הרב אלעזר קעניג

לקראת חודש אלול, בו המלך יוצא לשדה ומקבל את העם בסבר פנים יפות - התוועדנו עם הרב אלעזר קעניג, משפיע קהילת חב”ד בנצרת עילית, ומרצה מבוקש בכל רחבי ארץ הקודש, על המאורעות האחרונים, והמסר שאנחנו חסידי חב”ד צריכים להפיץ • על המלחמה: “היום כולם מדברים על הניסים - אנחנו צריכים להתמקד במחולל הניסים”; על ההתעוררות: “כאשר מכל החוגים מגיעים להניח תפילין לחיילים - אנחנו צריכים להוסיף על כך את הנקודה העיקרית: קבלת פני משיח צדקנו”; על הציפייה לגאולה: “יש חוגים שהחלו להתעורר בעניין, אבל רועדים מפחד מפני הגאולה. אנחנו צריכים להכיר להם את הגואל!” • ראיון ממוקד

 

• אנחנו נמצאים כעת זמן קצר לאחר מלחמה שבה עם ישראל כולו ראה ניסי שמים יום יום. מה המסר שאנחנו צריכים להפיק מאירועים אלו?

אכן, במלחמה הזאת ראו כולם את יד ה’. הדבר הגדול שקרה במלחמה הזאת, הוא, שכולם פקחו עיניים והחלו להזכיר שם שמים באופן גלוי. שמענו חיילים, קצינים ומפקדים בכירים שפחות דיברו על “כוחי ועוצם ידי”, ויותר דיברו על המגן ששמר עליהם בדמות הטלית–קטן שלבשו על גופם, על התפילין או על ספר התהילים שקיבלו בטרם יצאו אל קו האש. במלחמה הזאת הייתה פתיחת עינים גדולה של עם ישראל ודיבור גלוי על הניסים והנפלאות.

את השיח הזה על הניסים אפשר היה לשמוע יותר ויותר גם מפי אנשי שמאל ואנשי תקשורת. אפשר לומר ששברו את הקליפה של ‘כוחי ועוצם ידי’.

זאת ועוד: בפעם הזאת, גם הממשלה לא שידרה, אף לא פעם אחת, כוח ועוצמה. לא נאמרו משפטים כמו “המחבלים יראו מה ממשלת ישראל תעשה להם”. הדבר המרכזי שבלט היה מבוכה, גמגום וחיפוש כל הזמן איך יורדים מהעץ ומסיימים כמה שיותר מהר. חיפשו מתווכים או קולות מארה”ב או מהאו”ם שיכריזו על הפסקת אש. חיכו לנס.

• אבל יש פה צד שלילי בכך שהתרפסו בפני ‘מה יאמרו הגויים’?

נכון מאד, וזה אכן היה, אבל אם נסתכל על הצד החיובי - במלחמה הזאת, בפעם הראשונה, הייתה שבירה של ‘כוחי ועוצם ידי’, ותחושת ‘אני ואפסי עוד’.

בשיחה הידועה שהרבי מלך המשיח שליט”א דיבר עם משה קצב, הרבי אמר לו בין השאר כי עדיף אפילו שגויים ישלטו בארץ ישראל מאשר יהודים הגורמים לחילול ה’. רואים בכך למעשה, שהרבי לא נבהל מכך שגויים כמו ארה”ב, למשל, ינהלו את השלטון בארץ ישראל, כי בכך לא יהיה האלמנט של חילול ה’.

רואים למשל איך המושל של מצרים עומד מול החמאס ואומר להם בפנים את כל מילות הגנאי, מה שממשלת ארץ ישראל מעולם לא הייתה מעזה לומר להם. הרבי לא נבהל מהגויים. מה שכואב לרבי כל הזמן, שיהודים המאמינים בה’ ובתורתו מחללים שם שמים בכך שהם מתרפסים בפני הגוים ומוכנים למסור שטחים ולוותר.

• עד כדי כך?

באחת משיחות קודשו מבאר הרבי מה”מ, כי אחד הדברים שהרבי הריי”צ מאד פחד בזמן מאסרו, בניגוד לאדמו”ר הזקן שלא פחד - כי אדמו”ר הריי”צ במאסרו היה נתון בידיים של יהודים, וליהודי יש כוח בחירה עצום לעשות דברים אפילו היפך מהרצון העליון, מה שאין כן אצל אדמו”ר הזקן שהיה נתון בידיים של גוים, ולגוי אין בחירה חופשית.

