ברוך בועז יורקוביץ’

הרבי כותב שעניינו של רבי הוא “לשלול כל פעולה שיוכלו לטעות לפרשה להפך”, ומוסיף ש”הקס”ד אולי כתב רק לפנים - היינו טפשות, והאומר כך זהו חילול השם הכי גדול ועד כדי כך שהאומר כך (במזיד) - צריך להיות ברמ”ח ר”ל * לאחר כשנה בה עודד הרבי את הכרזת ‘יחי אדוננו’ בכל כוחות, הרי זה מעשה–רב שנעשה ברבים ובפרסום הכי גדול, וממילא - מי שאומר שמ”מעשה רב” של הרבי יכול להיווצר מצב של חילול ה’ - אינו יודע מה זה רבי • נאום חריף ונוקב

מאת: הרב ברוך בועז יורקוביץ’
אב”ד ‘היכל ליובאוויטש’ ורבו של שיכון חב”ד לוד

טרם אתחיל לדבר אודות עניינים נעלים שכאלה, אביא את דברי אדמו”ר הזקן בשולחן ערוך שכותב, שלפני שפוסקים דינים - זקוקים לסיוע מהקב”ה ש”והאר עינינו בתורתך”. על כן, אשא תפילה למרומים שלא אכשל בדבר הלכה וכו’.

באתי לעורר ולחזק את חשיבות העניין של הכרזת הקודש “יחי אדוננו”, עקב הקולות שנשמעים בחלל האוויר, האם כן או לא להגיד, ובכן ראשית לכל: “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”

בכל דיון והידברות ישנם טעמים לצד החיוב ולצד השלילה. הטעמים לצד החיוב בהכרזת “יחי אדוננו” - מובנים בפשטות אצל כל מי שלמד את השיחות, ובפרט מי ששמע מפי הרבי בעצמו דברים ברורים ומפורשים בשיחת ב’ ניסן תשמ”ח - ממנה מובן שהחשיבות של הבקשה והדרישה של “יחי אדוננו” היא מצד כמה עניינים.

העניין הראשון שחידש הרבי בנוגע לאמירת “יחי המלך”, שזוהי תפילה שבה אנו מבקשים מהמלך שיתקרב אלינו, שכן המלך גבוה ומרומם מהעם, ומאידך הוא לב כל ישראל. אם כן, כאשר העם מכריז “יחי המלך”, פועל הוא על המלך שירד מרוממותו, יכנס לתוך העם, יחיה את העם, ויהפוך להיות הלב של עמו, וכפי שהרבי אומר שזה מוסיף חיות לרבי, וחיות לחסידים.

דבר נוסף בחיוב הכרזת הקודש “יחי אדוננו” הוא מצד ההתקשרות לרבי ו’קבלת המלכות’, כפי שהרבי אומר שזוהי בקשה שפועלת את ה”הקיצו ורננו” דדוד מלכא משיחא.

נקודה נוספת וחשובה ביותר לנו כחסידים באמירת “יחי אדוננו”, זה מצד “מעשה רב”. כאשר רואים את הרבי עושה מעשה זוהי הוכחה חזקה מאוד שממנה לומדים כיצד לנהוג להלכה. כי באופן כללי, ישנה אפשרות לטעות בדבר הלכה, אבל כאשר רואים במוחש כיצד נוהג הרבי ברבים - כאשר ישנו “מעשה רב” של עידודים נמרצים, שהרבי מעודד את השירה והבקשה של “יחי אדוננו” עם כל החיות שלו - הרי ברור שבכך הרבי מורה לנו שזה ענין אמיתי, שנמשך לכל הזמן. ועלינו להמשיך באמירת “יחי אדוננו” בכל השטורעם.

לעומת זאת, קיימים הנימוקים שלהיפך, מדוע לא להגיד… ישנם כאלו שבאים בטענה, שיש שיחה של הרבי שהכול צריך להיעשות באופן של “אורות דתוהו בכלים דתיקון”, וכן שצריך להיות “באופן המתקבל”; טוענים הם, שאמירת “יחי אדוננו” גורמת לחילול ה’ וכן להרחקת יהודים.

