שמו לא מוכר לרבים מחסידי חב”ד, שכן הוא מעולם לא נדחף לכותרות. כעת, בתחילת השנה ה

שמו לא מוכר לרבים מחסידי חב”ד, שכן הוא מעולם לא נדחף לכותרות. כעת, בתחילת השנה החדשה, זה הזמן להכיר את הרב מאיר סויסא, רב שכונה בבאר שבע ורב המועצה האיזורית רמת הנגב >> בעבודה שקטה אופיינית, אך חודרת עמוק, הוא עובר מקיבוץ לישוב, וחורש חריש עמוק בנשמותיהם של תושבי המקום >> “לפי הזינוק שחל אצלנו בחיבור ליהדות”, הוא אומר, “הגאולה כבר פה” >> הרב של 22% משטחה של ארץ ישראל, שמארגן את תפילות הימים הנוראים בעשרות קיבוצים ומושבים

נערי בר מצווה לומדים אצל הרב סויסא צלם: אלרועי וורצמן-Momentsקשה מאוד היה למצוא את הרב מאיר סויסא.

מה אמרת? איזה רב?

הרב מאיר סויסא. אינכם מכירים אותו? לא שמעתם את שמו בין רבני חב”ד? נו טוב, כי זה בעצם המהות שלו - רב שקט, צנוע שבורח מתקשורת, אפילו לא מידיעות חדשותיות שעולות חדשים לבקרים.

אז זה הזמן לעשות היכרות - הרב מאיר סויסא הוא רב שכונה א’ בבאר שבע, אחראי על מחלקת הכשרות מהדרין בבאר שבע, וגם הרב של מועצה אזורית רמת הנגב, שעליה נספר עוד מעט.

רדפתי אחרי הרב זמן ממושך לצורך הראיון, אך בכל יום זה נדחה שוב ושוב. השורות הללו נכתבות ממש בשעת ה’דד–ליין’ של ההורדה לדפוס. הרב סויסא עסוק, עסוק מאד, בעיקר בימים הללו שלפני החגים. מבחינתו הראיון מיותר לחלוטין, והוא באמת מתכוון לזה. כשסוף סוף נענה להיפגש, זה היה בין עיסוק לעיסוק. גם במהלך השיחה, אי אפשר היה שלא לראות שהרב בעצם היה מעדיף כעת להתעסק עם ענינים בוערים חשובים ולא בראיון, חשוב וחגיגי ככל שיהיה.

במה עסקתם היום? אני שואל את הרב סויסא.

“היום בבוקר ביקרתי בבתי הספר ובגנים במסגרת ההכנות לימים הנוראים וחגי ישראל. משמונה בבוקר הייתי טרוד עם העניין הזה עד לפני מחצית השעה”, הוא מספר.

כשהרב סויסא מתחיל לדבר על עבודת הקירוב שלו עם ילדים, עיניו ניצתות. אי אפשר שלא לראות את הברק. “בימים אלה של השנה, אני מסתובב עם שק גדול ובו שופרות גדולים וקטנים מסוגים שונים. אני מגיע לבתי ספר של הקיבוצים ולגני הילדים, ובכל מקום אני נותן להם לגעת, למשש ולהכיר מקרוב. בין לבין אני מסביר לילדים את המשמעות של שופר, שהוא גם מלשון ‘להשתפר’.

“באמצעות השופרות אני מחבר את הילדים לחוויה הרוחנית. בין השופרות שאני מביא עמי, יש גם שופרות עם צפצפה, והילדים מתנסים בעצמם בחוויה, ונהנים מאד. אני גם מסביר להם שראש השנה הוא כמו הראש, וכל השנה הולכת אחרי הראש ולכן חשוב לייקר את היומיים הללו. אני משוחח עמם על הקול הפשוט היוצא מהשופר, קול שמבטא את הבקשה והצעקה של יהודי להתקרב יותר אל הקב”ה. אני מסביר לילדים על מהותו של יום על פי חסידות, אך במילים פשוטות שמתאימות לרמתם”.

אני רואה שהשק שלך די גדול, אלו עוד הפתעות יש לך שם?

הרב סויסא מחייך. אני שומע את דבריו ומדמיין לעצמי כאילו הוא משיל תוך כדי דיבור את אדרתו הרבנית והוא הופך להיות רועה צאן נאמן המפרנס את ילדי רמת הנגב, במנות גדושות של אמונה.