העניין הזה, שליהודי יש בחירה חופשית והוא יכול לפעול כנגד ה’ ורצונו - נשבר כעת במלחמה הזאת בכך שכבר לא התפארו בכוח העצמי, אלא חיכו שמשמים יסדרו את הדברים. וזה אכן היה השיח בזמן המלחמה, ניסים ונפלאות בכל צעד ושעל. כל חייל כמעט דיבר על כך וסיפר על ניסים שארעו עמו בשטח הלחימה.

אנחנו החב”דניקים יכולים להיות ‘רגועים’, לכאורה, שהכול מתבצע בדיוק כפי שהרבי רוצה שיהיה. הרבי דיבר בעבר שידברו על ניסים - וזה אכן קורה. הרבי רוצה שיניחו תפילין עם חיילים - והיום לא רק חב”ד, אלא גם חוגים אחרים עושים זאת; כולם היום מחלקים ספרי תהלים. זה הנס הגדול שקרה. הרבי רוצה שכולם יידעו שהניסים הללו הם מהקב”ה ובכך ביקש להכניס אלוקות בכל הענינים הללו.

להתמקד בגואל

• אם כן, כשהגענו ל’הישג’ הזה, מה עלינו לעשות כעת?

אכן רואים שכל מה שהרבי ביקש לפעול, נפעל היום בעולם. אבל כאן אנחנו מגיעים למימד נוסף:

היום, כאמור, כולם, בכל מקום, מדברים על הניסים. כעת עלינו לעבור שלב ולהפיץ בכל מקום את הידיעה, כי כל מה שקורה בעולם, זה בזכות משה רבינו שבדור; לזכור ולהזכיר שיציאת מצרים היא לא סתם גאולה, אלא משה רבינו הוא זה אשר הוציא אותנו ממצרים, קרע לנו את הים והביא לנו את התורה. אלה לא סתם אירועים שמימיים, אלא אירועים שנעשו בידי משה רבינו בדווקא. הקב”ה יכול היה להוציא אותנו ממצרים לבדו, לקרוע לנו את הים ולתת לנו את התורה גם בלעדי משה, אבל הקב”ה רצה שהכול יעבור דרך משה רבינו, על מנת שיהודים יתחברו יותר לניסים הללו. ה’ רצה שיהיה ממוצע המחבר שהוא אשר יכריז ‘הגיע זמן גאולתכם’, והוא זה שיאמר שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר. כשהדברים מגיעים מפי משה שבדור, זה אחרת.

• היכן אתה רואה לזה מקור בשיחות של הרבי?

בשיחה האחרונה לעת עתה שהרבי דיבר בפני השלוחים, הרבי עמד על כך שכעת נותרה עבודה אחת ויחידה לקבל את פני מלך המשיח. לא רק ללמד יהודים שיש ה’ בעולם, שכן את זה כבר עשו כל השנים וכבר השלימו את עבודת הבירורים. הרבי ביקש שהדבר הזה יהיה באופן אישי - יש נביא וכבר יש גואל שנמצא בעולם, והוא–הוא אשר אומר ש’כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם’. זו העבודה האחת והיחידה שנותרה.

היום יש לנו, חסידי חב”ד, עבודה אחת ויחידה שאותה ביקש הרבי - לא כל כך לפרסם שיש ניסים, שכן את זה כבר כולם עושים, כך גם עם הנחת התפילין, ואפילו בחוגי ‘מאה שערים’ יש כאלו שמזמינים יהודים ‘רחוקים’ אליהם לסעודות שבת כדי לקרבם ליהדות. כל החוגים שלעגו לנו כל השנים, עושים בעצמם היום עבודות קירוב ודברים נפלאים. זה הניצחון הגדול של הרבי.

אז מה נשאר לנו לעשות כעת כדי לסיים את השלב האחרון של הגאולה? “מראה באצבעו ואומר ‘הנה זה מלך המשיח בא’, כלומר, שיהפכו את כל עניני הגאולה למשהו מאד מוחשי, וזה נעשה כאשר יודעים שכבר נמצא כאן מלך המשיח, ויודעים מיהו.

אנשים מפחדים מהגאולה, כי לא יודעים מיהו הגואל

• ומה רע אם בינתיים לא נדע מיהו המשיח, העיקר שיאמינו שהגאולה קרובה?

