למרות ארבעים השנים שחלפו מאז אירועי ראש חודש כסלו תשל”ח, עדיין אותן שעות מרטיטות

למרות ארבעים השנים שחלפו מאז אירועי ראש חודש כסלו תשל”ח, עדיין אותן שעות מרטיטות, ספוגות בשמחה עילאית, חיות בלבו של הגה”ח הרב טוביה זילברשטרום * בהתוועדות חסידית שקיים, סיפר על זיכרונותיו מאותה תקופה, לצד סיפורים וחוויות אישיות שראה ושמע באופן אישי. “כעת יכולני לגלות, כי למרות תקופת ההסתר, כל יומיים או שלושה זכיתי לראות פני קדשו, בכל מיני דרכים ונתיבות, אם כמשקיף מן החלון, או מציץ מן החרכים” *מאת הרב טוביה זילברשטרום

ויהי בארבעים שנה

ניגון שמחה רודף ניגון שמחה, האווירה בסלון הלא–גדול אך הרחב, מרוממת בהחלט, חמימה ומזמינה. בראש השולחן יושב הרב טובי’ה זילברשטרום, רב קהילת חב”ד בשיכון חב”ד הירושלמי, ופניו מקרינות את השמחה הפנימית הממלאת את לבו, ולא בכדי.

ארבעים שנה חלפו מאז אותה תקופה שהחלה באותו ליל שמיני עצרת שהיה אמור להיות אחד הלילות השמחים ביותר בשנה - אך נקטע באיבו בשל אירוע הבריאותי הקשה שפקד את אבינו מלכנו. אירוע זה נמשך יותר מחודש והסתיים בריקודי שמחה המרוממים את הגוף ואת הנפש גם יחד, ריקודים שסחפו אלפים והיו ביטוי נאצל להרגשת השמחה העזה שמילאה את לבותיהם של אלפי חסידי חב”ד ברחבי תבל, ולא רק, כאשר הרבי יצא בפעם הראשונה מ–770 אל ביתו, ערב ראש חודש כסלו תשל”ח. מאז היום הזה נקבע לדורות ליום של שמחה.

הרב טוביה זילברשטרום - אותו מכירים קוראינו מסדרת יומניו שאנו מפרסמים מעל גיליון זה מדי חודש בחודשו - היה אז בחור בישיבת “תומכי תמימים” המרכזית, והיה לא רק עֵד לכל האירועים וההתרחשויות, אלא חלק בלתי נפרד מהם.

שנים מספר שהה התמים טוביה זילברשטרום בחצרות קדשנו - מפסח תשל”ד ועד חודש מנחם אב תשל”ח - אז עזב לקראת חתונתו. בשנים אלו עשה הכל כדי להיות קרוב לרבי, ולהיות עֵד נוכח מקרוב להנהגותיו הקדושות של הרבי. תמיד השתדל להיות בין העומדים בשורות הראשונות.

ארבעים שנה חלפו מאז, ואותם רגשות של צער מחד, ושמחה מאידך, ממלאים את לבו. וכאשר מתקרב היום הגדול הזה, ראש חודש כסלו, לא יכול הרב זילברשטרום שלא לחזור לאירועים המרגשים והמסעירים של אותם ימים מיוחדים ב’בית חיינו’, אותם הוא חי מחדש כאילו היו היום.

את הסיפורים והזיכרונות שסיפר בהתוועדות, העלינו עלי גיליון, והרי הם מוגשים לפני הקוראים למען החיות לבבות עם רב. כהשלמה לפרטים השונים, הוספנו תיאורים מתוך מכתבים וזיכרונות שרשם באותם ימים ממש.

ואז פתאום זה קרה…

כשוך הניגון, מביט הרב זילברשטרום בקהל המתוועדים היושבים מולו, ובקול שקט, עצור בהתרגשותו, הוא פותח ומספר, לעתים בשפה מליצית:

עדיין לנגד עיני ועל לוח לבי מונחים אותם אירועים של שמיני עצרת תשל”ח, בעת ההקפות והריקודים. זכורני שהמקום הקבוע שלי היה על אחד הפירמידות הידועות. באותו מעמד נכח גם אורח שהגיע מארץ ישראל שסבל מבעיות בלבו. הצפיפות והמחנק במקום לא הטיבו עמו, ולכן ירדתי מדי פעם ממקומי שעל הפירמידה כדי להיות עמו ולחזק אותו. בזכות כך עמדתי קרוב יותר למקום של הרבי, וראיתי את כל ההתרחשויות מקרוב.

בשלב מסוים, אחרי הקפה שמחה וגועשת, בניצוחו של אדוננו מורנו ורבינו, הסתובב פתאום הרבי ונשען על הסטנדר, וביקש לנוח על כסאו בעודו מעסה את לבו. הבין מי שצריך להבין שהרבי חווה אירוע לב. בתוך כמה דקות הוצא כל הקהל הרב מבית הכנסת, שהיה מלא עד אפס מקום. אני כשלעצמי החלטתי שאינני יוצא, ויהי מה, כאן אני נמצא וכאן אשאר.

אבוי! הרבי, אבינו, מלכנו, רוענו, שכל שבטי ישראל חרותים על לבו ובלבו תמיד כל הימים… ואנו, עמו וצאן מרעיתו… איך אוכל לעזוב?!

