ימים של התעלות

גישת ה”אלול” העגמומית הרווחת בציבור הכללי נובעת מן ההיבט הכללי על הקשר בין היהודי לבין הקב”ה כ”הסכם עבודה” גרידא, וכאשר אין אנו עושים כראוי את חלקנו באותו הסכם, חרדים אנו ודואגים מי יודע כיצד תהיה תגובתו לכל הכישלונות והבעיות להם גרמנו ועליהם עלינו לשלם. תורת החסידות משנה את כל הגישה ואת כל ההתייחסות אל הקב”ה • התוועדות חסידותית ברוח של ימי אלול

מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: דיברתי פעם עם ידיד, יהודי חסיד מן הפעילים ביותר בהפצת היהדות ברוסיה הסובייטית, והוא היפנה את תשומת לבי לעובדה קטנה.

עקב התלאות והנסיונות הקשים שהיו מנת חלקו היום יומיים ב”גן העדן” הסובייטי, כאשר הק.ג.ב. היה בעקבותיו והוא ניסה לברוח ממקום למקום כדי להתחמק מידיהם הארוכות, נאלץ אותו יהודי לנדוד ברחבי רוסיה במשך זמן רב. כך יצא לו לשהות ולהתפלל בימים הנוראים בקהילות רבות של יהודים מכמה חוגים ומכל מיני נוסחאות, והוא שם לב לדבר מעניין.

בכל בית כנסת בו מתפללים יהודים ישנם זמנים בהם הציבור מתעורר ומתלהב יותר, לעומת קטעים אחרים בתפילה בהם הציבור נמצא פחות בהתעוררות. אבל בהיותו כל פעם במקום אחר, שם לב לעובדה קטנה  אבל בולטת, של הבדל בעניין זה בין בתי הכנסת של חסידים לבין של אלו שאינם חסידים.

בבתי הכנסת של אלו שאינם חסידים, מספר אותו יהודי, היה הקהל מתעורר ומתרגש בעיקר בקטעים העוסקים בדין ובמשפט שהקב”ה שופט ביום זה את עולמו - “היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים”, “מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש” וכדומה.

ואילו בבתי הכנסת של החסידים הייתה ההתלהבות מגיעה לשיאה דווקא בקטעים של “ואתה הוא מלך א–ל חי וקיים”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך”, “מלך על כל הארץ” וכדומה.

עובדה קטנה זו משקפת את החידוש הגדול של תורת החסידות בכל ההתייחסות אל ראש השנה והימים הנוראים בכלל, לעומת אלו שלא זכו לטעום מאור החסידות, גם אם הם יראים ושלמים בתכלית.

מי שלא למד חסידות, אם הוא אכן יהודי מאמין וירא שמיים, מסתכל על ימים אלו בחרדה ובדאגה: הנה הולך הקב”ה, בורא העולם ומנהיגו, לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, לבוא ולשפוט אותנו, את עמו ישראל, את העולם כולו, ואת כל אחד ואחת - ולשלם לכל אחד את המגיע לו, לתת שכר למי שנהג כראוי, ולהעניש את מי שלא נהג כראוי.

כשעומדים לפני משפט, המשפט הגורלי ביותר שיקבע את כל מה שיהיה בשנה הבאה בכל התחומים בגשמיות וברוחניות, ועד ענייני חיים והיפך החיים, מי יחיה ומי ימות, מי יהנה ומי יסבול וכו’. משפט צדק על ידי מי שייתן לכל אחד בדיוק את המגיע לו על פי מעשיו. שהרי לכל אחד ניתנו כוחות מספיקים למלא את משימותיו, כי “אין הקב”ה מבקש לפי כחו אלא לפי כוחן”, לפי הכח של כל אחד ואחד.

לכן היו ימי חודש אלול ימי יראה וחרדה, ימים שלפני משפט, ימים גורליים בהם חייבים, אם חפצי חיים אנו, לשוב ולהתפייס עם בורא העולם ומנהיגו, שעומד לקבוע עתה את גורלנו בשנה הקרובה בכל הפרטים.

כל דברים אלו אמיתיים ונכונים, ואף מבוארים ומוסברים באריכות בתורת החסידות - אבל קשה לומר שהם כשלעצמם מביאים לשמחה ולהתלהבות. אדרבה, זה מביא את האדם למרירות ועצבות. הדברים הללו כשלעצמם אפילו קצת מדכאים, כאשר האדם אומר לעצמו: מניין לי שהפעם אכן אעשה כראוי את המוטל עלי, והרי יודע אני כי אשתקד, למרות כל הכוונות הטובות, לא עמדתי בהתחייבויות, ומי יודע מה יהיה הפעם, ומה ייגזר עלי בגלל זאת.

