כללות ענין הגלות והגאולה נרמז באות מ”ם - כידוע שמ”ם פתוחה מורה על הגלות, כמרומז

כללות ענין הגלות והגאולה נרמז באות מ”ם - כידוע שמ”ם פתוחה מורה על הגלות, כמרומז בפסוק “חומות ירושלים אשר המ פרוצים”, מ”ם פתוחה בסוף התיבה, ומ”ם סתומה מורה על הגאולה, כמרומז בפסוק “לםרבה המשרה ולשלום אין קץ”, מ”ם סתומה באמצע התיבה • קטע משיחת ש”פ ויקרא ה’תשמ”ט. מוגה

…א. ויובן בתוספת ביאור - בהקדם ביאור העילוי דפורים לגבי מתן–תורה, שבמתן–תורה הי’ רק התחלה (“החלו לעשות”), ועיקר ושלימות הקבלה דתורה ומצוות היתה בפורים:

לכאורה, איך יתכן שבזמן מתן–תורה, כשמעמדם ומצבם של בני ישראל הי’ בתכלית העילוי, לא הי’ אלא התחלה בלבד, ואילו בפורים, כשמעמדם ומצבם של בני ישראל הי’ בתכלית השפלות, דוקא אז היתה עיקר ושלימות הקבלה דתורה ומצוות?!

והביאור בזה - שהיא הנותנת:

עיקר ושלימות הקבלה דתורה ומצוות היא - שקיום התורה ומצוות יהי’ בתוקף בל ישונה, היינו, שבאיזה מעמד ומצב שיהי’ (לא רק במעמד ומצב של גילוי אלקות, אלא גם במעמד ומצב של העלם והסתר) יעמוד יהודי בכל התוקף בקיום התורה ומצוות, על–ידי שמתגלה אצלו עצם הנשמה, שקשורה ומאוחדת עם הקב”ה בתוקף נצחי לעולם.

וזהו החידוש דפורים לגבי מתן–תורה - שבו נתגלתה ההתקשרות של ישראל עם הקב”ה שמצד עצם הנשמה:

במתן תורה, כשבני ישראל היו במעמד ומצב דתכלית העילוי, שהאור האלקי הי’ אצלם בגילוי, ועד ש”כפה עליהם הר כגגית”, שנתגלה אצלם בחי’ אהבה רבה כו’ - היתה קבלת התורה (בעיקר) מצד הגילוי מלמעלה, ובמילא, אין זה חודר במציאותם לגמרי, כך, שלא יודעים עדיין כיצד תהי’ הנהגתם במעמד ומצב כשהאור האלקי לא יהי’ אצלם בגילוי כו’;

מה שאין כן בפורים, כשבני ישראל היו במעמד ומצב דתכלית השפלות, בחשכת הגלות, “בימי אחשורוש”, ש”הושחרו פניהם של שונאי ישראל בימיו כשולי קדירה”, ולא האיר אצלם גילוי אור אלקי, כמאמר רז”ל “אסתר מן התורה מנין, דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא”, ואף על פי כן עמדו בכל התוקף בקיום התורה ומצוות בכח עצמם - הרי זה גמר ושלימות הקבלה האמיתית דתורה ומצוות, “קיימו וקבלו היהודים”, “קיימו מה שקבלו כבר”, באופן שבטלה ה”מודעא רבה לאורייתא”, כיון שהקבלה היא בכח עצמם.

בסגנון אחר קצת: הקבלה במתן–תורה היתה בעיקר מצד כחות הגלויים, הבנה והשגה ורגש הלב כו’, ואילו הקבלה דפורים היתה בעיקר מצד עצם הנשמה, כי, מפני ההעלם וההסתר דזמן ומצב הגלות היו הכחות הגלויים במעמד ומצב של העלם והסתר, ואז נתגלתה אצלם נקודת היהדות, עצם הנשמה, שלמעלה מכחות הגלויים, שמצד עצמה היא בבחי’ העלם שלמעלה מגילוי, ועל ידה נעשית ההתקשרות עם הקב”ה על–ידי קיום התורה ומצוות בתוקף נצחי בל ישונה לעולם.

