימוד חובה) ובו הוא מסכם את השתלשלות ההבטחות מפתיחת שנת הלימודים ועד עתה. את מכתבו חתם בבקשה: “נודה לכבודו אם יואיל לנקוט מיד בכל הצעדים הדרושים להכרת בית הספר ביפו על ידי עירית תל אביב ועל ידי כבודו [דהיינו משרד החינוך] לביצוע הסיכום הנ”ל [הסיכום עם שר החינוך כי בית הספר הוא רישמי]”.

במקביל, שיגר הרב דוד חנזין מכתב חריף אל שר החינוך ובו התלונן על עיריית תל אביב. הוא פותח בהבטחת שר החינוך בפגישה עמו, ומספר על ההודעה שקיבלו מהעירייה שדוחה את הדיון עד לשנת הלימודים הבאה: “הודעה זו באה עלינו כמהלומה ממש, ויש בה חס ושלום כדי להחריב את בית הספר הנ”ל שהקמנו ופיתחנו ברב מרץ ועמל”. הוא מוסיף ומבהיר, כי לאחר הסיכום עם השר כי בית הספר יוכר כרשמי, היה ברור שהעירייה תאשר זאת, אך דבר לא השתנה: “האם רשאית רשות חינוך מקומית לעשות דברי השר פלסתר? אנו פונים בזה לכבוד השר שיואיל להוציא מיד צו המחייב את עיריית תל אביב להכיר בפתיחת בית הספר במועד הרשמי [דהיינו – י”ד אלול תשי”ב] ולכללו ברשת בתי הספר היסודיים העירוניים”.

המכתבים החריפים פעלו במשרד החינוך, ומכתבו של הרב חנזין הועבר אל מנכ”ל משרד החינוך, מר אליעזר ריגר שכתב בנידון אל המחלקה לחינוך בעיריית תל אביב (והעתק המכתב נשלח אל הרב חנזין). במכתבו מביע ריגר תמיהה רבתי מדוע נדחה הדיון באישור מעמד בית הספר כרשמי, זאת לאחר שמשרד החינוך כבר אישר לפני מספר חודשים כי ניתן לתקצב את בית הספר ביפו: “נבקשכם איפוא, להודיענו את נימוקיכם להחלטתה של ועדת החינוך. לאחר קבלת תשובתכם נקבע את עמדתנו”.

הזמן חלף ומנכ”ל משרד החינוך הוסיף ושיגר מכתבים נוספים לעיריית תל אביב, אך בפועל דבר לא השתנה. הלימודים נמשכו בתנאים קשים עוד תקופה ארוכה, כאשר בחורף הגשם דלף ובקיץ החום להט על דפנות הצריף וגגו. אף על פי כן, בית הספר המשיך לפעול ולהתרחב. מספר התלמידים הלך וגדל, עד שהוחלט ללמוד בשתי משמרות, כפי שהיה נהוג באותה תקופה במקומות רבים.

הצוות והתלמידים ניסו להשלים עם המציאות המורכבת של לימודים בצריף רעוע, בעוד שהנהלת בית הספר והנהלת הרשת, עשו הכל כדי לקבל מעיריית תל אביב-יפו מבנה מתאים לבית ספר – אך ללא הצלחה יתרה.

לאחר שכל המאמצים שנעשו לקבל את הכרת מחלקת החינוך של עיריית תל אביב עלו בתוהו, הוחלט בהנהלת הרשת לפנות אל היועצת המשפטית של משרד החינוך ד”ר רות סטנר, כדי שזו תפעיל כלים משפטיים. הרב זילברשטרום אכן נפגש עמה והציג בפניה את הבעיה, בתוספת מסמכים ובהם מכתבי מנכ”ל משרד החינוך. התקווה הייתה כי היועצת המשפטית תפתח בהליכים משפטיים נגד עיריית תל אביב, אך בפועל היועצת הפכה את הקערה על פיה. היא שיגרה מכתב אל מנכ”ל משרד החינוך בו הביעה דעה נחרצת נגד בית ספר חב”ד ביפו, ונגד הפיכתו לרשמי. וכך היא כותבת במכתב מיום י”ט בתמוז תשי”ג, חודשיים בלבד לפני תחילת שנת הלימודים הבאה: “מסופק בעיניי אם נוכל לדרוש מעיריית תל אביב לקיים בית ספר בלתי זרמי בעל ציביון מיוחד, כגון חב”די – שכן ההדגשה על פתיחת בית ספר בציביון זה דוקא יש בה משום הכנסת זרם בלתי מוכר בחוק לתוך מערכת החינוך”.

