לקראת י’ שבט, ראש השנה להתקשרות, משוחחים ארבעה שלוחים, רבני קהילות גדולות מארבע

התנצלתי על ההפרעה, ושאלתי מתי יהיה אפשר לחזור אליו. הוא אמר לי ‘רק רגע’, ופנה למשתתפי השיעור: “חבר’ה מתקשרים כאן מעיתון בארץ ישראל, הם עושים כתבה לרגל יו”ד–י”א שבט והם רוצים לדעת מה נתן לכם הרבי בחיים שלכם? איך הוא השפיע עליכם? נו, מי רוצה להגיד משהו?” הוא דחק בהם.

ברקע נשמעו קולות של מבוכה, אבל אז הוא מסר את הטלפון למשתתפים שהתחילו לשתף אותי בתחושות שלהם: “בזכות הרבי אני יודע מה זה צדיק”, אמר לי משה, “תמיד שמעתי על צדיקים, אבל לא הבנתי מה זה אומר, מאז שהכרתי את הרבי, אני מבין מה זה צדיק, מה התפקיד שלו. אני מבין שה’ בוחר צדיק בכל דור ודרכו אנחנו מתקשרים לה’”.

“הרבי שינה לי את החיים”, אמר לי אחר, “בחיים שלי לא סמכתי על אף אחד בעולם. לא יכולתי לסמוך על אנשים. ופתאום יש בן אדם, לא מלאך, מישהו בעולם שאני סומך עליו. זה מתבטא בזה שכשאני פותח ספר שלו, אני מבין שהוא מדבר אלי, כשאני קורא את מה שהוא אמר אני מבין שזה לטובתי, ואני סומך על מה שהוא אומר”.

“לי הרבי שינה את כל החיים בבית”, אמר לי שלישי, “מאז שהכרתי ולמדתי על הרבי - זה חיזק אותי בתורה, בתפילות. כל הבית שלי השתנה, זה מתבטא בחיי היום יום, עם האישה, הילדים, הזוגיות שלי. הכל”.

מארבע כנפות הארץ

לקראת יו”ד–י”א שבט, ראש השנה להתקשרות, יום בו ראוי לדון בדיני התקשרות, לעשות חשבון נפש, ולבחון את עצמינו - האם אנחנו עושים את תפקידינו נאמנה, ובפרט בעבודת השליחות? האם אנחנו אכן שלוחים נאמנים להביא את הרבי לעם שבבתים ובשדות ולהביא את העם אל הרבי.

לצורך כך, קיבצנו לאכסניה נאה זו ארבעה שלוחים מארבע קצוות תבל, המשמשים כרבנים לקהילות חב”ד לשם ולתפארת שהקימו סביבם - לשיחה בענייני דיומא ולחזק את ההתקשרות באילנא דחיי ובפרט בהתמודדות עם האתגרים הקשורים לעבודת השליחות.

ברב–שיח המיוחד משתתפים (לפי סדר הא”ב) הרב יעקב ביטון שליח הרבי, ורב קהלת בית חב”ד בסרסל, צרפת. הרב חיים יוסף גינזבורג, שליח הרבי, ראש מוסדות הישיבה ורב קהילת חב”ד ברמת אביב בארץ הקודש, הרב חיים שלמה הכהן שליח הרבי, ורב קהילת בית חב”ד מד”ע במונטריאול, קנדה, והרב מנחם מענדל ראסקין שליח הרבי ורב קהילת בית חב”ד בנטלי, ויקטוריה, אוסטרליה. 

 

כאשר מגיעים לשליחות במקום מסויים - האם מה שצריך להיות לנגד עיננו זה קירוב יהודים לרבי, או הפצת יהדות באופן כללי?

הרב רסקין: “התשובות שאנשים נתנו לך בשיעור, זה לא אני אמרתי להם להגיד. הם הגיעו לזה לבד, בדרך שלהם. ככה הם מרגישים, כשהם לומדים את השיחות, כשהם רואים וידיאו של הרבי. אני הרבה פעמים אומר בעניינים הללו: “ומתלמידי יותר מכולם”. אנחנו גדלנו אצל הרבי, חיינו ב–770 היינו בהתוועדויות, ופתאום אנחנו עובדים עם אנשים שגדלו בקושי בבית מסורתי ולפעמים אפילו גם זה לא. ופתאום אתה שומע מהם דיבורים על התקשרות שהם אומרים מעצמם. לפעמים אני רואה אצלם מסירות נפש בשביל עניינים של הרבי, שאומר לעצמי “הלוואי והייתי במדרגה שלהם”.