אחד הדברים שמפחידים אנשים, זה חוסר ידיעה, ובנידון דידן, מי הוא המשיח. אז יש יהודים, שומרי מצוות, שלמדו את הנושא וחיים ברעדה מיום הדין שבו יבוא ויתגלה משיח צדקנו; הם בחרדה שלא יגיע כל כך מהר. הם מפחדים שהוא יחשוף את הפנימיות שלהם וכו’. יש אחרים שדמותו של משיח מצטיירת אצלם כמי שינהל מלחמות גוג ומגוג, יתנקם פה ויתנקם שם, וכהנה רבות. הם רועדים מיום בואו של משיח.

אולם כאשר יודעים מיהו משיח צדקנו, הרי זה באופן אמיתי מרגיע מיד, שכן אחד הדברים הנפלאים של הגואל, הוא האהבה שהוא מרעיף על עם ישראל, כפי שאצל משה רבינו הייתה אהבה גדולה לכל יהודי באשר הוא, ולכן בעצם הוא נבחר לתפקיד זה כאשר היה רועה החומל על צאנו.

וכך הוא בדורנו, כאשר יידעו - כפי שהרבי ביקש - שיהיה באופן של “מראה באצבעו ואומר זה” - והם יבינו שמשיח הוא הרבי מה”מ, הם יירגעו. הרי כל כך הרבה יהודים, גם שלא מחסידי חב”ד, עברו בחלוקת הדולרים וראו את האהבה הגדולה של הרבי לכל יהודי, איך הוא מסתכל על כל אחד כמו יהלום. מעולם הרבי לא “גילה עוונותיו” של איש, ולהיפך, רק רומם, חיזק ועודד.

הציבור שעדיין לא כבשנו אותו, זה הציבור שעדיין מפחד מהגאולה. הפחד הזה יירד כשהם יבינו שהנה הוא, הרבי, מלך המשיח.

ענין זה מקבל עומק נוסף אם נסתכל לאחור, אל זמן יציאת מצרים, שהרי “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות” בעתיד.

הבה נחזור רגע לימים שבהם הייתה מכת דם; אז יהודי יכול אמנם לשמוח שהנה המצרים ‘חוטפים’, אבל הוא גם יכול להישאר בתחושה הקשה של עבדות, אני עדיין עבד. אבל ברגע שמסתכלים על זה באופן אחר, ויודעים שזו לא סתם מכת דם, אלא משה רבינו, הגואל, הוא זה שהכה את המכה כחלק מתהליך כולל של הגאולה, והוא אשר עומד להוציא אותך לגמרי מחיי העבדות, אז מכת דם מקבלת משמעות אחרת לגמרי, משמעות של גאולה. ואמנם, אלה שקלטו כי זה חלק מתהליך של הגאולה, אז עוד לפני מכת דם, כבר כשהם התבשרו בבשורת הגאולה הם רקדו ושמחו. ואולם, אלה שלא קלטו שזה תהליך אמיתי של גאולה, אז כל הזמן הם חיו בפחד ובחשש. הם הפכו להיות אופוזיציה למשה רבינו, וכך הם היו גם לאחר הגאולה. כי הם נותרו עבדים בנפשם ובנשמתם גם לאחר הגאולה. וזאת למה? כי הם לא שייכו זאת למשה.

זו הבעיה הכי גדולה ליהודי שרוצה להתקשר לקב”ה אבל בלי משה הממוצע.

עלינו אפוא לעבוד במלוא המרץ בעבודה האחת והיחידה שהרבי הורה לנו בכינוס השלוחים האחרון, לפרסם בכל מקום באופן של “מראה באצבעו ואומר הנה זה מלך המשיח”; שאנחנו לא סתם בגאולה, אלא הגואל עצמו עומד על גג בית המקדש ואומר “ענווים הגיע זמן גאולתכם”, אותה גאולה שחז”ל והנביאים והחכמים בכל הדורות ציפו לה, הנה זמנה ממש כעת. זה כבר נמצא.

כשמדברים על מציאות של גואל קיים, זה הופך את זה למוחשי ולפרקטי הרבה יותר מכפי שהיו מדברים על סתם “ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן”.

הכרת הטוב לרבי

• עד כמה אכן יש נחיצות להכריז על משיח שבדורנו?

לא סתם הרבי כינה זאת כעבודה האחרונה והיחידה, כי זה תכלית הכול.