מאידך, מדגישה היועצת, אם עיריית תל אביב היתה רוצה לאשר את בית הספר הזה תחת ה’בלתי זרמי’, מותר לה לעשות זאת, אבל אין לאלץ אותה לבצע זאת. האפשרות היחידה לאלץ את העירייה לאשר את בית הספר – הוא צו מיוחד של שר החינוך, אולם צו כזה לא ניתן. כך מסבירה היועצת. 

היועצת אישרה כי אכן עיריית תל אביב לכשעצמה לא היתה הוגנת כלפי חב”ד: “אני מודה בזה שאם אשפוט לפי החומר שהובא בפני, אמצא שעיריית תל אביב לא התנהגה כל כך יפה עם אנשי חב”ד שכן יכלה לתת להם תשובה שלילית מיד לאחר פניתם, אולם אין זה משנה את המצב החוקי”. לסיום כותבת היועצת, כי היא מתכוננת להודיע לבאי כח חב”ד כי אין בסיס חוקי למלחמתם בדבר הכרה רטרואקטיבית לשנת תשי”ג, ומבקשת את תגובת מנכ”ל משרד החינוך כדי שתצא תגובה אחידה מהמשרד.

כבר למחרת השיב לה המנכ”ל בכתב ידו על גבי מכתבה: “דעתך נראית לי. עליך לקבל גם את הסכמת השר”. השר מצדו כתב בכתב ידו בצידי המכתב, כי הדבר טעון בדיקה.

יש לציין כי ככל הנראה בערים אחרות, העיריות הסכימו לאשר את בתי הספר החב”דיים ולכן לא התעוררה כל בעיה, ואילו בעיריית תל אביב החליטו, משום מה, להתעקש שלא לאשר את בית ספר חב”ד.

נחת רוח לרבי

אלו היו רק חלק מחבלי הלידה של בית הספר. מלבד המבנים היתה גם בעיה של ספרי לימוד. התנכלות העירייה התבטאה גם בעזרה בתחומים שונים. בעוד בתי הספר בתל אביב-יפו קיבלו ספרי לימוד מהעירייה, הרי שמבית ספר חב”ד נמנעה הטבה זו והספרים נרכשו בלית ברֵרה מקופתה הדלה של הנהלת הרשת.

קשה להאמין, אבל באותה שנת לימודים, תשי”ג, המורים לא קיבלו כל משכורת! כך עולה מן המסמכים. ופרנסה מאין? על כך סיפר ר’ אורי בן שחר בראיון שהעניק: “לא קיבלנו אף לא פרוטה למשכורת. זו היתה הרגשה לא טובה בפרט לאברך אחרי חתונתו. לא היתה לי ברירה ולקחתי הלוואות. היינו צריכים ללכת באמצע העבודה כדי לבקש גמ”ח, כי לא היה לנו כסף לשלם במכולת. לא היתה ברֵרה – עד שסוף סוף הנהלת הרשת קיבלה הלוואה ושילמה לנו חלק מהמשכורות”.

אולם עם חלק ממשכורת לא הולכים למכולת כל חודש, ובמבט לאחור לא נותר לנו אלא להשתאות לגדלות הרוח והנפש של הצוות החינוכי בבית ספר חב”ד ביפו שעמד בגאון על משמרתו, ללא משכורת מסודרת במשך שנה שלימה, אך עם מטרה אחת חשובה: לגרום נחת רוח לרבי בהצלת נשמות ילדי ישראל!