“מה שאני רוצה לומר, זה שלא תמיד משנה מה שאנחנו אומרים, מה שקובע זה מה שאנחנו חיים. מה שחשוב לנו באמת. אם אנחנו חיים עם זה, אז המקורבים שלנו והתלמידים שלנו מרגישים את זה והם רוצים להיות שייכים לזה ולהיות חלק מזה”.

הרב ביטון: בוודאי שהתפקיד שלנו זה להביא יהודים לרבי. זו כל עבודת השליחות. בשיחת פרשת וישב, בליקוטי שיחות חלק י’ הרבי מסביר בהתאם לפירוש רש”י את הפסוק “והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה ותסובינה אלומותיכן ותשתחווינה לאלומתי”. הרבי מסביר שאלומים הם הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, והעבודה שלנו היא לאסוף את הניצוצות הללו. את הניצוצות מאלמים בשדה. בחוץ דווקא, וזו הסיבה שנשלחו שלוחים לרחבי תבל, מסביר הרבי. אחרי שליקטנו את האלומים, ממשיך הרבי, צריך להפוך אותם לאלומה, כלומר לחבר אותם חזק שיהיו איתנים דיים שיעמדו ברוח מצויה ולא יתפזרו שוב לבין הקליפות. השלב השלישי הוא “והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי”, וכאן אומר הרבי ואני מצטט: “שלימות העבודה בפעולתו על הזולת, הוא כאשר יפעול להביאו לאלומתו של יוסף הצדיק הוא השליט בכל ארץ מצרים — נשיא הדור, לפעול שיהיה בו ההשתחוויה והביטול לנשיא”.

חייבים להגדיר מטרה

הרב גינזבורג: “עבודה בסדר מסודר, היא להגדיר את המטרה לפני כל פעולה שעושים. ועל אחת כמה וכמה בעניין כל כך מהותי כמו יציאה לשליחות. אם לא מגדירים את המטרה בצורה ברורה ובמילים מובנות ופשוטות, אפשר בכל דבר ללכת לאיבוד.

“המטרה היא, שכל מקורב צריך להיות חי הנושא את עצמו ועוד יותר, חי להחיות. במילים אחרות, המטרה ביציאה לשליחות צריכה להיות לייצר שלוחים. צריך לראות בכל מקורב פוטנציאל לשליחות. בשביל זה, שליח צריך לוודא שהוא ממוצע המחבר ולא ממוצע המפסיק. הוא צריך לדאוג לכך שהמקורבים שלו יהיו חסידיים כמוהו, שלוחים כמוהו ומקושרים לרבי כמוהו. ברגע שכל השליחות מחוברת ישר למקור, ברגע שיש את המטרה - אחר כך צריך פשוט לדחוף. את עצמינו, את המקורבים. צריך התוועדויות, לנסוע לרבי, לכתוב לרבי. אלה הדברים ששומרים עלינו בתמונה. אבל בזה אין הבדל בין מקורב לשליח, כל אחד צריך כל הזמן להמריץ את עצמו”.

הרב כהן: “שליח נשלח לבצע שליחות, לקרב יהודים. זה מה שעושה אותו שליח. איך עושים את זה? אז בואו נראה בתורה. הדוגמא הפשוטה היא מיציאת מצרים. עוד לפני מתן תורה, לפני הכל, התורה אומרת: “ויאמינו בה ובמשה עבדו”. זה הבסיס של הכל. זה לא שני דברים, אלו לא שתי אמונות אלא דבר אחד. ה’ ומשה זה אותו דבר. האמונה היהודית מתחילה בה’ ובמשה עבדו. אי אפשר לנתק ביניהם ולומר בזה אני מאמין יותר ובזה פחות.

שליח שרוצה לקרב יהודים, צריך לזכור את הכתוב כל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש. הכתוב מעלה אותו, אם רוצים שיהודי יתעלה, צריך לקשר אותו לרבי.

יותר מזה, הרבי נתן לדור שלנו שליחות לעשות מכל יהודי שליח; יותר נכון, לגלות שהוא שליח. כל יהודי עם עשר כוחות הנפש, הוא משיח.