הרב סויסא שולף מתוך השק ספר תורה קטן, כזה של ילדים, ומחייך. “בימים האלה אני ‘עושה דילוג’ עד לשמחת תורה, ומסביר לילדים בין השאר גם על מהותו של יום שמחת תורה. כאן אני מוציא להם את ספר התורה ומראה להם כיצד הוא עשוי. לרובם זו הפעם הראשונה שהם רואים דבר כזה.

“בשלב הזה אני מרכז את כל הילדים במרכז, וכולם אוחזים יחד בספר התורה, מרימים אותו אל על ושרים אתו יחד ‘שישו ושמחו בשמחת התורה’”.

אתה בטוח שזה מה שילדי הקיבוצים של רמת הנגב עושים? אני לא מסתיר את הפליאה שלי.

למי שלא מכיר, המועצה האיזורית רמת הנגב מכילה בתוכה שורה של ישובים וקיבוצים, רובם ככולם רחוקים מאד מחיים של תורה ומצוות, וזה בלשון המעטה. הרב סויסא ממהר לחלוק עלי, אבל על זה נגיע בהמשך.

איפה היית היום, למשל?

“הבוקר הייתי בקיבוץ רביבים, גם ביקרתי במחנה הצבאי רמון שם ישנם גני ילדים של אנשי הקבע המתגוררים במקום. השבוע הזה הייתי במוסדות החינוך שבשדה בוקר, משאבי שדה ובישוב אשלים”.

להיות שליח עם כל הלב

כבר שנים רבות עורך הרב סויסא את הפעילות המבורכת שלו. “לפחות שלוש עשרה שנים”, הוא מעיד. מדי שנה, כבר בתחילת הלימודים, הוא מקבל טלפונים ממורות ומגננות שמתקשרות להזמין אותו לפגוש את הילדים לפני החג. לוח הזמנים שלו עמוס גם לימים שלאחר החגים, כשהוא משוריין לאינספור פגישות עם תלמידים בקשר לחגיגות החומש.

“אחרי החגים מתחילות חגיגות החומש, וכבר עכשיו מתחילים ללמוד על דמותו של סופר סת”ם. יש לי ערכה נוספת ובה חלקי קלף של ספרי תורה, ישנים וצהובים כמו גם חדשים. אני מפגיש אותם עם הדבר האמיתי, נותן להם לגשת ולמשש. הם רואים את התהליך כולו החל משלב עור הפרה. כמעט תמיד ילדים שואלים אותי ‘אבל למה צריך לכתוב דווקא על עור של בהמה?’ ואני משיב להם: ‘כי צריך לשמר את התורה להרבה שנים, והדבר שהכי משתמר, זה עור’, וכך הם מקבלים את המסר על נצחיותה של התורה ומסירתה מדור לדור”.

כך גם עם התפילין, הוא מגיע לכל מוסדות החינוך כשהוא מצויד בשורה של דגמי תפילין, החל משלב העיבוד הראשוני ועד לתפילין מוכנות. הוא מלמד את התלמידים את מהות מצוות תפילין, נותן להם להתנסות לכתוב בנוצה ודיו, ולבסוף אף כותב את שמותיהם על קלף, כאשר הקלף מודבק לאחר מכן על חומש בראשית החדש שהם מקבלים.

אחד ה’סמלים’, אם אפשר לומר כך, של הרב סויסא אצל הילדים, הוא הסוכריה שהוא מחלק לילדים בתום כל פעילות. “מכל הלב”, הוא אומר ומחייך באושר. “את הסוכריה הזאת הילדים זוכרים היטב למשך שנים רבות. לא פעם אני מקבל זוגות לרישום לקראת הנישואין, והם מזכירים לי את הסוכריה שקיבלו ממני כשהיו בגן או בבית הספר”.

החוויה והזיכרון שהוא משאיר לילדים, היא עמוקה. לא פעם הוא מזדמן ליישובים או לקיבוצים השונים שבשטח רבנותו, והילדים מזהים אותו מיד “הנה האיש שלימד אותנו על השופר”. גם הילדים שמגיעים להקפות שניות, קופצים על רגליהם כשהם רואים אותו, ומזהים מיד את האיש שלימד אותם על ספר התורה.

