הרב נחמן יוסף טברסקי

מדוע העניק הרבי ‘טיפ’ כה גבוה לילד הצעיר, ומדוע לאחר מכן הכפיל לו את סכום התשר? כיצד הגיב הרבי בהכרת הטוב למי שכתב לרבי כי סייע לאביו רבי לוי יצחק בעת גלותו? ועם מי ישבו הרבי והרבנית לשיחה במוצאי שבתות, ובזכות מה? • סיפורים מאלפים שסופרו בהתוועדות לרגל יום ההילולא ה–70 לרבי לוי יצחק שניאורסאהן, כ”ף מנחם אב ב–770

הרב נחמן יוסף טברסקי

הרה”ק רבי אהרן מבעלז זצ”ל

ככל ששומעים יותר ויותר על ר’ לוי יצחק שניאורסאהן, אנחנו שזכינו לראות את הרבי ואת הנהגותיו בקודש, רואים הרבה דברים ממנו כפי שהם התבטאו אצל בנו, הרבי. דרך הסיפורים על ר’ לויק אפשר לראות ממש את הרבי מול עיננו.

הסיפור הבא הוא משנת תשל”ב, לפני 42 שנה. בישיבה של סבי “מאור עיניים”, היה יהודי ששימש בתפקיד שמש - ניקה את הרצפה, הדיח את הכלים במטבח ועוד עבודות שמשות כאלה ואחרות. נהגתי לשוחח אתו מדי פעם בפעם, שאלתי אותו מי הוא ומאין הוא מגיע. הוא סיפר לי שהוא נכד של הבעל שם טוב, ובהמשך סיפר שהוא עזר הרבה לר’ לויק. אני לא יודע בדיוק באיזה מקום ובאיזו תקופה, אבל  זה מה שהוא סיפר לי.

אמרתי לו שכדאי לכתוב לרבי מה שהוא סיפר לי, והרבי בוודאי מאוד יעריך לדעת מה שהוא עשה עבור אביו. נתתי לו את הכתובת של הרבי –770, והוא אכן אמר לי שיכתוב לרבי מכתב.

עברה תקופה מסוימת, שוב פגשתי את היהודי הזה ושאלתי אותו אם הוא קיבל מכתב תשובה. היהודי ענה לי, והרגשתי שהוא מתבייש: אגיד לך את האמת, לא ביקשתי כלום מהרבי!

במכתב הרבי מאוד הודה לו על שהוא היה אצל אביו ועזר לו, והרבי כתב לו שהוא רוצה שיהיה לו חלק, כיוון שהוא לא זכה כל כך לעזור לאביו, ואשר לכן הרבי שולח לו כסף. היהודי לא שיתף אותי בסכום שהוא קיבל אבל התבטא במילים אלו “זה היה צ’ק יפה”. והוא חזר, בבושת פנים, על המשפט “אני לא ביקשתי ממנו כלום”.

רואים אצל הרבי הכרת הטוב לכל מי שעשה משהו בשביל אביו. ואם מדברים על הכרת הטוב, ברצוני להוסיף: הייתי פעם בשבת במנהטן, בבית כנסת ברחוב 95 ולקסינגטון. היה שם גבאי זקן שלא הכרתי, שניגש אליי, ושאל אותי אם אני ליובאוויטשער. עניתי בחיוב ושאלתי אותו מאין לו שאני ליובאוויטשער, והוא אמר שהוא ראה לפי הטלית שלי. והוא מראה לי על טליתו, שגם הוא מתעטף בטלית ליובאוויטש. ואז הוא שואל אותי אם אני יודע מאין לו הטלית ה”ליובאוויטשי”.

