לפני שבועיים ימים הלך לבית עולמו החסיד ר ’ נתן קערפל קובלנוב ע ” ה , מוותיקי החס
לפני שבועיים ימים הלך לבית עולמו החסיד ר’ נתן קערפל קובלנוב ע”ה, מוותיקי החסידים בבני ברק, מי שידע ימים ושנים קשותבמאסר ובמחנות עבודה בעוון מסירות נפשו על שמירת תורה ומצוות * לפני מספר שנים סיפר לכותב השורות את זכרונותיו, ובין השאר פרש יריעה רחבה על ימי חג הפסח והחירות שעברו עליו ועל משפחתו בגיא-צלמ
לפני שבועיים ימים הלך לבית עולמו החסיד ר’ נתן קערפל קובלנוב ע”ה, מוותיקי החסידים בבני ברק, מי שידע ימים ושנים קשותבמאסר ובמחנות עבודה בעוון מסירות נפשו על שמירת תורה ומצוות * לפני מספר שנים סיפר לכותב השורות את זכרונותיו, ובין השאר פרש יריעה רחבה על ימי חג הפסח והחירות שעברו עליו ועל משפחתו בגיא-צלמוות * יהא סיפור זה לעילוי נשמתו
שפולרקע – כאן נחקרו ועונו בני משפחת קובלנוב
א
ליל הסדר תשי”א. לנינגרד.
ילדי משפחת קובלנוב יושבים לבדם אל שולחן ליל הסדר בדירת ההורים שברחוב מקלינא 40 בטבורה של לנינגרד. קערפל, שטערנא, לובה, מענדל ואשתו. האב והאם, ר’ אליעזר ומרת עלקא קובלנוב יושבים כעת מאחורי סורג ובריח. גם האחות חייק’ה יושבת בבית הסוהר. עגום. מר ועצוב בלב. הדמעות חונקות את גרונות כולם. קשה להאמין שזה ליל הסדר, חג החירות והגאולה…
הימים ימי סטאלין העריץ. המצוד אחר יהודים שומרי מצוות, ובפרט חסידים, הולך וסוגר מכל עבר. מאות חסידים נתפסו ונשלחו לארצות גזירה בישימוני כפור נורא. רבים אחרים נעלמו וגורלם לא נודע. מיליוני אסירים פוליטיים הוגלו אף הם מבתיהם. כל מי שנחשד אפילו על רמז קל נגד השלטון והעומד בראשו – אחת דינו.
לא פלא אפוא כי לאחר שנכשל ניסיונם של בני המשפחה החסידית קובלנוב לברוח את הגבולות דרך לבוב-למברג אל חיי החופש, הלכה טבעת ההדק וסגרה עליהם מכל עבר. משום מה לא מיהרו הקלגסים הקומוניסטיים לאסרם. הם טוו את קורי האסון סביבם עד בוא יום הדין.
ר’ אליעזר קובלנוב – חסיד, ירא שמים ואיש צדקה וחסד – נאסר ראשון. במוצאי שבת ‘בראשית’ תשי”א הגיעו הקלגסים לביתו באישון לילה ולקחו אותו עמם. האב למוד הסבל חש את נחת זרועם שוב כבעבר; כבר שנים מספר הם עוקבים אחר צעדיו, ולא פעם נאסר לתקופות קצרות.
שלושה חודשים לאחר מכן, שוב פקדו הרשעים את ביתם השליו של משפחת קובלנוב. הפעם הם נטלו עמם את הבת, חיה. נערה רכה בשנים, טובת מראה ואמיצת-לב. שבוע לאחר מכן נאסרה גם האם הדגולה, מרת עלקא.
הם נאסרו והושמו מאחורי סורג ובריח בבית הסוהר הנורא “שפלערקע” שכה ידוע לאנ”ש. הרבי הריי”צ בילה שבועות ספורים במבואותיו האפלים. מקום זה ידוע לשמצה בשל החוקרים הרשעים, החיילים האכזריים והתנאים המחפירים.
לא פלא אפוא כי רוחם של שאר הילדים שנותרו בגפם לעשות את ליל הסדר, הייתה שפופה, עגומה ומיוסרת. הם קראו את ההגדה, סיפרו על החירות והגאולה, על החזון והתקווה – ובליבם תפילה ותקווה עזה כי מילים אלו ירקמו עור וגידים ויתממשו בהם. כמו כל הסיוט הנורא שעובר עליהם כאילו אינו אלא חלום רע שחלף ואיננו.