המשכורות משולמות

פרשת יפו המשיכה בתפניות חדות במיוחד. שבועיים בלבד לאחר חוות דעתה החריפה של היועצת, התכנסה ועדת החינוך של עיריית תל אביב לדיון מיוחד, כאשר חברי הועדה הכירו בדרישות חב”ד והבטיחו באופן רישמי לסיים את הסאגה בכי טוב. בתקופה הבאה הראה ד”ר ש. לוין, מנהל המחלקה, נכונות לעשות הכל כדי לקדם את העניינים.

ביום ז’ במר-חשון תשי”ד, התקבלו אנשי הרשת לפגישה אצל מר חיים לבנון, שנבחר לראש עיריית תל אביב מספר חודשים קודם לכן. הוא התנצל על האיחור הגדול בהכרת העירייה בבית הספר, והבטיח באופן אישי שתוך שלושה ימים יסודר תשלום המשכורות.

רק ביום ו’ בכסלו תשי”ד הוציאה גזברות עיריית תל אביב פקודה לתשלום משכורות שנת הלימודים תשי”ג עבור הצוות החינוכי בבית ספר חב”ד ביפו. הסכום המדוייק היה: 3,294 לירות והם מהווים 60% מהמשכורות למשך שבעה חודשים בלבד. את היתר, דהיינו: 40% על שבעה חודשים, ואת המשכורות על שאר החודשים, התחייב משרד החינוך לשלם.

בו במקום שיגר מזכיר הרשת הרב יצחק גאזנבורג מכתב אל מר יעקב שריד (אביו של יוסי שריד) שכיהן באותה תקופה כמנהל החינוך היסודי במשרד החינוך. במכתב ארוך ומנומק גולל את מסכת התלאות וההבטחות שעבר בית הספר המונה נכון לכתיבת המכתב 260 תלמידים. בסופו של המכתב הוא מבקש את השתתפות משרד החינוך במשכורות שנת תשי”ג. המכתב הזה חותם את מסכת התלאות והמשכורות לשנת הלימודים הראשונה.

ומה קרה בשנת תשי”ד? לקראת שנת הלימודים הזו, פורקו הזרמים ובמקומם הונהג חוק חינוך ממלכתי אחיד. או אז צורפה הרשת לבתי הספר הממלכתיים ולאחר מכן לממלכתי דתי. גם בית הספר ביפו נכלל בהסדר החדש ונהיה רשמי לחלוטין החל מתחילת שנת הלימודים תשי”ד (על המעבר מהזרמים לממלכתי (דתי) יוסבר בפרוטרוט בהמשך הסדרה).

תיאור עגום של בית הספר

נושא המשכורות אומנם סודר אבל נושא המבנה טרם סודר. התלמידים המשיכו ללמוד במבנים ארעיים בתנאים לא אנושיים. ואם חשבנו שהתיאורים שהובאו לעיל הם הגזמה של דור המייסדים של הרשת? ממש לא. הנה הצצה לדו”ח שכתב מפקח משרד החינוך ד”ר נ. וולנשטיין, לאחר ביקורו בבית הספר בו’ תשרי תשט”ו:

על כיתות א-ג בנים, כותב שלומדים בצריפים צרים: “התלמידים יושבים שלושה לשולחן אחד, מחוסר רהיטים”. וממשיך בביקורת נוספת: “ברז מים אחד בכל שטח בית הספר… משרד בית הספר אינו אלא חור קטן המשמש גם כמחסן דחוס מאוד של ציוד בית הספר, ספרים ולוחות. ודרך אגב, לדברי המנהל, העירייה אדיבה מאוד לגבי אספקת ספרי הלימוד הדרושים לבית הספר”.

וכעת עובר הדו”ח לבית ספר בנות:

“ב’ בנות. הכיתה בחדר מגורים שכור (4X4) במרחק מסויים מצריף בית הספר… לוח שאינו לוח, מיטה וכלי בית אחרים של המשכיר בפינת החדר. כיתות ד-ה בנים לומדים בבית הכנסת הנמצא במרחק של כשתי תחנות אוטובוס ממקום בית הספר, גם עזרת נשים תפוסה על ידי התלמידים. משתמשים כמובן ברהיטי בית הכנסת שאינם מתאימים כלל. אפשרות כתיבה מינימלית. המצב הסניטארי סביב בית הספר קשה ביותר. כיתות א’, ג’, ד’, בנות לומדות בג’ חדרי הצריף אחרי הצהרים – אולם את אלו לא ביקרתי”.