והרי תשובתו המפתיעה: את הטלית נתן לו הרבי מליובאוויטש. הסתכלתי עליו בתמיהה; היתכן שהרבי נתן לו טלית? והיהודי מספר לי את השתלשלות הענין:

“אנחנו,” מספר הגבאי, “נמצאים בידידות גדולה עם הרבי מליובאוויטש. עד שהרבי קיבל את הנשיאות, אבי ואמי היו נפגשים בכל מוצאי שבת עם הרבי והרבנית. פעם אנחנו נסענו לקראון הייטס, ופעם הרבי הגיע אלינו למנהטן. לאחר קבלת הנשיאות המשיכו להיפגש מספר פעמים, אבל לא כמו קודם”.

תוך כדי שיחתו, חשבתי לעצמי שהרי ישנם אנשים שחיים עם דמיונות, והוא כנראה אחד מהם. אבל הוא המשיך: “לחתונה של אבא שלי הוא קיבל טלית, ולחתונה שלי הוא גם נתן טלית במתנה”. אפשר היה לראות שהיא ישנה. הוא הצביע ואמר “זה הטלית מהרבי! ואני מתעטף בה רק בשבת”.

למען האמת הסיפור היה נשמע דמיוני לחלוטין, אבל הייתי סקרן לחקור אם יתכן שאירע מעשה כזה.  התעניינתי אפוא אצל מומחים לדבר, על מקושרים לבית רבי, ביניהם ד”ר זליגסון אם היה כזה מקרה או היתכן כזה מקרה. הוא השיב בחיוב! זה לא דמיון, אלא אמת לאמיתה. אביו של הגבאי עזר עם איזה מסמך שהרבי היה זקוק לו כדי להיכנס לארה”ב, וכהכרת הטוב של הרבי ליהודי זה הייתה כה גדולה, עד שהיו נפגשים במוצאי שבתות, ואפילו הענקת הטליתות כמתנת נישואין.

‘טיפ’ הגון

ועוד סיפור:  פעם הגיע ילד שלמד בליובאוויטשער ישיבה, בשדרת בדפורד, והביא משלוח לרבנית חנה, אמו של הרבי מאחת החנויות בשכונה. הוא הגיע בדיוק בזמן שהרבי ביקר את אמו. מדובר בתקופה שכמה “סנטים” היה סכום בעל משמעות, ומובן מאליו שילד שבחר לעבוד במשלוחים אחרי יום לימודים בחדר, הוא ילד שזקוק לקצת דמי כיס. הרבי, שכאמור שהה אז בבית אמו, קרא לילד, והעניק לו טיפ בסכום של חמשה דולר, סכום מכובד ביותר בימים ההם [הערת המעתיק: גם בימינו אלה, טיפ הוגן למשלוחן מזון עומד על $2–$3).

הילד היה מאושר מאוד מהסכום העצום. כילד הוא לא העריך את הערך האמיתי של השטר שהוא קיבל מידו הקדושה של הרבי, מה שמהווה סגוליות גדולה יותר מהערך הכספי. הוא הגיע לישיבה וסיפר לכולם שקיבל חמשה דולר מהרבי. הוא היה ילד צעיר שלמד בכיתות היסודי, ובחור מבוגר ששמע על השטר המיוחד, הציע לקנותו ממנו בסכום עתק של עשרים דולר!

הסכום היה מעבר לכל דמיון, והילד הסכים בשמחה רבה לעסקה. נתן את השטר מהרבי, וקיבל תמורתו עשרים דולר. כך הגיע הביתה בלב מתרחב מגיל, בהרגשה שהוא עשה את עסקת חייו (הצעירים). הוא שיתף את אביו בכל פרטי עסקתו, מהרגע שהוא קיבל את השטר של חמשה דולר מידו הק’ של הרבי, ועד הרגע המיוחל שהוא הפך למיני–גביר שברשותו עשרים דולר.

תגובת אביו הייתה בלתי נתפסת בעיניו. אביו התאכזב מהעסקה. למכור שטר מהרבי שנעלה מכל סכום כספי?! “הרי זה שטר של הרבי! “איך מכרת אותו?” שאל את בנו.