שלא כמקובל בלילה נכבד זה, לא האריכו ילדי קובלנוב בשולחן הסדר. מיד עם תום ה’סדר’ עזב הבן הבכור, ר’ מענדל עם רעייתו, והלך לו לביתו. שאר הילדים עלו על משכבם טרוטי עיניים וצבוטי לב. לא ארכה השעה, והפורענות חזרה במלוא אימתה. דפיקות רמות וגסות נשמעו בדלת הבית. הטחות אגרוף דורסניות. שוב הגיעו הקלגסים, והפעם נטלו עמם את הבן, קערפל. קערפל היה בחור כבן עשרים ושתיים, ארבע שנים סטודנט לרפואה באוניברסיטת לנינגרד היוקרתית.
הם נטלו אותו מביתו ללא אומר ודברים וטרקו אחריהם את הדלת. הרביעי במשפחה נלקח ונאסר. דומה כי כשל כוח הסבל; ריבונו של עולם, עד מתי? כמה אפשר עוד?
אם אין די בכך, הרי שבאותו לילה נורא חזרו הרשעים פעמיים נוספות. הם נטלו עמם גם את שתי הבנות, לובה ושטערנא.
רק למחרת בבוקר נודע לאח הבכור, מענדל, דבר המאסרים התכופים. הוא הבין כי ניצל בשל עזיבתו את הבית חצי שעה קודם לכן, אך ידע היטב, כי הוא הבא בתור ויום מאסרו הולך וקרב. הוא כבר לא חשש. הוא הפסיק לדאוג. לא היה אכפת לו שיאסרו אותו; אדרבה, הוא רצה להיות עם ההורים המבוגרים, מי יודע, אולי יוכל להיות עמם ולעזור להם במשהו.
ב
עוד רבות סיפרו האחים ע”ה על מאסרם הממושך, על התלאות שפקדו אותם בישימוני הקרח בסיביר ובמדברות קזאחסטאן הלוהטים. ימים ושבועות יחלפו, והם לא יספיקו להקיף את כל סיפור מאורעות חייהם הסוערים.
מצווה על האדם לספר על הניסים שאירעו לו, לספר ולהלל את שמו של ה’ הנכבד שעשה ניסים ונפלאות, ואין חג ומועד מתאים יותר מאשר חג הפסח שבו אנו מצווים “למען תספר”.
נביא כאן רק את סיפורו של ר’ קערפל, סיפור מופתי וניסי שאירע לו בחג הפסח במחנות העבודה. אפיזודה אחת מתוך מאות שכמותה.
• • •
גלגליה של רכבת המשא נקשו בחדגוניות על גבי מסילת הברזל. הרכבת שאמורה הייתה להוביל בהמות, מובילה כעת אלפי אסירים אל מחנות העבודה; בין אלפי האסירים נמצא גם החסיד ר’ קערפל קובלנוב. סטאלין ימ”ש הקים בטבורה של סיביר עיר אסירים ענקית המחולקת לכמה מחנות. ‘ווקולטה’ שמה; כמה אלפי ק”מ ממוסקבה הבירה, הרחק-הרחק ממקום יישוב. במחנות אלו שוהים כחצי מיליון אסירים פוליטיים ופליליים.
חורף תשי”ב רק החל, וערמות של שלג בגובה חצי מטר כבר מכסות את פני הקרקע. עץ וצמח לא גדל באזורים אלו; הקיפאון נצחי. החושך אופף את המקום כמחצית השנה, רק בקיץ שורר מעט אור, כמו בשעה של דמדומי חמה.
ימים מספר לאחר בואו, שובץ קערפל יחד עם קבוצת אסירים נוספת בעבודת פרך במכרות הפחם. מכרות אלו נמצאות כחמש מאות מטר מתחת לפני הקרקע. הירידה אליהם נעשית במעלית מיוחדת. נסיעה ארוכה ומתמשכת. העבודה קשה ואיומה. על קערפל ובן זוגו, אסיר פוליטי כמוהו, מוטל לאסוף את הפחם ולהעמיסו על גבי קרון מיוחד. כשהשניים מסיימים לטעון את הקרון בכחצי טונה פחם, מוטל עליהם לגרור אותו על גבי מסילה לעבר המעלית, שם מועלה הקרון למעלה לסינון ולמשלוח.
העבודה נעשית תוך סיכון עצום. האוויר במכרה מורעל בגזים הנפלטים מן הפחם. כל ניצוץ קל יכול לפוצץ את כל המכרה ולקבור תחתיו את הפועלים. דבר זה קורה לעתים תכופות. קערפל יודע כי זה יכול להיות בחלקו ובגורלו.
