המשלח מברך את כל אחד ואחד מהשלוחים עוד לפני צאתו לשליחותו, וממשיך ומברך אותו בכל

המשלח מברך את כל אחד ואחד מהשלוחים עוד לפני צאתו לשליחותו, וממשיך ומברך אותו בכל הברכות הדרושות לו, וכמה וכמה מברכות אלו כבר התקיימו בפועל • לקט שיחות מהשנים ה’תשמ”ז-מ”ח על הברכות הנפלאות שהרבי מעניק לשלוחים

ב”וישלח” — ישנם ב’ קצוות: מחד גיסא — המושג של שליחות הוא באופן ששולח אחר, ואילו הוא בעצמו אינו הולך למקום השליחות; אבל, לאידך גיסא, הרי “שלוחו של אדם כמותו”, ויתירה מזה — כמותו דהמשלח ממש, היינו, שעל ידי השליחות בא גם המשלח במקום השליחות.

וכפשטות הסיפור דפרשת השבוע — שסוף כל סוף בא גם יעקב בעצמו, אלא, שענין זה הי’ צריך להיות לאחרי הקדמת פעולת השלוחים (מכיון שיעקב עצמו הי’ צריך להשאר עם נשיו וילדיו כו’), אשר, על ידם נתאפשר בואו של יעקב ובאופן נעלה יותר, ובלשון הכתוב — “כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו גו”’.

ועל דרך זה מובן גם בנוגע לשליחות של נשיא הדור:

נשיא הדור אינו הולך בעצמו לכל מקום ומקום, עד לקצוי תבל, אלא שולח שלוחים שיעסקו בהפצת התורה והיהדות והמעיינות בכל העולם כולו, עד לפנה נדחת בקצוי תבל, חוצה שאין מחוץ הימנו, בבחינת “ארצה שעיר שדה אדום”.

אמנם, מכיון ש”שלוחו של אדם כמותו”, כמותו דהמשלח ממש, נמצא, שבאמצעותו של השליח, בא גם המשלח בכל מקום ומקום,

— ובפרט בנוגע לכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, אשר, לאחרי הסתלקותו “אשתכח בכולהו עלמין (גם בעוה”ז) יתיר מבחיוהי”, מכיון שאינו מוגבל “בתוך כלי ולבוש . . מקום גשמי . . בחינת נפש הקשורה בגופו כו’”-

וסוף כל סוף בא המשלח עצמו ממש (נוסף לכך שהשליח הוא כמותו דהמשלח ממש) — כאמור, שהמעיינות עצמם (ובמילא, גם בעלי המעיינות, נשיאי הדור, שהכניסו את עצמותם בתורתם) באים במקום ה”חוצה”, עד למשלח האמיתי, שלוחו של אדם העליון כמותו (שהרי ענינו של נשיא הדור הוא — “אנכי עומד בין ה’ וביניכם”) — שהעולם כולו נעשה דירה למהותו ועצמותו ית’, בדוגמת הדירה שבה מתגלה הדר בה בכל עצמותו.

•     •     •

ההוראה מכל האמור לעיל — בנוגע למעשה בפועל:

כללות (עיקר) הענין דהפצת המעיינות חוצה התחיל, כאמור, בגאולתו של אדמו”ר הזקן בי”ט כסלו, אבל, באופן של התחלה, ומדור לדור ניתוסף בזה עוד יותר על ידי רבותינו נשיאינו, עד לכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, שעל ידו נעשית הפצת המעיינות חוצה בכל קצוי תבל ממש, על ידי זה ששלח שלוחים כו’, ובאופן דמוסיף והולך בשליחותו עד לימינו אלה — בכל מקום ומקום, עד לפנה הכי רחוקה בקצוי תבל.

ולכן, צו השעה — על פי הוראת נשיא דורנו, אשר, “גלה סודו אל עבדיו הנביאים” — שכל אחד ואחת, איש ואשה, מאנשי ונשי הדור, ימסור את עצמו להיות “שלוחו” של נשיא הדור, לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה!

ו”איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”, היינו, שלכל אחד ואחת מאנשי הדור ניתנו כל הכחות הדרושים לעבודת השליחות, ככל פרטי ההוראות דנשיא דורנו שנתבארו במאמריו ושיחותיו ומכתביו, ונתפרסמו בדפוס, הוראה לדורות, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחת למסור את עצמו לעבודת השליחות, ואז, יצא מיד לעסוק בעבודת השליחות, מתוך שמחה ובטוב לבב, ובהצלחה רבה ומופלגה.

