מכיון שנשיא דורנו הי’ המשיח של דורנו, והוא נתגלה בכל התוקף — הרי לא רק שניתנה רש

מכיון שנשיא דורנו הי’ המשיח של דורנו, והוא נתגלה בכל התוקף — הרי לא רק שניתנה רשות, אלא יתירה מזה, שיש חיוב להתנהג באופן ש”ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה” • משיחת יום ג’ פ’ כי–תצא, יו”ד אלול ה’תנש”א — אחרי תפלת ערבית. בלתי מוגה

א. רגיל לקשר כל ענין עם נשיא דורנו כ”ק מו”ח אדמו”ר.

והדגשה מיוחדת בזה בימים אלה — כיון שבימים הבאים בשבוע זה חל יום הנישואין של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו.

וענין זה מתחיל כבר ביום השבת–קודש שלפני זה, שנקרא “שבת אויפרופעניש”, אשר שם זה כולל כמה וכמה פירושים, אבל בודאי הפירוש הכי פשוט, שביום השבת–קודש זה נעשית עלי’ אצל החתן שקוראים אותו (“מ’רופט אים אויף”) לעלות והוא עולה מלמטה למעלה.

ובפרט שעלי’ זו קשורה עם הקריאה לתורה, שהרי הפירוש הפשוט ד”אויפרופעניש” הוא שקוראין אותו לעלות לתורה. ובפרט לפי מנהגנו שכל אחד שעולה לתורה מברך לפני’ ולאחרי’ (דלא כפי שנהגו בזמנים שלפני זה שהיו מברכים ברכה אחת קודם כל שבעה הקרואים, וברכה אחת לאחרי כל שבעה הקרואים), והיינו שה”אויפרופעניש” של החתן לעלות לתורה היא בתוספת ברכה והמשכה, שעל ידי זה נעשית עלי’ גדולה עוד יותר.

ועלי’ זו היא גם אצל אלה שגם בלאו הכי היו “למעלה”, כיון שב”מעלה” גופא ישנן כמה וכמה דרגות, עד לדרגות אין–סוף, ולכן, גם אצלם נעשית על ידי זה עלי’ לדרגא נעלית יותר — ואדרבה ביתר שאת וביתר עוז.

והרי כל הענינים של נשיא הדור (ובנדון דידן, יום הנשואין, החל מה”אויפרופעניש” בשבת שלפני זה) שייכים לכל אחד ואחד מבני הדור, שהרי “הנשיא הוא הכל”, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות מלכים שלבו של המלך “הוא לב כל קהל ישראל”, וטעם הדבר — לפי שענינו של נשיא ומלך הוא “אשר יוציאם ואשר יביאם”, שבו תלוי’ החיות והקיום של כל העם, שהרי מחובתו של הנשיא והמלך לספק לכל אנשי מדינתו את מזונותיהם וכל הדרוש להם, לפי הישג יד המלך, כיון שזהו העם והדור שלו.

ב. ויש להוסיף שעניניו של נשיא הדור ושייכותו לכל הדור — מודגשים במיוחד אצל נשיא דורנו:

לכל לראש — בנוגע לעצם ענין הנשיאות, שלהיותו בן יחיד, מתבטלת האפשרות לענינים של ספקות וכו’, ונפקא מינה לדינא בנוגע למלך בישראל ש”אין מושחין מלך בן מלך, ואם תאמר מפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו של אדני’ כו’ ואת יהואחז מפני יהויקים כו’” — שכל זה שייך רק כאשר ישנם כמה בנים וישנו ענין של ספק כו’, מה שאין כן כאשר ישנו רק בן יחיד.

ומובן, שעניני המשיחה למעליותא קיימים גם אצל בן יחיד שאצלו לא צריך לשלול ענין של מחלוקת, שכן, כאשר שלילת המחלוקת היא על–ידי דבר חיובי וטוב (משיחה), נשאר החיוב והטוב גם אצל בן יחיד, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז.

ג. וכמו כן בנוגע להשייכות של נשיא הדור עם אנשי דורו — שגם ענין זה מודגש במיוחד אצל נשיא דורנו, החל מהרמז בשמו:

שמו של נשיא דורנו הוא כפול — ב’ שמות. וכבר בשמו הראשון נרמז ענין נעלה יותר מאשר כפל — “יוסף”, מלשון הוספה, שבזה נכללת הוספה בלי הגבלות.