לכן היו יהודים, ודווקא יראי שמיים ורציניים ביותר, שהתהלכו בפנים נפולות ומודאגות בחודש אלול. נמנעו מלקבוע חתונות וחגיגות בימים אלו. היו שפרשו בימים אלו מכל ענייני העולם וניסו בכל הדרכים האפשריות להתנהג כראוי, להתחנן ולבקש מבורא העולם שלמרות חטאינו ופשעינו ייתן לנו עוד הזדמנות לתקן את דרכינו.

אדם שיודע בוודאות כי נמצא הוא לפני משפט כה גורלי, אינו יכול לשבת שאנן (וזו אכן הנקודה החיובית בזה); הוא מתאמץ ומשתדל בכל כוחו לחזור בתשובה, להטיב את דרכיו, ולבקש ולהתחנן לבורא העולם כי יסלח לו. אבל הוא ירא וחרד מאד ממה שעומד לקרות. ואם נרחיק לכת עוד קצת, אילו היו נותנים לו את הברירה והבחירה המוחלטת, היה מעדיף לוותר על כל הסיפור הזה של אלול והימים הנוראים שגורם לו לכל כך הרבה יראה וחרדה.

ולמרות שכאמור כל זה אמת, והדברים אף מבוארים ומוסברים באריכות גם בתורת החסידות - אף על פי כן היו חסידים מתייחסים ל”אלול” עצוב כזה בביטול ובשלילה מוחלטת.

גישה זו נובעת מן ההיבט הכללי על הקשר בין היהודי לבין הקב”ה כ”הסכם עבודה” גרידא: הקב”ה ברא ובורא אותנו ונותן לנו חיים בריאות ופרנסה וכו’, ותמורת זאת הוא דורש מאתנו לעמול ולהתייגע בלימוד תורתו ושמירת מצוותיו. וכאשר אין אנו עושים כראוי את חלקנו באותו הסכם, חרדים אנו ודואגים מי יודע כיצד יתייחס אלינו המעביד (“בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך”), וכיצד תהיה תגובתו לכל הכישלונות והבעיות להם גרמנו ועליהם עלינו לשלם.

תורת החסידות משנה את כל הגישה ואת כל ההתייחסות אל הקב”ה. או יותר נכון לומר שאין היא משנה אלא היא מגלה את המציאות האמיתית. היא מגלה את הקשר הנצחי שבין היהודי לאלוקיו. וממילא נובעת מזה גישה שונה, ואף הפוכה לחלוטין, לימים אלו, הימים הנוראים.

ימים של התעלות

ימים אלו אינם ימים עצובים אלא הימים השמחים ביותר מכל ימות השנה. נכון אמנם שמתנהל כאן משפט ודין וחייבים לתקן ולהשלים את כל מה שחטאנו ופגמנו. ונכון גם שלפעמים דרושה מרירות וחשבון צדק ודרישה בלתי מתפשרת של האדם מעצמו לשנות כיוון ולהתחיל להתנהג כפי הנדרש ממנו - אבל השופט אינו רק גדול וכל יכול, אלא הוא טוב, “עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב”. והמשפט אינו רק לפועל אם עשה או לא עשה את מה שהתחייב ב”הסכם העבודה”. מדובר כאן בבנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, שמסיבות שונות התדרדר והתרחק מאביו המלך, ועתה הגיע הזמן לשוב ולהתקרב. המלך יוצא לשדה, למקומות הנידחים והרחוקים ביותר. הוא מגיע, לפי דברי הרבי שליט”א מלך המשיח (בד”ה אני לדודי תשכ”ו), אפילו לאלו שנמצאים במדבר, נמצא עימם ואוהב אותם גם במצבם זה, מושיט להם יד חמה ועוזרת להתנער מן הלכלוך ולצאת להקביל פני המלך. ואחר כך לבוא אחריו עמו להיכל מלכותו, לפני ולפנים, ולהתייחד עמו שם בתכלית הייחוד, “ישראל ומלכא בלחודוהי”. והוא עושה זאת מתוך האהבה והקירוב הגדולים והעצמיים ביותר, הרבה יותר אפילו מהורים זקנים שנולד להם בן יחיד לעת זקנתם.

זאת ועוד: ימים אלה הם ימי הכנה לקראת היום הגדול בו נזכה כולנו להכתיר את הקב”ה עלינו למלך, שהרי הקב”ה בכבודו ובעצמו מחכה שאנו נבוא ונקבל על עצמנו את מלכותו ברצון.

