בסיום מועדי חודש תשרי, לאחרי שנשלם ענין האחדות בכל הפרטים ופרטי פרטים - דשבעת ימ

בסיום מועדי חודש תשרי, לאחרי שנשלם ענין האחדות בכל הפרטים ופרטי פרטים - דשבעת ימי הסוכות - ובמילא, מודגש ענין האחדות ביותר וביותר – אזי אומר הקב״ה ״קשה עלי פרידתכם״ • משיחת יום ג׳ פ׳ נח, א׳ דד״ח מר-חשון ה׳תשמ״ו. בלתי מוגה

א. כאשר יהודים עומדים ליפרד איש מרעהו – אומר הקב׳׳ה: ״קשה עלי פרידתכם״.

ומזה מובן גם בנוגע לבני-ישראל – שהרי התורה (שבה צריכים להסתכל בנוגע לכל ענין וענין, ״אסתכל באורייתא״) מדמה ומשוה את בני-ישראל להקב״ה — שגם אצלם ישנו הקושי בענין הפרידה, ״קשה עלי פרידתכם״.

ואם הדברים אמורים בכל זמן שיהודים נפרדים איש מרעהו, הרי על אחת כמה וכמה שענין זה מודגש ביותר כשנמצאים בתקופת סיום מועדי חודש תשרי – שכן, הענין ד׳׳קשה עלי פרידתכם״ נאמר בתורה בקשר לשמיני-עצרת, סיום וחותם מועדי חודש תשרי: ״ביום השמיני .. עצרת היא – כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר, אמר, בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם״.

ב. ביאור הענין:

עיקר הקושי בענין הפרידה הוא כשנמצאים במצב שבו מודגש ענין האחדות.

והנה, ענין האחדות מודגש ביותר בחודש תשרי – חודש כללי ועיקרי על כל השנה כולה, ״תשרי״ אותיות ״רשית״, להיותו ה״ראש״ דכל השנה כולה – מיד בהתחלת החודש, בראש השנה, עד לסיום המועדים (״מועד״ מלשון זמן קבוע ומיוחד) דחודש תשרי.

בנוגע לראש השנה – נאמר: ״אתם נצבים היום (דקאי על ראש-השנה) כולכם״, ״לאחדים כאחד״.

ומה שנאמר בהמשך הכתוב ״ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך״, שנחלקים לעשר סוגים – הרי אדרבה: התחלקות זו מדגישה עוד יותר את ענין האחדות (״כולכם״), שכן, כאשר כולם מאותו סוג, ״מעור אחד״, אין כל הדגשה וחידוש בענין האחדות, מה שאין כן כאשר ישנם עשר סוגים שונים, ומן הקצה אל הקצה, ״ראשיכם שבטיכם״ עד ״חוטב עציך׳ ו״שואב מימיך״, ואף על פי כן, ״נצבים גו׳ כולכם״, ״לאחדים כאחד״, היינו, שלמרות החילוקים שביניהם [הן חילוקים במעלה רוחנית, באיכות, והן חילוקים במקום גשמי, ד׳ רוחות ופינות העולם] מתאחדים כולם יחדיו ״לאחדים כאחד״ – אזי מודגש ביותר ענין האחדות.

וענין האחדות שבהתחלת חודש תשרי (בראש-השנה) נמשך בפרטיות ובגילוי במשך כל החודש, עד לסיום המועדים שבו – כידוע שכל הענינים שאינם בגילוי כל כך בהתחלת החודש, ולא עוד, אלא שהם בהעלם לגמרי, ״בכסה״ — מתגלים (במשך החודש, ובמיוחד) בחג הסוכות, ״ליום חגינו”, ובנידון-דידן, ענין האחדות – למרות שבמשך כל החודש (מהתחלת החודש עד למועד האחרון שבו) נמצאים בתנועה של אחדות, ולא רק תנועה של אחדות, כי אם, אחדות בפועל, ״כולכם״, ״לאחדים כאחד״ – אף על פי כן, בענין האחדות גופא הולכים מדרגא לדרגא, לפעול ולהמשיך זאת בפרטיות ובגילוי יותר.

ובפרט בחג הסוכות – שבו מודגש ענין ההתחלקות לפרטים ופרטי פרטים:

חג הסוכות הוא במשך שבעת הימים – כל שבעת ימי השבוע, שהם בדוגמת שבעת ימי בראשית.