המשיח הקטן מתקשר למשיח הגדול, ואז מגיעה הגאולה. מישהו יכול לומר, אני מאמין במשיח ולא בגאולה, או להיפך? ברור לא! אין דבר כזה, כולם מבינים שזה דבר אחד, הגאולה תלויה במשיח, כמו שהתורה תלויה במשה. אי אפשר לומר אני מאמין בתורה אבל לא מאמין במשה. משה והתורה זה אחד “זכרו תורת משה עבדי”.

לכן אין שאלה האם שליח צריך לקשר לרבי, או להפיץ יהדות. זה אותו דבר! אין כאן שני דברים. כדי לקרב יהודי, כמה שהוא יותר מקושר, כמה שהוא יותר חסיד, כמה שיותר ניכרת עליו השליחות של נשיא הדור - הוא יותר מקורב ליהדות.

ואם השליח שם באמת בשביל היהודים שצריכים את השליחות, ולא בשביל הג’וב שלו, אם הוא יודע וחש שזה תפקיד נשמתו בעולם הזה, ככה הוא מביא לעצמו את הגאולה - אז לא יכולה להיות לו שאלה כזו. צריך להיות לו ברור שהוא צריך לעשות מכל מקורב שליח, בדיוק כמו שהוא חושב כך על הילדים שלו”.

הרב ביטון: אנחנו יודעים מה האמת ואנחנו צריכים ללכת איתה בלי להחביא אותה, בהקשר לזה, יש מכתב באגרות קודש חלק ט’, שהרבי כותב לרב ניסן נימנוב ומבקש ממנו שיעביר את המסר הזה לכל צוות הישיבה בברונוא. וכך הרבי כותב: “עליו ועל כל המסייעין בידו להביט על העבודה עם בחורי מרוקה… היינו שבידם תלוי הדבר לכבוש את כל מדינת מרוקה ועל ידי זה גם את אחיהם שבטוניס כו’ לעשותם תלמידי הבעש”ט ורבינו הזקן… ועליהם היה להשתדל להגדיל מספר התלמידים הבאים ממרוקה והעיקר שבמשך זמן לא ארוך להביאם להאירם באור החסידות ולהחדיר בהם ההתלהבות הנחוצה המכינה את האדם להיות משפיע בין הספרדים ביתר שאת וביתר עז מצד טבעם החם לדברי רגש היוצאים מן הלב”.

הרבי ביקש

הבנו שהמטרה חייבת להיות חיבור יהודים לרבי. אך, האם זה צריך לבוא מיד ב’מנת הפתיחה’ או שצריך לחכות שהיהודי יהיה בשל מספיק לקלוט עניינים יותר מורכבים?

הרב ראסקין: קשה לענות על זה. כמו בכל דבר, זה מאוד אינדיבידואלי. תלוי מי הבן אדם, ועם מי אתה מדבר. לנו למשל, יש גן וגם בית כנסת עם שיעורים והתוועדויות. נכון שלא כל מי שבא לבית הכנסת הוא חב”דניק, ולפעמים הוא אפילו לא שומר תורה ומצוות. אבל אתה לא יכול להשוות הורה שמביא את הילד שלו לגן לאדם שמגיע להתוועדות. אתה לא יכול להעביר לשניהם מסרים באותה צורה.

לפני כמה שנים, היה הורה שהביא את הילד שלו לגן בראש השנה בבוקר. הוא עד כדי כך היה מנותק, שהוא לא ידע שזה ראש השנה ושלא באים היום לגן.

למעשה, אפשר לדבר עם כל יהודי, אבל צריך להניח את הגשר להגיע ללב שלו. יש כאלו שהם יותר קרובים, יש כאלו שעדיין לא מרגישים את זה כל כך ואנחנו צריכים לעזור להם. יש כאלו שמתקדמים יותר ויש כאלו שלוקח להם יותר זמן. בבית הכנסת למשל, אנחנו תמיד מדברים על הרבי. הכל נסוב סביב הרבי, בהתוועדויות, בדרשות, אבל עם ההורים לילדי הגן למשל, אנחנו עושים את זה יותר בעדינות.