ראשית כל, עצם הטענה ש”יחי אדוננו” גורם לחילול ה’ או לריחוק יהודים - זו קביעת עובדה שלהם. אך מי החליט שזה אכן כך? ומי טוען כך? והיכן יש ראיות על זה? ולאידך גיסא יש את אלו שיוכיחו שהכרזת הקודש “יחי אדוננו” מקרבת.

וכך נוצר וויכוח גדול:

יש הטוענים שהכרזת “יחי אדוננו” לא ריחקה ולא מרחקת אף יהודי, והגורם לדחייה של אנשים מבחוץ הוא עצם המחלוקת בתוך חב”ד. עד עכשיו, הקהל הרחב הכיר את חב”ד בתור תנועה מורמת מעם, בה הכל נקבע לפי דעת הרבי; אנשים ידעו שהמושגים החב”דיים הם למעלה מהבנה של כל אחד ואחד, וגם אם לא כולם מסכימים איתם - ידעו שלחב”ד שיטה ומשנה מיוחדת משל עצמה. פתאום הם מגלים שבתוך חב”ד ישנה מחלוקת, וזהו הגורם לחילול ה’.

לעומת זאת, יש הסוברים שלא צריך להכריז “יחי אדוננו” מכיוון שהדיבורים על משיח זה נושא שנוי במחלוקת, והכרזת ה’יחי’ גורמת חילול ה’.

החלטת הרבנים: להמשיך עם ה’יחי’

אחרי ג’ תמוז, התקיים דיון של רבני חב”ד בנידון, בהשתתפות רבני הקהילות. במהלך הדיון הופנתה השאלה אל רבני הקהילות: איך הם מסתכלים על זה, האם זה גורם בשכונה ובמקום שלהם חילול ה’ או לא? כולם אמרו - שאדרבה, ההיפך הוא הנכון. כאשר אנשים שומעים שחסידי חב”ד אומרים ש’טעינו’ ח”ו, זה גורם חילול ה’. ואילו כאשר מסבירים את הכרזת ‘יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד’, זה בהחלט מתקבל.

כמובן שיש להסביר זאת לכל אחד ברמת ההבנה שלו. ניתן להסביר באמצעות ביאורו של הרבי אודות ‘ויחי יעקב’ - ש’יעקב אבינו לא מת’ כמבואר במסכת תענית. אבל להצהיר ‘טעינו’ - זה גורם לשוד ושבר ביחס של הקהל הרחב לכל המסרים של חב”ד. לא רק לעניין האמונה ברבי כמלך המשיח, אלא גם לכל מבצעי הקודש. הציבור יסבור שאם טעינו בנקודה זו, אם כן יכול להיות שגם במבצע תפילין טעינו ר”ל.

בתום הדיון הוחלט על–פי הרוב המכריע של רבני חב”ד בארה”ק להוציא פסק–דין שמעודד את ההכרזה הקדושה של “יחי אדוננו”, וקובע שאסור לומר להיפך ח”ו. ולהדגיש, שההתנגדות לענייני משיח שיוצרת מחלוקת - היא הגורמת לחילול ה’ ולהתרחקותם של יהודים מאידישקייט.

גם ‘אורות דתוהו’, וגם ‘כלים דתיקון’

בנוגע לדרישתו של הרבי “אורות דתוהו בכלים דתיקון” ו”באופן המתקבל” - נשאלה השאלה: האם פירסום משיח במדיה ובעיתונות זה בגדר “אופן המתקבל”? יש הטוענים שפירסום משיח אינו מתקבל בעיתונות, וממילא אסור לפרסם ענייני משיח בעיתונות. לדעתם, למרות שהרבי הורה לפרסם משיח, הרי זה עומד בסתירה להוראה אחרת, שהכל צריך להיות באופן המתקבל. נו, גם לשיטתם זו בהחלט שאלה - איזה הוראה נדחית מפני הוראה אחרת?