עמדתי על המתרחש, ויחד עם הלב החרד, ידעתי שזה עת לעשות. ראיתי את ר’ בנימין המזכיר עומד לצדו של הרבי עם ספל מים ביד. לאחר שהקהל יצא הרבי אמר כי הוא רוצה להמשיך בהקפות ודווקא במרכז בית הכנסת.

בכלל, בית הכנסת באותם רגעים לא היה כל כך נקי, בלשון המעטה. הרי  היה זה באמצע הקפות, וכבר אמרו לא מעט ‘לחיים’, וחלק כבר עשו “חזרה”… הריצפה לא הייתה נקיה. ובכל זאת הרבי רצה לחזור לאמצע בית הכנסת בשביל ההקפה השביעית.

באותם רגעים רצתי לכיוון ה’עמוד’, שם הנחתי בצהרים מגבת בהשגחה פרטית, ובמהירות הספקתי לנקות ולנגב בטרם יגיע הרבי למקום ההקפה.

(תוך כדי דיבור אני נזכר, כי בצהרי אותו יום, הושענא רבה, כשהרבי חילק ‘לעקח’ בסוכתו, מצד שמאל היו מונחים הארגזים עם הלעקח, ובצד ימין היו מפיות שבהן הגיש ברגישותו חתיכה נוספת לכמה וכמה אנשים, או לנשי ובנות ישראל. הרוח שנשבה כל הזמן העיפה את המפיות אל תוך הסוכה ומחוצה לה. הרבי הביט על כך והרב גרונר שהבין את הרמז, ניסה להחזיק את המפיות כמו שצריך, אבל הרוח לא הרפתה והוא התקשה להתגבר על המצב… כשראיתי בכך, זחלתי ואירא אל מתחת השולחן עד קרוב לרגלי קדשו, והוצאתי את החבילה האחרת שהייתה עדיין סגורה, עשיתי בה חור מלמעלה באופן שאפשר לשלוף מתוכה את המפיות בקלות, והדבר בא על תיקונו. הבחנתי כי הרבי עקב אחרי שובבות מעשיי, אבל גם היה מרוצה).

חיוור כסיד עודד הרבי את הילדים

זה זמן שכבר לא כתבתי, הגם שתמיד ובמיוחד בתקופה זו יש על מה לכתוב, ועד שמתיישבים לכתוב… והזמן עושה את שלו וזז קדימה ובשורה אחת ששומעים אינה משכחת, אלא מוסיפה על הראשונה, וכבר לא יכיל גיליון אחד את אשר היה צריך להיכתב על שנים.

(מתוך מכתב של הת’ טוביה זילברשטרום)

עם תום התפילה וההקפות, ליוויתי את הרבי, חיוור כסיד והוא הולך לאיטו. הבחנתי כי הרבי לא מוותר לעלות במדרגות הקשות בעודו נושא בעצמו את הסידור. למרות ההצעות לא הסכים להעבירו מידיו הקדושות. למרות המצב הקשה, כשעבר ליד חדרו, עודד את הילדים שעמדו שם עד שנכנס לחדרו.

עמדתי לא הרחק משם, וכאשר היה לבד בחדרו, איש לא ידע מה קורה ומה לעשות. היו אלו דקות שנדמו כמו נצח. הלבבות פעמו בשיא. היו הרבה שמועות שהלכו ובאו, כאשר הכל סבב סביב נקודה אחת: מה שלום רבינו אהובינו והרגשתו?

לפתע נפתחה דלת חדרו, ושוב ראיתי את הרבי כשהפעם הוא יוצא לסוכתו, חיוור עוד יותר. וגם הרבנית חיה מושקא (שחס”ד טרח בינתיים להביאה ונכנסה לחדר הרבי), צועדת אף היא אחריו לסוכה. לא רציתי לצאת החוצה, כי ידעתי שברגע שאצא מהבניין, שוב לא אוכל להיכנס בחזרה. חיכיתי אפוא בפנים עד שובו מהסוכה לחדרו, וכשראה אותי נופף בידו באיטיות לעברי כמו מדרבן לנגן “ושמחת בחגך”…

זה היה לילה קשה, לרבי וכמובן לכל עדת החסידים, ולכל ישראל.

בשלב זה ירדתי לבית הכנסת, ונתקלתי בידיד נפשי ר’ דוד פלדמן, עמו הייתי מעלה על הכתב שיחות קודש וסיוע בהגהה, בכתיבת מראי מקומות ובהוצאה לאור. בלב חושש ודואג הבטנו האחד על רעהו בעיניים דומעות. המילים נעתקו מהפה, עד שאזרתי אומץ ושאלתי “מה הלאה?” והוא השיב לי: “בליובאוויטש, מאז ומתמיד היה המצב, שכל העלם הביא אחר כך לידי גילוי; כך היה בי”ט כסלו, כך היה בי”ב תמוז וכך יהיה ביתר שאת אחרי ההקפות של שמחת תורה”.

