סיפורים על טבעיים לילדים

למרות שאנו מצויים בעידן בו הילדים רגילים להאזין לסיפורים בקלטות וידאו, מלווים באמצעים וויזואליים – סבור הרב לוי גולדשטיין כי מי ש’חי’ את הסיפור, יכול להוות אלטרנטיבה אטרקטיבית לילדים, ואף לנצח במערכה מול המדיה החדשה >> על התוכן הפנימי שצריכים להשחיל בכל סיפור, על ההשפעה העצומה של סיפורים על הילדים, ועל ההצעה של הרבי שילד יספר לחבריו סיפורים, כדי לשפר את הנהגתו >> במהלך הראיון המרתק, הציג לפנינו הרב גודלשטיין הוראות שהעניק הרבי לאביו, מספר הסיפורים הידוע בשם ‘אנקל יוסי’, במהלך יחידות 

הרב לוי גולדשטיין מקראון הייטס, הינו אחד המחנכים הוותיקים והאהובים בשכונת המלך, שעשרות שנים מחנך את ילדי ישראל, ליראת שמים ולהתקשרות לרבי מלך המשיח. לצד עבודתו כמחנך, מנצל הרב גולדשטיין את חוש הסיפור שלו, ומפיק קלטות על פרשיות השבוע וחגים חסידיים. בכך הוא הולך בעקבות אביו, הרה”ח ר’ יוסף גולדשטיין, הידוע בשם ‘אנקל יוסי’, שהיה מספר סיפורים פורץ דרך בעולם החרדי של ארצות הברית.

לספר סיפור - זה אתגר!

לפני שנתחיל לדבר במעלת הסיפור החסידי והשפעתו על הילדים - אבקש לשמוע את דעתך על הטענה שכיום אבד הכלח על מספרי הסיפורים. בעידן בו המסך מרצד שעות ארוכות מול עיניהם של הילדים, ואל מול שפע קלטות הווידאו המציגים את הסיפורים באמצעים וויזואליים מוחשיים - האם שייך בכלל להתחרות בכל השפע הדיגיטלי הזה?

בהחלט כן! מי ש’חי’ את הסיפור, יכול להתחרות בקלטות הווידאו, ולדעתי אף לנצח. אבל כדי להצליח בכך, צריכים להשקיע, והרבה. מי שרוצה לרתק את הילדים לסיפוריו, צריך קודם כל לקרוא את הסיפור היטב, לדעת אותו בעל פה על כל פרטיו (וכפי שהרבי הריי”צ התבטא פעם (ספר השיחות תש”ד ע’ 143), שלספר סיפור - דורש יותר הכנה מאשר למאמר הכי עמוק), ורק אחר–כך לספר אותו, מתוך הלב.

אם מספרים ‘מתוך הספר’, בדרך כלל זה משעמם את הילדים, ואז אתה צודק בהנחת היסוד שלך, שקלטות הוידאו מרתקות יותר. אבל למספר ש’חי’ את הסיפור, יש ייתרון עצום על קלטות הווידאו, בכך שהוא עומד בקשר–עין עם הילדים המאזינים לסיפור, ויכול להתאים את האטמוספירה של הסיפור בדיוק מירבי לרמת הקשב של המאזינים, בכל רגע נתון.

כאשר ‘חיים’ את כל פרטי המעשה - הסיפור מתבטא בעיניו ובתווי פניו של המספר, כמו גם בטון דיבורו שצריך להיות דרמטי בקטעים המתאימים, שמח בחלקים השמחים, ועצוב/מרגש בחלקים המרגשים של הסיפור.

‘מספר סיפורים’ כזה היה המלמד של הרבי הריי”צ, ר’ יקותיאל. לא פלא, שאחד העונשים הגדולים ביותר בכיתתו, היה… לעמוד מאחוריו בשעת הסיפור (כך סיפר הרבי הריי”צ בספר השיחות ת”ש ע’ 161). שכן מי שעמד מאחוריו, הפסיד את חוויית הסיפור שהייתה נשקפת מפניו ותנועותיו. הרבי הריי”צ מתאר בזיכרונותיו כיצד כל ילדי כיתתו, גם הלא טובים שבהם, היו אוהבים את המלמד ר’ יקותיאל בשל המעשיות היפות שאותן היה מספר. כשרצו הוריו לצאת לנסיעה של מספר ימים, בכה הילד יוסף יצחק ולא רצה לנסוע, עד שאביו הרגיע אותו שאחד מן החסידים שנוסע איתם, ר’ שניאור, יספר לו אף הוא סיפורים בזמן הנסיעה (ספר המאמרים תשי”א ע’ 299).

מטרת הסיפור: מידות טובות

בימינו, כאשר על המדף נמצאים כל כך הרבה ספרים, עם מאות ואלפי סיפורים - איך בוחרים סיפור טוב, שיותיר חותם על הילדים?