ובפרטיות יותר:

השם “יוסף” — שמתחיל מיוסף (שנקרא בשם) הצדיק, נמשך לכל אלה הנקראים בשם זה — אף על פי שנקרא כן על–שם “יוסף ה’ לי בן אחר”, לשון יחיד, וכפי שאכן הי’ בפועל שרחל ילדה אחריו רק בן אחד, מכל–מקום, השם “יוסף” סתם, מורה על הוספה בלי הגבלה, ובמילא, הרי זה כולל את כל בני ישראל.

וענין זה מודגש יותר בכך שכל עם ישראל עד סוף כל הדורות נקרא על שם יוסף — כמו שכתוב “נוהג כצאן יוסף”, “כל ישראל נקראים על שם יוסף לפי שהוא פירנסם וכלכלם בימי הרעב”, היינו, שיוסף נתן את המזון (אכילה ושתי’) שעל ידו הי’ הקיום בגשמיות של כל בני יעקב, נשי יעקב, וגם יעקב בעצמו, שכאשר “ויחי יעקב בארץ מצרים”, עיקר חייו, הי’ נתון (כביכול) תחת ממשלתו של יוסף, ועד כדי כך, ש”ויתחזק ישראל וישב על המטה”, כמו שכתב רש”י (בפשוטו של מקרא) “אמר . . מלך הוא, אחלק לו כבוד”, וכאמור, שענינו של המלך הוא לספק את כל צרכי העם כו’.

וזהו גם ענינו של כל נשיא בישראל שדואג לכל צרכי בני דורו, כמודגש גם בעדותו של הכהן גדול ביום הכיפורים, “אחת בשנה”, שהי’ מתפלל עבור כל אחד ואחד מישראל וכלל ישראל שתהי’ להם — על סדר האל”ף בי”ת — שנת אורה, שנת ברכה, שנת גאולה, שנת דיעה, שנת הוד והדר, שנת ועד טוב, שנת זכויות גדולות, שנת חסד ורחמים, ושנת חיים ארוכים, שנת טובות גדולות, שנת יעוד טוב, מתחיל מהיעוד של ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, שנת כלכלה בהרחבה — כפי שהי’ בזמנו של יוסף, “נוהג כצאן יוסף”, ש”ויכלכל יוסף גו’ לחם לפי הטף”, כמבואר במפרשי רש”י על הפסוק, דכיון שדרכם של טף לפרר את הלחם (בכל החדר שבו נמצאים), צריך ליתן להם יותר משיעור אכילתם, שגם זה נכלל בה”מזון” שלהם.

[ומזה מובן גם בנוגע לאלה שלכאורה הוציאו את כספם על דברים מסוג זה שיהודי שני אומר שהם “מותרות”, ובמילא טוען הוא, מדוע זקוק פלוני לכך, ומדוע צריך את הדאגות שבדבר, “מרבה נכסים מרבה דאגה” — שכן, להיותם בדרגא של “צאן” ובדרגא של “טף”, הרי גם “מותרות”, הנ”ל נכללים בה”מזון” שלהם, שכולל את כל צרכי האדם].

וכל זה מודגש ביותר אצל כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו — כידוע עד כמה גדולה השתדלותו של נשיא דורנו (שהולך ומשתדל ומוסיף בזה), דרישתו ותביעתו מהקב”ה (שבודאי נתקבלה) החל מאז שמינוהו לנשיא, ובפרט במשך נשיאותו שנמשכה רבות בשנים, משנת תר”פ עד שנת תש”י, שלשים שנה — שיתוסף אצל כל אחד ואחד מישראל גם בגשמיות, נוסף על ההוספה ברוחניות, עד באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, וכל זה — מתוך נשמה בריאה בגוף בריא, ושניהם ביחד ללא שום הפסק ח”ו, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז, בתוספת בריאות הגוף ותוספת בריאות הנשמה.

ד. ענין זה מודגש גם בהרמז דהשם “יוסף” — כמ”ש “והי’ ביום ההוא יוסיף אדנ–י שנית ידו לקנות את שאר עמו וגו’”, דקאי על כל בני ישראל.

דיש להוסיף, שבהמשך הכתוב נאמר “מאיי הים”, קאי במיוחד על בני ישראל הנמצאים בארצות הברית, שהיא בחצי כדור התחתון, וכן על אלה מבני ישראל שבאים ומוצאם מאוסטרליא, אשר בחצי כדור התחתון עצמו הרי זה תחתון שבתחתון.