ניסיתי להתיישב ולומר תהילים, אבל לא יכולתי. ייתכן והיה זה עצת היצר. זה היה מוזר: אני? אני מתפלל עבור הרבי? והרי התפנקנו שנות דור בכך שנשיא הדור הוא זה שמעתיר עבורנו…

האור עלה, ולתפילת שחרית מגיעים אנ”ש מבתיהם ומקבלים עדכון קצר מהנעשה והנשמע במשך הלילה. תפילת שחרית החלה בזמן הרגיל, שפתותינו אתנו, אבל לא מחשבותינו. הן נמצאות בקומה העליונה בתקווה שמשם ירעיף עלינו טל תחיה, לנפשות שמביטות כעת בכותל המזרח, משם פנה זיווה והדרה.

בתפילת שחרית הגיעו מפעם לפעם דיווחים מחדרו הקדוש, והלב מתמלא תקווה שיהיו ניסים ונפלאות ביום הזה ובזמן הזה. כל שבב מידע מצית אור ושמחה בכל באי הבית.

רוקדים ובוכים

בלילה השני, ליל שמחת תורה, נערכו ההקפות תוך כדי בכי וריקוד גם יחד, וזאת בגלל המסר שהגיע מהרבי שביקש לרקוד ולשמוח. יותר מכך, המזכיר הודיע כי “דער רבי האט גיהייסן פריילאך זיין”, באמרו שהוא שומע בחדרו את הניגונים והדבר מוסיף לבריאותו. גם אלו שנשארו ב–770 וגם אלו שהלכו ב’תהלוכה’ המסורתית לשמח בבתי כנסת, עשו זאת מתוך קבלת עול מוחלטת. אמנם הרבי אמר שהשמחה מוסיפה לבריאותו, אבל הראש לא באמת היה לצדנו; המוח היה שליט על מעשינו אבל לא על ליבנו. גם בבית הכנסת אליו הלכתי לשמח, נודע על האירוע הבריאותי והמתפללים ראו וגם תמהו - איך ביכולתכם לרקוד? והתשובה היתה פשוטה: זו פקודת הרבי שליט”א.

כשהחלו ההקפות ב–770, הרגשתי שזה הזמן “עת לעשות” ולמרות הקושי התחלתי ניגוני הקפות באופן שיתאים למצב. הניגון שעלה על הכל היה “זאל שוין זיי די גאולה”, כאשר בהמשך המילים הוחלפו “דער רבי זאל גיזונט זיין”. כשהגיעו ידיעות מחדרו של הרבי על שיפור במצב, שוב התחלפו המילים “דער רבי איז גיזונט… משיח זאל שוין קומען”. הקהל בהתחלה לא היה מסוגל לשתף פעולה, אבל לא נתתי לעצור את הניגונים וסחפתי את הקהל כולו. גם כאשר הגבאים רצו לומר ‘עד כאן הקפה’, ואפילו נזפו בי, דם הנעורים זרם כי ידעתי שזו הבקשה מהרבי, וזה מה שמזרים בריאות לרבי, ואם כן, אין דבר בעולם שיעצור בעדינו. השמחה והריקודים הרקיעו שחקים, ותודה לה’ שלקחתי חלק פעיל בהם.

אפשר לומר ששמחת תורה כזה טרם היה ב–770. אמנם השכל והרגש גרמו לעיניים לדמוע, אך ה’יחידה שבנפש’ להתקשרות לכ״ק אד״ש, והידיעה שרק שמחה תגרום לבריאותו המהירה, היא שהרקידה ושמחה למעלה מדרך הטבע את אלפי היהודים פה (וגם את האלפים שהלכו לשמח בבתי הכנסת ברחבי העיר ניו יורק וסביבותיה).

ואכן, במהלך ההקפות שנערכו ב–770, התחילו להגיע מחדר קדשו של הרבי בשורות משמחות על התקדמות טובה; הרבי קם ממיטתו, הרבי הוריד רגליו, וכיוצא באלה. נוכח השמועות הללו, הסכרים נפרצו והרגליים החלו מקפצות כשהן מרוממות גם את המוח והלב, ושוב לא ניתן היה להפסיקם.

למחרת בוקר אמר לי הרב משה ירוסלבסקי, “תודה על השמחה שהבאת. אני כבר כאן בערך עשרים שנה, ושמחה כמו שהיתה בהקפות אמש, למרות שהרבי לא נראה לנו בגילוי, לא ראיתי מעודי”.

כדרכו מידי שנה, התוועד הרב גרונר לאחר ההקפות, והפעם סיפר מכלי ראשון מהנעשה והנשמע בקודש פנימה. כשלקח ‘לחיים’, אמר: “אם יקחו את כל ה’משקה’ שבעולם, אין זה מספיק נוכח הנס שראו עיננו”. השם נפשנו בחיים, ולא נתן למוט רגלינו.

הבכי שהתפרץ מול כסא קדשו

לקראת נעילת החג הייתה אמורה להתקיים, כבכל שנה, התוועדות עם הרבי. גם הפעם המקום היה מסודר ומוכן לבואו של הרבי, כאשר מסביב עומדים צפופים אלפי אנ”ש והתמימים. נעמדתי במקומי הקבוע מול הכסא המלכותי (הרבה פעמים זכיתי להביאו ממקום התפילה למקום ההתוועדות) - אבל לא ישב אדם העליון שם. המראה הזה שבר אותי לגמרי, ופרצתי בבכי חסר מעצורים. “רבי רבי! מיר ווילן קומען צו דיר, אבער דער שומר שטייט ביים טיר” [רוצים אנו להגיע אליך, אבל השומר עומד בדלת…]. הרבי שמפנק אותנו… במשך כמה שנים הטובות לברכה לא היה יום שלא ראיתי את הרבי… אף פעם לא ויתרתי על הזדמנות לראות את הרבי. והנה אתה כל כך קרוב ואתה לא יכול לראות את הרבי. מעולם לא נכחתי במציאות שכזו - התוועדות שבה הכל מוכן, אך הרבי נסתר מעין כל.