ב. על–פי–זה יש לבאר גם השייכות דפורים לגאולה האמיתית והשלימה - כמרומז גם בלשון חז”ל “מיסמך גאולה לגאולה”:

תוכנה של הגאולה האמיתית והשלימה, הוא, שלימות הכוונה והתכלית דמתן–תורה, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ש”כבר הי’ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה”, אלא, שאז הי’ רק לפי שעה בלבד, ועיקר הגילוי והשלימות יהי’ בגאולה האמיתית והשלימה - כי, במתן–תורה הי’ ענין זה מצד הגילוי מלמעלה, ולעתיד לבוא יהי’ ענין זה מצד התחתונים, על–ידי עבודת המטה.

וכיון שעיקר הענין דעבודה בכח עצמו התחיל בפורים, לכן, מודגשת בפורים השייכות לגאולה האמיתית והשלימה.

בסגנון אחר קצת: במתן–תורה הי’ גילוי אלקות בעולם, כמו שכתוב “וכל העם רואים את הקולות גו’”, “מסתכלים למזרח ושומעים את הדיבור יוצא אנכי כו’, וכן לארבע רוחות”, וכמאמר רז”ל “שור לא געה כו’ אלא העולם שותק ומחריש”; מה שאין כן בפורים הי’ מעמד ומצב של העלם והסתר, “ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא”, אבל, “הסתר” זה גם מורה על בחינה נעלית שלמעלה מגילוי “שאפילו בבחינת ביום ההוא הוא בבחי’ הסתר והעלם, לפי ששרשה מבחינת סתימו דכל סתימין”, ולעתיד לבוא תהי’ בגילוי בעולם.

וענין זה נעשה על–ידי עבודתם של ישראל בחשכת הגלות “בימי אחשורוש”, “שהושחרו פניהם כו’”, ובמעמד ומצב ד”מפוזר ומפורד בין העמים”, שאז, מתגלית אצלם נקודת היהדות, עצם הנשמה, בחינה שלמעלה מגילוי (העלם למעליותא), ורואים שגם במעמד ומצב ד”מפוזר ומפורד בין העמים” הרי–הם “עם אחד”, על–ידי התקשרותם העצמית ל”ה’ אחד”, כולל גם שממשיכים ומגלים אחדותו של הקב”ה בעולם (“גוי אחד בארץ”, שממשיכים אחדותו של הקב”ה גם בארץ התחתונה) - שעל–ידי–זה מתגלה בכל העולם כולו מלכותו של הקב”ה, אחשורוש שלמעלה, שאחרית וראשית שלו, שנעשה “מושל בכיפה”, “מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה”, כפשוטו ממש, באופן גלוי לכל העמים, כמו שכתוב “והיתה לה’ המלוכה”, “ביום ההוא יהי’ ה’ אחד ושמו אחד”.

ג. ועל–פי האמור שפורים שייך לגאולה האמיתית והשלימה - יש לבאר גם (על–דרך הרמז) הטעם שכמה מהמצוות דפורים מתחילים באות מ”ם, “מקרא מגילה”, “משלוח מנות”, “מתנות (לאביונים)” משתה (ושמחה).

ובהקדמה:

כללות ענין הגלות והגאולה נרמז באות מ”ם - כידוע שמ”ם פתוחה מורה על הגלות, כמרומז בפסוק “חומות ירושלים אשר המ פרוצים”, מ”ם פתוחה בסוף התיבה, ומ”ם סתומה מורה על הגאולה, כמרומז בפסוק “לםרבה המשרה ולשלום אין קץ”, מ”ם סתומה באמצע התיבה.

וסתימת הפריצה דמ”ם פתוחה שתהי’ מ”ם סתומה, “לםרבה המשרה”, נעשית על–ידי עבודתם של ישראל, עבודת המטה דוקא - כי, העולם כפי שנברא על–ידי הקב”ה, הרי הוא מסובב רק משלש רוחות, כמאמר רז”ל “עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת”, היינו, שיש בו נתינת מקום ל”פירצה”, ענין של ירידה, עד לירידת הגלות כו’; ועל–ידי עבודתם של ישראל, עבודת המטה, בכח עצמם, שעיקרה (כאמור) במעמד ומצב של העלם והסתר, ובמצב זה ממשיכים ומגלים האל”ף, אלופו של עולם, בתוך פירצת הגלות - אזי נעשה העולם מסובב מכל ד’ רוחותיו, באופן שנשללת האפשרות של “פירצה”, “לםרבה המשרה ולשלום אין קץ”, גאולה שאין אחרי’ גלות על–ידי מלכא משיחא.

