פרקים מדברי ימי חייו של החסיד ר’ צמח הלוי גורביץ’, בנו של השד”ר המפורסם ר’ יצחק

 פרקים מדברי ימי חייו של החסיד ר’ צמח הלוי גורביץ’, בנו של השד”ר המפורסם ר’ יצחק (איצה) מתמיד. מהילדות בצילו של אביו הגדול, דרך המאסר בעקבות מסירות הנפש על תומכי תמימים, ועד לשליחות של שנה בקובה. מוגש לרגל יום היארצייט ח”י תמוז.

בצל אביו הגדול

החסיד ר’ צמח גורביץ, נולד בעיירה חרסון בי”ב ניסן תרס”ז, לאביו החסיד המפורסם והשד”ר של רבותינו נשיאינו, ר’ יצחק גורביץ – המפורסם בכינויו ר’ איצ’ה דער מתמיד. כבר בילדותו ונעוריו, שלח אותו אביו ל’חדר’ חסידי ואחר כך לישיבת תומכי תמימים. ר’ איצ’ה הקפיד מאד על חינוך בניו. אחת ההקפדות היתרות אותם שמר בקנאות, הייתה כי בניו לא ילמדו לקרוא ברוסית.

מגיל צעיר נפרד הילד מהוריו. בערך בשנת תרע”ז, החל אביו לשמש כשד”ר עבור הרבי הרש”ב, ולנדוד בעיירות. בי”ד סיון תרע”ט, התייתם צמח מאמו, ומאז גדל ביחד עם אחיו בבית סבתו מרת עלקא, כשאת אביהם הם פוגשים לתקופות קצרות.

לקראת חודש תשרי תרע”ח, זכה הילד ואביו הגדול לקח אותו עימו לחסות בחודש תשרי בצילו של אדמו”ר הרש”ב. את אותו ראש השנה מיוחד, מתאר בזכרונותיו מי שלימים היה גיסו, ר’ יהודה חיטריק:

“בליל א’ דראש השנה בשעת תפילת ערבית הראשונה בבית כ”ק אדמו”ר ברחוב פוקשינסקי, בחדר אשר התפללו, אף שבמדתו היה חדר מרווח – היה בו מקום לחמישים איש בדוחק – אבל לא הכיל את החסידים הרבים שנדחקו למקום שהיו כשלוש מאות איש, ועמדו צפופים – אף אחד לא יכול היה לזוז ממקומו. האויר היה כל כך חם, שמכל אחד נטפו אגלי זיעה, וכתלי הבית הורידו ונטפו מהם מים ממש, כמו ממטר שוטף, מרוב החמימות.

באמצע היום של ראש השנה, הלך אביו לאחת הפינות ושקע בתפילה. הבן, שנשאר לבד, נבהל כשלא ראה את אביו והחל לצעוק אבא, אבא! בדיוק אז נכנס לשם בנו של הרבי, הרבי הריי”צ, וכשראה את הילד הבוכה, שאלו לסיבת הבכי, הילד השיב שהוא מחפש את אביו. “מה שמו של אביך?” שאל בן הרבי, “איצ’ה”, השיב הילד מבעד למסך הדמעות. “איזה איצ’ה?” “איצ’ה המלמד”. “הוא יבוא תיכף”, אמר בנו של הרבי והרגיע את הילד.

כשר’ יצחק הגיע, סיפר לו בנו אודות השיחה הקצרה עם בנו של הרבי. שאל אותו ר’ יצחק: “האם כשבנו של הרבי דיבר אליך, עמדת או ישבת?” “ישבתי”, ענה הבן. גער בו ר’ יצחק ואמר לו: “אתה צריך לדעת שגם לפני בנו של הרבי צריך לעמוד”.