חנוכת בית ברוב עם

בשנים הבאות נעשו ניסיונות רבים להשגת מבנה הולם לבית הספר, ולבסוף רכשה העירייה בית שהיה שייך לרופא ערבי, והמבנה הוענק לבית ספר חב”ד. המבנה היה בעל ארבעה חדרים שהקיפו אולם גדול. למרות הצורך לשפצו, שררה שמחה של ממש בקרב הצוות החינוכי של בית הספר כמו גם התלמידים. על האווירה בעת קבלת המבנה סיפר ר’ אורי בן שחר כעבור שנים רבות בראיון לר’ מנחם זיגלבוים: “אי אפשר לתאר את גודל השמחה שלנו. סוף סוף היה לנו בית משלנו. לגבינו, המעבר למקום החדש היה ממש יציאה מן המיצר אל המרחב. העברנו מיד את כיתות הבנים למבנה ‘החדש’ ואת כיתות הבנות השארנו בינתיים בצריף, וכך בוטלה המשמרת השניה. מובן שהשמחה לא היתה שלמה. הבניין החדש לא הכיל את כל התלמידים והיו בו פרצות רבות שסודרו על ידינו באופן זמני. לדוגמה, בחצר הבית היתה באר ועליה מבנה לא גדול, הבאנו פועלים שכיסו את הבור בבטון, והכנסנו כיתה למבנה הקטן שמעליו.

“בדיעבד – הוסיף וסיפר המנהל הרב בן שחר – נראה שקבלת הבניין היתה טעות, משום שלאחר מסירת הבניין לידינו, הסירה העירייה אחריות עלינו וביטלה את מחויבותה למצוא בעבורנו בניין הולם. אך באותה שעה באו מים עד נפש ולא היתה לנו ברירה אלא לקבלו.

“מרוב שמחה החלטנו לחגוג בחנוכת בית רשמית והחגיגה נערכה על גג הבית בהשתתפות כל המי ומי בעירייה. זו היתה שמחה, אבל שמחת עניים, משום שנאלצנו להתחרות על ציבור התלמידים עם בתי ספר ששכנו במבנים הולמים ואפילו מפוארים”.

חגיגת חנוכת הבית, נערכה בבית הספר לקראת סוף שנת הלימודים, בח’ בתמוז תשט”ו בהשתתפות מאות אורחים, ובהם חסידי חב”ד, הורי התלמידים ומוזמנים נוספים. אלו הסבו סביב שולחנות ערוכים בכל טוב. את החגיגה פתח חתן השמחה, המנהל הרב אורי בן שחר – שגולל את מסכת התלאות שעבר בית הספר עד שקיבל את המבנה הנוכחי. לצד הברכות והשמחה הביע תקווה לעתיד הקרוב: “אנו תקווה שלא ירחק היום ונזכה לחוג את חגיגת הנחת אבן הפינה לבית הספר חב”ד, בית שבו יתחנכו ילדי ישראל לתורה ולמצוות, בית אשר ישמש מגדלור לכל הסביבה הזו”.

דברי ברכה השמיעו מר בויאר, סגן ראש עיריית תל אביב, ומר מגיד יו”ר ועדת החינוך, וכן המפקח החינוכי ד”ר ואלנשטין. הללו ציינו לשבח את עבודתם העניפה של חסידי חב”ד בשטח החינוך.

את מסכת הנואמים חתם מנהל הרשת הרב דוד חנזין שאמר בין דבריו: “היות שבתי ספר אלו הוקמו לפי הוראות כ”ק אדמו”ר שליט”א, יהיו בוודאי לבתי ספר לדוגמה ולתפארת בחינוך ובהוראה”.