ומכיוון שהתגלות מלכותו של הקב”ה היא על ידי מלכותו של המלך המשיח, כמודגש בשיחת ערב ראש השנה תשנ”ב ובכל תפילות ראש השנה - “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך”, “ויידע כל פעול כי אתה פעלתו” - לפיכך מודגשת במיוחד ביום זה ובימים אלו הפנייה אל המלך המשיח עצמו. לא רק קיום הוראותיו והתייעצות עמו ואמונה בכל דבריו ונבואותיו לכל פרטיהן, אלא גם ובעיקר ובמיוחד הנקודה העצמותית של הרבי עצמו, שלמעלה אפילו מפרטים חיוניים אלו.

שכן מאחר שההתקשרות אל הקב”ה היא דווקא על ידי ההתקשרות אל הרבי, שהוא ה”ממוצע המחבר”, “אנכי עומד בין ה’ וביניכם להגיד לכם את דבר ה’” - הרי על ידי הציות לפרטי ההוראות וכו’ של הרבי מתקשרים ומגיעים לקבלת וקיום גזרותיו של הקב”ה, ואילו על ידי ההתקשרות וההתמסרות אל הרבי עצמו “מגיעים” ומתקשרים עם הקב”ה בכבודו ובעצמו, “קבלו מלכותי” שלפני ושלמעלה מ”אגזור עליכם גזירות”.

לכן משתדלים ומקפידים חסידים לנסוע לרבי לראש השנה בפרט, ולחודש תשרי בכלל - שהרי “תשרי” זה אותיות “רשית”, כי כל חודש זה הוא חודש של “ראש” לכל השנה. כשנמצאים אצל המלך בעצמו, הרי הכתרתו היא באופן אחר לגמרי. וכפתגמו הידוע של הרבי הרש”ב נ”ע כי מקומו של חסיד בראש השנה הוא בליובאוויטש - אלא היכן שיהיה?! וכי יש לו מקום אחר?!

ובפרט לתשרי של שנת הקהל, כידוע החביבות המיוחדת של הרבי לכך, ועד הביטוי למי שלא היה פעמיים ב”הקהל” - אף שהיה הרבה פעמים באמצע - כאילו לא היה כאן ארבע עשרה שנים!

ויישר כוחם של אנשי “הכנסת אורחים” ו”בית מדרש לנשים”, שבזכותם יכולים רבים כל כך לבוא לליובאוויטש. ולא רק לבוא בגשמיות, אלא לקבל הרבה גם באופן היותר פנימי ומסודר ומאורגן, על ידי לימודים ושיעורים וסדרים ומבחנים ופרסים והתוועדויות והכל בכל מכל כל. שכל המילים היפות והנשגבות גם יחד לא יתחילו אפילו לבטא ולמצות את גודל הענין. ובוודאי יעשה כל אחד ואחת כל מה שביכולתו ויותר מיכולתו לעזור ולסייע, ובמיוחד בממון כפשוטו, שבלעדיו אי אפשר בדרך הטבע להרים מפעל כה אדיר.

וביחד עם זה, חשוב ונחוץ וחיוני, ובפרט הורים השולחים את בניהם ובנותיהם לתשרי לרבי - תופעה פלאית, המוכיחה יותר מכל כי הרבי חי וקיים כפשוטו ממש בבית משיח 770 - שגם אם יש להם סידור אחר בגשמיות, ואפילו נדמה להם שהוא מוצלח יותר - שיירשמו וייכנסו לכל המסגרת והסדר הנפלא של “הכנסת אורחים” ושל “בית מדרש לנשים”. שזהו הכלי לקבל שפע רב ממה שהרבי נותן ומשפיע ומעניק לכל אחד ואחת מן “האורחים שלי”, כפי  שהרבי התבטא כמה פעמים.

•

מתשרי בליובאוויטש שבליובאוויטש לוקחים את ההתקשרות המוחלטת והמלאה “בשמחה גדולה ובביטול עצום” למשך כל השנה - שגם כאשר נחזור הבייתה, כל אחד למקומו, הוא יחיה רבי וינשום רבי (בלי מירכאות), והוא יחדיר זאת בכל הסובבים אותו ובכל מקום ובכל עניין עמו הוא בא במגע - ומכאן להביא את העולם כולו להתבטל אל הרבי, למלא את הוראותיו, להתייעץ עמו לשמוע לעצותיו ולהאמין בנבואותיו.

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.