וגם בזה מודגשת השייכות לנשיא דורנו — שאפילו ל”איי הים” שלח שלוחים, “שלוחו של אדם כמותו”, שיהיו “כמותו” ויפיצו שם נגלה דתורה ופנימיות התורה, כולל גם ההוספה במעשים טובים, ביחד עם עבודת התפלה, ובודאי שהשלוחים מילאו את השליחות בכל התוקף ד”שלוחו של אדם כמותו”, ועד (כפי שמוסיף בלקו”ת) “כמותו דהמשלח ממש”, ובמילא נעשה תיכף ומיד קיום היעוד ד”יוסיף אדנ–י שנית ידו לקנות את שאר עמו גו’” גם “מאיי הים”, שכולל הן ארצות הברית (המקום שבו אנו נמצאים עכשיו), והן אוסטרלי’ (תחתון שבתחתון), כנ”ל.

ה. ובכל זה ניתוסף עוד יותר מצד שמו השני של כ”ק מו”ח אדמו”ר — “יצחק”:

ובהקדמה — שאף על פי שישנם כמה מבני ישראל הנקראים בשם “יצחק” בלבד, כפי שמצינו אצל האבות, וכן כמה מבני ישראל הנקראים בשם “יוסף” בלבד, כפי שמצינו בנוגע ליוסף הצדיק עצמו, מכל–מקום, כאשר נותנים ב’ השמות לאדם אחד, הרי זה נעשה שם אחד ויחיד (אף שיש בו ב’ תיבות), ועד שאחד מהם אינו אלא חצי שם בלבד, וכידוע הפסק–דין בהלכה בנוגע לכתיבת שטרות על–פי תורה, שיש לכתוב ב’ השמות בשיטה אחת — על כל פנים להידור, ויש אומרים אפילו בדיעבד (לעיכובא).

ומזה מובן שתוכן וענין ב’ השמות צריך להיות בהמשך אחד, ואי אפשר לחלק ביניהם שענין פלוני יהי’ בגלגול זה וענין פלוני בגלגול אחר — כמודגש במנהג ישראל, אפילו אצל בני ישראל סתם, שכאשר נותנים שם על מישהו שהיו לו ב’ שמות, נזהרים ליתן את השמות בדיוק כפי שנקרא פלוני — שזהו גם הטעם הפשוט לב’ שמותיו של כ”ק מו”ח אדמו”ר, כיון שנקרא על שם בנו של הצמח צדק שהיו לו ב’ שמות הנ”ל.

ו. וביאור תוכן שמו השני של נשיא דורנו — “יצחק”:

יצחק — הוא על שם הצחוק והשמחה, ועד לשלימות השמחה, כמו שכתוב “אז ימלא שחוק פינו”.

וכאשר טוענים, היתכן, הרי אמרו חז”ל “אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר אז (לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו”? — הרי נשיא דורנו, דור השמיני, הוא הוא “אז” (שמספרו שמונה), כפי שהכריז בעצמו ש”לאלתר לגאולה”, ואמר וחזר וציוה לפרסם ש”הנה זה בא”, היינו, לא רק “הנה זה עומד אחר כתלנו”, ואפשר לראותו על–ידי סדק בהכותל, אלא “הנה זה בא”, עד ש”מראה באצבעו ואומר זה”, ולא נשאר אלא להוסיף בענין של “עמדו הכן”, שכן גם הכפתורים מצוחצחים כבר, ובמילא ישנם תיכף ומיד (נוסף על כל הענינים של “יוסף” גם) כל הענינים של “יצחק” — שזהו ענין הצחוק והשמחה, באופן ד”ימלא שחוק פינו”.

ומה ש”אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה” — במה דברים אמורים, כאשר המדובר אודות רגע קודם גילוי משיח צדקנו; אבל בנדון דידן, הרי מכיון שנשיא דורנו הי’ המשיח של דורנו, והוא נתגלה בכל התוקף — הרי לא רק שניתנה רשות, אלא יתירה מזה, שיש חיוב להתנהג באופן ש”ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה”.

ועל פי זה מובנת גם הסיבה לכך שנשיא דורנו תבע מחסידים בדורו שיעמדו בתנועה של שמחה, ושמחה גדולה בלי הגבלות,

— אף על פי שהוא בעצמו עבר ענין של מאסר, ובזה גופא, מאסר שהי’ קשור עם שלילת החיים (רח”ל), כידוע הפסק–דין שהי’ לראשונה, וגם לאחרי זה הוחלף הפסק–דין לענין הגלות ש”שקול כמעט כצער מיתה” (ולפעמים הרי זה קשה יותר מהעדר החיים), כולל גם הקשיים כו’ אפילו לאחרי שכבר היתה הגאולה, ואפילו לאחרי הגאולה כפי שהיתה ביום השבת–קודש שלאחרי זה, בהגיעו לפטרבורג, שאז היתה ההזדמנות הראשונה שהי’ יכול לברך ברכת הגומל על–פי הלכה —

