לאו דוקא שכולם לקחו בחשבון את האפשרות של ביאת המשיח… לפתע, מדברים בסגנון כזה כאי

לאו דוקא שכולם לקחו בחשבון את האפשרות של ביאת המשיח… לפתע, מדברים בסגנון כזה כאילו משיח צדקנו באמת עומד לבוא עוד לפני ר”ח אדר ראשון?!… • משיחת ש”פ משפטים, מבה”ח וער”ח אד”ר ה’תשמ”ו - בלתי מוגה

א. בהמשך להאמור לעיל אודות האפשרות דקידוש החודש על–פי הראי’ עוד לפני מולד הלבנה דראש–חודש אדר ראשון - ישנם כאלו שמתעוררת אצלם תמיהה:

יושב לו יהודי ומדבר באדישות גמורה - “קרלט–בלוטיק’ערהייט” - אודות ביאת משיח צדקנו כדבר מציאותי העומד להתרחש בפועל ממש ברגעים הקרובים, בה בשעה שכל אחד - הן המדבר והן קהל השומעים - עשה כבר תכניות מפורטות בקשר להנהגתו ומעשיו ביום ראשון, ביום שני וכו’, ולאו דוקא שכולם לקחו בחשבון את האפשרות של ביאת המשיח… לפתע, מדברים בסגנון כזה כאילו משיח צדקנו באמת עומד לבוא עוד לפני ראש–חודש אדר ראשון?!…

הן אמת שעד רגע המולד - בצהרי יום ראשון, בשעה הי”ב, מ”ג דקות וג’ חלקים (כפי שהכריזו לפני “ברכת החודש”) - ישנו משך זמן של כמה וכמה שעות, ובפרט במדינה זו, שזמני היום והלילה הם בהפרש של ו’ או ז’ שעות מזמני היום והלילה בארץ ישראל (ששם יקדשו את החודש על–פי הראי’),

- [ולהעיר מדברי אדמו”ר הזקן בשולחן ערוך ש”זמן קריאת–שמע ותפלה וזמן כניסת שבת ויום–טוב . . בכל מדינה ומדינה לפי זמן הימים והלילות שלה, כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבקריאת–שמע ותפלה וקדושת שבת ויום–טוב הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום זמנו הראוי לו”] -

אבל אף על פי כן, איזה שינויים משמעותיים - חושבים לעצמם - יכולים כבר להתרחש במשך השעות הקרובות?!… ואם–כן, מהו פשר הדיבור - שואלים בתמיהה - אודות קידוש ראש–חודש אדר ראשון על–פי הראי’, מכיון שבינתיים יבוא משיח צדקנו?!…

והרי פשוט שדברים הנ”ל לא נאמרו לשם דיבור בעלמא, כדי למלא את הזמן…

ובכן, לכל לראש יש לבאר ולהסביר את תוכן הדברים הנ”ל על–פי הלכה - שהאמור לעיל הוא פסק–דין ברור ברמב”ם, בספר הי”ד, “הלכות הלכות”, “בלשון ברורה ודרך קצרה”, ובמילא אין מקום לוויכוח ושקלא וטריא בדבר, ונוסף לזה, כל פסק–דין בתורה, שנתפשט ונתקבל בכל תפוצות ישראל, יש בו כל התוקף דמצות–עשה ומצות–לא–תעשה, “על פי התורה אשר יורוך”, “לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך גו’”, כפי שהאריך הרמב”ם בפרטי הדברים, כדלקמן.

 

ב. בספר הי”ד - פוסק הרמב”ם: “הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין”, “מיד” כפשוטו, תיכף ומיד ממש (כמובן מהמשך דברי הרמב”ם - “מיד כו’ טרם יקראו”).

ומובן, שענין זה נפעל אפילו על–ידי עבודת התשובה של יהודי אחד בלבד - כפס”ד הרמב”ם: “צריך כל אדם שיראה עצמו כו’, עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה”.