מה הסוד של הטעמת החוויה?

“צריך שיהיה חיבור, והחיבור נעשה על ידי שמורידים את המחיצות. כשאתה מגלה קירבה ומשדר ש’הנה אני לידכם, ואתכם’.

“זה לא כמו שאני עומד מאחורי הדלפק ומוכר סחורה שלי לאחרים. הפוזיציה שלי היא לעמוד איתם באותו מקום ולשדר להם ‘אני כמוך ואתך. שנינו באותו צד ואני רק עוזר לכם לעשות את הדברים בצורה יותר טובה’. כל יהודי, בפרט שליח של הרבי, צריך לתת מעצמו ולא לתת שירות ‘על הדרך’. הנתינה צריכה להיות מתוך חיבור, מה שגורם שאנשים נחשפים אט אט ליהדות מוארת ומחבקת, מה שגורם להם לרצות עוד”.

מהפכת הכשרות
בניצוחו של הרב סויסא

הרב סויסא עשה את מסלול הלימודים הרגיל של בחור ישיבה, ‘תמים’. כשחזר משנת ה’קבוצה’, שהה בצפת במשך כשנה, ולאחר מכן התחתן בשנת תשמ”ו, התגורר בנחלת הר חב”ד במשך שלוש שנים, ובשנת תשמ”ט ניגש למכרז שהתפרסם על רב שכונת א’ בבאר שבע, וממונה על מחלקת הכשרות בעיר.

הוא נשא חן בעיני הרב דהן שכיהן אז כרבה הראשי של באר שבע, והוא זירז את מינויו מתוך חיבה רבה ומתוך דאגה לצביון היהודי–תורני של באר שבע. כאשר היה מישהו שתמה בפני הרב דהן על כך שהרב סויסא לא עשה צבא, השיב הרב דהן בצחות לשון: “הרי אנחנו בחודש אלול, ונצטרך לסלוח לו על זה”… לימים השלים גם את חובתו האזרחית הזאת.

מאז מינויו לרב בשנת תשמ”ט, החל להפשיל שרוולים ולעסוק בהפצת יהדות בקרב תושבי השכונה. כרב חסידי, הוא לא המתין שהציבור יגיע אליו, אלא טרח והגיע אל בתיהם ובתי הכנסת של תושבי השכונה, ובכל מקום עורר ודירבן על הצורך בהתחזקות.

בין השאר הוא חובש כובע של רב פוסק הלכה, שעונה על שאלות הלכתיות מובהקות ביותר, הן בשכונה והן בקרב אנשי קהילת חב”ד בבאר שבע. “רב חב”די צריך להתעסק בכל הגילאים, עם הקטנים ועם הגדולים, ובכל התחומים, כמו שהרבי מתעסק עם כולם ובכל הנושאים”, הוא מסביר.

במקביל החל לעסוק בתפקידו כממונה על מחלקת הכשרות ברבנות, תוך שיתוף פעולה מבורך עם מנהל המחלקה. כשהמחלקה גדלה והגיעה למאות עסקים, היא פוצלה לשניים, כאשר הרב סויסא נוטל על עצמו את האחריות על מחלקת ‘מהדרין’ המכילה כיום כמאה עסקים, ועוד כארבע מאות עסקים בכשרות רגילה. במושגים של באר שבע, מדובר במהפכה של ממש.

“ברוך השם, העיר באר שבע יודעת בעשורים האחרונים פריחה מרשימה מהפן התורני. אם פעם באר שבע הייתה נחשבת לעיר מסורתית, הרי שבמשך השנים הציבור התחזק מאד, וכיום יש בעיר הרבה בתי ספר דתיים ותלמודי תורה, וכן בתי ספר לבנות שבהם לומדים על טהרת הקודש”, הוא אומר.

כדוגמה לפריחה התורנית, מספר הרב סויסא, כי בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, תשע”ז, זכה קייטרינג מקומי, מהגדולים בעיר, במכרז שנערך על ידי משרד החינוך, לספק מנות הזנה לכל גני ומוסדות חב”ד בדרום. בעקבות זאת נפתחה במקום מחלקת מהדרין, מחלקה שנראית כמו בית חב”ד בתוך קייטרינג ענק… הקייטרינג מספק בכל יום 2,300 מנות - כמות עצומה של מנות - למוסדות החינוך, כאשר מדובר בהכשרים המהודרים ביותר, הרב לנדא, העדה החרדית והרב ביסטריצקי בלבד. “מי חלם בעבר על כאלה ממדים של צרכי כשרות מהודרת?!”, שואל הרב סויסא שאלה ריטורית, והוא מחדד: “הילדים של הרבי, קרי: ילדי מוסדות חב”ד, צריכים לקבל אוכל בכשרות הכי טובה, כי בזכות זה הם גדלים”.