אחד האורחים, הרב א”ס מירושלים שתפס את מקומו בשולחן המרכזי, הבחין בסערת רוחי וסימן לי להתקרב אליו. מפני דרך ארץ ניגשתי אליו, והוא פונה אלי: “כמה שימחת אתמול את כולם, כמה עוררת את כולם וכמה דובבת את כולם… וברגע שזה מגיע לעצמך - הכל משתנה? אין הוראת הרבי? אין כבר מוחין?!” טוב שהוא העמידני על מקומי הנכון.

במוצאי שמחת תורה, תודה לה’, זכינו והרבי השתתף בהתוועדות מתוך חדרו הקדוש, בשיחה ומאמר. עוד לפני זה נצמדתי לרמקול במטרה לשמוע את ההד, להאזין לקול דודי אהובי דופק… בין לבין הספקתי גם ללמוד הלכה מעשית, כאשר שמעתי את הרבי מבקש מהמזכיר להגיש לו את הכובע, את הסירטוק ואת הגארטל, סדר לבישת בגדים של עדת החסידים, מלמעלה למטה.

ועם זאת, אינה דומה שמיעה לראיה. כאשר נודע לי שהרבי, שהחלמתו פלאית וניסית, יקבל ליחידות למשך יומיים את כל האורחים שהגיעו לתשרי ומתעתדים לשוב למקומותיהם, חשבתי לעצמי אנה אני בא… הגיתי רעיון וטיפסתי על גגות חלונות ופתחים, ותודה לה’ שלא כלו רחמיו וחסדיו, והצלחתי לראות שוב את הרבי כשהוא יושב על כסאו בעוד אנ”ש עוברים כהרף עין ליד חדר היחידות. זכיתי לעמוד כל הזמן ולהציץ דרך החרכים וחזיתי בנועם ה’, ומאן פני האדון, אדוננו מורנו ורבינו. לאחר היסוס קצר אף ברכתי ‘שהחיינו’ בשם ומלכות. גם ביום שלמחרת, בעת שקיבל ליחידות, לא נמנעתי לעמוד באותו חלון ולהשקיף על הרבי.

האושר שוב ממלא את לבי וה’מודה אני לפניך’, מקבל משמעות אדירה בימים אלו.

במוצאי שמחת תורה הרמתי טלפון חריג להוריי שבירושלים וסיפרתי להם במשך כעשרים וחמש דקות (!) את הנעשה בבית חיינו! באותן שנים שיחת טלפון טראנס–אטלנטית הייתה יקרה ביותר. חלפו חודשים ארוכים בין שיחה לשיחה. עיקר התקשורת הייתה באמצעות מכתבים. השיחה ההיא עלתה לי הון רב, אבל חשבתי שהיא נחוצה וחשובה.

להתגעגע למראה הקודש

מאז שמיני עצרת השתנו הסדרים הרגילים שהכרנו במשך עשרות בשנים. ההתוועדויות ושיחות הקודש החלו מתקיימות בשידור חי מתוך חדרו הקדוש בכל מוצאי שבת. מנייני התפילה רובם ככולם, אף הם מתקיימים בסמיכות לחדרו כשהרבי מאזין ומשתתף בתפילה מתוך חדרו מלבד.

זכות גדולה הייתה לי בשבת קודש פרשת לך לך, כאשר התקיים מניין לקריאת התורה. זו הייתה הפעם הראשונה שהמניין לא התקיים סמוך לחדרו הק’, כי אם בזאל הקטן. במניין ה”מצומצם” השתתפו כארבעים מהאורחים. היה לי מזל גדול כאשר עמדתי בחלון וראיתי את הרבי במלא הדרו איך הוא נכנס ל’זאל’, וכן בקריאת המפטיר וכאשר חזר בחזרה לחדרו הק’. שמתי לב שהליכתו הייתה רגילה אך פניו היו קצת חיוורות, אבל עם כל ‘השטורעם’, ואף יותר. אלו שנמצאים סביב הרבי, עמדו משתאים ומתפלאים לראות כיצד הוא הולך ומחלים במהירות יחסית, למרות שגם בתקופה זו המעיט בשינה ובאוכל, כדרכו בקודש.

בכלל, אני זוכר שדיברו אז על הנהגת רבותינו נשיאינו (והרבי אף ציין זאת בשיחת י״ג תשרי תשל”ח), אשר לאחר מחלתו של אדמו”ר הריי״צ נ״ע התחילה הנהגתו יותר ב’שטורעם’.

אפשר היה להיווכח בכך, כאשר בשיחה שנשא הרבי באותו מוצאי שבת פרשת לך לך, החל לתבוע להקים יישובים חדשים בשטחים, ולבנות בהם בית כנסת ומקווה. מספרים כי באותם ימים שבהם שהה בחדרו הק’, התעניין כמה פעמים לגבי הדפסתו של מפתח עניינים על ‘המשך תרס״ו’.

