מאת זלמן צרפתי

לקראת ג’ תמוז יצאנו לחפש שגרירים של רצון טוב, אברכים חסידיים, שאינם נושאים בתואר רשמי כלשהו, אך מקדישים את חייהם להפצת המעיינות ובשורת הגאולה. מצאנו שניים כאלו. נהג אוטובוס מבית שמש ועובד חברה גדולה בתל אביב * בראיון מרתק מדברים ר’ יצחק ויינטרוב ור’ דקל כהן על המשיח בתל אביב (אנשים משתוקקים), על בית שהוא גם בית חב”ד (חוגגים יום נישואים בתהלוכה), על מה שמניע אותם (לא חשבתי על זה), מה זה עושה למשפחה (לא תמיד זה קל) וכיצד זה משפיע על חינוך הילדים? (נותן משמעות) * על הפצת בשורת הגאולה בין קנאי בית שמש ועל הילד של הרבי שהתגלה במסעדה תל–אביבית

מאת זלמן צרפתי

 כששואלים את ר’ יצחק ויינטרוב מה מניע אותו, הוא צוחק. הוא אומר שהוא לא יודע, שהוא אף פעם לא חשב על זה. לדבריו זה ברור ומובן מאליו “אני תמיד שואל את עצמי הפוך”, הוא אומר, “איך זה שלא כולם עושים את זה, איך זה שמגיע פורים, או ל”ג בעומר ולא כולם רצים לחפש איפה אפשר לעשות תהלוכה, איפה אפשר לארגן קריאת מגילה”.

ר’ יצחק (איציק) ויינטרוב הוא חסיד חב”ד, המתגורר בבית שמש. או ליתר דיוק, ברמת בית שמש ב’. “בית שמש מחולקת לכמה אזורים”, מסביר איציק, “יש את העיר בית שמש, שם מתגוררת האוכלוסיה הוותיקה, שהיא לרוב חילונית–מסורתית. ויש את רמת בית שמש ששם מתרכזת האוכלוסיה החרדית של העיר. רמת בית שמש עצמה מחולקת לאזורים לפי סוגי אוכלוסיה, יש את האזור של הדתיים, כיפות סרוגות וקהילה גדולה של דוברי אנגלית, יש את האזורים הליטאיים וכמובן האזור של ה’קנאים’ או כפי שהם מכונים ה’סיקריקים’ העולים לכותרות בזכות פרובוקציות ומופעי קנאות שהם יוזמים מפעם לפעם.

בתוך הפסיפס הזה, פועלת בעיר קהילת חב”ד תוססת הכוללת מספר בתי כנסת, בית חב”ד ומוסדות חינוך, כשעל הסימפוניה הזו מנצח השליח ומנהל בית חב”ד בעיר הרב אליעזר וינר. אבל הפעם לא הטרחנו את עצמינו לבית שמש לכתבה על הקהילה ומוסדותיה המפוארים. מתוך העיר הגדולה של חכמים וסופרים, בחרנו לעשות ‘זום–אין’ ולהתמקד באיש אחד שהוא סוג של מוסד: ר’ יצחק ויינטרוב, להלן איציק.

בתפקידו הרשמי, איציק הוא נהג אוטובוס להסעות פרטיות. אבל איציק הוא שליח במלוא מובן המילה. בחנוכה הוא יארגן הדלקה המונית, בפורים הוא יארגן בקניון קריאת מגילה ללא הפסקה, בל”ג בעומר תהלוכה ובשבועות עשרת הדברות לילדים. הכול, כמובן, חדור בשליחות העיקרית - קבלת פני משיח צדקינו.