באותו ביקור זכה ר’ צמח ליחידות, עליה סיפר שנים מאוחר יותר: “אני זוכר איך ישב הרבי על כסאו ואחז בידו את השרשרת של שעונו. אבי התקרב ונעמד מול הרבי ליד השולחן, ואני שהייתי ילד בן עשר עמדתי מרחוק, ליד הדלת. שמעתי את אבי מציע לפני הרבי עניינים שונים בתורת החסידות, ומבקש את הסכמתו של הרבי לדברים. רוב השאלות היו בסגנון של ‘האם ניתן לבאר זאת באופן מסויים’ או ‘האם אפשר לתת לכך משל כזה’. ברוב הפעמים אישר הרבי את נכונות הדברים ואמר בתנועת ראש קלה “מ’קען אזוי זאגן [= ניתן לומר כך]”. באחת הפעמים הגיב הרבי: “דער אלטער רבי זאגט דאך פארקערט [= הרי אדמו”ר הזקן אומר ההיפך]”.

לאחר מכן אבא עשה לעברי כמין תנועה שאתקרב אל הרבי נ”ע, כדי שאקבל ממנו ברכה. חששתי להתקרב לעבר הרבי ורעדתי מפחד. התקרבתי לאטי לעבר השולחן, ואבא התלונן עלי בפני הרבי: “אין לו חשק ללמוד!”. הרבי אחז בידו את השרשרת של השעון שהיה מונח בכיסו, ופנה אלי באומרו בקול ניגון: “אזוי? ס’שטייט דאך [= ככה? הרי כתוב] ‘כי לקח טוב נתתי לכם’!…” אני זוכר זאת היטב. המילים הללו לא ימושו מזכרוני לעולם…

הרה”ח ר’ צמח בצעירותו, עם שניים מילדיובתומכי תמימים, כתלמיד וכמנהל

בשנת תרע”ז, הקים ר’ אליעזר דבוסקין (צ’צ’רסקר) את ישיבת תומכי תמימים בחרסון, והילד צמח למד בה. כראש ישיבה כיהן ר’ מרדכי פרלוב. בח’ אייר תר”פ, נודע בישיבה אודות הסתלקותו של הרבי הרש”ב. ר’ אליעזר נפל ברוחו, ויומם ולילה היה בוכה בצנעה. בעקבות ההסתלקות, החליט הוא לפזר את הישיבה, כאשר מספר תלמידים נשלחו לרוסטוב, חלק נסעו לקרמנצ’וג והשאר נסעו הביתה.

הת’ צמח גורביץ המשיך לישיבות תומכי תמימים בקרמנצ’וג, אותה ניהל ר’ ישראל נח בליניצקי ובה התרכזו גם תלמידי המחלקות הקטנות שברחו מליובאוויטש בעת המלחמה. שם למד עד שנת תרפ”ד, אז הועברו חלק מתלמידי הישיבה לחרקוב, אותה ניהל מי שלימים כיהן כמזכירו של הרבי, ר’ יחזקאל (חאצ’ע) פייגין.

בשנת תר”צ, פתח ר’ יחזקאל הימלשטיין ביחד עם עוזרו ר’ צמח גורביץ ישיבה בחרסון, אך ימיה של ישיבה זו לא ארכו. ימים אלו היו ימי סגירת הישיבות על ידי שלטון הרשע הקומוניסטי. ר’ מרדכי שוסטרמן מספר בזכרונותיו כי כאשר הגיע לישיבה ביחד עם חברו ר’ בערל גורביץ, לימים מנהל בית רבקה, לביתו של הרב הימלשטיין, יצאה עליו אשתו הבוכיה וסיפרה לו כי כולם נאסרו לפני מספר ימים.

עד למשפט, ניתנה להם חופשה. ר’ צמח ניצל את החופשה וברח לביתו בחרקוב, שם עבר לגור עם אביו שהתגורר אז בבית השחיטה שבעיר. ר’ צמח הסתדר שם בעבודת השחיטה. לאחר זמן לא רב, מצא את זיווגו, ביתו של החסיד ר’ אהרן תומרקין.