אבל הילד, כילד, לא חשב על הערך הרוחני של השטר. הוא היה להוט מהסכום הגדול לו זכה שעמד כעת לרשותו. לעומת שמחתו של הילד, לאבא היו רגשות מעורבים: שמחה על זה שהרבי נתן לילד שטר יקר, ועגמת נפש על שהשטר היקר כבר לא ברשותו.

לאחר תקופה קצרה נכנס האב ליחידות וסיפר לרבי איך בנו שמח כל כך לקבל מהרבי חמשה דולר עבור המשלוח, אבל הוא מצטער שהילד מכר אותו תמורת עשרים דולר. הרבי כלל לא הגיב לדברי האב.

עברו חודשים מספר, ושוב התמזל מזלו של הילד להביא את המשלוח לבית הרבנית חנה כשהרבי היה נוכח. הרבי קרא לילד, הוציא לו חמשה דולר, ואמר לו: “זה תחזיק לעצמך, אל תמכור”. ואז הוא הוציא לו עוד שטר של חמשה דולר באומרו: “זה אתה יכול למכור”…

רואים כיצד הרבי נכנס לראשו של הילד וגם של האב. מצד אחד צריך את השטר כדי לשמור, כי הרי את הכסף של הרבי לא מוכרים. אבל, מצד שני, הילד הרי זקוק לכסף ועובד בשבילו; הרבי נכנס לסוף דעתו של הילד, ונתן עוד שטר שימכור, ירוויח כסף ויהנה. 

מה הגיב הרבי מבעלז כשפגש את הרמ”ש

הסיפור הבא שמעתי מחמי הרה”ח הרב משה אשכנזי ע”ה על הצדיק רבי אהרן מבעלז, אשר הוא זה שגרם שהרבי לקח את הפדיון הראשון.

במאמר המוסגר - הרבי היה בברלין בתחילת שנות ה–צ’. בשנת תרצ”א הגיע הרבי מבעלז לברלין כדי לבקר אצל רופא עיניים מפורסם שהתגורר בעיר. יהודים רבים תושבי העיר התקבצו לתת “שלום עליכם” לרבי מבעלז. לרבי (שנקרא אז הרמ”ש) היה ידיד טוב, חסיד גור, בשם יצחק מאיר, והרבי הציע שילכו ביחד להגיד “שלום” לבעלזער רב, עם הסתייגות אחת - שר’ יצחק מאיר לא יגיד לבעלזער מי הוא.

כך הלכו השניים ביחד, התקדמו לקראת הרבי מבעלז בתוך הקהל הגדול שהתאסף. לבעלזער היה מנהג שהוא לא נתן את ידו לברכת ‘שלום’, אלא עטף אותה במגבת. רק ליחידים ממש הוא גילה את ידו ונתן אותה ממש. כשתורו של הרמ”ש הגיע, הוא הוריד את המגבת מידו ונתן לו ידו, בשואלו “מי אתה?”  והרבי לא ענה.

ר’ יצחק מאיר אמנם התחייב שלא להסגיר את זהותו של הרבי, כלומר, שלא להציגו בפני הרבי מבעלז כחתן של הרבי מליובאוויטש, אבל אם הבעלזער שואל מעצמו, אפשר בהחלט. ר’ יצחק מאיר ניצל את ההזדמנות והשיב כי זה החתן של הליובאוויטשער רבי (הריי”צ). ענה הבעלזער שהוא הרגיש בכך, כי יש לו, לרמ”ש, יד חמה.

הרב הרצוג התארח בשבת בבית הרבי

בשנת תש”ט הגיע הרב יצחק אייזיק הרצוג לארה”ב. הוא היה הרב הראשי לארץ ישראל ונודע בשיעור קומתו. הוא ביקש להתאכסן בשבת במחיצת הרבי הריי”צ. הוא היה ממוצא חסידי - מחסידי בעלז ורוז’ין, והיה בעל חמימות חסידית. הוא עזר לרבי הריי”צ באופנים שונים, ואף סייע להצלת הרבי מבעלז על ידי השגת המסמכים המתאימים מהשלטונות האנגלים על מנת להביאו לארץ ישראל.