החומות נופלות

“העיסוק בנושא הגאולה והמשיח, לא פשוט באזור כזה”, משתף איציק, “זה אזור חרדי, לאנשים יש דעות קדומות ולא תמיד נכונות. בתחילה, הילדים אפילו סבלו לא פעם מהצקות בשכונה בגלל זה. אבל אנחנו לא מוותרים. כל הפעילות שלנו חדורה במשיח. וכשאתה לא מוותר והולך עם האמת שלך עד הסוף, ומצד שני מסביר את זה בנועם, עם חיוך, עם אהבה לזולת - בסוף החומות נופלות. אנשים מבינים שהאמונה שהרבי מלך המשיח חי וקיים מבוססת על מקורות תורניים הלכתיים, הם לומדים להעריך אותך והרבה מהם גם נפתחים לקבל את המסר”.

אצל ר’ דקל כהן, לעומת זאת, הפצת בשורת הגאולה נתקלת בפחות קשיים. “אני עובד בתל אביב, ואנשים שם צמאים לשמוע. הם פתוחים לקבל כל דבר שאגיד להם, אבל למשיח יש כח מיוחד שאין לשום נושא אחר. כשאני מדבר איתם על משיח זה מרגש אותם, הם משתוקקים לזה ורואים שמשהו זז אצלם, זה משפיע עליהם”.

דקל מתגורר בקהילת חב”ד ברחובות ועובד בחברה גדולה בתל–אביב המעניקה שירותים מיוחדים למשרדי הממשלה. כמו איציק, גם כהן הוא בית חב”ד מהלך. מוסד של איש אחד, בעיקר בעבודה.

במסגרת עבודתו קשור דקל לאלפי אנשים. חלקם עובדי החברה וחלקם עובדי מדינה עימם הוא חולק קשרי עבודה. המשותף לכולם הוא שעבורם דקל הוא כתובת. כתובת לכל עניין יהודי.

דקל גדל בבית דתי–מסורתי. אך רק בצבא החליט לקחת את כל הנושא של הדת יותר ברצינות. “פתאום הבנתי שבדקה יש שישים שניות, ושזה המון זמן. זה הדהים אותי כשגיליתי כמה אפשר להספיק בדקה אחת. מי שהחיים שלו מסודרים ויודע לעמוד בזמנים ולתכנן נכון את הזמן, יכול לדחוס ביממה שלו דברים שלמישהו אחר ייקח יומיים ואפילו יותר”.

התובנה הזו הולידה אצל דקל תחושה חזקה של “אני חייב להספיק כמה שיותר”, תחושה שאגב מלווה אותו עד היום בהפצת המעיינות ובשורת הגאולה. הדרייב הזה, הביא אותו להירשם לישיבה ברמת אביב ולהסתער על כל שיעור חסידות שרק אפשר. הוא מצא בחסידות כלים להתמודד עם העולם, הן ברמה הגשמית והן ברמה הרוחנית.

בפגישה הראשונה שלו עם התניא הבין דקל שמצא את שאהבה נפשו. “קלטתי שכך צריך להיראות יהודי. לראשונה מצאתי מודל מדוייק של יהודי שיכולתי להצביע עליו ולומר: כך צריך, וכך אני רוצה להיראות”.

1000 מסרים שבועיים

דקל מתחיל את יום העבודה שלו כל בוקר בתל אביב ומסיים אותו איפשהו בארץ ישראל. הוא פוגש עשרות אם לא מאות אנשים מידי יום וכלפי כולם הוא מרגיש סוג של אחריות.

הוא שולח מידי שבוע מסר מתומצת מבוסס על שיחותיו של הרבי בפרשת השבוע, לכ–1000 איש במייל הפנימי של החברה. המסר תמיד מסתיים עם קריאה למעשה בפועל, הקשורה לגאולה האמיתית והשלימה, והוא גורר בכל פעם תגובות חמות ואוהדות.