ניסיונות יציאה

אחרי יציאתו של הרבי הריי”צ מרוסיה בשנת תרפ”ח, השתדל אביו, ר’ איצ’ה, לצאת מגבולות רוסיה ולהיות ליד הרבי.

בשנת תרפ”ט, בעקבות שתדלנות חסידים הצליח ר’ יעקב ישראל זובער לצאת מרוסיה. בעקבות כך, הורה הרבי לחסידים להגביר את המאמצים על מנת להוציא מרוסיה שניים מגדולי החסידים: ר’ איצ’ה דער מתמיד ור’ יענק’ל ז’וראביצער. הרבי הורה גם לשני אלו לנסות לעבוד בדרך המקובלת ולהגיש לממשלה בקשת היתר יציאה מהמדינה.

באותה תקופה שאל ר’ יצחק את הרבי האם לבקש היתר גם עבור בניו הצעירים – הלל ושמואל. הרבי הורה לו לקחתם עימו. במשך כארבע שנים הגיש ר’ איצ’ה בקשות, האחת אחרי השניה, ובכל פעם נדחתה בקשתו. בתשרי תרצ”ג הגיע ר’ יצחק למלחובקה, ולאחר שמחת תורה הודיעו לו השלטונות כי הוא יכול לצאת, אך בני ביתו צריכים להישאר ברוסיה.

בין השתדלנים הנמרצים למען יציאתו של ר’ איצ’ה, היה ר’ אברהם שמואל לוין שגר אז בחרקוב. שני הבנים המבוגרים יותר, צמח ואליעזר נשארו ברוסיה עד שלב מאוחר הרבה יותר.

הרבי, מצידו ניסה להמשיך ולפעול על מנת להוציא את ילדיו של ר’ איצ’ה מרוסיה. בג’ סיון תרצ”ד, כותב הרבי לרב זוין: “מזכירי הרב פייגין שי’ כותב לכבודו שי’ ע”ד השגת רשיונות–עלי’ לאיזה מאנ”ש והתמימים שי’ ובבקשה למלאות בהקדם האפשרי.” במכתבו של ר’ חאצ’ה פייגין מופיעים גם האחים גורביץ.

ההלשנה והמאסר

בתשרי תרצ”ט, הגיע אורח כלל לא קרוא לחרקוב – י.ד.ג., המכונה בפי החסידים יוצאי רוסיה “המוסר הידוע”.

בהגיעו, הלך לבית הכנסת, שם פגש אברך אחד מאנ”ש, שלא הצטיין בעודף שכל, ושאל אותו היכן יש מקום ללון. האברך, שלא הבין עם מי יש לו עסק, ראה זכות לעזור לאברך בוגר תומכי תמימים ולקחו לביתו של מאיר גורקוב. בדרך, הצליח המוסר להשיג את פרטיהם של כל החסידים שבעיר.

ר’ צמח, ששמע על כך, התייעץ עם גיסיו ר’ יהודה חיטריק, ור’ שלמה שימונוביץ’, והסכימו ביניהם כי יש לעבור בזריזות לגרוזיה, לשם עדיין לא הגיעה ידו של המוסר הגדול. היה לר’ צמח ממה לחשוש – פעולותיו עבור הישיבות היו מספיקות על מנת לאוסרו.

כחודש-חודשיים לאחר ביקורו של המוסר בעיר, בשבת קודש לפני מנחה, הגיעו נציגי הבולשת לביתו של ר’ צמח לחקירה. באותה שעה ביקרו הרשעים גם אצל החסידים ר’ מאיר גורקוב, ר’ שמואל כצמן, ר’ נחום יצחק פינסון, ר’ אברהם ברוך פבזנר ור’ יהודה חיטריק – על כולם הלשין ד”י הנ”ל.