הרב כהן: אני חושב שכל תמים בתומכי תמימים מתחנך שכשהוא יוצא למבצעים הוא אומר “הרבי מליובאוויטש ביקש להניח תפילין”. זו צריכה להיות האמונה. באופן עקרוני, בשליחות, שליח מוכרח לומר את האמת כמו שהיא. ברור שאם בן אדם לא מוכן לקבל הכל בבת אחת, אז אפשר להגיד לו את זה לאט לאט. כמו שלא נבוא ליהודי ברחוב ונגיד לו שמור היום את כל המצוות. גם בתורה ומצוות הרבי אומר שיש לקב”ה סבלנות, אבל זה צריך להיות ברור שזה רק תחילת הדרך של אדם שעושה את הצעדים שלו לאט לאט.

גם ליהדות מרוקו הרבי כתב שהם לא יפעלו בגלוי לשנות ממנהג ספרד למנהג חב”ד. אז מה? זה אומר שיש הוראה של הרבי, ללכת נגד מנהג חב”ד? לא, אלא ברור שכל אחד במקום שלו צריך לקרב את היהודי למקום האפשרי.

אבל זה לא בגלל שהשליח לא רוצה את זה. זה בגלל שהוא מוכרח. זה כמו בחינוך, אי אפשר לקחת ילד עם ראש פשוט ולדרוש ממנו שיהיה פתאום ראש ישיבה, לעשות אותו משפיע. אתה דורש ממנו להיות הכי טוב במה שהוא יכול להגיע. ומה הוא הטוב ביותר שאדם יכול להגיע? מה צריכה להיות התאווה של השליח? שיהיה שליח של הרבי בצורה גלויה.

בפועל רואים בחוש, שאם אומרים את האמת בלי חשש, מול האמת כולם מתבטלים. בסופו של דבר אנשים נהיים עם סירטוקים, שולחים את הילדים שלהם למוסדות, את הבנות לבית רבקה. הילדים שלהם נהיים שלוחים וגם הם שואפים להיות שלוחים. אי אפשר למכור חצי אמת.

רוחו של כל אחד ואחד

הרב גינזבורג: הכל תלוי מה המטרה. אם יש את המטרה, אז כמובן שהוא לא מגיע אליה ביום אחד. אלא כל דבר מתחיל מלמטה למעלה בסדר והדרגה, אבל השליח תמיד ימצא את ההזדמנות המתאימה להחדיר את הנקודה.

בדיוק כמו שהרבי יודע ללכת נגד רוחו של כל אחד, יש גם לנו את הזכות והאחריות ללכת כנגד רוחו של כל אחד ולהחדיר את הדברים בצורה שיתקבלו ויופנמו ולא באופן שיידחו על ידי המקבל. אחד יותר שייך אליו סיפורי מופתים, אחד יותר שייך אליו מאמרי חסידות עמוקים ואחד יותר שייך להשקפה של הרבי בכלל. או האישיות של הרבי כמנהיג. צריך למצוא את הנקודה אליה הוא מתחבר במכלול הזה שנקרא רבי, ואת הנקודה הזו, להפוך לשער שדרכו יעברו אל עניני השליחות וההתקשרות של אותו האיש.

לדעתי, לא צריך להיות בכלל בהווה אמינא של שליח, שהרבי יכול ח”ו להפריע לו בעבודת השליחות. למרות שהיצר הרע יכול להתלבש בכמה לבושים כולל במחשבות וטענות שדיבור על הרבי יכול לרחק אנשים. צריך לזכור, שלא רק שהרבי לא מפריע, אלא זה המפתח ללב של כל יהודי. כמה שה’ חנן את השליח בכוחות ומעלות, הוא עדיין מוגבל. ומה שיש לו להציע למקורבים זה עדיין עניינים מוגבלים. זה שאנחנו מצליחים בהצלחה אלוקית בכל מקום בעולם, זה למעלה מהטבע. זה רק בכוחו של הרבי.

ואיפה באמת עובר הגבול בין ‘להלך כנגד רוחו’ לבין ‘טענות היצר’?

ניכרים דברי אמת. אנחנו יודעים בעצמינו האם אנחנו נמנעים מלהגיע לנקודה כי היצר הרע שלנו עכשיו עובד, או כי אנחנו שקועים עכשיו באיזה קרב מוחות מתוחכם שבו אנו נשארים עם אצבע על הדופק כדי להרגיש מה בדיוק ניתן לומר עכשיו ומה מאוחר יותר.