“פתאום בחברה מזמינים אותי לפתוח כנסים והרמות כוסית בדבר תורה, פתאום ההיא מבקשת לבדוק את המזוזות בבית, ההוא מתעניין בלימודי בר מצווה, לאחד יש שאלה ביהדות ואחר מבקש הסבר בנושא משיח מתוך המייל השבועי שהוא קיבל”

“לאט לאט הפכתי להיות השליח הבלתי–רשמי שלהם. פתאום קלטתי שבשביל רבים מחבריי ועמיתיי בעבודה אני מייצג. מייצג את היהדות, את הקדוש ברוך הוא, את חב”ד, את הרבי. וזה מחייב, מאוד מחייב”.

דקל הוא טיפוס יסודי וחרוץ, אך עם זאת חייכן ומאיר פנים. השילוב הזה מקנה לו הערכה רבה בעבודה. לאחרונה הוא רואיין למגזין מקצועי בתחומו המתפרסם מידי חודש. כמובן שעבור דקל הייתה זו שוב פלטפורמה, והוא כמובן ניצל אותה עד תום להפצת בשורת הגאולה ורעיונות חסידיים לקוראי העיתון.

חסידות על הבוקר

“אני מקפיד ללמוד חסידות כל בוקר”, מגלה דקל. “זה נותן לי תמריץ אדיר לכל היום. הלימוד שלי בבוקר מחייה אותי למשך היום. זה מה שיש לי ואת זה אני משתדל להעביר הלאה, להדביק בהתלהבות שלי את כל מי שאני פוגש”.

“לפעמים אינני מספיק ללמוד בבוקר. ואז אני מרגיש ריק. אני עולה במעלית ומשתררת שתיקה מביכה. אני רואה שאנשים מחכים שאומר משהו. במקומות כאלו, אם אני לא מגיע טעון במשיח, בחסידות - תוך רגע השיחה גולשת לתקלות של הבוקר, ליוקר המחייה, ומשם מהר מאוד לתכניות בידור שונות. העיקרון של ‘או פולט או בולע’ תקף מאוד במקומות הללו”

ואיך התגובות?

בגדול, מעולות. אנשים פוגשים אותי וזה מיד מזכיר להם את הקשר שלהם עם חב”ד, עם הרבי. אחד נזכר בשבת שהוא עשה בבית חב”ד, השני נזכר בשליח של הרבי שעשה לו טובה, השלישי נזכר במשהו מהילדות. אני לא צריך לעבוד קשה. מספיק פתגם חסידי, מאור פנים, עידוד, והניצוץ נדלק”.

במסגרת העבודה שלי אני נוסע הרבה בכל הארץ. ובכל מקום יש לי את הקשרים המיוחדים שלי. כאן לימוד עם פקיד ממשלתי, כאן חומר על משיח שאני מביא במיוחד בשביל השומר שמחכה לזה, כאן דבר תורה לרשם בטאבו”.

“שמעתי פעם סיפור על חסיד שהיה עשיר גדול ובעל עסקים מסועפים שהגיע לרבו ובישר לו שהוא לוקח על עצמו לסגור את עסקיו ולהקדיש את חייו ללימוד התורה. אמר לו רבו: אדם כמוך המרוויח כל כך הרבה, אין תפקידו בעולם הזה להקדיש את חייו ללימוד התורה. אבל מה אעשה שחשקה נפשי בתורה? הקשה התלמיד. אם כן, ענה הרב. אז בסיום כל עסקה מוצלחת שאתה עושה, בדקות בהם אתה יושב עם הצד השני בעסקה ומשוחחים על דה ועל הא - במקום דברים בטלים, תנצל את הזמן לומר דבר תורה, ללמוד משהו יחד.

“הסיפורים הללו, מאמרי החסידות המדברים על החשיבות שבחיבור לעולם המעשה, להשפיע בעולם, וההבנה שאם נשלחתי על ידי ההשגחה הפרטית למשרד בתל–אביב זה לא לחינם, זה מה שנותן לי כל הזמן את הדחף לחשוב כיצד לנצל כל הזדמנות להפצת החסידות ובשורת הגאולה”.