והנה, כללות הענין דשבעת ימי בראשית מורה על ההתחלקות לפרטים ופרטי פרטים, שכן, עצם הענין דבריאת יש מאין הי׳ ברגע הראשון של הבריאה, שאז נברא הכל מאין ליש, ולאחרי כן, בששת ימי בראשית, נתחלק ונתפרט לפרטים ופרטי פרטים, עד אין-סוף (כפי ששייך המושג של אין-סוף ביחס לסדר השתלשלות והעולם כפשוטו), וגם לאחר זה – עדיין ״הי׳ העולם חסר״, עד ש״באת שבת״, שאז נשלם גם פרט (או כלל) זה.

וכמו כן בנוגע לשבעת ימי הסוכות (כנגד כל שבעת ימי בראשית) — שבהם נמשך ענין האחדות באופן החודר את כל ההתחלקות לפרטים ופרטי פרטים כו’.

ולכן, בסיום מועדי חודש תשרי, לאחרי שנשלם ענין האחדות בכל הפרטים ופרטי פרטים (דשבעת ימי הסוכות), ובמילא, מודגש ענין האחדות ביותר וביותר – אזי אומר הקב״ה ״קשה עלי פרידתכם״.

ג. אמנם, כללות הענין ד״קשה עלי פרידתכם״ דורש ביאור והסבר – ובשתים.. (א) כיצד שייך המושג ״קשה״ ביחס להקב״ה? ו(ב) לאידך, אם הדבר ״קשה״ – מי מעכב בידו לעשות שלא יהי׳ הענין ד״פרידתכם״, מי יאמר לו מה תעשה?

והביאור בזה – על-דרך המבואר בענין ״קשה כו׳ כקריעת ים סוף״:

רצה הקב״ה – מאיזה טעם שיהי׳ – להוות סדר השתלשלות כו’, עולם שיתנהג באופן של התיישבות, ״לשבת יצרה״, ובנידון-דידן, בנוגע לים סוף – שילך במהלכו הרגיל ולא שיבקע כו’, וכל זה באופן ד״לא ישבותו״, ולכן, לאחרי שישנו כבר רצון הקב״ה להיות כן – הרי שינוי הדבר (קריעת ים סוף) הוא באופן ד״קשה״.

ומזה מובן גם בנוגע לעניננו – שרצה הקב״ה (לכתחילה) שכל בני-ישראל יהיו במעמד ומצב של אחדות, הן ביחס לענין המקום, שיהיו כולם במקום אחד, והן ביחס לענין הדעות כו’, אשר, למרות ש״אין דיעותיהם שוות״, מכל-מקום, מכיון שיש לכולם רצון אחד, לאלופו של עולם, יתגלה רצון זה ויחדור בכל פרטי הדעות השונות לאחדם יחדיו, שכן, במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא. ולכן, לאחרי שרצה הקב״ה שיהי׳ ענין האחדות – הרי שינוי הדבר (״פרידתכם״) הוא באופן ד״קשה״.

אמנם, על פי זה נשאלת השאלה, כאמור, מי מכריח שיהי׳ הענין ד״פרידתכם״?!

והביאור בזה – על-דרך הביאור בצורך דקריעת ים סוף:

מבואר בתורה אור שקריעת ים סוף הוא ענין הכרחי בתור הכנה למתן-תורה, היינו, מלבד כללות ההכנה דגלות מצרים ויציאת מצרים, היתה צריכה להיות גם ההכנה דקריעת ים סוף, וכל כך נוגע הענין דקריעת ים סוף – ש״צריך להיות בכל יום (לא רק) בחינת יציאת מצרים (אלא גם) וקריעת ים סוף״, כמו שכתוב ״למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״, ״ואיתא בתוספתא שצריך לזכור גם-כן קריעת ים סוף״.

וכן הוא גם בעניננו – שכדי שהתורה תחדור בכל מקום ומקום, ״מקצה השמים ועד קצה השמים״, צריך להיות הענין ד״פרידתכם״, ״ויעקב הלך לדרכו״, שכן, כאשר מתפזרים בכל קצוי תבל, אזי מביאים תורה ויהדות בכל מקום ובכל דרגא, כולל – ״אם יהי׳ נדחך בקצה השמים״, היינו, שגם במקום ומצב כזה באים ומביאים תורה ויהדות, ועל ידי זה פועלים ש״משם יקבצך ה׳ אלקיך״, עדי קיום היעוד ״ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל״.

אמנם, מכיון ש״קשה עלי פרידתכם״ – לכן, ישנו הענין ד׳׳עכבו עמי עוד יום אחד׳׳, שמיני-עצרת, שבו נקלטים בפנימיות כל הפרטים ופרטי פרטים דשבעת ימי הסוכות (כנ״ל ס״ב), ובו מקריבים ״פר אחד איל אחד״ – הדגשת ענין האחדות, ״יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך״, ועל ידי זה פועלים שגם במצב של ״פרידתכם״ יומשך ויחדור ענין האחדות.