אני חוזר שוב לתקופה של הגאולה הראשונה ביציאת מצרים: עם ישראל בחלקים מסוימים בו לא הרגיש את הגאולה, שכן הם לא הרגישו את המשה שהוא הגואל אותם. אפילו 250 ראשי סנהדראות, הם לא היו מפשוטי העם, עשו צחוק מכל נושא מתנות הכהונה של אהרן, שכן הם הכריזו תגר על מנהיגותו של משה. אבל כאשר יודעים שמשה הוא הכול - הדברים נראים אחרת.

כך גם בדורנו - יש הרבה היום שמדברים על גאולה, ומסיימים כל דרשה באיחולים של גאולה, אבל אצלנו חסידי חב”ד הרעיון מוחדר באופן מוחשי ואמיתי יותר. כששומעים שהרבי מה”מ אומר ‘ענווים הגיע זמן גאולתכם’, ‘ומפני מה אתם מתייראים?’ למה את נבהלים? הרי כל מה שעשיתי, מלך המשיח, לא עשיתי אלא בשבילכם - זה מקבל מוחשיות מעשית.

אז נכון, בוודאי שאפשר לדבר גם באופן ישיר עם הקב”ה, אבל כשיש משה רבינו שאפשר לדבר איתו, לחוש אותו, לנסוע אליו, זה אומר לחוש את הקב”ה דרך ‘איש האלוקים’. זו המתנה שהקב”ה נתן לנו בכל דור ודור, ששתל צדיקים שאפשר לגשת אליהם ולקבל מהם תשובה, עידוד וכו’. לדעת ולהכיר שיש גואל בשר ודם משכמו ומעלה, שהקב”ה כבר בחר בו.

נקודה נוספת שראוי להדגיש בהקשר זה: אחד הדברים הגרועים הוא חוסר הכרת הטוב. במשך השנים היו חסידים שכתבו לרבי על כל הצרות שלהם, אבל כשהדברים הסתדרו והוטבו - כבר שכחו לספר על כך לרבי. הרבי קורא לזה “צרות חסידים”. מתקשרים אליו כשיש בעיה אך לא במצבים טובים.

פעם אחד כתב לרבי שאולי לרבי יש קפידא עליו. הרבי משיב לו באחת מאגרות קדשו “הלוואי והיו משייכים אלי את כל הדברים הטובים שיש”. כלומר, אנשים לא יודעים שכל הדברים הטובים הם ממנו, והוא, משה שבדורנו, שעומד בין ה’ ובין עם ישראל ומשפיע לעולם כולו טובה וברכה בגשמיות וברוחניות.

הבה נראה את הטרמינולוגיה החיובית שהרבי תמיד מדבר בה. בעוד שכולם מדברים כמה הדור הזה נמוך, גרוע וכו’, הרי שהרבי אומר שזה הדור שמגיע לו הכי הרבה בגשמיות וכו’ וכמה שפע יש בדור הזה. והרבי מבקש באותו מכתב שיידעו דרך איפה השפע הזה מגיע - דרכו.

כך גם הקב”ה היה רוצה את הקשר אליו כקשר של הודאה ותודה, ולא סתם חייבו חז”ל שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות. אם היינו באמת מנצלים את הקשר החיובי עם הקב”ה גם באמצעות התודה של המאה ברכות, לא היינו צריכים לפנות אליו בענינים של היפך הטוב.

חודש אלול - להכיר את המלך

• אנחנו נמצאים כעת בפתחו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. כיצד חסידות רואה את החודש הזה?

בהמשך למה שדיברנו, הרעיון הזה עובר כחוט שידרה בכל הענינים, כך גם בחודש אלול. לא עוד חודש של פחד, אימה ויראה. תורת החסידות הוציאה את כל הפחד מחודש אלול, שכן זה חודש שבו המלך מחייך אלינו כל החודש ומראה לנו פנים שוחקות. אמנם עומדים למשפט לא פשוט מי יחיה וכו’, אבל קודם לכן יש הכנה במשך חודש שלם, שבו אתה פוגש את המלך יום יום, והוא מראה לך פנים שוחקות. זה מכניס חיות באלול. זה אלול אחר.

• איך הסתכלו על אלול לפני חסידות והחידוש של אדמו”ר הזקן?