ובחזרה לויינטרוב: בתקופות שלפני החגים תמצאו אותו עסוק ומתרוצץ כמו מנהל בית חב”ד לכל דבר. בין נסיעה לנסיעה באוטובוס שלו, הוא ינצל את הזמן לטלפונים, פגישות וארגון מדוקדק ומוקפד של האירוע העומד על הפרק. הדלקה מרכזית, קריאת מגילה, תהלוכת ל”ג בעומר או משהו אחר.

שונים בצבע הגרביים?

“ברמת בית שמש כולם מכירים את משפחת ויינטרוב”, סיפר לי ידיד תושב העיר שהמליץ לראיין את ר’ יצחק. “הם משמשים כתובת להרבה אנשים שבאים לכתוב לרבי באגרות קודש, להתייעץ ולשמוע על הגאולה הקרובה”.

אתה לא שונה מעוד אלפי משפחות אנ”ש שמתגוררות בקהילות חב”ד או בריכוזים חרדיים ומנהלים שגרה שלווה של משפחה חסידית. מה מביא אותך פתאום לקחת אחריות על הסביבה ולהתחיל לפעול?

“האמת, שלא חשבתי על זה עד היום, אני מאוד מאמין בהיום יום שאומר ש’חסיד יוצר סביבה’, אצלי זה ברור, שחסיד היכן שהוא נמצא הוא צריך לקחת אחריות על הסביבה שלו”.

“כל עוד משיח לא הגיע, יש תמיד מקום שיש בו ריק. איזו שהיא נישה או אזור שבו טרם פעלו. חסיד צריך להפעיל את הרדאר שלו, לאתר את הוואקום ולהתחיל למלא אותו”.

איציק מתקשה להבין את השאלה. “בתשרי האחרון”, הוא מספר, “התוועד בסוכה ב–770 הרב זלמן ליברוב השליח בפלאטבוש. הוא סיפר שהרבה פעמים יוצא לו להתפלל בכל מיני בתי כנסת, באזורים החרדים של ברוקלין. ותמיד הוא שואל את עצמו במה אנחנו שונים? בצבע הגרביים? בצורת הכובע? בנוסח הסידור?

“אז בפורים, כשכולם עסוקים עם המשתה והמשלוחי מנות המושקעים לחברים הקרובים, אנחנו עסוקים בקריאות מגילה וחלוקת משלוחי מנות לעוד ועוד יהודים, ול”ג בעומר כשכולם עסוקים במדורות, או במנוחה שאחרי המדורות, אנחנו עסוקים בתהלוכת ל”ג בעומר. אני חושב שזה מה שעושה אותנו חב”דניקים. בזה אנחנו שונים. זה מה שמייחד אותנו מכולם”.

ואיך זה משפיע על המשפחה?

“התחתנו בל”ג בעומר אחרי התהלוכה. ומאז כל שנה אנחנו חוגגים את יום הנישואין שלנו בתהלוכת ל”ג בעומר”, צוחק ויינטרוב. “תראה, אין ספק שזה משפיע לטובה. שליחות נותנת משמעות וזה חשוב מאוד לחינוך של הילדים. בפרט כשאתה גר בסביבה חרדית. במה אתה שונה מכולם? ה’ונפלינו’ מחזק מאוד אצל הילדים את הזהות האישית והסביבתית. ילד שגדל בסביבה הומוגנית, שואל את עצמו מה הייחודיות שלי? ואז הוא מחפש דרך לבטא את הזהות שלו, לבדל את עצמו מהסביבה, מה שעלול להוביל למקומות פחות נעימים. לעומת זאת כשמחזקים אצלו את גאוות היחידה, זה משפיע לטובה בכל התחומים”.