האתגר: להגיע לכל יהודי באיזור העצום הזה

יום אחד יצא הרב סויסא, או ליתר דיוק הוצא, מגבולותיה של שכונה א’ בבאר שבע, והפך לרבה של המועצה האיזורית רמת נגב. כן, יש גם הפתעות בחיים, אם כי זה לא ממש קרה בהפתעה.

“יום אחד בא אלי ראש המועצה כדי לקדם נושא כשרות באחד הקיבוצים שבתחום שיפוטו. הסכמתי לפניה שלו למרות שזה לא היה באחריותי. למרות זאת עשינו את הדברים ברצינות ובצורה טובה”. הרצינות והאכפתיות של הרב סויסא מצאו חן בעיניו של הקיבוצניק, למרות שהיה רחוק מקיום מצוות, ובמשך הזמן שלח אליו לטיפול נושאים שונים בענייני דת הקשורים לתחום שיפוטו. מי שמכיר את הרב סויסא יודע כי הוא לא בורח מאחריות, גם אם היא לא שייכת לו.

לאחר שנתיים או שלוש של עבודה משותפת, ראש המועצה ביקש למסד את הפעילות ולהכניס אותה במסגרת תפקיד מוגדר, אחראי ורשמי - רב המועצה האזורית. הוא פנה למשרד הדתות וביקש אישור תקן לרב המועצה.

“כשאני מסתכל על זה כיום, שמונה–עשרה שנים לאחור”, מסביר הרב סויסא, “זה היה כמעט הזוי. ראשי הקיבוצים והאזורים יושבים יחד באולם המליאה של המועצה ומאשרים מינוי רב אזורי. זה היה דבר מופרך לחלוטין באותם ימים”.

אז מה שכנע אותם לאשר בכל זאת את רבנותך?

הרב סויסא משיב ללא היסוס: “העבודה שעשיתי בשנים שלפני כן באופן לא–רשמי, ממש בהתנדבות, אבל במסירות רבה, הוכיחה את עצמה”.

קצת היכרות עם המועצה האזורית רמת הנגב. מדובר במועצה שצמחה בליבו של אזור מדברי. שטחה של רמת הנגב הוא הגדול ביותר בארץ ישראל: 4.2 מיליון דונם, כ–22% משטחה של ארץ ישראל! אולם, בכל השטח העצום מתגוררים כ–7000 תושבים בלבד, בארבעה עשר ישובים, קיבוצים, מושבים וישובים קהילתיים.

יישובי המועצה נחלקים לשלושה חלקים על פי אזורים גיאוגרפיים. בשטח כה עצום, החלוקה היא הכרחית: איזור אגן משאבים הכולל את כפר רתמים, קבוץ רביבים, קיבוץ משאבי שדה, קיבוץ טללים אשלים ושיזף. יש את איזור פתחת ניצנה שעל גבול מצרים, הכולל את המושבים: קדש ברנע, כמהין, באר מילכה, הקהילה החינוכית ניצנה ועזוז. יש את איזור אגן שדה בוקר הכולל את הישוב הקהילתי מדרשת בן גוריון, קיבוץ שדה בוקר ומרחב עם. אם אתם מבקשים לטייל באיזור רבנותו של הרב סויסא, כדאי שתצטיידו בשקי שינה והרבה זמן פנוי…

מהו האתגר הגדול שלך?

“להגיע לכל יהודי ולכל משפחה באיזור העצום הזה”, משיב הרב סויסא ללא היסוס. זו באמת משימה מאתגרת לא פשוטה.

“היום אני כבר מכיר באופן אישי את כל המשפחות המתגוררות בישובים ובקיבוצים”, הוא מעיד בסיפוק עצום. הרב סויסא מלווה כל תושב כבר בהיותו בגיל גן, דרך הבית ספר ועד לגיל המצוות. “כל ילד בתחום המועצה שמגיע לגיל המצוות, עובר אצלי הכנה לבר מצוה. אין זה עניין של מה בכך, בפרט כאשר מדובר במשפחות שנושא היהדות לא עומד בראש מעייניהם.

