מכיון ש”בשבעה באדר נולד”, אין מה לחשוש מהעובדה ש”בשבעה באדר מת”, כי - עוד לפני ש

מכיון ש”בשבעה באדר נולד”, אין מה לחשוש מהעובדה ש”בשבעה באדר מת”, כי - עוד לפני שמת בז’ אדר נפעל כבר העילוי דלידת משה בז’ אדר 119 פעמים! והרי גם יהודי פשוט שבפשוטים מבין בפשטות שדבר חד–פעמי אין לו ערך ותפיסת מקום לגבי דבר שאירע 119 פעמים! • משיחת ש”פ תרומה תשמ”ג. בלתי מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה     א. איתא בגמרא (מגילה יג, ב): “הפיל פור הוא הגורל, תנא, כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח (המן) שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא הי’ יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד”.

ב. שמחתו של המן בראותו שהפור נפל “בירח שמת בו משה”, נבעה מכך שחשב שענין זה (מיתתו של משה) מורה על היפך הענין ד”יומין זכאין”, כנ”ל.

ולכאורה צריך להבין:

כאשר מחפשים תאריך מסויים שבו יש מקום לומר שענינו הוא היפך זכותם של בני–ישראל ח”ו - הרי ישנו התאריך ד”בחודש החמישי באחד לחודש” (ראש–חודש אב) שבו מת אהרן, כמפורש בתורה שבכתב (מסעי לג, לח). ומכיון שענין זה מפורש בתורה שבכתב (שאפילו הצדוקים מודים בה), מובן, שזהו ענין הידוע ומפורסם לכל (אפילו אצל אומות העולם, ובעניננו - המן) יותר מאשר התאריך דשבעה באדר שבו מת משה, שענין זה לא נתפרש בתורה שבכתב, אלא זקוקים לחשבונות המובאים בתורה שבעל פה.

וכפי שרואים אמנם בפועל ש”בחודש החמישי” (חודש אב) אירעו לבני–ישראל דברים בלתי רצויים - חורבן בית–המקדש כו’, ובאופן ד”הוכפלו בו כו’” (ר”ה יח, ב). ובודאי ידעו זאת גם אומות העולם, ובפרט מלכות בבל (שהיא זו שהחריבה את בית–המקדש בחודש החמישי), שגדולתה עברה אחר–כך למלכותו של אחשורוש, מלכות מדי ופרס, שבה הי’ המן שר חשוב שעלה לגדולה.

כלומר: לא זו בלבד שהתאריך ד”בחודש החמישי (באחד לחודש)” - כתאריך בלתי–רצוי עבור בני–ישראל - מפורש בתורה שבכתב (דלא   כהתאריך דז’ אדר, מיתת משה, המופיע רק בתורה שבעל פה), ולכן הרי זה ענין המפורסם יותר - הרי תאריך זה (חודש החמישי) קשור באופן ישיר עם גדולתו של המן במלכות פרס.

ועל פי זה צריך להבין מה מקום לשמחתו של המן בראותו שהפור נפל בחודש אדר: אם אמנם היו רוצים מלמעלה להראות לו סימן שהוא (המן) ינצח את בני–ישראל ח”ו - הי’ הפור צריך ליפול בחודש החמישי (חודש אב), חודש שהמאורעות שבו (החורבן והגלות כו’ על–ידי מלכות בבל) יכולים לסמל את נצחונו של המן (מכיון שגדלותו של המן במלכות מדי ופרס קשורה עם גדולתה של מלכות בבל, שהחריבה את בית–המקדש בחודש החמישי). ועל פי זה - עצם העובדה שהפור לא נפל בחודש החמישי, מהוה הוכחה שבנפילת הפור בחודש מסויים אין כל סימן לנצחונו של המן?!

ונפרט כאשר משווים את התוצאות שהיו לאחרי ב’ מאורעות הנ”ל - מיתת משה בחודש אדר, והחורבן כו’ בחודש החמישי:

לאחרי החורבן כו’ בחודש החמישי על–ידי מלכות בבל, בא התור לגדלותה של מלכות פרס, שבה עלה לגדולה המן שגזר על בני–ישראל כו’; ולעומת זאת - לאחרי מיתת משה בחודש אדר, נכנסו בני–ישראל לארץ ישראל - “תביאמו ותטעמו בהר נחלתך”, ואילו זכו היתה הכניסה לארץ באופן דגאולה שלימה שאין אחרי’ גלות!

ועל פי זה - מה היתה שמחתו של המן (“שמח שמחה גדולה”) בראותו שהפור נפל בחודש אדר “ירח שבו מת משה” (ולא בחודש החמישי, שבו מת אהרן וכו’)?! 

ג. גם צריך להבין:

מהו הביאור בשלילת סברתו של המן: “ולא הי’ יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד”, כלומר: מהו הביאור שלידת משה בז’ אדר מבטלת את הענין הבלתי–רצוי דמיתת משה בז’ אדר - לכאורה, המיתה מבטלת את ענין הלידה, ולא להיפך?!