אידיאלי…

“תראה, אומר איציק בגילוי לב. “לא תמיד זה קל. יש לפעמים גם מצבים שבהם הילדים שואלים למה אנחנו צריכים להקריב, למה למשל אנחנו לא יכולים ללכת לסבא וסבתא בחג, כשכל הבני–דודים באים, רק בגלל שאנחנו צריכים לארגן כאן עשרת הדברות לילדים או פעילות כזו או אחרת. במקרה כזה, אנחנו מדברים על זה, פותחים את הנושא, מעודדים את הילדים לדבר ולשתף את התחושות שלהם ומנסים להסביר להם את הדברים באופן שיתקבל על ליבם”.

“המוטו שלי בחיים שמוביל אותי, זו השאלה ‘מה הרבי רוצה ממני עכשיו”, מסכם ויינטרוב. “מגיע סוכות. הרבי רוצה שתהיה סוכה ציבורית? מגיע פורים, מה הרבי רוצה עכשיו? מה הרבי היה עושה במקומנו? אנחנו חיים על פי זה כל הזמן וכך מחנכים גם את הילדים”.

 

מסגרת:

הבחורים הליטאים ששאלו את הרבי ב’אגרות קודש’

לא מזמן, הגיעו אלינו להתוועדות בבית הכנסת שלשה בחורים צעירים מישיבה ליטאית מאוד נחשבת”. הם שמעו על הכתיבה לרבי וביקשו גם הם ‘לנסות’ את העניין.

“הם לא רצו לשתף אותנו בשאלה שלהם, הסברנו להם מה לעשות והם פנו למדף של האגרות קודש. הם הכניסו את המכתב, ופתחו את הספר כשהם מסתודדים להם בחדר שני של בית הכנסת.

“לפתע שמענו קריאות התפעלות. הם נכנסו לאולם בית הכנסת וסיפרו כי שאלו את הרבי על הדרך בלימוד ובעבודת ה’, ובנוסף שאלו האם לעבור לישיבה אחרת. הם הכניסו שני מכתבים שונים, והרבי ענה בשני המכתבים שעליהם להתייעץ עם רבנים וידידים מבינים בקשר למעבר לישיבה אחרת, ושיתחילו ללמוד פנימיות התורה.

“בו במקום הם קבעו שיעור בתניא עם אחד האברכים”…

 

מסגרת:

הבן של הרבי מליובאוויטש במסעדה בלב תל אביב

מספר ר’ דקל: במסגרת העבודה, פגשתי בחור חביב. יש לו מסעדה בלב תל–אביב ממנה הוא מתפרנס יפה. דיברתי אתו כהרגלי והתחברנו מאוד. הקשר ביננו נשמר בעקביות ואפילו הלך והתחזק.

יום אחד הוא ביקש ממני שאבדוק את המזוזות הקיימות ושאביא לו מזוזות חדשות. ארגנתי לו את מה שהוא ביקש והגעתי אליו על מנת להוריד את המזוזות ולקחתן לבדיקה.

תוך כדי שאני מוריד את המזוזות. הוא אומר לי: “אתה יודע שאני ילד של הרבי”…

פתחתי זוג עיניים תוהות. וביקשתי שיסביר את עצמו. הוא נראה מוברג היטב בברנז’ה של מרכז תל אביב, אחרון שהיית מצפה ממנו לשמוע משפט שכזה.

והוא החל לספר שההורים שלו חיכו לילדים שנים רבות. “הם הסתובבו אצל מיטב הרופאים, אבל כלום לא עזר”. סיפר לי הבחור “עד שיום אחד, לפני שלושים שנה, חברים סיפרו להורים שלי על הרבי מליובאוויטש. בהתחלה הם לא כל כך האמינו, אבל בסוף הם החליטו לזרום עם זה. והם ביקשו מהרבי ברכה לבן. הרבי בירך אותם, ואחרי פחות משנה נולדתי”.

“לא חזרנו בגלל זה בתשובה או משהו כזה”, סיים המסעדן, “אבל כל החיים שלי ידעתי דבר אחד, שאני הבן של הרבי מליובאוויטש”.