(משיחת ש”פ וישלח ה’תשמ”ז)

המשלח מברך את כל אחד ואחד שיוצא לשליחות

…מכך אפשר ללמוד גם בנוגע ל”וישלח יצחק” בדורנו זה — בקשר לכינוס השלוחים הנוכחי:

לפני ש”יצחק” שבדורנו שולח שליח — הרי הוא מברך אותו, ובברכות שלמעלה ממדידה והגבלה — “יתן ויחזור ויתן”, ובברכות הכי גדולות — “מקור כל הברכות לעולם”.

ולכל לראש — ברכות בגשמיות, “ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש גו’”, שיתברכו בפרנסה בהרחבה, “ויפרך וירבך גו’” — בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי. 

ולאחרי זה — הברכות כוללות ברכות בעבודתו הרוחנית של השליח, בלימוד התורה, נגלה ופנימיות התורה, וקיום המצוות, ובעיקר — ברכות בקיום שליחותו בפועל בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

וכן בעת מינוי השליח — מקבלים עוד פעם את ברכת “יצחק”, וגם כשיוצאים בשליחותו, מקבלים מיד ברכות נוספות מהקב”ה — “והי’ זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך גו”’, שיצליח בקיום השליחות ד”ופרצת גו”’ — הפצת המעיינות חוצה.

כלומר: נוסף לכך שהמשלח, נשיא דורנו, אמר והורה שקיבל את הנשיאות מאביו בתנאי שכל הענינים יהיו בחסד וברחמים, וכמובן שהדבר חל על כל שלוחיו (שהם “כמותו” דהמשלח) — מברך המשלח את כל אחד ואחד לפני שיוצא בשליחותו, בעת מינוי השליחות, ואחר כך גם בהתחלת השליחות.

והברכות נמשכות על כל משך זמן השליחות, וגם ל”זרעך” עד סוף כל העולם. 

וכפי שרואים בפועל בקיום ברכות אלו — אצל השלוחים שנתמנו לפני עשר שנים, עשרים שנה (וכיו”ב) — שכולם הסתדרו, ב”ה, והעמידו משפחות בבנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי, ונוסף לזה — רואים את הברכות שלמעלה מדרך הטבע בהצלחת השלוחים במילוי שליחותם בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה.

והרי, ברכות אלו הן ברכות הכי גדולות, אלא, שמצד הרגילות, לפעמים לא שמים לב לזה כדבעי, וטועים לחשוב שלא מקבלים מהמשלח את כל הברכות הדרושות. 

•     •     •

ומכאן מענה לשלוחים השואלים ומבקשים ברכות בענינים שונים, החל מפרנסה בגשמיות, כדי שיוכלו למלאות את שליחותם במילואה ללא כל בלבולים צדדיים:

המשלח מברך את כל אחד ואחד מהשלוחים עוד לפני צאתו לשליחותו, וממשיך ומברך אותו בכל הברכות הדרושות לו, עד לברכות הגדולות ביותר שיכולות להיות: “ויתן לך — יתן ויחזור ויתן — האלקים מטל השמים ומשמני הארץ גו”’, וכמה וכמה מברכות אלו כבר התקיימו בפועל — די אם יתבונן בחייו הפרטים, בחיי בני ביתו ובהצלחה שהיתה בעבר בקיום השליחות שלו למעלה מדרך הטבע — ויראה את ריבוי ברכות המשלח שבזה.  

ועוד והוא העיקר: כוונת כל הברכות היא — להוסיף כחות ומרץ בקיום השליחות בפועל, אשר “נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת”, ו”כחו גדול” בשליחותו בעולם, מבלי הבט על כל ההעלמות והסתרים ומניעות ועיכובים שמסביבו. 

ואדרבה: על–ידי העבודה בקיום השליחות ב”חרון אף של עולם” — יהי’ “ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות”’, החל מעשירות בגשמיות, וגם — עשירות ברוחניות: עד כמה שהי’ “כחו גדול” בקיום שליחותו עד עתה — הרי תמיד הולך ומוסיף “מעלין בקודש” ו”מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד’ מאות”, וכן הלאה.  

(משיחת ש”פ תולדות ה’תשמ”ח)

מטרת השליחות: ושבתי בשלום אל בית אבי

כאשר יוצאים למלא את השליחות דהפצת התורה והפצת המעיינות חוצה, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, “חרון אף של מקום בעולם” — יש לזכור שהכוונה אינה שישאר, ח”ו, במקום זה (גם כאשר נמצא במעמד ומצב נעלה כו’), כי אם, לסיים את מילוי השליחות, ולשוב אל בית אביו, היינו, שבכל פעולה ופעולה חדור הוא ברצון לסיים את השליחות ולשוב אל בית אביו, “ושבתי בשלום אל בית אבי” — בהגאולה על–ידי משיח צדקנו מהמצב דגלינו מארצנו (בית אבינו).