היחס שלו לתלמידים, הוא נדיר. “יש שתי קבוצות לימוד בר מצווה בשנה, קבוצת חתני חורף וחתני קיץ”, הוא מסביר. “אני אוסף את התלמידים מבית הספר ומביא אותם ברכבי למועצה, שם הם מקבלים שתיה קרה ואוכל שהם אוהבים. הם נרגעים מעט מהלימודים בבית הספר, ולאחר מכן מתחילים לומר את ברכות השחר, קריאת שמע, ואז אנחנו מתחילים ללמוד הלכות תפילין ומתכוננים לחלק הקריאה בתורה. כך אנחנו מתקדמים עד ליום הבר מצווה.

“ביום הבר מצווה עצמו, אני מגיע באופן אישי למקום שאנחנו קובעים, אם זה בבאר שבע או מחוצה לה, ועורכים את העליה לתורה. החתנים עושים זאת בשמחה ואף מביאים את החברים מהכתה שישתתפו אף הם. הם חווים את הבר מצווה בצורה לא רגילה. לא מעט ילדים באים בטענות להורים שלהם, ‘למה עוד לא רשמתם אותי להדרכה לבר מצווה’? הם באים אלי היום כבר חצי שנה לפני כן… אין כמעט נער, גם ממשפחות ‘אנטי’, שלא יעשה בר מצווה כמו שצריך.

“למותר לציין שהאירוע הזה מחבר אותי למשפחה. אני לומד להכיר יותר את המשפחה וחווה איתם את ההתרגשות ממש כמו הייתי חלק מהם”.

השלב הבא בהיכרות נעשה נעשה במסגרת הרישום לנישואין, גם זה על ידי הרב סויסא. הוא כבר מחתן כאלה שעשו אצלו בר מצווה, ואף כאלה שקיבלו אצלו סוכריות בכתה ב’, במסגרת חגיגות החומש. “זו התרגשות גדולה בעבורי”, הוא אומר. “פעמים רבות גם חוזרים על דברים ששמעו ממני שנים רבות קודם לכן, וזה בהחלט מרגש”.

מהפכה של ממש

אני לא מתאפק ושואל את השאלה המתבקשת מאליה:

הרב סויסא, איך אתה מספיק גם להיות רב שכונה, גם לנהל מחלקת הכשרות הגדולה, גם להכין חתני מצוות ולרשום לנישואין, ולהגיע בעצמך לכל המושבים והקיבוצים באיזור כה עצום?

“נו, לכן אמרתי לך כמה פעמים שאין לי זמן לשבת ולשוחח. כעת אתה גם מאמין לי”…

ובכל זאת?

“אם בעבר ניווטתי לבד את מחלקת הכשרות, הרי שכיום יש מערך מסודר של משגיחים ומפקחים שעושים את העבודה מתוך היכרות טובה את השטח, והם מתקשרים אלי כשיש שאלות או בעיות. אפשר לומר ש’הרכבת’ כבר נוסעת בצורה חלקה, ואני רק צריך לכוון אותה מדי פעם”.

מה הקיבוץ הכי רחוק שאתה מגיע אליו?

“רמת הנגב יושבת היום על השטח הכי גדול מבין המועצות האזוריות, זה כשליש מתוך השטח של ארץ ישראל. אמנם התושבים הם לא רבים, אבל עדיין מדובר באתגר. בתוך זה גם את עיר הבה”דים שמשרתים בה אלפי חיילים. אני מגיע לכל ישוב או קיבוץ שאני מוזמן לשם או שיש לי מה לפעול שם”.

כשהרב סויסא התחיל את תפקידו לפני 18 שנה, לא היו במקום כלל בתי כנסת מלבד בשני ישובים הנחשבים לדתיים. לאחר שנכנס לתפקידו הרשמי, החל להשיג תקציבים רשמיים ותמיכות ממשרד הדתות עבור הקמת בתי כנסת. זה היה כמו חלום מופרך.