שנת הלימודים החדשה נפתחה עם מבנה נוסף והתנאים אמנם השתנו, אך עדיין לא היה זה מבנה הראוי לבית ספר. בתחילת חודש חשוון הגיע שוב המפקח מר וולנשטיין כדי לבדוק את התנאים בבית הספר “המורחב”, והוא הציע הצעות התייעלות דחופות והנה כמה מהן:

“בית הספר משוכן בבית ערבי שנקנה ע”י עיריית תל אביב בשנה שעברה, בית ‘מרווח’ כביכול, ואף על פי כן גדולה מצוקת בית הספר לבלתי נשוא. אין לבית הספר חצר כלל, והילדים נמצאים ברחוב בהפסקות. לבית גן בגודל של כמחצית הדונם או יותר. אך מכיוון שגדלים בו כמה עצי פרי, הריהו סגור ואין לו שימוש כלל”. המפקח הציע אפוא להפוך את הפרוזדור לחדר מורים, ואת האולם לחצות באמצעות קיר, ולשכן בו שתי כיתות מרווחות. “המנהל טוען, שהוא פונה וחוזר ופונה לעירייה בכל הענינים הנ”ל ונדחה בקש. יש להמריץ את העירייה שתהא ממלאת את חובה גם לגבי בנים לא חורגים אלה, אנא! בכבוד רב. נ. וולנשטיין”.

ישגה ויפרח!

ובכל זאת, על אף התנאים הקשים, בית הספר הלך וגדל וההרשמה המוגברת אילצה את ההנהלה להשיג כיתות נוספות. שוב נפתחו מאמצים להשיג מבנה של קבע לבית הספר. הפעם הועלתה הצעה להרוס את המבנה הערבי, ולבנות במקומו מבנה חדש ומתאים לצרכים של בית הספר ההולך וצומח. אולם בעירייה היה מי שחשב אחרת. לבסוף נבנה מבנה לא גדול המכיל ארבעה חדרים והוא מוקם לא הרחק מהצריף הראשון, וכך בית ספר חב”ד ביפו שכן בשלושה מבנים שונים, שאף אחד מהם לא נבנה בהתאמה לצרכי בית ספר.

נראה היה שתלאות בית הספר לא תמו. תקופה קצרה לאחר שבניית החלק ובו ארבע הכתות הושלם, התברר שהבניין הוקם על שטח פרטי. העניין הגיע לבית המשפט ולאחר שנים אחדות של דיונים הוציא בית המשפט צו הריסה לשלושה מתוך ארבעת החדרים!

הצו מומש, שלושה חדרים נהרסו ושוב בית הספר נקלע לבעיית צפיפות חמורה. הנהלת הרשת לא יכלה להשלים עם המצב שבית ספר שהולך ומתפתח ישכון במבנים לא הולמים. בעקבות זאת בנתה הנהלת הרשת צריף גדול ומתאים ברחוב נחל שורק. הצריף הכיל שמונה כיתות עם חצר גדולה ואולם חדר אוכל. בשל אורכו, כונה הצריף “צריף הרכבת”.

לאחר שהוקם מבנה ראוי לשמו, מספר התלמידים הלך וגדל עוד יותר, ובתקופת השיא למדו בו 350 תלמידים. לימים, בשל ריבוי התלמידים, פוצל בית הספר לשני חלקים, לבנים ולבנות, כאשר את החלק של הבנים ניהל הרב בן שחר, ואת החלק של הבנות ניהל הרב שלום בער ליין.

סוף טוב

בעידוד הרבי מה”מ, פעל ר’ אורי נמרצות עבור רישום תלמידים נוספים, כאשר בשאר חודשי השנה הקדיש את כל מאמציו לחנך את התלמידים בדרך היהדות והחסידות, תוך תנאים קשים, צפיפות רבה וחוסר בציוד. רק בשנת תשל”ה זכה בית הספר להיכנס לבניין הולם בו היו די כיתות וחדרים נוספים שתאמו לצרכי בית הספר.

כיום, שישים שנה אחרי, ממשיך בית הספר לפעול ולשגשג תחת המנהל הרב מיכאל בן הרוש.

 

מקורות: רבים השיב ליהדות וחסידות, חב”ד תל אביב (י”ל בקרוב), הפרטיזן, אלבום חב”ד בישראל, ביטאון חב”ד, בית משיח, כפר חב”ד, דבר, גנזך המדינה. ראיונות אישיים.

 לתגובות והוספת מידע:
szberger@012.net.il