[להעיר שאחד השמות של משיח הוא “מנחם” (סנהדרין צח, ב) - שמתחיל במ”ם פתוחה ומסיים במ”ם סתומה].

ועל–פי האמור שעיקר הענין דעבודת המטה התחדש בפורים, שאז היתה הקבלה בכח עצמם, ולא מצד הגילוי מלמעלה - מובן, שענינה של אות מ”ם (סתימת הפירצה דמ”ם פתוחה לעשותה מ”ם סתומה על–ידי עבודת המטה) שייך בעיקר לפורים, ויש–לומר שענין זה נרמז גם בכך שכמה מהמצוות דפורים מתחילות באות מ”ם.

… ד. ויש להוסיף בזה, שעל–פי האמור לעיל תומתק יותר ההדגשה במצוות דפורים (הנ”ל) באחדותם של ישראל:

נתבאר לעיל (בהשיחה) שענינו של פורים הוא להמשיך ה”נסתרות” בה”נגלות”, היינו, שהדרגא הכי נעלית ד”נסתרות”, עצם הנשמה, תומשך ותתגלה בעבודה בפועל, ועל דרך זה למעלה, שהדרגא הכי נעלית ד”נסתרות”, “ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא”, תומשך ותתגלה בכל העולם - על–ידי עבודתם של ישראל בכח עצמם, שגם בחשכת הגלות, במעמד ומצב ד”מפוזר ומפורד בין העמים”, פיזור ופירוד, ב”עלמא דפרודא”, הרי–הם באופן ד”עם אחד”, על–ידי אהבת ישראל ואחדות ישראל, ומצד התאחדותם העצמית עם הקב”ה, נקודת היהדות, שהיא אצל כל ישראל בשוה, ועד שמגלים אחדותו של הקב”ה בכל העולם.

וכיון שעיקר החידוש דפורים הוא שגם במצב של פיזור ופירוד עושים כביכול ומגלים אחדותו של הקב”ה, על–ידי אחדותם של ישראל - לכן, מודגש הדבר גם בפרשת ימי הפורים, כדאיתא בספרים שגזירת המן היתה בגלל הטענה על ענין הפירוד, “מפוזר ומפורד בין העמים”, ולכן תוכן המצוות דפורים הרי–זה בענין האחדות - החל מ”משלוח מנות ומתנות לאביונים”, שבהם מודגשת ביותר אחדותם של ישראל, שעל ידם נעשה קירוב ואחדות בין הנותן להמקבל (רעהו, האביון).

ועל דרך זה בנוגע ל”משתה ושמחה” ו”מקרא מגילה” - שגם בהם מודגש ענין האחדות:

ב”משתה ושמחה” - כפסק–דין הרמב”ם ש”אין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים כו’”, היינו, שב”משתה ושמחה” דפורים מודגשת ביותר האחדות עם העניים.

וכן ב”מקרא מגילה” - ש”צריך לחזור אחר עשרה”, ויתירה מזה - לא רק עשרה, אלא “ברוב עם”, ועד ש”מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה” בציבור.

ובהמשך להמוזכר לעיל שהמצוות דפורים מתחילות באות מ”ם, שרומזת על הגאולה - יש להוסיף ולהעיר, שגם התיבות “מפוזר ומפורד” מתחילות באות מ”ם, מ”ם דלעומת זה, ועל–ידי–זה שפועלים ענין האחדות במקום הפיזור והפירוד (על–ידי המצוות דפורים (כשאכתי עבדי דאחשורוש אנן) שמתחילות באות מ”ם) מגלים שהפיזור הוא למעליותא - “צדקה עשה הקב”ה בישראל שפיזרן לבין האומות”, כדי שתתגלה האחדות האמיתית גם במקום ומצב של פיזור ופירוד, שעל–ידי–זה סותמים הפירצה דהמ”ם (שלילת אפילו דהאפשרות למצב בלתי רצוי), ונעשה “לםרבה המשרה ולשלום אין קץ”, בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי מלכא משיחא, ותיכף ומיד ממש.