מחוץ למכרה שורר כפור של ארבעים מעלות מתחת לאפס. הרוחות משתוללות והקיפאון נורא. קערפל אינו יודע היכן מסוכן יותר, במכרה הלוהט והמורעל או על ערמות השלג הנצחיות שלעולם אינן נמסות. מצחו נוטף זיעה כשהוא דוחף את מחצית הטון של הפחם על גבי המסילה. ראשו אינו נתון בעבודה. הוא חושב על אבא, על אמא והאחיות. מה עלה בגורלם? היכן נמצאים הם כעת? ומי יודע, האם בכלל נותרו בחיים?
כבר חצי שנה חלפה מאז החל קערפל לעבוד בעבודת הפחם. שתים-עשרה שעות ביממה. העבודה נעשית במשמרות סביב לשעון. הלחם ניתן במשורה, 600 גרם ליום בלבד, והוא מרגיש שכוחותיו הולכים ואוזלים; את מאתיים המטרים ממכרה הפחם ועד למחנה המגורים הוא עושה ברגליים כושלות ויגעות. הוא יודע כי לא יארכו הימים והוא יכרע תחתיו מעומס העבודה. ובכלל, הוא חושב לעצמו בכאב, מי יידע היכן הוא קבור ולמי זה אכפת, הרי מאות אלפים נפחו את נשמתם בווקולטה.
אם אין די בכך, הוא רואה את חבריו האסירים שמקבלים מידי פעם בפעם חבילות שנשלחות אליהם מהבית. חבילות אלו מחיות את נפשם לחודש או חודשיים, מחזקות את גופם ובעיקר את רוחם. אולם הוא אינו מקבל שום חבילה; מי בכלל ישלח לו? אבא?! אמא?! אולי האחיות שנמצאות במחנות עבודה אחרים?!
מימין לשמאל: האבא ר’ לייזר קובלנוב, ר’ ד”ר קרעפל קובלנוב, האח ר’ מענדל קובלנוב ששימש את הרב לוי יצחק שניאורסון זצ”ל בגלותו
ג
באחד הימים נודע לו לקערפל, כי הנהלת המחנה מקיימת קורס מיוחד לאסירים הרוצים לרכוש ידע בעזרה ראשונה. הנהלת המחנות הייתה מעוניינת בכך בשל המחסור באנשי רפואה, ובשל הרצון להיעזר באסירים חובשים במקרי תאונות – שכמותן לא היה חסר – ואסונות אחרים.
קערפל כבר רכש ידע מקיף ברפואה בארבע שנות לימודיו באוניברסיטה, והוא מרגיש שעליו להשתבץ בקורס הזה. הוא יודע כי אולי ישפר עליו מזלו ויתקבל לעבוד בביתֹ הרפואה של מחנה העבודה, שם העבודה קלה ונוחה בהרבה מעבודת הפרך שבמעמקי האדמה.
קערפל ניגש אל מנהלת העבודה ומבקש ממנה להירשם לקורס עזרה ראשונה. הוא מציג את עצמו כסטונדט לרפואה, וכאדם שרכש ידע מקיף בנושא זה. היא מביטה בו בהתעניינות. לאחר רגע ארוך של מחשבה, היא משיבה לו ברשמיות שקטה וקרה, “לא, אתה חייב לעבוד בפחם!”
קערפל מרגיש שהשמים נוחתים על ראשו. תקוותו מתנפצת לאלפי רסיסים. הוא מעז ומבקש שוב, אולי בכל זאת יוכל להתקבל. האחראית משנה הפעם את תשובתה ומשיבה, “גם אם תתקבל לקורס הזה, אתה חייב להמשיך לעבוד במכרות הפחם וללמוד את לימודיך רק עם תום משמרת העבודה שלך”. בעיני רוחו של קערפל עולים אותם הרגעים בתום משמרת עבודה, כיצד ברגליים כושלות ובעיניים עצומות הוא גורר את עצמו למיטת העץ בצריפו. אבל הוא יודע שזה הסיכוי היחידי שלו. הוא לא נרתע מהמאמץ האדיר ומשיב בחיוב, “בכל זאת אני רוצה!”
מאז, בכל יום, עם תום העבודה, היה קערפל גורר את רגליו בעייפות לקורס החובשים. חודשים מספר נמשך הקורס, ועל אף סאת צרותיו, הוא השתתף וגילה עניין. במבחן המסכם שנערך בסופו הוכיח קערפל את ידענותו. הוא זכר היטב את שיעורי האנטומיה והפיזיולוגיה שלמד באוניברסיטה, ובמבחנו הרבה להוסיף פרטים יתר על הנדרש; לשם הרושם אף שרבט מושגים בלטינית רפואית מקצועית. מבחנו היה מושלם.