כל אחד יכול לרמות את עצמו אם הוא רוצה, אבל זו לא חכמה. בשורה התחתונה, ברובא דרובא, אפשר לומר את כל הדברים בפשטות. ומי שנוהג כך, אז אם יש פעם מקרה יוצא דופן, אז הוא נוהג בצורה יוצאת דופן והוא יודע שזה לא בא מהיצר הרע.

בשמי או שלא בשמי?

לפעמים אדם מגיע למקום, והוא נמנע מלחזור שיחות או דברים אחרים בשם הרבי, מחשש שהדברים פחות יתקבלו. אנחנו הרי יודעים שכמה פעמים הרבי התבטא באופן של ‘בשמי או שלא בשמי’, אז אולי לא כל דבר צריך להיות קשור לרבי?

הרב ראסקין: “אכן, בכמה הזדמנויות הרבי התבטא באופן של ‘אפשר לומר את הדברים בשמי או שלא בשמי, העיקר שהעניין יפעל’. זה מחזק את מה שאמרתי קודם. השליח במקום צריך להחליט על הדרך באיזה אופן הוא יציג את המנה. את האוכל הוא חייב להגיש. כי האדם שמולו רעב וצמא והרבי שלח אותו להגיש לו מזון שיחיה אותו. הרבי גם הכין ובישל את האוכל. השליח רק צריך להחליט באיזה צורה הוא מגיש את זה על הצלחת. אם הוא מבין שלטובת העניין עדיף שיגיד שזה חידוש של ‘גדולי ישראל’, אז זה בסדר. גם בזמן אדמו”ר הזקן, היו לפעמים מחביאים בהתחלה את העובדה שהיו שייכים לבעל שם טוב או למגיד, ורק אחר כך חשפו את זה”.

הרב גינזבורג: צריך לעשות הפרדה בין העבודה שלנו כשלוחים לבין מסרים שהרבי רוצה להעביר לעולם. מדובר בשני תפקידים. העבודה שלנו כשלוחים, היא להביא יהודים לרבי. במקביל, יש לנו תפקיד נוסף להיות השופר של הרבי ולהעביר את המסרים של הרבי לעולם. זה שני דברים שונים. במסרים שהרבי מבקש שיעברו לעולם, כמו בשורת הגאולה למשל - אם רואים שכדי שהמסר יעבור במקום מסוים, עדיף שלא יהיה בשמו, אז אין ענין לומר בשמו.

לעומת זאת, בתפקיד שלנו כשלוחים, אנחנו צריכים להביא יהודים לרבי, למרות שגם כאן, אם אתה מבין שכדי ללמד חסידות במקום מסוים אתה חייב להשתמש בתחבולה - אז ודאי שצריך לעשות אותה. אבל צריך תמיד לזכור מהי המטרה שלנו.

מקורב שמתחיל להתקרב בבית חב”ד ועובר לקהילה אחרת ומתחבר לזרם אחר, נחשב כישלון בשליחות?

הרב רסקין: הרבה פעמים שלוחים שואלים את עצמם איפה טעינו. צריך לזכור שלא תמיד מקורב מתנתק מהשליח מטעמים אידיאולוגיים. לפעמים זה פשוט שיקולי נוחות, זמני תפילה, או קרבה גיאוגרפית. למרות שכל ניתוק כזה מראה שלא השקענו מספיק במקורב שלנו, לא מספיק הראנו לו שאנחנו אוהבים אותו באמת.

בפועל כדי להשאיר אנשים בקהילה, ושיהיו קשורים לרבי זה אותה עבודה והיא להשקיע באמת במקורבים. לחשוב עליהם באמת, על הצרכים שלהם, על הקשיים שלהם. הם יודעים מה שיקר לנו, הם שומעים אותנו, כל אחד יודע, אם אנחנו איתם באמת, לא סתם אומרים להם מה שהם צריכים לעשות, אלא אכפת לנו מהבעיות שלהם, ממה שקורה איתם במשפחה, בעסקים - אז הם נשארים קשורים לקהילה, לבית חב”ד, לשליח.

זה גם מקשר אותם לרבי, כי הם יודעים שאנחנו ממשיכים את האהבת ישראל של הרבי. יודעים שזה שאנחנו גרים באוסטרליה או באיטליה או בכל מקום שהם נמצאים, וזה שהם כמו משפחה שלנו, זה רק בגלל שאנחנו עושים את מה שהרבי רוצה מאתנו ולכן זה מחבר אותם לרבי.