ומכיון שעל–ידי הרהור תשובה, בשעתא חדא וברגעא חדא, נעשה “צדיק גמור”,

- כפסק–דין הרמב”ם “המקדש את האשה על מנת שאני צדיק (גמור), אפילו רשע גמור, הרי זו מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בלבו”, ומובן, שספק זה אינו אלא ביחס לבית–דין של מטה, שאינו יכול לדעת בוודאות אם אכן “הרהר תשובה בלבו”, אבל בנוגע להקב”ה - הרי כלפי שמיא גליא ש”הרהר תשובה בלבו”, ובמילא, בשעתא חדא וברגעא חדא נעשה “צדיק גמור” -

הרי אפילו מי שהוא “בעל מרה–שחורה” בתכלית, יסכים אף הוא שבודאי ובודאי ישנו בין כלל ישראל יהודי אחד - לכל הפחות - שהרהר תשובה בלבו,

ובפרט ביום השבת, כדאיתא בירושלמי (והובא להלכה ברמב”ם) שאפילו עם–הארץ אינו משקר בשבת, מפני שאימת שבת עליו, היינו, שקדושת השבת פועלת על כל אחד ואחד מישראל (גם מי שבמשך השבוע אינו במעמד ומצב הראוי) לומר ולראות את האמת, ומובן, שכאשר רואה את האמת - בודאי עושה תשובה,

ובמילא - “מיד הן נגאלין”, תיכף ומיד ממש.

ומכיון שכן, הרי תיכף ומיד ממש יורד ומתגלה בית–המקדש השלישי, שעומד מוכן בשמים, וצריך רק לרדת ולהתגלות למטה,

ותיכף ומיד - קיום היעוד “ואשיבה שופטייך כבראשונה גו’”, בלשכת הגזית שבבית–המקדש, כפי שלמדים בפרשתנו מהסמיכות דפרשת דינין לפרשת מזבח - “למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש”,

[דפשיטא, שמכיון שענינים אלו - ירידת בית–המקדש מן השמים, ושיבת הסנהדרין - יכולים כבר להיות בפועל (לאחרי ביאת משיח צדקנו), הרי אין כל סיבה לדחותם, ח”ו, אפילו לרגע אחד בלבד, ובלשון חז”ל: “לא עיכבן אפילו כהרף עין”],

ואז - ישנו חיוב לקדש את החודש על–פי הראי’, כלומר, להשתדל שיהיו עדים שיראו את מולד הלבנה, וילכו להעיד בבית–דין אפילו בשבת, כדי שיוכלו לקדש את החודש על–פי הראי’.

ולהעיר מהשייכות דקידוש החודש לענין הגאולה, שכן, התחלת הענין דיציאת–מצרים הוא - מצות קידוש החודש, “החודש הזה לכם ראש חדשים”, וטעם הדבר - “שהם עתידים להתחדש כמותה”, בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי דוד מלכא משיחא, “דוד מלך ישראל חי וקיים” (כפי שאומרים ב”קידוש לבנה”).

ומכל זה מובן בפשטות, שעל–פי הלכה, יכולה לבוא הגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, עוד לפני מולד הלבנה בראש–חודש אדר ראשון - לאחר כמה–וכמה שעות,

ובמילא, יוכלו לקדש את חודש אדר ראשון זה על–פי הראי’ - מכיון שישתדלו לראות את מולד הלבנה, ותיכף ומיד ימהרו לרוץ לבית–דין הגדול בירושלים להעיד שראו את מולד הלבנה,

[ובפרט שיוכלו לנצל את כל האפשרויות שישנם בימינו אלו, עד ל”גמלא פרחא”…

בנוגע לגדר ד”דרך רחוקה” בקשר לקרבן פסח - מהלך ט”ו מיל - ישנה שקלא וטריא בנוגע למי שנמצא במרחק זה, אבל, “יכול ליכנס בסוסים ובפרדים”; אמנם, בנוגע לעדות על קידוש החודש - אין כל תנאים בדבר, ובמילא, יכולים לבוא גם על–ידי “גמלא פרחא”],

ואז יכריזו בית–דין הגדול שבירושלים “מקודש החודש” - ראש–חודש אדר דשנת ה’תשמ”ו!