ההנהגות בקודש פנימה שהתגלו “במקרה”

דברים נוספים התגלו באותה תקופה. כך למשל זמן המנוחה המועט של הרבי. בכל השנים שהה הרבי בשעות הלילה בביתו (מלבד לילות יחידות), אך בימים ההם יכולנו לראות שהאור בחדרו כבוי רק לשעתיים או שלש בלבד, ומלבד זאת היה דולק כמעט כל שעות היממה. הצלחתי לעקוב ולהבחין גם באוכל הבריא והמדוד שנכנס לחדרו. לא פעם ראיתי את המגש עם שתי הצלחות שיצאו מחדרו היו כמעט מלאות… ה”שיריים” היו מלאים מלבד כף אחת, כי כמעט לא אכל ממה שהוכן, כדרכו בקודש, שכן חיי הצדיק הינם חיים רוחניים. ואני נהנה לסיים את שיירי האוכל שעל הצלחת (אגב, על הסכו”ם שעשוי מכסף טהור היו חרוטות האותיות MS, סכו”ם זה הובא מביתו והוא נמצא בדירה של הרבי הריי”צ, שם גם שהתה הרבנית חיה מושקא בכל אותה תקופה, והייתה מכינה בעבורו את האוכל).

גם על הצומות הידועים של בה”ב, שמר הרבי, למרות שכפי ששמעתי, היה בעניין זה דין ודברים בין הרבי לבין הרופא שלא הסכים בשום אופן שהרבי יצום. לבסוף הסכימו ביניהם שלכל הפחות הרבי ישתה בימי צום אלה. בסופו של דבר התברר כי הרבי צם צום מלא, ללא אוכל וללא שתיה… זכורני שניגשתי לאחד המקורבים בקודש פנימה לאחר צום של יום חמישי, ושאלתי מה המצב לאחר הצום, והוא סיפר שביום הזה הייתה הטבה באין ערוך מכפי שהיה במשך ימות אותו שבוע…

אפשר לומר שההתקדמות וההחלמה היו באופן של “קפיצת הדרך”. אנחנו הבחורים היינו מלקטים פיסות מידע מהמזכירים מהרופאים ומהמשב”קים, ומכל העוסקים בסביבה.

עם הזמן התחזקה בריאותו של הרבי. שמענו את זה גם בשידורים של מוצאי שבת, כיצד קולו הקדוש חזר לתוקפו יותר מדי שבוע. גם בהגהות על השיחות שהוכנסו לו. אני נזכר כעת באפיזודה מעניינת הקשורה להגהות. מידי שבוע היה מופיע העיתון “אלגעמיינער זשורנאל” ובו שיחה מלקוטי שיחות. שיחות אלו הוכנסו להגהה. באחד השבועות, עורך השיחה הוסיף וכתב בהתחלה ש”השיחה מוקדשת לכ״ק אד״ש נשיא דורנו”, ובהמשך הוסיף ברכת החלמה ואיחולים. כשזה הוכנס לרבי להגהה, מחק הרבי את כל הברכה ולאחר המילים “נשיא דורנו”, הוסיף וכתב: “א. שהשי״ת יתן לו מיד אריכות ימים ושנים טובות כפשוטו. ב. שהקב״ה ימלא את כל משאלות לבו לטובה ובשנה זו ממש”.

לאורך כל התקופה הזאת, כשהיינו התמימים מתוועדים, היו אומרים “הרבי בקרוב יסתכל שוב עליך, ויתבע ממך, מה עשית למעני, בתורה ותפילה, במחשבה דיבור ומעשה”. זו הייתה הרוח באותם ימים, ציפיה בלתי פוסקת לראות שוב את הרבי.

פתאום יצא האדון מהיכלו

חלק נוסף בתהליך הגאולה של הרבי, וכשאני אומר “גאולה” ביחס לאותם ימים, אני מתכוון לכך שהרבי יצא מחדרו הק’ החוצה - היה כאשר הגיעו ביום חמישי, כ”ב בחשוון תשל”ח, חמישה ארגזים מפולין לספרייה של הרבי. ארגזים אלו הכילו למעלה עשרות ביכלאך, רובם כתבי יד של רבותינו נשיאינו. כתבי יד יקרים אלו נעלמו בעת מלחמת העולם השניה, ורק בימים ההם חזרו למקומם הנכון.

למזלי הגדול עמדתי בחצר 770 ושוחחתי לפי תומי עם חבר, “ופתאום יבוא האדון”. הרבי פתאום יוצא מפתח 770 עם המלווים, חברי המזכירות והרופא, והולך לספרייה שבבניין הסמוך כדי לראות מקרוב את כתבי היד והספרים שהובאו מוורשה.

האמת היא שידעתי עוד קודם לכן על הכתבים שהגיעו. זכורני שכאשר נמסר לרבי כתב היד של המאמר פרשת נח תרפ”א, רעדו ידיו באמרו “דער כתב–יד פון שווער”, ומאז עקבתי אחרי הספריה עד שהגיעה לבית חיינו. ועם זאת, לא ידעתי מראש על התכנית שהרבי ייצא מחדרו, לראשונה, לאוויר העולם של איסטערן פארקווי.