למרות שבפועל הסתיימו הביקורים ללא מאסרים, נזהרו החסידים מאותו היום והלאה שלא לישון בביתם. במיוחד, לאחר שהתברר כי חוקרי הנ.ק.וו.ד. ביקרו גם אצל שכניהם של חלק מהחסידים, שהלשינו בשמחה כי מדובר על יהודים אדוקים בדתם, שאף מחנכים כך את בניהם. כך היה עד לשושן פורים.

בשושן פורים באותה שנה, חל יום האישה הבינלאומי, שנחגג בעיקר ברוסיה הסובייטית. החסידים, שהיו בטוחים כי ביום זה, בו שותים הגויים לשכרה לא יבואו לבקרם, הרשו לעצמם לישון בבתיהם. באותו הלילה, הגיעו מלאכי החבלה לבתיהם של כל החסידים האמורים לעיל וכולם נאסרו.

במשך למעלה מחודש, ישבו האסירים במאסר. “לא יכולתי אפילו לחלום שיאשרו לי לבקש מהמשפחה מצות לפסח”, סיפר אחר כך ר’ צמח לגיסו ר’ יהודה חיטריק, “שכן לא איפשרו לנו אפילו להודיע להם היכן אנו נמצאים”.

שמעון כצמאן, בנו של ר’ שמואל, היה אז חייל בצבא, וכאשר נודע לו על מאסרו של אביו, לא נח ולא שקט, ושלח מכתבים לכל מוסדות הממשלה בתביעה שיוציאו לחופשי את אביו. אחרי חג הפסח, שוחרר אכן אביו, בעוד שארבעת האחרים וביניהם ר’ צמח נשלחו למחנות עבודה שונים. רק לאחר מספר שנים שוחרר ר’ צמח ממחנה העבודה והתאחד עם משפחתו.

חברא קדישא ליובאוויטש דסמרקנד

כאשר פלשו הגרמנים, בקיץ תש”א, לאורך הגבול המערבי של רוסיה, החלו תושבי רוסיה לברוח מערי הספר לתוך רוסיה. היהודים ברחו בעיקר לערי אסיה התיכונה, יהודים רבים, וביניהם אנ”ש, התיישבו אז בעיירות סמרקנד וטשקנט. הרפתקאות רבות עברו על הגולים, שעברו את שבעת מדורי גיהנום בדרכם לסמרקנד.

הידיעה על התיישבות אנ”ש בסמרקנד וטשקנט הגיעה אל הרבי הריי”צ, שהיה אז כבר בניו יורק. מפני מצב המלחמה היה קשר המכתבים פגום, ולמרות נסיונות ההתעניינות של הרבי במצבם וגורלם, לא היה כמעט קשר בין החסידים בסמרקנד והרבי שישב בברוקלין. הרבי כתב אליהם אמנם מכתבים, אולם לפי הידוע לנו, המכתבים לא הגיעו אליהם.

אנו יודעים אולם כי הרבי ידע על הימצאו של ר’ צמח ומשפחתו בסמרקנד, שכן במכתב אותו כתב דודו הרמ”ל רודשטיין לר’ ישראל ג’יקובסון בערב שבת קודש פ’ פנחס תש”ב, הוא מודיע לו: “זה עתה קבלתי מכתב מארץ הקודש ת”ו מהת’ לייבל כהן, ומבשר טוב כי חתני גיסי הרב ר’ אהרן טומארקין ז”ל, וגם יהודא חיטריק ובני ביתו שלמה וב”ב ואשת צמח וב”ב, ור’ אבא [פליסקין – גיסו של הרב הנ”ל] וזוג’, כולם נמלטו לסמרקנד”.

“בסמרקנד, נפגשנו פנים בפנים עם הרעב”, מתאר ר’  נחום שמריה ששונקין בספרו. “אלפי פליטים נהרו לשם, והשלטונות לא היו מסוגלים לכלכל את כל ההמונים הללו. הם הנהיגו קיצוב קפדני באספקת הלחם, ולכל נפש הוקצב לא יותר מ400 גרם ליום.