ד. והנה, כל האמור לעיל הוא בנוגע לכללות השנה, ומזה נמשך גם בפרטיות, עד לפרטים ופרטי פרטים, במשך כל השנה כולה:

בנוגע לכללות השנה – הרי ענין האחדות מודגש בחודש תשרי, מהתחלתו – בראש השנה, ״נצבים גו׳ כולכם״, עד לשבעת ימי חג הסוכות, אשר, בסיומם אומר הקב״ה ״קשה עלי פרידתכם״, ולכן, ״עכבו עמי עוד יום אחד״, שמיני עצרת ושמחת-תורה, כדי לפעול את ענין האחדות גם לאחרי הפרידה, כאשר יוצאים לעבודה ד״ויעקב הלך לדרכו״, במוצאי שמחת-תורה.

ומזה נמשך בפרטיות יותר גם במשך כל השנה כולה – בכל הזדמנות שיהודים נפגשים יחדיו לאסיפה או כנס באופן ד״קהל גדול״, על מנת להתחזק בכל הפעולות דהפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה, ואחר כך נפרדים איש מרעהו כדי לעסוק בכל ענינים אלו בפועל ממש, וכאמור, באופן שענין האחדות יומשך ויחדור גם כפי שנמצאים איש איש במקומו.

ה. ויש להוסיף, שבנוגע לכללות השנה מודגש הדבר במיוחד (לא רק בסיום מועדי חודש תשרי, שמיני עצרת ושמחת-תורה, אלא גם) בסיום חודש תשרי ממש, כאשר נכנסים לחודש מר-חשון:

בנוגע לכללות העבודה ד״ויעקב הלך לדרכו״ – שבגללה צריך להיות הענין ד״פרידתכם״ (כנ״ל) – ישנם כמה שלבים ודרגות, מן הכלל אל הפרט: השלב הראשון ד״ויעקב הלך לדרכו״ הוא (לא במוצאי שמחת-תורה, כי אם) במוצאי יום הכיפורים (כמבואר בהמשך וככה), ואחר כך נמשך הדבר בפרטיות יותר ובגלוי יותר – במוצאי שמחת-תורה, ובגלוי יותר – לאחרי שבת בראשית, עד לסיום חודש תשרי ממש, שכן, חודש תשרי, להיותו ״מרובה במועדות״, הרי במשך כל החודש (גם לאחרי סיום המועדים) לא שייך כל כך העבודה בעניני חול, מה שאין כן לאחרי סיום חודש תשרי, כשנכנסים לחודש מר-חשון, שאז מתחילה עיקר העבודה בעניני חול ממש – הרי זה תכלית השלימות ד״ויעקב הלך לדרכו״.

ובפרטיות יותר:

תכלית הכוונה בעבודה ד״ויעקב הלך לדרכו״ (״פרידתכם״) היא – כדי להביא תורה ויהדות בכל מקום ודרגא, עד לדרגא הכי תחתונה, ״נדחך בקצה השמים״, ״חוצה״, שגם שם יהי׳ הענין ד״יפוצו מעינותיך חוצה״.

וכמדובר כמה פעמים אודות הדיוק בג׳ תיבות אלו – ״יפוצו מעינותיך חוצה״ – שה״מעיינות״ עצמם (לא רק הנהר שנובע מן המעיין) צריכים לבוא באופן של הפצה גם במקום ה״חוצה״.

כלומר, אין הכוונה שה״מעיין” מבטל את מציאות ה״חוצה״, ״אויס וועלט״ – שכן, תורה ומצוות אי-אפשר לקיימם בגן-עדן, כי אם במציאות העולם דוקא, ולא עוד, אלא שצריך להיות עולם שהוא במעמד ומצב של ״חוצה״, שהרי בנוגע לתקופה שבה יהי׳ העולם בתכלית השלימות כתיב ״שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ״ [וטעם הדבר – בפשטות – דמכיון שתתבטל מציאותו של יצר הרע, לא יהי׳ מקום לענין הבחירה, מפני שלא תהי׳ כי אם דרך אחת בלבד]; הכוונה היא, איפוא, שה״חוצה״ נשאר במעמד ומצב ד״חוצה״, ואף על פי כן, מביאים לשם את ה״מעיינות״ עצמם, ולא עוד, אלא באופן של הפצה דוקא.