אבל כאשר באים חסידים ואומרים שהם מסוגלים להסביר את עניין המשיח בעיתונות, כך שלא תהיה סתירה כלל בין הוראותיו של הרבי - בוודאי שצריכים לשמוע לחסידים אלו, ולאפשר להם לחבר את שתי ההוראות - גם לפרסם משיח, וגם באופן המתקבל.

ואם מי שטוען שהוא מייצג את חב”ד, לא יכול לדבר על משיח באופן המתקבל - שלא ידבר על כך, ויתן את רשות הדיבור לחסיד אחר, שכן עושה זאת ב”אופן המתקבל”.

אחרי המענה הזה - לא יכול להיות וויכוח!

כל זה היה הוויכוח בשנים עברו. אנחנו חשבנו כך, ויש שחשבו אחרת. ואנחנו עמדנו על מקומנו ואמרנו ‘ברוך המקום שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים’. הם תועים ואנחנו ממשיכים.

אבל אחר כך, נמצא כתב–יד מהרבי בנוגע להספרים, ומה שנכתב בו מאוד יקר ומעניין - הרבי מסביר מה זה ‘רבי’. בכלל זה דבר נפלא שהרבי ידבר מהו מציאותו של ‘רבי’.

ובהקדים, הרקע לכתב–יד הזה, בפשטות היה בנוגע למשפט הספרים: הצד שכנגד טען שמכיוון שהוא נכד של הרבי הריי”צ במילא הוא יורש. מנגד, הצד שלנו הביא את דברי הרבי, שהספריה זה לא ענין פרטי של הרבי, אלא של אגודת חסידי חב”ד - של החסידים, והמקור לכך הוא במכתב שהרבי הריי”צ כתב לממשל האמריקאי בזמן שהספרים היו בפולין, וביקש את עזרת הממשל בוושינגטון להוציא את הספרים משם ולהביאם לארה”ב. הרבי הריי”צ ציין במכתבו שהספרים שייכים לספריה של אגודת חסידי חב”ד.

כאשר אחד העדים של הצד שכנגד, ניסה להסביר בבית המשפט שזה נכתב רק מן מהשפה ולחוץ, על מנת להשפיע על הממשל בוושינגטון שיירתמו לסייע להעברת הספרים, כך הסבירו את זה אז - וזה דבר שלכאורה מתקבל על פי שכל. כי אם יגידו שהספרים זה רכוש של איש פרטי, וושינגטון לא תראה לנכון לעזור להצלת הספרים. אבל אם יגידו שזה ענין כללי של אגודת חסידי חב”ד שיש גם סניף בארה”ב - הרי אז יש מקום שארה”ב תפעל.

על טענה זו הוציא הרבי מכתב, שענה והסביר מה זה רבי:

כבכל אדמו”רי חב”ד היסוד הראשון ביטול היש (מתחיל בעצמו) באמיתית. היותו אדמו”ר ה”ז [= הרי זה] שליחות נפשית ועיקרית. לנהלם ולעודדם בתורה ומצוות בכלל (מתחיל במצוות ה’ ושמירת השו”ע וכו’) ולהראותם דוגמא חי’ בזה (עד כדי מס”נ [= מסירות נפש] בפועל) ופשיטא לשלול כל פעולה שיוכלו לטעות לפרשה להפך. לאחר זה באים חיו בתור פרטי, וגם בזה יסוד שלא לנגוע כלל בתפקידו הכללי והעיקרי.

הראי’ העיקרית והשוללת כל הטענות שכנגד: מכתב המוריש (רשמית) דשייך לאגודת חסידי חב”ד. הקס”ד אולי כתב רק לפנים (היינו טפשות והאומר כך זהו חילול השם הכי גדול ועד כדי כך שהאומר כך (במזיד) - צריך להיות ברמ”ח ר”ל. ובסגנון אחר (ועיקר): כל התעודות רשמיות, מכתבים וכו’ כותבים מפורש דשייך לאגודת חסידי חב”ד - הטענות שכנגד הם דברים שבע”פ סתם.