הרעב כשלעצמו לא היה עדיין בבחינת סוף פסוק, בגלל חוסר תנאים סניטריים מינימליים, הורעל האויר ונעשה דחוס יותר ויותר, הריחות והצחנות מילאו את החלל, ההמונים לא יכלו להתרחץ ולהתלבש בראוי; והאוכלוסיה הגדולה, בתוספת המוני הפליטים שנהרו לסמרקנד, גרמו למחלות מדבקות – ובעיקר מחלת הטיפוס, אשר הפילה חללים ללא רחם.

אנשים רבים חולים ותשושים, לא יכלו להחזיק מעמד ברעב הנורא, ונפחו את נשמתם. מדי בוקר, כשהיו יוצאים לרחובות קריה נתקלו בגוויות של נפוחי כפן, אשר כוחם לא היה עימם, ומתו מרעב. הגוויות האלו התגוללו כדומן על פני האדמה ואיש לא טרח לקוברם. בין אלה היו גם אשר לא ניספו בגלל הרעב, אלא עקב מחלה קלה שנדבקה לגופם ולא יכלו להתגבר עליה.

בעיר עצמה, היתה קיימת חברא קדישא עירונית של יהודי בוכרה, אך לרגל המצב הנורא שהתהווה, כאשר רבים היו חללי רעב, היה צורך השעה להקים מיד חברא קדישא נוספת, אשר תטפל בהבאת החללים הללו לקבורה.

מי שנטל את התפקיד על שכמו, היה ר’ יהודה לייב לוין שהגיע באותה עת לסמרקנד. הוא ארגן קבוצה של כ-15 מאנ”ש והללו היו עוסקים בכל סידורי הקבורה הרבים: רכישת חלקת האדמה לקבורה, קניית תכריכים, טהרה, איסוף עצים לכיסוי הגוף, איסוף הגופות [שעל מנת כך היה צריך להסתובב מידי ביום בבתי הרפואה בעיר ולשאול האם מת אצלם יהודי], קבורתם והצבת המצבות. ר’ צמח ושני אחיו ר’ שמואל ור’ אליעזר, הצטרפו והיו חלק מהחברא קדישא, בעוד אשתו מצטרפת לנשים שדאגו לחולים, על ידי בישול ארוחות מזינות והבאתם לבתי הרפואה.

בתש”ו, הצליח ר’ צמח לצאת עם העשלונים המפורסמים, כאשר בידיו ניירות מזוייפים כאילו הוא נתין פולני. באמצעות הרכבת הזאת הצליח להגיע למחנות הפליטים בצרפת, משם רצה ליסוע אל הרבי.

חסיד בקובה

בקיץ תש”ח, נסע ר’ צמח לקובה, ומכיון שלא היו לו ניירות הכניסה לארצות הברית, ‘נתקע’ בעיר סנטיגו עד לסוף שנת תש”י. הוא ניסה אמנם לצאת מהמקום שבו לא היה כמעט יהדות, אולם הרבי ראה בכך שליחות. כך כתב הרבי בז’ חשון תש”ט לדודו של ר’ צמח, ר’ משה לייב רודשטיין, ששימש כמזכירו:

“במענה על כתבו אודות ידידי תלמידי הרב צמח שי’, אינני מבין מה היא המהירות לנסוע משם ולבוא למדינה זו, הלא שם יכולים לפעול בעניני תורה וחינוך הטוב, והפלא מה שאינו כותב לי מה שפעל וסידר עד כה בעניני חינוך ועוד, ויודיעני מהמצב בענינים אלו בסאנטיעגא ועד מתי לא תבינו כולכם מה עליכם לפעול בעניני חיזוק התורה בכלל והתעוררות בחינוך הטוב והמועיל, די רצונות און אהבה בשרית וחומרית פון די פעטערס און די מומעס יחיו פארטונקלען דעם ליכטיקן אמת פון דער כוונה רוחנית [=הרצונות והאהבה הבשרית והחומרית של הדודים והדודות יחיו, מטשטשים את האמת הבהירה של הכוונה הרוחנית]”.