הרבי החל לרדת במדרגות ואני וקפאתי על מקומי. נאלצתי לאחוז בגדר כדי שלא אפול מהתרגשות. אחרי שהרבי נכנס לבניין הספריה, הלכתי לכיוון קינגסטון, והייתי שרוי בשמחה כה גדולה, עד שלא נתתי מעצור לעצמי וניגשתי לכל מי שראיתי ברחוב, רבנים, חסידים תמימים, וסיפרתי להם את אשר ראו עיני ולא זר…

לאחר מכן הצצתי מאחד החורים (“מציץ מן החרכים”) איך שנתנו לידי הרבי מעטפה ובה מכתבים שהיו בתוך הספרים ופניו הקדושות פשוט קרנו והאירו, וחיוך רחב היה נסוך על פניו. וכשקיבל זאת לידיו אמר “א יישר כח קומט אייך פון דעם אויבערשטען, אזוי ווי סאיז גיווען א ענין פון פדיון שבויים זאל זיין פדיון שבויים ביי די אלע וואט וועלן דאס לערנען” [= היישר כח מגיע לכם מהקב״ה, וכפי שהיה ענין של ‘פדיון שבויים’, כך יהיה פדיון שבויים אצל כל אלו שילמדו זאת], וכיון שזה קשור עם קיבוץ גלויות, שיהיה בקרוב קיבוץ גלויות כפשוטו ממש אצל כל בני ישראל, קיבוץ גלויות בגופם, קיבוץ גלויות ברוחם קבוץ גלויות בנשמתם”. את דבריו סיים בברכה “בשורות טובות תיכף ומיד כל הימים”.

הרבי שהה בספריה כשעה ו–20 דקות. לאחר מכן שאלתי והתעניינתי אצל אלו שעמדו שם, והם אמרו לי, שבאותו יום ראו עד כמה הוטב מצבו יותר מכפי שהיה כל החודש עד אז - מה שמזכיר את סיפור הגמרא על רבי אליעזר שמצא יום אחד ‘תוספתא’ אחת ועשה מכך יום שמחה; על אחת כמה וכמה אפשר לשער כמה גדולה הייתה שמחתו של הרבי כשקיבל לידיו למעלה משלוש מאות ספרים בבת אחת!…

זו למעשה הייתה הפעם הראשונה שבה הרבי יצא מבניין 770 מאז שמיני עצרת.

השמחה העצומה ששטפה כגלי הים

עש״ק תולדות, בסמיכות להדלקת הנרות תשל״ח

משפחה יקרה!

אמנם הזמן מועט וקרוב להדלקת נרות אך לא אוכל שלא לשתף אתכם בשמחת השטעטל, שמחת החסידים ושמחת כל העולם כולו.

ידוע פתגם החסיד וויפל טרערן מ׳גיסט ביי קריאת־שמע שעל המיטה אזוי פיל משקה מעג מען נעמען [= ככמות הדמעות ששופכים בקריאת־שמע שעל המיטה, כזו כמות ‘משקה’ מותר לקחת]… ואכן ארגזי היין והמשקה שהוכנו אתמול מבעוד יום - כאשר נודעה בברור הידיעה המשמחת כי כ״ק אדמו”ר שליט״א יסע לביתו באותו ערב - לא הספיקו, ואף רוקנו החנויות הסמוכות עד לכמה רחובות סמוכים. בעלי בתים אף סיפקו פארבייסען ואינני זוכר ואף הוותיקים ממני אינם זוכרים לילה כזה בבית חיינו 770.

(מתוך מכתב של הת’ טוביה זילברשטרום)

היה זה בשעה 7 בערב של יום חמישי, ליל ראש חודש כסלו תשל”ח.

המוני חסידים התחילו להתאסף ליד פתח 770, ועל־פי רשות שניתנה מהרופא שאפשר להתחיל בשירה, למרות ששיערנו אז שבוודאי הרבי עצמו ינצח על המארש כדרכו בקודש.

לאחר מכן שמעתי, שכאשר נודע שהרבי יילך הביתה, הסתפקו הרופאים ביניהם מתי כדאי שהרבי ייצא - האם בשעה שקטה שבה אין אדם בחוץ, או בשעה של ‘בין הסדרים’, מה שיגרום, באופן וודאי, שקהל רב יתאסף למקום כדי לראות את הרבי. כשהרבי שמע על כך, הגיב שלא יהיה אכפת לו שהדבר יהיה בשעה שהקהל יהיה בחוץ, שכן עצם התאספות קהל רב יהיה בכך משום “פיס דמוסטריישן״ [הפגנת שלום].

ואכן, בשעה 7:35, הדלת הראשית של 770 - זו שהייתה נעולה ששה שבועות - נפתחה מחדש, ובפתח נראה פתאום המלך ביופיו בהדרו בפניו המאירות והקורנות כשחיוך קל על שפתיו. הקהל כולו פצח במארש נפוליון, כאשר הרבי עודד בידו ובתנועותיו כמה פעמים, וכך המשיך עד שנכנס לתוך מכוניתו.