“בישוב כמהין היושב ממש על גבול מצרים, היה בהתחלה צריפון קטן ששימש כבית כנסת שהקים אחד התושבים לעילוי נשמת אמו. כיום יש במקום מבנה קבע של בית כנסת. כך גם באשלים, הייתה פעם אשקובית קטנה ששימשה כבית כנסת, וכיום פועל במקום בית כנסת מפואר, מסודר ומטופח. כיום פועלים בתי כנסת גם בקיבוץ טללים ובקיבוץ שדה בוקר, שם חנכנו בית כנסת רק לא מזמן”.

בית כנסת בשדה בוקר? אני לא מסתיר את פליאתי.

“כן, כן”, מחייך הרב סויסא נוכח פליאתי. הוא יודע בדיוק למה אני תמה, שכן קיבוץ שדה בוקר נחשב מאז ימיו של בן גוריון כמקום אנטי דתי מוצהר.

“אתה לא מבין את גודל הנס”, מסביר לי הרב סויסא. “הסדר הוא, שכשאתה מעלה הצעה כלשהי, אתה צריך להעלות אותה קודם בישיבת המזכירות, ואם היא מאושרת, מעלים אותה לאישור נוסף בישיבת הנהלה. הקמת בית הכנסת בשדה בוקר הגיעה עד להנהלה לקבלת אישור, והוחלט לערוך בחירות בקרב התושבים.

“בבחירות יש שני סוגי רוב; יש רוב מוחלט שבמסגרתו מתקבלת החלטה על פי הכרעה של שני שליש. בדרך כלל משתמשים ברוב כזה כאשר מדובר ב’שינוי אורחות חיים’, על פי ההגדרה. ויש גם רוב רגיל, של קצת יותר מחמישים אחוז בהצבעות ‘רגילות’. ההחלטה להקים בית כנסת בשדה בוקר, קיבלה אישורים של שני הגופים, וגם בבחירות קיבלה רוב מוחלט. מדובר בפלא של ממש”.

איך אתה מסביר את זה?

“עם הזמן החלו להתרקם שם שיעורי תורה, והרצון לבנות בית כנסת צמח מתוך התושבים עצמם; הם רצו סממן יהודי בקיבוץ.

“יחד עם חנוכת בית הכנסת, ערכנו גם חגיגת הכנסת ספר תורה - גם זה אירוע נדיר ביותר בקיבוץ”.

מה המשמעות של זה?

הרב סויסא צוחק בקול גדול: “זה אומר שבן גוריון או–טו–טו יקום לתחיה… כן, אחרי שישים שנה, יש בשדה בוקר בית הכנסת פעיל”.

כעת, בימים שלפני הימים הנוראים, הרב סויסא דואג למניין תפילה עבור הקיבוצים כולם, גם אלה שאין בהם מנייני תפילה בכל חודשי השנה. הוא מביא קבוצות גדולות של בחורים מישיבת ההסדר במצפה רמון בראשות הרב צבי קוסטינר.

מיד לאחר מכן הוא מתחיל לארגן לפחות שני מוקדים של הקפות שניות המתקיימות בקיבוצים “בכל פעם בוחרים מקום שאליו כולם מתרכזים, והתושבים באים לשמוח בשמחת התורה, וזה כלל לא מובן מאליו”.

תגיד, איך בכלל אפשר להפיץ את בשורת הגאולה בכאלה מקומות כאשר צריך להתחיל ממש מהבסיס?

הרב סויסא לא מתמהמה עם תשובה. בו במקום הוא שולף אנקדוטה: “פעם עברתי בקיבוץ משאבי שדה, כשבאחד השבילים חולף על פניי מזכיר הקיבוץ שנסע על אופניו. בדיוק היה סיפור עם הבן שלו ששהה בתאילנד או בהודו, ושאלתי אותו ‘מה נשמע’? הוא אמר לי מבלי לחשוב פעמיים: ‘כבוד הרב! צריך משיח, צריך גאולה”. אמרתי לו ‘דובי? מעולם לא שמעתי ממך מילים כאלה’…

“אנשים כבר מגיעים מעצמם למסקנה שצריך משיח וצריך גאולה. נכון שאותו מזכיר היה בתקופה לא פשוטה ברגעים שבהם הוא הרגיש שהוא זקוק לסייעתא דשמיא מיוחדת, אבל אתה רואה שזה ‘יושב’ אצלם איפשהו עמוק.