אבל אותם הרשעים לא סיפקו לו את העבודה הנדרשת. הם יודעים את מטרתו, להיפטר מעבודת הפרך במכרות הפחם.
חודשים ספורים חולפים, ואין הוא נקרא להשתבץ בעבודה רפואית כלשהי. קערפל מסתכן, ובאחד הימים הוא אורב למנהלת, ובשבריר של רגע חוטף עמה שיחה “מה יהיה אתי?” – הוא שואל – “אולי אוכל להשתבץ בעבודה כאח רפואי?” הוא והיא יודעים שאסור להם לדבר ביניהם. היא מביטה לצדדים, ולאחר מכן לוחשת לו: “המתן עוד כמה חודשים, יהיה בסדר”, ומיד ממהרת לעזוב את המקום.
קערפל נותר לבדו, אינו יודע האם להיאחז בהבטחתה המעורפלת אם לאו. בלב דואב חזר באותו הערב לעבודה במכרות.
ד
סוף חורף תשי”ב. השלגים נערמו לגובה רב. הקור עדיין שורר בכל האזור. מכונת העבודה המחזיקה מאות אלפי אסירים אומללים ממשיכה להפיק את תפוקתה בכל העָצמה. אין רחמים ואין חמלה.
הרעב והקור נותנים את אותותיהם בגופו של קערפל. הוא חלה בצהבת ונשלח לאשפוז בבית הרפואה של המחנה. הוי, כמה המתין לכמה ימי מנוחה וחופש, לשכב בינות לסדינים ולהביט במנוחה על תקרת החדר. הקשיים של בית הרפואה היו מזעריים לעומת העבודה במעמקי האדמה.
כעבור ימים מספר, לאחר טיפול רפואי, הוא מתחיל לשוב לאיתנו. מוחו כבר חוזר להרהר בעבודה שהוא צריך לשוב אליה בצאתו, ונפשו עגמה עליו.
באחד הימים ניגש אליו אחד הרופאים.
“אתה למדת רפואה?” הוא שואל את קערפל בצורה ישירה.
“כן”, משיב קערפל.
“אז אולי תוכל לעזור לנו?” הרופא מבקש מקערפל להשכים כל בוקר ולהסתובב בין החולים במחלקה ולמדוד את חומם. עליצותו ושמחתו של קערפל גדולה, אולי זה פתח לעבודה בבית-הרפואה.
כבר למחרת בבוקר הוא לובש חלוק לבן של אח ומתחיל להסתובב בין החולים הרבים. הוא עושה את עבודתו בנאמנות ובמקצועיות. הוא אף תורם ועוזר יותר מהנדרש במטרה למצוא חן בעיני הסגל הרפואי הבכיר.
כך חלפו ימים מספר, קערפל הבריא והיה צריך להשתחרר אלא שעבודתו המעולה מצאה חן בעיני הרופאים, והללו קיבלו אותו לעבודה. אמנם רשמית הוא עדיין רשום כעובד במכרות הפחם, אסור לו לשהות עוד במקום, אולם הנצ’לניק, מסיבותיו שלו, מעדיף להעלים עין.
באחד הלילות, בעיצומה של משמרת הלילה, מגיע קערפל כהרגלו למיטתו של אחד החולים, אחד מיני רבים. הוא מודד את חומו, בודק את הדופק, רושם את הנתונים בפנקס וכבר רוצה להמשיך לדרכו הלאה אלא שהחולה מסמן לו כי הוא רוצה לדבר עמו ביחידות.
ברגע מסוים, כשאיש לא היה בחדר, החולה לוחש: “אתה יהודי?” קערפל משיב בחיוב. “דו רעדסט אידיש?” ממשיך החולה האלמוני לשאול, וקערפל משיב בחיוב. ניצוץ ניצת בעיניו הכבויות של החולה. כבן חמישים הוא החולה, אבל נראה הרבה יותר מכך; הקמטים בתווי הפנים מעמיקים. “שם משפחתי הוא וכסלר”, הוא אומר בקצרה. שתיקה נופלת בין השניים. שתיקה מתוחה. “אתה יודע שבעוד כמה ימים יהיה חג הפסח?” זורק שוב החולה לחלל האוויר.
קערפל מביט בו ושותק. לנגד עיני רוחו עוברים מראות מחג הפסח בשנה שעברה, בעת שנסחב מביתו בכוח בעיצומו של ליל השימורים. הוא מביט בחולה, ומתוך שאלתו הוא מבין דבר:
“יש לך מצה?!” – אומר קערפל ספק שואל ספק קובע עובדה.
החולה מהנהן בראשו לחיוב, “כן, אבל מצה אחת בלבד”.