אין לתאר את גודל השמחה שהייתה בקרב כולם. שמחה עצומה. גם לאחר שהמכונית יצאה לדרכה, המשיכו הריקודים ברחוב כשכוסות ‘לחיים’ עוברים מאחד למשנהו. לאחר מכן השמחה עברה אל תוך הזאל ונמשכה עד שעות הבוקר. כל אדם שהגיע למקום, לא חשב הרבה ונכנס למעגל הרוקדים. כך נמשכו הריקודים - לא רק רגלי הרוקדים כי־אם רוחם ליבם ונפשם - כל הלילה. זכורני שהוציאו אז למעלה מ–1200 דולר (סכום בהחלט מכובד באותם ימים) עבור קניית ה’משקה’.

ה’זאל’ הקטן שהיה שקט זה חמישה שבועות, שוב חזר לשטורעם כשהפעם עם תוספת מרובה על העיקר. השמחה הגדולה הייתה עבור כך שמצבו הכללי של אבינו מלכנו השתפר עוד יותר, וכמובן גם מההרגשה ששוב הוא הולך לביתו כמימים ימימה, וכמו שאמר לי ר’ בנימין קליין לפני כחצי שעה “ער קען שוין טאן אלעס וואס ער וויל” [הוא יכול לעשות כל מה שברצונו] ללא הגבלה.

“רבי, האם אתה מרוצה?”

כשהגיע לביתו באותו ערב בליווי הצוות, בטרם נפרדו מהרבי שעה שנכנס לביתו, שאל הרופא את הרבי האם היה מרוצה מהריקודים ומהשמחה הגדולה של החסידים, והרבי השיב בחיוב. כחצי שעה לאחר שהרבי שב לביתו, יצאה הרבנית חיה מושקא אף היא מ–770 לכיוון ביתה. כזכור, במשך אותה תקופה, הרבנית שהתה רבות בדירת אביה אדמו”ר הריי”צ שבקומה השניה, ומשם ניהלה את המערכה על בריאותו של הרבי. כשיצאה מהיציאה הצדדית של 770, היה צריך לפלס לה דרך ברחבה שמול 770 כדי שתוכל לעבור. למחרת אמרה בהתרגשות לאחד המשב”קים בביתה ״טרם ראיתי שמחה עילאית כזו”.

(בכלל, את הרבנית הצדקנית חיה מושקא היינו רואים הרבה, נכנסת ויוצאת מדי יום ביומו. עד לתקופה הזאת היה נדיר לראותה ב–770, מלבד כשהיתה מבקרת אצל אחותה, אבל עכשיו, כאן הוא בית הנשיא).

למען האמת, ראיתי את חבריי התמימים עומדים ובוכים מהתרגשות. מצד אחד קנאתי בהם על גודל ההתרגשות, מאידך גיסא - אני לא זכיתי להתרגשות הגדולה הזאת, שכן כל הזדמנות שהתאפשרה לי, הצצתי ברבי כי מי יכול היה להמתין כל כך הרבה זמן?! אפשר לגלות כי למרות תקופת ההסתר הזאת, כל יומיים או שלושה זכיתי לראות פני קדשו, בכל מיני דרכים ונתיבות, אם כמשקיף מן החלון, או מציץ מן החרכים. ולפעמים הייתי מסתכל במסך שמחוץ לחדר הסוקר את פעימות הלב ולעתים מאזין לקול השיעול, כואב - אבל קול חוצב, פולח כליות ולב.

בפועל, לא השתתפתי בריקודים שנמשכו כל אותו הלילה עד הבוקר, שכן בחצות הלילה הגיע הרב ניסן מאנגל, ומשך אותי בשרוולי באמרו שמחר אני חייב להיות ערני, שכן הסידור [סידור תהלת ה’ שהר”ט זילברשטרום עבד בהגהתו באותה תקופה לצדו של הרב מאנגל - המלבה”ד] חייב להיכנס מחר לדפוס וזהו שלב קריטי שדורש תשומת לב וזהירות רבה. בלית בררה הלכתי לנוח, ואת הריקודים השלמתי בהמשך…

סיפרו כי כשהרבי שב לחדרו למחרת, ביום שישי בבוקר, הגיע הרופא לבקרו ולהתעניין בהרגשתו. בין הרבי ובינו התפתחה שיחה בנוגע לריקודים שנערכו כל הלילה. הרבי הגיב בבת שחוק כי שם לב ששני אנשים לא רקדו - “אני ואתה, ולכן בפעם הבאה שירקדו, תשלים את החסר ותוציא גם אותי ידי חובה”, אמר הרבי.

ואכן, הריקודים נמשכו גם במוצאי שבת קודש לאחר שהרבי שב לביתו. גם בפעם הזאת התאסף קהל נאספים רב שהחל לנגן מארש עליז, והרבי יצא לביתו כמנצח. מתוך הרכב עודד בתנועת ידו לעבר הרופא שעמד שם, כדי שגם הוא יצטרף לרוקדים. ואכן, הרופא [דר’ רזניק], שהיה קר בטבעו, נסחף למעגל הרוקדים למשך זמן. לאחר מכן סיפר הרופא בהתרגשות, כי הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שראה את ממלכתו של הרבי ‘בזמן אמת’ - כאשר הרבי בתנועה אחת ‘מרים’ את האנשים ומגביה אותם עד מרום.