“ומעבר לסיפור עצמו - מי שהיה פה בעבר, לא היה חולם שיבוא יום ויהיו פה במועצה שני יישובים דתיים לצד קיבוצים שהיו בעבר ‘אנטי’ אבל כיום כבר אין כמעט ‘אנטי’, ובחלק מהם - כמו בשדה בוקר - יש אפילו בתי כנסת ומודעות יהודית חזקה. היום למשל, כבר אין חופות שלא כדת משה וישראל. כולם נישאים בשעה טובה בחופה יהודית. המחיצות נפלו פה מזמן. אם אתה מדבר איתי על גאולה, אני חושב שלאור המצב כאן כיום, זה ממש גאולה…

שנה טובה לקיבוצניקים

האם לכבוד הרב יש מסר כלשהו לקראת הימים הנוראים?

“כפי שאמרנו, אתה מסתכל היום ימינה ושמאלה, ואתה רואה שכל אחד רוצה להתקרב לקב”ה, כל אחד בהתאם לדרגה שלו.

“מה שנשאר כעת, זה רק הגאולה בפועל. שמשיח יגיע כבר למטה מעשרה טפחים. זה כבר לא נושא שצריך לחלום עליו, אלא משהו מציאותי. המוכנות כבר נמצאת וכל אחד כבר צחצח את הכפתורים שלו. גם אם יש עוד קצת העלם והסתר, הרי שכעת אנחנו צריכים שיקויים בנו בפועל “ותמלוך אתה הוא ה’ אלקינו על כל מעשיך” ותתגלה מלכותו עלינו לעיני כל”.

שנה טובה לך, כבוד הרב, לתושבי עירך ולתושבי הקיבוצים בדרום הרחוק והקרוב.

בר מצווה שהולידה שיעור תורה

הרב סויסא עסוק בפעילות בקנה מידה עצום, אבל בעיקר בדפוס פעולה של ‘אחד על אחד’. זו עבודה איטית קשה אבל מחלחלת עמוק.

בקיבוץ רביבים הייתה משפחה שביקשה לערוך בר מצווה לבנם. כפי שהיה מקובל עד אז, הם ביקשו לערוך את הבר מצווה ביום השבת במדרשת שדה בוקר ולעלות שם לתורה. הם פנו אל הרב סויסא וביקשו שיסייע להם להכין את הבן לקראת הבר מצווה. “שאלתי אותם, ‘איך ייתכן שאתם רוצים לקיים מצווה על חשבון מצווה אחרת? להגיע בשבת עם רכב לבית הכנסת על מנת לחגוג בר מצווה’? זה הרי מופרך”.

המשפחה ביקשה לחשוב על כך, וכעבור זמן–מה שבו אל הרב סויסא בהצעה לערוך את הבר מצווה בקיבוץ שלהם, רביבים “אבל בתנאי שכבוד הרב יגיע”, אמרו. “כמובן שהסכמתי, למרות שלא היה במקום בית כנסת מסודר.

“זה היה בשבת ‘זכור’, ולקחתי עמי ספר תורה והגעתי לקיבוץ מבעוד יום. הנחתי את חפציי בדירת האירוח ויצאתי למועדון המקומי והפכתי אותו לבית כנסת זמני.

“במהלך השבת הסתובבתי בקיבוץ עם הלבוש החסידי, מגבעת וסירטוק שבתי, ממש כמו בכפר חב”ד. זה לא נוף שגרתי, בלשון המעטה. במהלך השבת הגיעו עשרות תושבים לבית הכנסת המאולתר, הן מבני המשפחה והן מבני הקיבוץ. לאחר התפילה ערכנו קידוש שנוצל לעורר את לבם לתורה ולמצוות, וכך שהינו כל השבת יחד עד לזמן ההבדלה. זו הייתה שבת של ‘ביחד’ חמה ולבבית מאד.

“השבת הזאת הדליקה ניצוצות רבים, ובעקבות זאת נוסד שיעור קבוע שנמשך ארבע שנים. מדי יום חמישי נפגשנו במועדון המקומי, חילקתי להם את פרשת השבוע וביקשתי מכל אחד שימצא רעיון בפרשה ויעלה אותו לדיון. זה היה טרנד של לימוד בעוד הם יושבים על ספות המועדון, ומקשיבים בצמא”.