מצב היהדות בקובה היה כה קשה, עד כי אפילו רב הקהילה, הרב מאיר רוזנבאום, כתב לרבי הריי”צ מכתב ובו הסביר לו עד כמה קשה יהיה לר’ צמח לפעול במקום. הרבי השיב לו:

“ידוע לי עד כמה שקשה היא עבודת ההשפעה במקומו, עד שבהשקפה ראשונה נדמה לאי אפשר, אשר בעל ציור מחונך להיות חזק בענין שמירת דרכי התורה ומצות בלי שום נטיה על זיז כל שהוא כידידי הרב ר’ צמח שי’ גורעוויטש יוכל למצוא את האותיות הרצויות והדרכים המתאימים להרביץ תורה ולחזק היהדות בסביבה הרחוקה מאתו – לכאורה – בתכלית.

אבל עם זה ברור הדבר, אשר היחס הקרירי המורגש אצל כמה מאחינו בני ישראל יחיו לדברים שבקדושה, הוא רק בהנהגתם החיצוניות, אבל הפנימיות טובה היא אצל כל אחד ואחד ולבו של ישראל ער הוא תמיד לדברים אמיתיים היוצאים מן הלב המלא באהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל”.

ובי”ג ניסן באותה שנה, כתב הרבי לר’ צמח עצמו כשהוא מעודד אותו להמשיך בקובה למרות הקשיים:

“במענה על כתבו, לא ידאג מהתעכבותו במקום שהוא ויוסיף אומץ בעבודתו, וידע נאמנה אשר כל מה שפועלים בעניני יראת שמים, אהבת התורה ובני תורה ואהבת ישראל אין להם שיעור בגודל הפלאת מעלתן, כידוע ההפרש בין זריעה לנטיעה, דזריעה צריכים לזרוע בכל פעם ופעם, ונטיעה אם כי משתהה זמן עד אשר עביד פירות, אבל גידולן בכל שנה ושנה. השי”ת יחזק את בריאותך ובריאות בני ביתך יחיו ויצליחך בכל עניניך”.

רק לאחר כשנה בקובה, אמר הרבי לרמ”ל רודשטיין: “הגיע הזמן להביא את צמח לפה”. ואכן, הוא הגיע לארצות הברית. מיד עם הגיעו, הפך ר’ צמח להיות לאחד החסידים המקושרים ביותר לרבי מלך המשיח שנשיאותו רק החלה. מפני קוצר היריעה רק דוגמא קטנה לגודל התקשרותו: בערב ראש השנה תשי”א, עמד הרבי מלך המשיח כשלוש שעות באוהל הרבי הקודם וקרא פ”נים. במשך כל הזמן הזה ירד במקום גשם שוטף. עם הרבי שהו במקום רק כמנין אנשים, רובם בחורים. האברכים ששהו במקום היו רק מזכירו של הרבי הרב חדקוב, ר’ שלמה אהרן קזרנובסקי, ר’ מוט’ל מענטליק ור’ צמח.

 בשמחת תורה תשי”א, נכנס הרבי לבית הכנסת בסביבות השעה 2:00 בלילה וראה את אלו שעדיין רוקדים, וחילק להם ברכות. את ר’ צמח בירך הרבי בפרנסה.

ר’ צמח מצא עבודה בשחיטת עופות, ועבד שם כעשרים שנה. נלב”ע בח”י תמוז תשס”א,

 

מקורות: אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ, תולדות חב”ד ברוסיה הסובייטית, רשימות דברים, יראת ה’ אוצרו, למען ידעו, בית משיח.