הרב גינזבורג: אני חושב שיש לרבי נחת על כל יהודי שמתקדם אפילו צעד אחד ביהדות. מצד שני כואב לרבי על כל יהודי שיכל להיות במדרגה יותר גבוהה ונתקע באיזושהי תחנת ביניים. אז אם מישהו יכל להיות מאנשי משה, והוא נמצא במקום אחר, בסופו של דבר יש צער מזה ש’כרמי שלי לא נטרתי’.

כבר לא לבד בזירה

אחרי התוועדות כזו, אני מבקש מהארבעה לנסות לסכם את הנושא.

“כיום היהדות הקלאסית, כבר לא עובדת”, אומר הרב ביטון. “יהדות חסרת חיות, בלי לחלוחית כבר לא יכולה לעמוד מול הפיתויים של הרחוב. אי אפשר להילחם בזה עם אידישקייט רגילה כמו פעם. היום חייבים לתת להם משהו אחר שרק החסידות וההתקשרות לרבי נותנים. לכן אנשים באים אלינו, כי יש להם צמא לראות יהדות חיה וקיימת. ואם אנחנו לא נותנים להם את הרבי והחסידות במנות גדושות, הם הולכים לראות רבנים אחרים.

“בכלל, היום כבר אין זמן ללכת לאט לאט. היום השוק רווי במקרבים, יש הרבה מאוד תחרות, יש היום הרבה מאוד שיעורים, בתי מדרש, זה לא קל. הכל היום מתורגם לצרפתית ואנשים מתנהלים לבד ומחליטים במה להתקדם. אחד רוצה להתקדם בהלכה, אחד בגמרא. אי אפשר להמשיך לעבוד כמו פעם, כשהיינו לבד בזירה, בצרפת עכ”פ, היום צריכים להיות יותר טובים, יותר אמתיים ויותר עמוקים מכולם. לתת להם את מה שאין לכולם וזה חסידות ורבי”.

יתרון יחסי

“כיום כשאנחנו עדים לפריחה מבורכת של ‘ארגוני קירוב’. אנחנו צריכים להעמיק את הקשר שלנו עם היתרון יחסי שלנו”, אומר הרב גינזבורג. “היתרון היחסי שלנו על כל היהודים הטובים ויראי השמיים שמשקיעים בקירוב יהודים, זה שאנחנו מחוברים לשורש, למלך המשיח.

כשאנחנו מאבדים את היתרון היחסי הזה, אז אנחנו הופכים יותר ויותר דומים להם במעלות הגלויות. שם, יכול להיות שיש להם הרבה דברים יותר טובים מאתנו. אבל אם אנחנו מעמידים במרכז את זה שאנחנו לגיונו של מלך, אין לזה תחרות.

וכפי שהרבי התבטא בשיחת שבת פרשת ויקרא תשמ”א, שגם כאשר מדברים עם יהודי דובר אנגלית, שהדרך היחידה לקרב אותו היא על ידי שיחה בנושאים אמריקאיים - הרי צריכים לדעת שאין בכך די, אלא חייבים לקרבו באמצעות הנרות שניתנו בידינו להאיר בהם, הם מאמרי תורת החסידות.

יש אמרה מפורסמת של ר’ גרונם שלוש עומקים הם. עומק שוטה משוגע. מבחוץ הוא נראה רק שוטה אבל באמת הוא משוגע. עומק מתנגד אפיקורס, אגב, זה אמרה של החתם סופר. החת”ס אומר מי שבנגלה לועג לנסתר, בנסתר הוא לועג לנגלה. ועומק חסיד — רבי. זה העומק שלנו כחסידים. אי אפשר להפריד את זה מאתנו. 

גם כשאנחנו באים לקרב יהודי. אם אני רוצה שיהודי יתקרב לקדוש ברוך הוא, לתורה ומצוות, המרשם הכי פשוט זה התקשרות לרבי! בלי הרבי אין תורה, אין יהדות, אין שום דבר.

הנקודה הזו, של עומק חסיד — רבי, באה לידי ביטוי בעבודת השליחות בהקפדה על מנהגי חב”ד. חב”ד זה לא לבוש, זה לא תחפושת, כל מנהג בחב”ד, כל הנהגה של הרבי זה ענין עצמי של ונפלינו אני ועמך, זה לא סתם עניין של סגנון או מנהגים, זה עניינים שנוגעים להתקשרות, להתגלות החסידות ולהתגלות המשיח.