חודש אלול היה ללא חיות. ידוע שח”י אלול, יום ההולדת של המאורות הגדולים, הכניס חיות בחודש אלול. ואכן, לפני הבעש”ט והאדה”ז, לא היה חיות באלול; הסתכלו על אלול בצורה הפשטנית, שיש מלך שבא לבקש דין וחשבון על כל מעשה, ורעדו כמו דגים בים. לפני אדה”ז הדגש היה על הפחד והיראה (ריחוק) ולא הודגש הנושא של הקירוב וההתחברות. גם בעבודת ה’, היה את עניין החרדה והאימה, ההיפך מעניין של פנים שוחקות. עבודת ה’ הייתה מתוך אימה ולא מתוך רצון.

חסידות חידשה שחודש אלול מהווה את שיא הקירוב של עם ישראל להקב”ה, ועם ישראל פועל כביכול בקב”ה עניינים נעלים ורמים שבכל ימות השנה אינם בגדר השגה.

הרבי הוריד לעולם דרגות גבוהות של אמונה

• עד כמה חשוב לנסוע לרבי לחודש תשרי?

כפי שאמרנו, הרעיון הבסיסי הוא לזכור ולחיות את משה רבינו שבדור, ולדעת שהכול מגיע דרכו. הרבי הוא לא סתם “מליץ יושר” העומד בינינו ובין ה’, אלא דרכו עוברות כל ההשפעות, וזו היא הדרך.

אשר על כן, בחודש זה שבו עוברות השפעות רבות כל כך בבני חיי ומזוני, וכמובן גם ברוחניות - זה הזמן הנכון והמתאים ביותר לנסוע אל הרבי ולבקש ממנו את כל הדברים החשובים. אמנם הרבי נמצא בכל מקום וכו’, אבל חשוב לדעת ולזכור את הדברים של הרבי כי 770 הוא ‘מקדש מעט’ בדורנו, והוא ‘בית רבינו שבבבל’, ומשם דווקא הכול מתחיל.

מפליא להיווכח כי דווקא התמימים, אלו שלא ראו את הרבי בעינים גשמיות, יש להם כזו משיכה לנסוע לרבי, מתוך הבנה ואמונה עמוקה שחסיד צריך להיות בתשרי ב–770 דווקא, כי שם הרבי נמצא. שם נמצא המפגש הטהור כל כך שבין ‘אני לדודי’ ו’דודי לי’.

בעוד שאצל בני ישראל, לאחר שמשה רבינו בושש 6 שעות בלבד מלהגיע, הרי כבר הם עשו את עגל הזהב, ואילו בדורנו, דור נפלא, משה בושש מלהגיע שנים רבות כל כך, ולא רק שאנחנו לא מתייאשים ומחפשים עגל זהב חלופי, אלא שהילדים דווקא משקיעים מאמצים אדירים להדבק ולהיות עם משה רבינו של דורנו ודווקא בד’ אמותיו. לאורך כל השנה הם מוסיפים במערכת הלימודים שלהם, משננים בעל פה, עובדים בקייטנות, מוסיפים פה ומוסיפים שם העיקר להשיג עוד כמה פרוטות כדי להגיע לד’ אמות של הרבי. כי שם הרבי נמצא!

הרבי אומר בשיחות קדשו כי הדרגה הגבוהה ביותר בחיבור שבין ‘אני לדודי’ ו’דודי לי’, זה בדרגה שלמעלה משניהם, זו הדרגה של ה’יחידה’, ודרגה זו מאירה היום. ואכן, אתה רואה את זה היום אצל הילדים שלמרות כל ההעלמות וההסתרים, שום דבר לא מבלבל אותם.

הבה נסתכל עליהם, על הילדים והבחורים והנערות שמגיעים לרבי, צבא של אמונה, איזו שמחת חיים, איזה לימוד בעל פה. אתה מבקש לראות את גילוי ה’יחידה’? אלפי ילדים בימינו יודעים 12 פרקים בתניא בעל פה. זה משהו מדהים. שהמשפיע ר’ שלמה חיים קסלמן ביקש זאת רק מהתמימים המיוחדים, ואילו רעייתי גננת, ובגן שלה ישנם ילדים קטנים שיודעים בעל פה 4 פרקי תניא…

הרבי הוריד לעולם כזה כוח… כזו אמונה… כזו תמימות… זו הדרגה שעליה מדבר הרבי שזה למעלה מ’אני לדודי ודודי לי’. זו דרגת עצם הנשמה שמאירה. רק המלך המשיח יכול לתת כאלה אוצרות. הוא אשר פועל הכול. ממילא, כשיודעים שזה הוא, וזה מוחשי וקיים אצלך, אז אתה חי גאולה.