והמשיך תנועה וענין השמחה גם לדורו אחריו — דורנו זה — אנשים נשים וטף, החל מכל אלה הנמצאים כאן, הן בעזרת נשים והן (ועל אחת כמה וכמה) בעזרת אנשים, וכן הילדים הקטנים הנמצאים כאן, והם לוקחים עמהם ביחד כל האנשים והנשים והטף שבכל העולם כולו — שהוא דור הגאולה, שבו יקויים היעוד ד”יוסיף אדנ–י שנית וגו’”.

ז. ועל–פי האמור ש”הנשיא הוא הכל”, מובן, שכל עניניו של נשיא דורנו נמשכים לכל אחד ואחד מאנשי הדור, כולל גם התוכן דב’ שמותיו הנ”ל, וכפי שנעשים שם אחד.

ועל פי זה מובן בפשטות שדורנו זה, ניתנה לו הרשות לתבוע מאת הקב”ה — תביעה על–פי תורה, ועל–פי מנהג ישראל של נשיאי ישראל, ויתירה מזה, על–פי המנהג של נשיא דור זה עצמו (כנ”ל ס”ג) — שכל אחד ואחד צריך לקבל “מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה”, הן הענין ד”יוסף” והן הענין ד”יצחק”, בתכלית הריבוי ובתכלית ההשפעה ובתכלית ההמשכה,

כולל גם שאצל כל אחד ואחד מישראל נעשה מעמד ומצב של עשירות מופלגה, כולל גם “חמישים איש רצים לפניו” — כיון שכל אחד ואחד מישראל הוא בגדר מלך, כידוע שנוסף לכך ש”כל ישראל בני מלכים הם”, הרי הם גם “מלכים”, כדאיתא בתיקוני זהר (“זהר” — על–שם “המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע”, אשר על ידם נעשה התיקון (“תיקוני הזהר”) של כל העולם כולו, ועל אחת כמה וכמה התיקון של כל אחד ואחד מישראל, שיזהיר כזהר הרקיע).

ח. ויש לקשר כל הנ”ל עם פרשת השבוע שהתחלתה “כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה’ אלקיך בידיך ושבית שביו”:

ממה שכתוב “ושבית שביו” מוכיח רש”י ש”במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו שהרי כבר נאמר לא תחי’ כל נשמה”.

ועל פי זה יומתק הלשון “כי תצא למלחמה” — דכיון שאין זו מלחמת מצוה, כי אם מלחמת רשות, הרי יש ספק בדבר אם המלך יחליט לצאת למלחמה אם לאו.

ואדרבה: יהודי מצד עצמו אין לו שייכות כלל עם מלחמות. כל יהודי הוא בן מלך, ויתירה מזה, בנו יחידו של מלך, שסמוך על שולחן אביו המלך, וכאמור, באופן שיש לו את כל הענינים של “יוסף” וכל הענינים של “יצחק”; ובמילא, כאשר מדובר אודות יציאתו של יהודי למלחמה — נשאלת השאלה: איזו שייכות יש ליהודי עם מלחמות?!…

וכל זה — לא רק בנוגע למלחמה כפשוטה, אלא גם בנוגע ל”מלחמה” מלשון “לחם”, שזוהי המלחמה עם תנאי וטבע העולם כדי להשיג פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו [עד כדי כך, שלצורך זה צריך לפעמים לנסוע סחור סחור מעבר לים, וכשחוזר לביתו ממדינת הים צריך לברך ברכת “הגומל”] — גם “מלחמה” כזו לא צריכה להיות אצל יהודי מצד עצמו, כיון שהקב”ה צריך ליתן לו פרנסתו ללא דאגות מעניני עולם הזה, ואפילו לא דאגות של מצוה.

וכפי שמצינו אפילו בנוגע ל”מלחמת מצוה”, כמו כיבוש ארץ ישראל, שלפעמים לא הי’ צורך בענין של מלחמה; המלחמה התבטאה בכך שחומות העיר נפלו מאליהן, וכל השתדלותם של בני ישראל בענין זה לא היתה אלא נשיאת ארון הקודש ותקיעת השופרות, על–ידי הכהנים בתור נציגיהם של כל אחד ואחד מישראל ושל כלל ישראל שעושים בשבילם מה שהם (כלל ישראל) היו צריכים לעשות.