 

ג. והנה, על–פי האמור לעיל, מובן, שאצל כל אחד ואחד מישראל - “מאמינים בני מאמינים” - צריך להיות מונח בפשטות שמשיח צדקנו יכול לבוא בפועל ברגע זה ממש, ועד שזהו דבר המובן ומתקבל בשכל הפשוט, אפילו בשכל דנפש הבהמית…

ומכיון שכן, הרי השאלה היא לאידך גיסא:

מהי הסיבה שהדיבור בסגנון האמור - דיבור על הגאולה כדבר מציאותי העומד להתרחש תיכף ומיד - נשמע מוזר, ומעורר תמהון?! הרי בודאי שכל אחד ואחד מאמין באמונה פשוטה בכל פרטי ההלכות האמורות לעיל, אשר, תוכנם מכריח באופן ברור ומוחלט שמשיח צדקנו יכול לבוא בפועל תיכף ומיד ממש!

והמענה לזה - שסיבת התמהון אינה מפני שהענין עצמו תמוה, ח”ו, כי אם, מפני שלא רגילים לחשוב על זה כלל!

אדם שרגיל לעסוק בענינים מסויימים, ולפתע שומע אודות ענין שאינו שייך אליו - עלול הדבר להשמע כמוזר ותמוה.

ועל–דרך–זה בעניננו:

כל אחד ואחד עסוק בעניניו הוא - ענינים כשרים וטובים, “גלאַט–כשר”, אבל ענינים שאין להם שייכות עם ענין הגאולה, ובאופן כזה הולך ומתרגל, עד שהרגל נעשה טבע שני, ולמטה מזה - טבע סתם.

ובמילא, כאשר לפתע פתאום “פאָרט מען אַריין” עם ענין הגאולה - הרי מכיון שאינו רגיל לחשוב על זה כלל, אזי נשמע הדבר מוזר ותמוה, ועד כדי כך, שנדמה לו כאילו אין הדבר שייך אליו כלל, לא בעבר, לא בהוה, וגם לא בעתיד, ח”ו!

אדרבה, יעשה כל אחד ואחד חשבון–צדק בנפשו, מתי היתה הפעם האחרונה שחשב אודות משיח צדקנו אליבא דנפשי’, “אַז אים מיינט מען טאַקע”, שהקב”ה - על–ידי משיח צדקנו - יוציא אותו מגלות זו בפועל ממש, והוא, ביחד עם משיח צדקנו, ילכו ויבואו לארץ ישראל!…

לא מבקשים מאף א’ לתת דין–וחשבון על זה - מתי חשב בפעם האחרונה על הגאולה - למישהו אחר; יכנס בחדר לפנים מחדר, במקום שאין איש רואהו, ושם יעשה חשבון–צדק בנפשו…

 

ד. וברור הדבר, שכאשר יעשה חשבון–צדק בנפשו, וישפוט - “משפטים” - את מעמדו ומצבו בקשר למחשבה על–דבר הגאולה, הרי בודאי יבוא לידי הרהור תשובה…

ואז –יפעל הוא את ענין הגאולה תיכף ומיד - “מיד הן נגאלין”, מכיון שהרהור תשובה שלו יכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות ויגרום לו ולהם תשועה והצלה,

ובפשטות - שתיכף ומיד (“לא עיכבן אפילו כהרף עין”) באים כל בני–ישראל לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש,

וכאמור, שם יהיו הסנהדרין שיקדשו את החודש על–פי הראי’, ומשה ואהרן עמהם,

וכל ענינים אלו - בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, תיכף ומיד, בעגלא דידן ממש.