עיניו של קערפל דומעות. “אז תיתן לי חצי מצה!” הוא מבקש.
“אינני יכול, יש לי רק כזית בשביל ברכה”.
קערפל מביט בתוך עיניו. “אבל גם אני יהודי, גם אני צריך לומר ברכה”, מנמק קערפל את בקשתו. החולה מושך בכתפיו בלאות ועיניו נראות עצובות מתמיד.
“אינני יודע, עוד נתראה!” הוא סותם את השיחה בלי שהעומד מולו יודע מה תוצאותיה. קערפל יודע כי נושא המצה הוא בנפשו ואינו מוותר: “אני מחכה לך כאן בערב פסח כדי לקבל ממך את המצה”, חותם קערפל את השיחה הקצרה וממהר להסתלק מן החדר.
שני יהודים, בישימון של קרח, קופאים בגופם וברוחם. מתווכחים על הזכות לומר ברכה ולקיים מצוות מצה – – –
ה
י”ד בניסן, ערב חג הפסח תשי”ב.
קערפל מסתובב בין החדרים הרבים שבבית הרפואה, טרוד בעבודתו עד למעלה מראשו. שעה קלה לאחר חצות היום נתקל קערפל פתאום בוכסלר האלמוני. אין הוא מכירו באופן אישי. הוא זוכר רק את תווי פניו, תווי פנים עצובים ונפחדים של יהודי בגלות. הלה פונה אל קערפל וממהר לתחוב בידו מעטפת נייר דהויה. “הנה המצה”, הוא לוחש בחיפזון. “אם תיתפס, אל תאמר למישהו שקיבלת זאת ממני, אחרת אשב פה עשר שנים נוספות”.
וכסלר מרים את רגליו ונעלם במהירות מן המקום. קערפל לופת את הנייר ובתוכו שברי המצה, מביט באי-אמון, נרגש ונפעם. הוא ממהר להכניסו לכיס החלוק הלבן. החלוק מטונף וריחו נודף. קערפל ממהר להחליף את החלוק בחלוק לבן חדש ובוהק, מבלי משים הוא נוטל את החלוק של הרופאים הבכירים ומכניס את המצה לכיס הרחב והעמוק. הוא מבחין כי יחד עם המצה מצורפת גם הגדה של פסח זעירה. לא ייאמן! הגדה של פסח?! כאן במחנה הסיבירי?!
בלילה, ליל הסדר, קערפל מסתגר בחדרו, נועל אחריו את הדלת, פותח הנייר ופורס על השולחן את שברי המצה. זה ליל הסדר הראשון שלו בכלא. כשהדמעות זולגות מעיניו ללא הרף הוא קורא את ההגדה ולבו מר וגועש. בהגיעו ל”מוציא מצה” הוא מברך בכוונה ‘על אכילת מצה’ וטועם משברי המצה שלפניו. אוי לאותה מצה; שברים אלו! רסיסים! מאות רסיסים, בדיוק כמו לבו המרוסק…
עם תום עריכת הסדר הפרטי שלו הוא ממהר לחזור למשמרת הלילה בהשגחה על החולים.
כבכל בוקר, גם למחרת הגיעו הרופאים הבכירים ומנהלי המחלקות לעבודתם. כהרגלם הם ניגשו אל קערפל, אחראי משמרת הלילה, וביקשו לקבל ממנו דיווח על מצבם של החולים במשך הלילה. הכול הקיפו אותו ושמעו מפיו את הסקירה השגרתית. פתאום לפת הרופא הבכיר את דש חלוקו, “מהיכן לך חלוק חדש זה? אה, ז’יד גנב!” שאל הרופא הבכיר ופניו סמוקות בזעם. “מהיכן לקחת אותו? מהר ופשוט אותו בטרם אזרוק אותך מבית החולים לכל הרוחות”.
קערפל נבהל. אמנם היה תמיד “הכבשה השחורה” בצוות הרפואי, איש לא שם ליבו אליו, אך מעולם לא נהגו בו בגסות כזאת. בשתיקה מפוחדת הוא מיהר להסיר את החלוק, והרופא חטפו ממנו בכעס. הרופא ניער את החלוק הצחור ניעור קפדני כמו רוצה לכלות בו את זעמו. בתוך כך נפלו על רצפת העץ פירורים רבים. הרופא הביט בפירורים, התכופף לעבר הרצפה ואסף כמה מאלו בידיו. כשהתרומם נעץ עיניים רוויות זעם בקערפל: “זה מצה, נכון?” – שאל כמו קבע – “אה, היום פסח ליהודים?!” קולו היה רווי משטמה ולעג.