ובעיקר - צריך להבין: מהי ההוראה הנלמדת מפרט זה (סברתו של המן אודות מיתת משה בז’ אדר, והמענה על זה ש”בשבעה באדר נולד”) בנוגע לעבודת ה’ בימינו אלו?

כלומר: ישנה אמנם הוראה מכללות הסיפור דימי הפורים בנוגע לימינו אלו - מכיון שגם בימינו אלו ישנם נכדיו וניניו של המן ש”בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”, ובפרט בימים הסמוכים לימי הפורים (שאז היתה גזירת המן כו’), ועל זה באה ההוראה שאין להתפעל מזה, מכיון שאין זה דבר שנתחדש בסוף זמן הגלות כתוצאה מהחושך כפול ומכופל דסוף זמן הגלות - כבר הי’ לעולמים מצב כזה לפני מאות שנים, והתוצאה היתה באופן ד”ונהפוך הוא”, ככל פרטי סיפור המגילה. וענין זה נתפרסם בכל העולם כולו - כדי שידעו זאת עד סוף כל הדורות, ובאופן ד”כן תהי’ לנו”.

אבל - נוסף על ההוראה הכללית הנ”ל, צריכה להיות הוראה גם מפרטי הענינים הקשורים עם ימי הפורים, מכיון שכל פרט הוא בהשגחה פרטית, ובודאי שאין זה “למגנא” ח”ו, אלא כדי שילמדו מזה הוראה בעבודת ה’. ובנוגע לעניננו - בודאי ישנה הוראה בעבודת ה’ הנלמדת מהפרט המסופר בגמרא אודות הקשר דז’ אדר לימי הפורים - הקס”ד של המן אודות מיתתו של משה רבינו, והמענה לזה - ש”בשבעה באדר נולד”, כדלקמן.

ד. והביאור בזה:

כללות הענין דפורים (גזירת המן וביטולה כו’) קשור עם עצם קיומם של בני–ישראל - “ממיתה לחיים”.

ומכיון שמציאותם של בני–ישראל קשורה עם מציאותו של משה רבינו, שהרי משה רבינו הי’ רוען של ישראל, “רעיא מהימנא” [דאף על פי שמה שכתוב “שלשת הרועים גו’” קאי על משה אהרן ומרים, כלומר, ששלשתם היו רועים - אף על פי כן, כאשר מדובר אודות רועה א’, הרועה הכללי והעיקרי - הרי זה משה], לכן, כאשר המן ראה שהפור נפל “בירח שבו מת משה”, “שמח שמחה גדולה”, בראותו בעובדת מיתתו של משה - רוען של ישראל - סימן על ביטול עצם מציאותם של בני–ישראל ח”ו.

וזהו הטעם לגודל שמחתו של נפילת הפור בחודש אדר, ולא בחודש החמישי (למרות שהמאורעות שאירעו בחודש החמישי יכולות לסמל יותר את נצחונו של המן, כנ”ל בארוכה) - מכיון שהמדובר הוא אודות עצם קיומו של עם ישראל, שענין זה קשור עם משה רבינו, רוען של ישראל.

ובפרט שהמן הי’ המנגד (לעומת זה) דמרדכי, ומרדכי הי’ בחינת “משה” שבדורו - לכן, בראותו שהפור נפל “בירח שמת בו משה”, חשב שזהו סימן לנצחונו על מרדכי (משה שבדורו).

ועל זה בא המענה בתורה - “ולא הי’ יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד”:

איתא בגמרא (סוטה יב, א): “בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלקים את האור כי טוב”. כלומר: לא זו בלבד שמציאותו של משה עצמו היתה מוארת (“תינוק מאיר”), אלא יתירה מזו: “נתמלא הבית כולו אור”.

ומובן, שעילוי זה נפעל מידי שנה בשנה מאז שנולד משה, כלומר, שבז’ אדר מידי שנה בשנה נפעל מחדש כללות העילוי וה”שטורעם” דיום ההולדת - “מזלו גובר”. וכך נמשך הדבר מידי שנה בשנה במשך כל ימי חייו של משה רבינו - מאה ותשע עשרה שנה, עד לז’ אדר דשנת ה–119 של משה רבינו.

ומכיון ש”בשבעה באדר נולד”, אין מה לחשוש מהעובדה ש”בשבעה באדר מת”, כי - עוד לפני שמת בז’ אדר נפעל כבר העילוי דלידת משה בז’ אדר 119 פעמים! והרי גם יהודי פשוט שבפשוטים מבין בפשטות שדבר חד–פעמי אין לו ערך ותפיסת מקום לגבי דבר שאירע 119 פעמים!

ומזה מובן גודל העילוי דשבעה באדר - מפני שנולד בו משה, ועילוי זה פועל לטובה על כל ימי חודש אדר, הן על הימים שלפני ז’ אדר, והן על הימים שלאחרי ז’ אדר - כמובן משמחתו של המן (שמחה דלעומת זה) בחשבו שז’ אדר הוא היפך הענין ד”יומין זכאין”, ולכן הרי זה פועל גם על היום שעליו נפל הפור (י”ג אדר), ובודאי שכן הוא בצד הטוב.