כשהוא ביקש להתארח אצל הריי”צ לשבת, השיב הריי”צ כי הוא יתן לו אכסניה אצל חתנו, ו”כשתהיה אצלו זה כאילו שאתה מתארח אצלי”. אחד הדברים שהוא סיפר מאותה שבת, שהרבי אמר שבעולם ישנם הרבה ‘גדולים’, אבל הכי גדולים הם ה”שווער” (כלומר, הרבי הריי”צ) ורבי אהרן מבעלז.

עד כאן היה זה במאמר המוסגר.

ההוראה של הרבי מבעלז: אל תלך לקברי צדיקים

הרבי מבעלז הגיע לארץ ישראל בשנת תש”ד, לאחר שהיה תחת שלטון הנאצים שחיפשו אחריו ללא הרף. לאחר תלאות ונדודים רבים, כשהוא חווה ניסים ונפלאות, הצליח לברוח מעמק הבכא ולהגיע לאה”ק. קנו לו בית בתל אביב, שם חפץ להשתקע, אבל עד שהבית יהיה מוכן, הוא הגיע לירושלים. גם שם לא מצא מקום מתאים לשהות בו, שכן הבתים הרגילים היו בני שני חדרים עם משפחות גדולות, והוא לא מצא מקום לעצמו. או אז הגיעה אליו שמועה שישנו זוג חסידי חב”ד, בעל ואשה, שמתגוררים בדירת ארבעה חדרים!  חידוש מסעיר באותם ימים.

מי היה בעל הדירה? חסיד חב”ד בשם הרב שניאור זלמן אשכנזי ורעייתו מרת קיילא, הוריו של הרב מאיר אשכנזי, רבה של שנחאי, וסבו של חותני הרב משה אשכנזי ע”ה. כשהוא החליט לנסוע לארץ ישראל, בנו ר’ יהושע, שהיה בעל רכוש, הגיע לירושלים לחפש בית עבור הוריו. הוא ראה בתים של שני חדרים,  עם חדרי נוחיות משותפים, והחליט שזה לא מכובד מספיק עבור הוריו. הלך הבן ורכש שתי דירות וחיברן לדירה אחת מרווחת.

לאחר שבועיים שהרבי מבעלז לא מצא מנוח בירושלים, הרי כששמע על דירתו של ר’ זלמן, ניגשו אליו חסידים מטעם הרבי מבעלז עם בקשה להתאכסן אצלו. ר’ זלמן שאל כמה חדרים דרושים לרב, וענו שהוא זקוק לשלושה חדרים - חדר אחד לתפילה, חדר לשינה, וחדר נוסף לקבלת קהל.

ר’ זלמן ואשתו הסכימו, והשתמשו באותה תקופה בחדר אחד בלבד, ולבעלזער היו שלושה חדרים. האירוח נמשך שבעה שבועות, כשר’ זלמן סבסד את האירוח כולל המזון של הגבאים.

ר’ זלמן מצדו המשיך לאורך כל השבועות הללו, בסדר יומו הקבוע בתור חסיד חב”ד. הוא לא התערב ולא התעניין בנעשה בשלושת חדריו האחרים. זה גם התאים מאד לרבי מבעלז שלא אהב שמסתכלים על הנהגותיו והיה שבע רצון מאוד מההסדר.

בי”א בניסן תש”ד, הבית של הבעלזער בתל אביב כבר היה מוכן, והוא יצא מהבית של ר’ זלמן לעבר ביתו הקבוע בתל אביב. הוא נפרד מר’ זלמן אשכנזי באומרו שיש לו קושי גדול לעזוב את הבית הזה, כי מריח כאן ריח של יראת שמים.