מסביב עמדו בכירי הרפואים, מנהל בית-הרפואה, וכולם הביטו בו; קערפל עמד לבדו ביניהם, יהודי נרדף, בבוקרו של חג הגאולה והחירות. השאלה הייתה ישירה ותקיפה. המחשבות הבזיקו במוחו של קערפל במהירות, האם להודות או להכחיש; מי יודע כמה שנים יוסיפו על מאסרו זה בעקבות ה’עוון’ הנורא הזה?! הוא הרגיש כי טבעת החנק הולכת ומתהדקת סביבו כשהכול עומדים סביבו וממתינים לתשובתו. הוא ידע כי אסור לו להתמהמה עוד. והוא השיב בחיוב: “כן, זו מצה”.
קערפל המתין לגרוע מכול.
רגע ארוך חולף. נצח. הרופא הביט בשאר הרופאים, והם הביטו בו, ממתינים למוצא פיו. קערפל הרגיש שהאדמה נפערת תחתיו ובולעת אותו ברעבתנות אכזרית. שוב ניגש אליו הרופא, הניח ידו על כתפו, ובקול שקט ומפתיע אמר לו “אתה בסדר”. הוא הפנה ראשו לשאר הרופאים ואמר בקצרה – “הוא משלנו!” – – –
ברגע הראשון לא הבין קערפל את אשר מתרחש. הוא חשב שהלה חומד לו לצון, לועג על חשבונו בטרם יוטח בו העונש הכבד מנשוא. אולם הצוות הרפואי הסתלק מן המקום במהירות. רק לאחר מכן הבין קערפל, כי גם הרופאים הללו אינם אלא אסירים פוליטיים ה’יושבים’ שנים רבות בגלל סממני התנגדות שהביעו נגד סטאלין. כשראו את אומץ לִיבו היהודי, את הסתכנותו הבלתי מתפשרת לשמור על חוקי הדת בניגוד לגזרותיו של הרשע ימ”ש, הבינו כי הנו איש אמיץ לב – הוא “משלהם”.
אם עד אז היה קערפל חבר שולי ולא חשוב בצוות הרפואי, הרי שמאז ואילך היה יוצא ובא ביניהם, התקבל בקרבם כשווה בין שווים, יהודי גאה וחסיד אמיץ.
ו
קערפל קובלנוב מוסיף ומספר על חג הפסח האחרון שלו במחנות, שבזכות שמירתו וזהירותו מאכילת חמץ, זכה לקבל את הבשורה המרנינה והמרגשת לקראת שחרורו, לפתע פתאום, שלוש שנים קודם שהגיע זמן השחרור.
• • •
חמישה חגי פסח עבד קערפל במחנות העבודה, משנת תשי”ג ועד תשי”ז.
את חג הפסח האחרון עשה במחנה אסירים באזור פוצנא שבמולדוביה, כארבע מאות וחמישים ק”מ ממוסקבה. מחנה זה היה קל ונוח יותר מהמחנה הראשון ששהה בו, ואף האקלים היה מסביר פנים לשוהים בו. ובכלל, מאז מותו של השליט סטאלין, היה המצב הכללי במחנות קל בהרבה. אווירת הטרור והפחד פחתה במידה לא מעטה.
במחנה הזה עבד קערפל כרופא מומחה מן המניין בבית הרפואה המקומי. חמש השנים של המאסר לא הכהו את געגועיו של קערפל להשתחרר מן המאסר ולחזור הביתה, ובפרט כשנודע לו כי אחיו הבכור, מענדל, כבר שוחרר קודם זמנו.
מענדל איתר את מקום מאסרו של אחיו הצעיר, וחודשים ספורים קודם חג הפסח דאג לשלוח לו חבילה ובה מצות וסוכר. קערפל ידע כי גם בשנה זו הוא ישמור על חג הפסח וייזהר מאכילת חמץ בכל מחיר. אמנם מצות היו, ואף “מעדן” כמו סוכר גם היה לו, אולם העבודה רבה והאוכל המועט התישו את כוחותיו. הוא סובב בין החולים ביום ובלילה, בדק אותם והתמסר אליהם כמיטב יכולתו. עבודה זו נטלה ממנו את כוחותיו, ובעקבות האוכל המועט רזה במהירות. חיוורון עז עלה על פניו הכחושות בלאו הכי. מכל מקום עשה קערפל כל מאמץ להמשיך את עבודתו כהרגלו, העיקר כדי שלא יאבד את משרתו.