ועל פי זה יש לבאר דיוק הלשון “כי תצא למלחמה על אויבך” — דלכאורה, כיון שהכתוב מדייק על קיצור הלשון בקיצור הכי נמרץ, הוה לי’ למימר “כי תלחם וגו’”, ולמה צריך לכתוב “כי תצא למלחמה” — כיון שבני ישראל מצד עצמם תובעים מהקב”ה (והקב”ה נענה מיד לתביעתם) שלא תהי’ להם שייכות לענין של מלחמה, ובשביל ענין של מלחמה צריך יהודי לצאת (“תצא”) ממעמדו ומצבו בתור יהודי, בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה!

— אצל הקב”ה מצינו אמנם שישנו ענין ד”חמוץ בגדים מבצרה”, אבל אצל יהודי לא צריך להיות ענין כזה כלל.

ט. אלא שאף על פי כן, רצונו של הקב”ה שמזמן לזמן תהי’ היציאה למלחמה (“כי תצא למלחמה”) — מלחמת מצוה, וגם מלחמת הרשות, שזהו כללות הענין ד”בכל דרכיך דעהו”.

ועל זה נאמר “כי תצא למלחמה על אויבך”, “על” דייקא:

גם כאשר יהודי יוצא למלחמה (כיון שזהו רצונו של הקב”ה, כנ”ל) — אין זה באופן שצריך להשתתף במלחמה ממשית, להשתמש בכלי זיין וכו’, אלא, היציאה למלחמה היא מלכתחילה “על אויבך”, למעלה שלא בערך מ”אויבך”!

והענין בזה — ש”אויבך” קאי על כל הענינים שאינם מתאימים עם יהדותו של איש ישראל; זהו ה”אויב” היחידי של יהודי. והסיבה לכך שישנה מציאות ד”אויבך” היא — כדי שיוכל להיות ענין הבחירה, ונמצא, שאין זה “אויב” שיש לו מציאות בפני עצמו, אלא כל מציאותו היא כדי שיהודי יוכל לקיים את הציווי “כי תצא למלחמה”, ובמילא, מציאותו של האויב היא למטה מטה, “במצולות ים” (ביחד עם “כל חטאתם”), ואילו היהודי הוא “על אויבך”. ומזה מובן גם שהמעמד ומצב ד”כי תצא למלחמה” אינו אלא לשעה קלה, ותיכף ומיד לאחרי זה חוזר יהודי למעמדו ומצבו האמיתי שאין לו שייכות לענין של מלחמה כלל.

י. ויש להוסיף שענין זה מודגש ביותר בשנה זו, לאחרי שכבר נסתיימו המלחמות בין אומות העולם שהתרחשו מתוך נסים ונפלאות.

וכמו שכתוב בילקוט שמעוני הידוע ומוזכר כמה פעמים שהקב”ה אומר להם לישראל “בני אל תתיראו (“זיי דאַרפן זיך אינגאַנצן ניט נעמען צום האַרצן”) כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם, הגיע זמן גאולתכם”, היינו, שהקב”ה בעצמו עוסק בגאולתם של ישראל, ומעמידם “על גג בית המקדש” (כהמשך הלשון שם בנוגע למלך המשיח), היינו למעלה אפילו ממדידות והגבלות של בית המקדש עצמו, כולל גם קודש הקדשים, בדוגמת גג כפשוטו שמכסה ומקיף את כל הנמצא תחתיו כו’.

ולהעיר, שאף על פי ש”גגות לא נתקדשו”, הרי אדרבה, ענין זה גופא מורה על גודל מעלתם — על–דרך המבואר בנוגע להקפות דשמחת תורה שאינם אלא מנהג, שזהו ענין שלמעלה אפילו מניסוך המים שנתפרש בתורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני, ולכן אינו יכול לבוא אלא בענין של מנהג.

ובהמשך לזה — יש לעורר על–דבר חיזוק והוספה בכל המנהגים הקשורים עם “טוב לב משתה תמיד”, לנצל כל הזדמנות האפשרית כדי לערוך שמחה של מצוה, וברוב שמחה ופאר, ומתוך שמחה וטוב לב בפשטות, ולשתף בזה ריבוי מבני ישראל, וריבוי כזה “עד כי חדל לספור”, שאינו חושב (“אים ליגט ניט אין קאָפ”) לספור כמה יהודים הגיעו אל השמחה, אלא נמצא במעמד ומצב ש”חדל לספור”, ולמעלה מכל עניני מספר, כיון ש”לא יספר מרוב”.