אפשר לומר שהשמחה שחווינו במוצאי שבת, הייתה ‘אפס קצהו’ מהשמחה הגדולה שאחזה בכולנו ביום חמישי בערב, אך לאנ״ש דאמריקה שהגיעו לקראת שבת, גם זה היה הישג. כפי השמועה שהגיעה לכאן - גם בשאר ארצות תבל הפך יום ראש חודש כסלו ליום בשורה וההתוועדויות שנמשכו זמן רב תוך עם שמחה גדולה וריקודים.

כולנו מודים ומשבחים לבורא העולם

ברוך השם על חסדו הגדולים והשיפור הענקי הזה, וכבר רואים יתרון האור ובגילוי בזמן האחרון.

במראה פני קדשו והרגשתו הכללית חל שיפור מיום ליום ובפרט מאז אותו יום שהתחיל ללכת לבית יום יום, דבר שגם פועל הרגשה של הנהגה סדירה כמאז ומקדם. בשבוע שעבר התחיל לצאת לתפילות כרגיל, בא בערך בשעה 10 בבוקר והולך הביתה בשעה 6 עד 7 בערב. אם נשאר עד 7 אזי נכנס גם לתפילת ערבית.

(מתוך מכתב של הת’ טוביה זילברשטרום)

כשמספרים את סיפורו של ראש חודש כסלו, חשוב לזכור את מה שהרבי אמר בשם הבעל שם–טוב, “הקורא את המגילה למפרע לא יצא”, כי כאשר קוראים ומספרים את סיפור הנס מתחילה ועד סוף, הרי אז הנס גדול יותר, ומהולל יותר, וממילא בעל הנס מכיר בניסו.

ואכן כולנו מודים ומשבחים לבורא העולם ומנהיגו, שהחזרתו לנו נשמתנו, רוח אפינו משיח ה’”

שני הרופאים הצמודים לרבי

במכתבים שכתב הרב טוביה זילברשטרום לבני משפחתו באותם ימים, בהם הוא מתאר בין רגשותיו ואת אשר ראו עיניו, הוא בוחר לתאר, בין השאר, גם את הרופאים שהקיפו את הרבי והתמסרו להחלימו.

“מעניינים הם הרופאים”, מציין הרב זילברשטרום באחד ממכתביו לבני משפחתו.

הרופא הראשון הוא ד”ר ווייס, (בן 33), עליו גם אמר כ״ק אד״ש ״ער האט מצליח גיווען, ער איז מצליח און וועט מצליח זיין [הוא הצליח, הוא מצליח והוא יצליח]. הדבר נאמר בקשר לכך שרצה להזמין את אחד הרופאים המומחים בעולם שיבוא ויבקר וכו’ ואמר אד״ש שאינו חפץ בבואו של הרופא ההוא, ושיבח את ד”ר וייס כנ״ל.

ד”ר וייס התרשם מאד מכ״ק אד״ש ומכל ידיעותיו בכל השטחים, ובמיוחד בעניינו הוא, חידושים רפואיים שאמר לו פה ושם. מדי פעם הוא מתקשר טלפונית אל חבריו הרופאים ומספר להם על כ״ק אד״ש וכן מדבר איתם על ענייני יהדות. בהתחלה היה בקושי חבוש כיפה, אך באחד הימים הופיע להתוועדות [ונתקבל במחיאות כפיים סוערות מהקהל. זו הייתה הפעם השניה שנראה לפני הקהל. הפעם הראשונה הייתה בהתוועדות שהתקיימה בשמחת–תורה - לאחר שכ״ק אד״ש אמר לו שירד להגיד ‘לחיים’]. הוא בא חבוש כובע וחגור בגארטל. היו בקהל שאמרו בבדיחותא, שבפעם הבאה הוא כבור יגיע עטור זקן ופאות. בכלל, בענייני יהדות הוא נהפך לגמרי. הוא קנה תפילין גדולות מהודרות וכו’.

הרופא השני הוא ד״ר רזניק (כבן 29), רופא בצבא האמריקאי. הוא לומד יום־יום כשעתיים חברותא עם א׳ הבחורים בבית המדרש. פעם אמר לנו שאינו רוצה לדבר עם כ״ק אד״ש בעניינים שלו וכו’ כי הוא לא רוצה לנצל את שעת הכושר הזאת על שאלות פה ושם, מלבד פעם אחת בה התקשה בהבנת אחת מהשיחות בלקוטי שיחות שלמד, ואז שאל את אד״ש כשהלכו יחד מהבית ברחוב פרזידנט אל 770 וקיבל תשובה יפה.

מכתב בפירסום ראשון

ב”ה, כ”ח תשרי, ה’תשל”ח

ברוקלין, נ.י.

לכבוד מחו’ הרב יוסף ורעיתו מרת רבקה שיחיו

המכונה דר. בורג

שר הפנים

שלום וברכה!

בזה הנני להביע תודתי הלבבית להם בעד ברכתם לרפואה ולבריאות.

בעזרת השם, הרופא הנאמן שרפואתו אמת, הוטב מצב בריאותי ונכנסתי שוב למסלול עבודתי.

ואני תפלה לא–ל מלך רופא נאמן ורחמן שיעלה ארוכה ורפואה לכל חולי עמו ישראל, רפואת הנפש ורפואת הגוף גם יחד, לעבדו ולעשות רצונו בלבב שלם, עד כי יקוים היעוד “בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה’ ורפאתיו” - בביאת גואל צדק בקרוב ממש.

בכבוד ובברכה מחו’

חי”ק

.