במכתב זה מסביר הרבי שלא שייך שרבי יעשה פעולה מסויימת, שיוכלו לפרשה בצורה הפוכה. ובמילא, עד לגילוי כתב היד הנדיר הזה, היה יכול להיות דיון מי הבין טוב יותר את הרבי… אבל אחרי שראינו שהרבי אומר שלא יכולה להיות מציאות כזו שמפעולה של הרבי תצא טעות - זה מסר מאוד חזק אלינו.

במילא, מי שטוען שכאשר הרבי עודד ומעודד “יחי אדוננו” יכולים לצאת תוצאות לא טובות ר”ל, תוצאות שיכולות לגרום חילול ה’ - זה נגד מה שהרבי כותב. והרבי כותב את זה באופן עוד יותר חזק - [בהמשך הכתב–יד דלעיל:] “והקא–סלקא–דעתך אולי כתב רק לפנים, היינו טפשות, והאומר כן זהו חילול ה’ הכי גדול, ועד כדי כך, שהאומר כן במזיד, צריך להיות ברמ”ח רחמנא ליצלן”.

מילים חריפות ביותר: מי שאומר שמפעולה שהרבי עשה יכול להיגרם תוצאות לא טובות, תוצאות של חילול ה’ - הרי הוא חייב להיות ברמ”ח, זה אותיות חר”ם (הרבי לא רוצה להגיד את המילים האלה ולכן אומר אותם בהיפוך “רמ”ח” - אבל מי שאומר את זה במזיד חייב להיות ברמ”ח רחמנא ליצלן).

המילים האלו צריכים להרעיש את העולם!

עד עכשיו חשבנו שאנחנו אומרים כך והם אומרים כך. אבל לאחר המענה הזה של הרבי - הרי המילים האלה מרעישות את העולם. כשראיתי זאת בהתחלה זה היה מבהיל מאוד!

[ואגב: מיד לאחר המשפט ביקש הרבי ממזכירו הרב גרונר, שילך לאותו אחד שטען את הטענה הזאת, ויסביר לו שלמרות שעכשיו זה לא נוגע לפועל - הרי זה נוגע בנפשו שיחזור בו מהמילים האלו. עד כדי כך! והמדובר הוא על חסיד של הרבי הריי”צ, שהיו בו כמה וכמה מעלות, ועם כל זה - הרבי ביקש שידברו איתו וישכנעו אותו שהוא יוציא בפיו שהוא חוזר בו מדברים אלו].

מכל זה אנחנו יכולים להסיק ענין חדש בנוגע לאמירת “יחי אדוננו”: באמת עלינו לרחם על האנשים הטועים בנפשותיהם ואומרים מילים כאלו, שהרבי אומר עליהם שר”ל שאם אומרים זאת במזיד, צריכים להיות ברמ”ח ר”ל.

מובא בספרים הקדושים שהרואה צדיק בחלום, מוכרח להיות שזה אמת, כי הקליפות אינן יכולות לשלוט בו. אפילו על פי נגלה מובא ש”מה בהמתם של צדיקים אין הקב”ה מביא תקלה על ידם”. אז לומר שהרבי עשה פעולה, והרבי עשה זאת בכוונה, ולומר שמהרבי יצא חילול ה’?! הרי מי שאומר את זה רח”ל לא יודע מה שהוא אומר!

כאחים חסידים, עלינו מוטלת האחריות להסביר להם שזה לא יכול להיות שמ”מעשה רב” של הרבי ייווצר מצב של חילול ה’. ומי שאומר כך - אינו יודע מה זה רבי. אצל ‘רבי’ - לא שייך שיהיה דבר כזה.

צריכים לרחם עליהם ולפעול עליהם שיחזרו מטעותם לומר כמו שמסופר שם, שהרבי נתן את ההוראה שאותו אחד יחזור בו מהמילים האלו שאמר על הרבי.

שה’ יעזור, שנראה בעיני בשר ש”יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.