וענין זה מודגש ביותר בדורנו זה, דור האחרון — דמכיון שכבר “כלו כל הקיצין”, “דאַלאי קיצין” (לא רק “דאַלאי גלות”), ובלשון כ”ק מו”ח נשיא דורנו, שלא נותר אלא “לצחצח את הכפתורים”, ולאחרי שעברו עוד עשיריות שנים של התעסקות בהפצת המעיינות חוצה בשליחותו של נשיא דורנו, סיימו כבר גם את “צחצוח הכפתורים” — הרי בודאי ובודאי שלא נותרה אלא הפעולה הכי אחרונה ד”עמדו הכן כולכם” לקבלת פני משיח צדקנו, “ושבתי בשלום אל בית אבי”. ולהעיר: מובן וגם פשוט, שגם ברגעי הגלות האחרונים צ”ל עבודת השליחות דהפצת התורה והמעיינות חוצה (היציאה ל”חרן”) בכל התוקף והשלימות, ובתכלית המסירה ונתינה כו’, אף על פי שיודעים שנמצאים ברגעי הגלות האחרונים ממש, ו”מיד הן נגאלין”.

ואדרבה: לא זו בלבד שהידיעה שנמצאים ברגעי הגלות האחרונים ממש אינה מחלישה, ח”ו, את תוקף העבודה דהפצת התורה והמעיינות חוצה, אלא להיפך — שפועלת תוספת חיות ומרץ כו’ בכל עניני העבודה (כולל — הצפי’ לגאולה, והתפלה ובקשה ודרישה כו’ על הגאולה), בידעו שפעולה זו מוסיפה סיום וגמר השליחות, ולא עוד, אלא שיתכן שזוהי הפעולה האחרונה ממש שבה מסתיימת כללות השליחות ד”ויצא יעקב גו’”, ובלשון הרמב”ם — פסק–דין להלכה — ה”מצוה אחת”, שעל ידה “הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה” — גאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי’ גלות, “ושבתי בשלום אל בית אבי”.

•     •     •

ויש להוסיף בזה — בעומק יותר:

בפרשת ויצא נאמרה לא רק ההבטחה על ההשבה בשלום, אלא גם התחלת ההשבה בפועל, כאמור, שבסיום הפרשה — “נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן” — נאמר “ויעקב הלך לדרכו”, היינו, ההליכה לשוב לבית אביו.

ולכאורה אינו מובן:

מהי השייכות ד”ויעקב הלך לדרכו”, ההליכה לבית אביו, לפרשת ויצא, “ויצא יעקב גו’ וילך חרנה”, ההליכה מבית אביו לחרן?!

ולא עוד, אלא, שענין ההליכה לבית אביו נעשה סיום וחותם — “הכל הולך אחר החיתום” — דפרשת “ויצא”, שתוכנה כשמה, היציאה דיעקב מבית אביו לחרן?!

ויש לומר הביאור בזה:

מהענינים שנתגלו בתורת החסידות — גודל העילוי ד”מעשינו ועבודתינו”, עד כדי כך, ש”תכלית השלימות . . של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור אין סוף ב”ה בעולם הזה הגשמי, תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה וכו’”, היינו, ש”מעשינו ועבודתינו” אינם רק “אמצעי” שעל ידו באה הגאולה, אלא, שהם הממשיכים “גילוי אור אין סוף ב”ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה”, שזהו הענין דימות המשיח — “גילוי אור א”ס ב”ה בעולם הזה הגשמי”.

ובהדגשה מיוחדת בנוגע ללימוד התורה ובפרט פנימיות התורה, תורת החסידות — שהרי, עיקר הענין דימות המשיח הוא “לדעת את ה’”, “תורה חדשה מאתי תצא”.

ועל פי זה מובן שסיום וחותם ד”ויצא יעקב” (מבית אביו) הוא “ויעקב הלך לדרכו” (לבית אביו) — כי, התחלת העבודה בפועל היא היא התחלת ההליכה ד”ויעקב הלך לדרכו” לשוב לבית אביו, כלומר, לא זו בלבד שפעולתו היא כדי שעל ידי זה יוכל להיות (לאחר זה) “ושבתי בשלום אל בית אבי”, אלא יתירה מזה — שהפעולה עצמה היא התחלת ההליכה (“ויעקב הלך לדרכו”) לשוב אל בית אביו, מכיון שפעולה זו עצמה היא היא המשכת וגילוי אור אין סוף בעולם הזה הגשמי, תכלית השלימות דימות המשיח.

(משיחת ש”פ ויצא ה’תשמ”ח)