ביום האחרון של החג נקרא קערפל פתאום אל לשכתה של מנהלת בית הרפואה. זו הייתה ידועה בקשיחותה ובקפדנותה על כל פרט, ומשום כך הכול רעדו ממנה, ביָדעם כי בידה נחרצים גורלות רבים לשבט או לחסד. קערפל מיהר להתייצב במשרדה. ההזמנה הפתאומית להתייצב במשרדה לא בישרה טובות.
“ד”ר קובלנוב” – פתחה בקול נוקשה – “האם הנך חולה או שיש לך מצב רוח לא טוב? רואה אני כי אתה חולה. מחר תיסע אפוא לבית החולים המרכזי, שם תיבדק”.
אדיבותה הייתה מעושה. קערפל הבין את משמעות הדברים כי אשפוז בבית הרפואה פירושו של דבר איבוד משרתו. הוא ידע כי ספק רב אם יוכל לחזור לתפקידו כרופא, ומי יודע לאיזו עבודת פרך יישלח לאחר מכן, לאחר שעבד כמה שנים ברציפות בתפקיד האהוב עליו כרופא.
קערפל החליט בלבו להילחם על תפקידו בכל מחיר.
“רצוני לשאול” – פתח קערפל בנימוס – “האם יש בעיות כלשהן? האם עשיתי לאחרונה שגיאות בריפוי החולים? האם מישהו התלונן על שירות לא טוב?”
המנהלת הופתעה מדבריו כמו מתעוזתו. לאחר רגע השיבה כי אכן לא הוגשה נגדו כל תלונה, “אך ראה איך אתה נראה”, השיבה ובקולה נימת רחמים.
דומייה נתלתה לרגע בחלל החדר. היא נקשה בעצבנות בעט שבידה על השולחן. כעבור רגע נענתה ואמרה: “רצוני לגלות לך סוד, אך תשמור עליו מכל משמר”. קערפל הופתע מהנימה האישית שיצאה מפיה והניד בראשו לחיוב. “בעלי הנו פקיד בכיר בק.ג.ב.” – המשיכה בדבריה – “והוא גילה לי כי בעוד חודשיים עתידה להגיע למחנה זה ועדה מיוחדת מטעם השלטון, שתפקידה לשחרר אסירים קודם זמנם. ועדה זו תבחון את תיקיהם של האסירים השונים, ואלו שעוונותיהם אינם גדולים כל כך ישוחררו מן המחנה לאחר בקשת מחילה מצידם”.
הדברים נחתו על קערפל כרעם ביום בהיר. אמנם הוא הבחין בהקלות ובשינויים שנעשו בעקבות מותו של סטאלין, אולם הופתע לדעת כי השלטונות הסכימו לשינוי כזה עד כדי כך.
“אני מבקשת ממך” – הפר שוב קולה את הרהוריו – “כי תחזיק מעמד רק עוד חודשיים. חודשיים בלבד, ואז כשתתייצב בפניהם תביע בפניהם חרטה על ניסיון הבריחה שלך ותשוחרר לביתך מוקדם מהרגיל”. היא סיימה את דבריה, שוב עטתה על פניה ארשת של קשיחות והורתה לו לצאת מן החדר. להתרגשותו של קערפל לא היה גבול.
ואכן, חודשיים לאחר מכן הופיעה הוועדה המקווה, חלומם של אלפי אסירים. קערפל הביע בפניהם “חרטה גמורה” על ניסיון בריחתו, והללו אישרו את חזרתו לביתו, שלוש שנים קודם הזמן שנקצב לו.
כך קיבל קערפל בעיצומו של חג החירות את בשורת שחרורו, וזאת בזכות שמירתו והקפדתו על אי-אכילת חמץ בפסח.
מעגל הכאב והייסורים שנפתח בעיצומו של ליל הסדר תשי”א, נסגר אף הוא בעיצומו של חג הפסח תשי”ז – – –
(על פי ראיון אישי
עם ר’ קערפל קובלנוב ע”ה)
ארבע כוסות של דמעות
על סיפורי הפסח של ר’ קערפל, הוסיף וסיפר ר’ מענדל קובלנוב מזיכרונותיו:
אני “זכיתי” לשבת במחנות שלושה חגי פסח. הראשון היה בשנת תשי”ב והאחרון בשנת תשי”ד. אילו הייתי נשאר בבית הוריי באותו ליל-סדר נורא עוד כמחצית השעה הייתי “זוכה” לשבת גם בחג הפסח של שנת תשי”א…
במאסרי שהיתי במחנה עבודה באזור רודניק כאלף ק”מ מקרגנדא שבצפון קזחסטאן, בלב מדבר חם ולוהט. אלפי אסירים עבדו במקום בכריית נחושת מתוך האדמה היבשה והצחיחה. אני שימשתי במקום כרופא בבית הרפואה המקומי.