היות והיתה זו שעת פרידה, סיפר לו ר’ זלמן על בנו, רבה של שנחאי, ר’ מאיר אשכנזי, שהקשר עמו ניתק אתו לפני מספר שנים. ר’ זלמן תמה האם הוא חי או ח”ו… והאם יזכה לראותו עוד אי פעם. הוא ניצל אפוא את ההזדמנות וביקש ברכה עבור בנו זה. הבעלזער ענה לו במשפט אחד: כשבנך יגיע לארץ הקודש, אני מבקש שיכנס אליי. תשובה זו ענתה למעשה על כל השאלות.

בשנת תש”י, זמן קצר לפני ההסתלקות ביו”ד שבט, הגיע ר’ מאיר אשכנזי משנחאי לארץ הקודש, ואמרו לו שהבעלזער רוצה לראות אותו. בנו, חמי הרב משה אשכנזי היה דר בתל אביב, והלך אתו לחצר בעלז. הוא לא נכנס עם קוויטעל (פתק) כחסיד אל רבו, אלא בא כי ביקשו לראותו.

שואל אותו הבעלזער רב, “אולי אתה זקוק לברכה על איזה ענין?” עונה לו הרב אשכנזי כי אכן כן, יש לו בעיה בעין אחת כתוצאה משבץ, והוא רוצה שהבעיה תיעצר. הבעלזער נתן לו שלוש הוראות כדי לעצור את החמרת הבעיה: א. לא ללכת לקברי צדיקים. ב. לא לאכול דברי חלב. ג. לא לשמוע מוזיקה.

מדוע הסכים הרבי לקבל את הפ”נ?

זמן קצר לאחר מכן, ביום יו”ד שבט, היתה ההסתלקות של הרבי הריי”צ. בשנים שהוא היה בארץ ישראל, הוא עמד בקשר רצוף עם הרבי. הקשר היה אישי מאוד עד שהרבי דאג לשידוך לאחד מילדיו. מיד כשהגיעה הבשורה המרה על ההסתלקות, הוא אמר לקהל זקני החסידים שיש לנו רבי! הוא דאג לפרסם לכולם שיש רבי, וזמן קצר אחר כך הוא נסע ל–770.

זה היה קרוב ל’שלושים’ מההסתלקות - אם לפני או אחרי לא ידוע - והוא נכנס לרבי כמו חסיד, עם פדיון נפש. הרבי שמיאן לבצע כל סממנים של אדמו”רות, הורה לו שיסע לאוהל עם הפדיון! והרי כל אחד נוסע לאוהל.

השיב ר’ מאיר לרבי: “אני לא נוסע לאוהל! אני לא יכול לנסוע לאוהל!”

שאל אותו הרבי: מדוע אינך יכול לנסוע? כאן ר’ מאיר סיפר לרבי את כל מה שאירע לו כשהוא ביקר את הבעלזער רב, ואת שלושת הדברים שהוא אמר לו להימנע מהם, כשהראשון שבהם הוא לא לבקר בקברי צדיקים!

אמר לו הרבי: “אם הבעלזער רבי אמר לך לא ללכת, אתה באמת לא יכול ללכת”. כאן שאלו הרבי, אבל הוא לא רבי שלך, ולמה לא ביקשת ממנו מקור להוראה זו שלו.

ואז לבש הרבי את בגדו העליון, וקיבל את הפ”נ מידיו של ר’ מאיר אשכנזי. מאז היו עוד יחידים שהרבי קיבל מהם ‘פדיון’.

כך נרקם קבלת הפ”נ הראשון של הרבי בזכות הבעלזער רבי, כבר מיום י”א בניסן תש”ד, כאשר ביקש לראות את ר’ מאיר אשכנזי כשהוא יגיע לארץ ישראל.