וענין זה מודגש גם בתיבות ״ויעקב הלך לדרכו״:

״יעקב״, י׳ עקב – מורה על מעמדו ומצבו של יהודי כאשר היו״ד שבו מונח ועסוק בעניני ״עקב״, בחינה הכי תחתונה שבגוף האדם, מעשה בפועל, בחינת ה״חוצה״ שבאדם, כדי לעסוק ב״חוצה״ כפשוטו.

ובזה גופא – ״לדרכו״, דרכו של יעקב, כלומר, לאו דוקא בעניני תורה ומצוות, אלא גם בעניני הרשות.

ועל-ידי העבודה ד״יעקב״, ובזה גופא כפי ש״יעקב״ עוסק ב״דרכו״ —נפעל הענין ד״הלך״, הליכה שלא בערך, אשר, ענין זה נפעל על-ידי העבודה בענינים התחתונים דעולם-הזה הגשמי (מה שאין כן בגן-עדן, אפילו אם יבוא לשם באופן של נשמה בגוף), ולדוגמא: מצות תפילין – בקלף גשמי, דיו גשמי וקולמוס גשמי, ועל דרך זה בשאר מצוות התורה – ״הוקשה כל התורה כולה לתפילין״, עד לעבודה בעניני הרשות כו’.

ומכל זה מובן שעיקר ושלימות הענין ד״ויעקב הלך לדרכו״, כדי לפעול את העבודה ד״יפוצו מעינותיך חוצה״ – מתחיל לאחרי סיום חודש תשרי, כשנכנסים לחודש מר-חשון, שאז מתחילה עיקר העבודה בעניני חול, ובמילא, מודגש ביותר הענין ד״קשה עלי פרידתכם״, היינו, הצורך בענין הפרידה, והנתינת-כח שגם במצב זה יומשך ענין האחדות.

ו. בסיום חודש תשרי והתחלת חודש מר-חשון גופא – מודגש הדבר ביותר בלילה זו:

חודש תשרי הוא לעולם מלא, ובמילא, ראש-חודש מר-חשון הוא לעולם ב׳ ימים — יום א׳ דראש-חודש הוא יום ל׳ דחודש תשרי, ויום ב׳ דראש-חודש הוא יום א׳ דחודש מר- חשון.

ונמצא, שהלילה שבין יום א׳ דראש-חודש ליום ב׳ דראש-חודש – לילה זו – שייכת לשניהם ומחברת אותם יחדיו, היינו, שענינה לחבר את ב׳ החדשים תשרי ומר-חשון, ובנידון-דידן, שענין האחדות דחודש תשרי (התחלת השנה) יומשך גם על חודש מר-חשון, שבו מתחילה העבודה ד״ויעקב הלך לדרכו״ (באופן של ״פרידתכם״) במשך כל חדשי השנה.

והדגשה יתירה בפעולת האחדות גם במצב של ״פרידתכם״ – בהתוועדות שנערכת בלילה:

״לילה״ הוא זמן של חושך, היינו, שאז לא רואים את אמיתתם של דברים באופן ברור ומואר כו’. ובנוגע לעניננו – שבלילה לא ניכר בבירור כל כך ענין האחדות, ״גוי אחד בארץ״, כפי שמבאר אדמו״ר הזקן באגרת הקודש ש״גם בעניני ארץ לא יפרדו מאחד האמת ח״ו״, ולא עוד, אלא שהם ממשיכים בחינת ״אחד״ – ״בארץ״.

ואף על פי כן, מנצלים את ה״לילה״ כדי להדגיש עוד יותר את ענין האחדות, ועד כדי כך, שהלילה עצמו פועל את ענין האחדות – הן האחדות דחודש תשרי עם חודש מר-חשון, והן אחדותם של היהודים שמתכנסים טרם פרידתם — בבחינת ״לילה כיום יאיר״.

וכאמור, ענין זה מהוה נתינת-כח להמשיך את ענין האחדות על כל השנה כולה.

והוספה מיוחדת בשנה זו – שלהיותה שנת העיבור, נמשך ענין האחדות ופועל על חודש נוסף, חודש העיבור.

ולהעיר, שגם בשנת העיבור מודגש הענין דהפיכת החושך (״לילה כיום יאיר״) – שכן, כללות הענין דחודש העיבור קשור עם ענין של קטרוג, ואף על פי כן, מהפכים זאת לטוב, עד כדי כך, שהשנה כולה (הן החדשים שלפני חודש העיבור והן החדשים שלאחרי חודש העיבור) היא ״שנה תמימה״, היינו, שמצד ענין הקטרוג כו׳ ניתוסף בענין השלימות, כיתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות, ״כן ירבה וכן יפרוץ״, עד לפריצת כל הגדרים וההגבלות.