הדור שלנו הוא לא סתם דור שרואה ניסים, כנ”ל בעקבות המלחמה, כי כל ההיסטוריה של העם היהודי רצופה בניסים, אז מה החידוש של ימינו? שמשה רבינו שבדורנו הוא אשר עשה לנו את הימים הנפלאים הללו.

• האם עניין זה יקבל ביטוי גם בגאולה עצמה?

בוודאי. העניין המרכזי שיראו בגאולה, זה איך יהודי הכין בית לקב”ה מכון לשבתו. כל הגילויים שלעתיד לבוא לא יהיו אלא בזכות מעשינו ועבודתנו. כאן הכלה מביאה לחתונה את כל הנדוניה.

זה הרעיון שהרבי מבקש מאתנו “עשו אתכם כל אשר ביכלתכם”, כי זה מה שנראה בגאולה - מה אתה עשית כדי להביא את הגאולה.

באחת משיחותיו מבאר הרבי הריי”צ על המילים “כי לישועתך קווינו כל היום”, ‘קיווינו’ מלשון קווים, המעשים שלנו הם סוג של קווים שממשיכים הארה וחיות מלמעלה למטה. לעתיד לבוא כל אחד יראה זה הבית לאלוקות שאני יצרתי - קוויתי, מלשון קו, מלמעלה למטה. מי לימד אותנו את זה? מי נתן לנו את הכוח להוריד את השכינה? המלך המשיח בכבודו ובעצמו, משה רבינו של דורנו.

יכול להיות מצב, כפי שאומר משה רבינו “ולא נתן לכם ה’ לב לדעת ועיניים לראות וכו’”, אך הרבי פותח את האפשרות ואומר תפקחו את העיניים ותראו באצבע שלכם ‘הנה זה מלך המשיח’, מה יכול להיות יותר מכך? זה חשוב כל כך לכל עניין האמונה. כשמסתכלים כך, זו הרגשה אחרת.

האורחים חיים - ומחיים!

• אם אפשר, באופן כללי, מהו הרעיון המרכזי שאמור ללוות אותנו לקראת ראש השנה?

הזכרנו על הקשר והחיבור עם הקב”ה, “אני לדודי ודודי לי”, וזהו קשר של תודה והכרת הטוב, הרי אפשר לומר שהקב”ה גם מצפה מאתנו שנחזיר לו בטובה. הקב”ה יכול לתת לנו הכול חוץ, כביכול, מלהמליך את עצמו בראש השנה. הוא רוצה ומבקש שאנחנו נמליך אותו.

תקיעת שופר זו לא רק ‘שנה טובה’, אלא המלכה שאנחנו ממליכים אותו מחדש למלך. זה מהות הקשר הכל כך נפלא שלנו עם הקב”ה ועם המלך המשיח. כל הדברים הגשמיים והרוחניים עוברים דרך משיח שבדור שגם מבקש ממך וצריך את הקווים שלך, שאתה תוריד אותו כאן למטה בארץ.

זה התשרי שלנו, כשרואים את התמימים אצל הרבי, אלו שמקבלים את פניו, אלו שמחיים את מלך המשיח.

פעם היו מגיעים ל–770 כדי לקבל חיות. היום מגיעים גם כדי להחיות את 770. דוד המלך זקוק לקבל את החיים שלו מהעם. תושבי קראון הייטס כולם אומרים לנו האורחים, “אתם מחיים את 770, אתם מחיים את השכונה”. זה החיים שאנחנו נותנים בחזרה למלך, וכמו שהרבי אומר בשיחה הידועה של ב’ ניסן תשמ”ח, כי הכרת ה”יחי” מוסיפה חיים במלך המשיח.

רעיון זה מתבטא גם בדברי הרמב”ם האומר שמלך ישראל הוא לב ישראל, לב ולא מוח, כי בניגוד למוח שהוא כל הזמן משפיע לכל האיברים ולא צריך לקבל מהם בחזרה, הרי הלב זקוק גם שיתנו לו, על מנת שהוא יתן הלאה חיות לכל הגוף.

וזו היא הכרת הטוב שלנו אל הרבי - להוסיף בו חיות ולהמליך אותו מחדש בקבלת המלכות ובציות להוראותיו.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.