הסיפור הזה היה בחג הפסח תשי”ב, חג הפסח הראשון שלי במאסר. לקראת החג קיבלתי מאשתי בלנינגרד שתי חבילות עם מצות, סוכר, שמן, לפתן ואפילו אגוזים. בקיצור, כל טוב הארץ.
יחד עמי במחנה היו עוד כמה חסידים, וביניהם החסיד ר’ משה מרדכי עפשטיין (פינסקי); הוא למד בליובאוויטש והיה רב בניעז’ין ולאחר מכן רב לא-רשמי בלנינגרד. עוד היו החסידים ר’ אברהם פרדקין, ר’ שלמה ברזין וחסיד קרלינאי בשם משה מלמד.
ברשותי היה סיר קטן, ולקראת חג הפסח רציתי להכשיר את הסיר בעבורי ובעבור שאר החסידים. מה עשינו? הבערנו מדורה קטנה, הרתחנו בה מים וכך הכשרנו את הסיר לחג הפסח. תוך כדי הכשרת הסיר, לא יכולתי להתאפק. רגשותיי גברו ואמרתי לר’ משה מרדכי במרירות: “ראה נא, היינו יכולים להיות כעת בלנינגרד, לשבת כמו בני מלכים חופשיים ומשוחררים. ואיפה אנחנו נמצאים כעת, באלו צרות?”
הרב עפשטיין היה חסיד דגול, חדור ברוח של אמונה וביטחון עז בקב”ה, והוא אמר לי: “מענדל, אולי הקב”ה שלח אותנו למקום הזה כדי שנכשיר את הסיר הזה לחג הפסח, כדי שנעסוק כאן בעבודת ה’בירורים’?! כזאת הייתה אמונתו.
קודם חג הפסח הגיע אליי החסיד ר’ אברהם פרדקין. הוא סיפר לי כי היו לו כמה מצות שקיבל מהבית, אולם אחד האסירים גנב לו אותם, והוא ביקש ממני שאתן לו מצות. פחדתי לגורלו. מה עשיתי? אשפזתי אותו בבית הרפואה בתואנה של מחלה כלשהי ונתתי לו מהמצות שלי, והוא, כדי שלא יראו אותו, אכל את המצות מתחת לשמיכה שלו. כך חגג את ליל הסדר…
באותו ליל הסדר, לא היה לי היכן לשבת ולאכול את המצה. המצב היה מסוכן מאוד, והיה חשש שמישהו יראה אותי אוכל מצה. הכנסתי אפוא את המצה בכיס והתחלתי להסתובב בין צריפי המחנה בעודי אוכל את המצות. אמרתי את ההגדה מתוך הזיכרון. אוי, כמה שבכיתי באותו ליל-סדר, חשבתי על אבא ואמא, ושאלתי את עצמי איפה הם, מה קורה אִתם? ובכלל איך נראה החג הזה?!
באותו הלילה שתיתי יותר מארבע כוסות של דמעות…
• • •
בכל שנה, קודם חג הפסח, הייתי מקבל מאשתי חבילה ובה מצות. אולם בכל פעם חששתי מה יהיה בשנה הבאה. אולי אשלח למקום אחר והיא לא תדע את הכתובת? אולי לא יאשרו לי לקבל את החבילה? וכך הייתי שומר כמה מן המצות לפסח של שנה הבאה. כדי שלא יתייבשו או יקבלו לחות, אחת לחודש הייתי מוציא אותן ומאוורר אותן.
כפי שסיפרתי, יחד עמי היה החסיד ר’ שלמה ברזין. היינו מיודדים מאוד. בשנת תשי”ד, קרוב לפורים, הגיע אליי ר’ שלמה וסיפר לי כי נודע לו שעומדים להעביר אותו למחנה אחר, ולפיכך הוא פוחד שאשתו לא תדע לאן לשלוח לו את המצות, וכך יישאר ללא מצות לחג. משום כך, הוא ביקש כי אתן לו את מעט המצות שהיו ברשותי.
למען האמת היה לי קשה לתת לו אותן. אמרתי לו: “ואולי גם אני לא אקבל השנה מצות? הרי לא בכדי שמרתי אותן כל השנה”. לבסוף לא יכולתי לעמוד בפני תחינותיו ונתתי לו את המצות שלי.
סופו של המעשה היה שלקראת חג הפסח קיבלתי חבילת מצות ואף הוא קיבל חבילת מצות, וכך שנינו חגגנו את חג החירות, כל אחד במקומו.
(על פי ריאיון אישי עם ר’ מענדל קובלנוב)