מבחינה יהודית–חסידית, המדד לסיפור טוב אינו רמת המתח והדרמה שבו, אלא בעיקר - ה’בכן’, המוסר–השכל שהשומעים יפיקו מהסיפור. באחת משיחותיו (שיחות קודש תש”מ ח”ג ע’ 920) מדגיש הרבי, כי המטרה בסיפור היא לא רק ההיסטוריה שבו או ההנאה מקריאת סיפור יפה. סיפור חסידי אמור להביא למעשה בפועל. הסיפור הוא חי, ונועד לעזור לנו לחיות בצורה שתשנה את המעשה בפועל.

ואם כלפי מבוגרים כן הוא הדבר, קל וחומר כאשר מדובר על ילדים, חיילי צבאות ה’, שעליהם משפיע הסיפור עשרות מונים.

אבי, הרה”ח ר’ יוסף גולדשטיין הידוע בכינויו ‘אנקל יוסי’, היה משתדל מאוד לבחור סיפורים שמעוררים למידות טובות, ולא זו בלבד, הוא אף היה מדגיש את המידות הטובות שוב ושוב לאורך הסיפור. כך שגם אם הילד לא זכר כעבור זמן את הסיפור עצמו, הוא לא היה יכול לשכוח את המידה הטובה שלמד מאותו סיפור.

כאשר אבי נכנס עם התקליטור הראשון שלו ליחידות אצל הרבי (ראה במסגרת היחידות במילואה) - באחד מציורי התקליטור ראו את אברהם אבינו בילדותו מביט בשמש ובירח, וציור הירח היה בחצי עיגול, אל מול השמש. העיר על כך הרבי, בניגון של מאמר (!): “לעולם לא ראתה שמש פגימתה של הלבנה” (והמשיך הרבי:) “כפי שידוע הביאור בזה, כדי שלא תתבייש הלבנה, כאשר השמש תביט ותראה את הביזיון של הלבנה שהולכת וקטנה. וכפי שרואים זאת במוחש, שהצד החשוך של הלבנה לעולם אינו נראה כלפי השמש”. אבי ניסה להציע שיצייר את הלבנה בשלימותה, אך אז אמר לו הרבי: “אדרבא, על ידי זה יכולים ללמוד מידות טובות, שלא לבייש פני חברו”. זאת אומרת, שהמטרה של הקניית מידות טובות צריכה להיות חדורה לא רק בסיפור עצמו, אלא אפילו בתמונות המודפסות על התקליטור.

כאשר התחלתי להקליט סיפורים מתוך זכרונותיו של הרבי הריי”צ, פתאום שמתי לב עד כמה השקיע הרבי הריי”צ בהקניית המידות הטובות דרך הסיפורים והזכרונות - עד כדי כך, שלפעמים המידות טובות תופסות יותר נפח מהמעשייה עצמה! בזכרונות הרבי הריי”צ יש ריבוי עצום של השקפה חסידית, איך צריכים להביט על יהודי, מהי אהבת התורה ואהבת ישראל. זה פשוט נוזל מכל שורה!

לפרט כמה שיותר, אך לא להמציא…

יש לפעמים בספרי הזכרונות של חסידים מהדור הקודם, סיפורים מרתקים, אך כותב הסיפור לא ניחן בכשרון תיאור וכתיבה, והעלה על הכתב ‘סיפור יבש’… עד כמה ניתן להוסיף וליפות את הסיפור, כדי למשוך את הילדים לתוכן הסיפור?

זו שאלה מאתגרת. מכיוון שבאופן כללי יש מעלה גדולה בסיפור ותיאור כל פרטי הדברים שאירעו מסביב לסיפור עצמו, וכפי שהרבי הסביר פעם מדוע הרבי הריי”צ מאריך כל כך בתיאוריו עד לפרטי פרטים - מכיוון שדווקא כך מביאים את שומע הסיפור אל ‘תוך’ הסיפור, עד שהוא ממש ‘יחיה’ את הסיפור. כאילו הוא נמצא במקום ובזמן בו מתרחש הסיפור.

מצד שני, מכיוון שרוב סיפורי הצדיקים אירעו לפני שנים רבות, במקומות וזמנים שכל כך רחוקים מהווי החיים המודרני של היום - קשה מאוד לדייק כאשר מוסיפים תיאורים שלא כתובים במקור הסיפור. ובעייה נוספת: לפעמים מגזימים כל כך עם התיאורים הצדדיים, עד שמאבדים את המסר העיקרי של הסיפור…

לכן, לדעתי, כאשר מדובר על סיפורים ששמענו מרבותינו נשיאינו, הרי כל מילה מקודשת ועלינו להחמיר מאוד עד הקצה האחרון, ולא להוסיף תיאורים, אלא במקומות המוכרחים ביותר. באופן אישי, כאשר הוצאתי את סדרת הקלטות ‘אשרינו’, בהם סיפורי הרבי הריי”צ שנדפסו ב’התמים’ - לא העזתי לשנות מילה אחת מתיאורים של הרבי הריי”צ. קראתי אות באות, בלי להוסיף ובלי לגרוע.

- זאת בהתאם לדבריו של הרבי הריי”צ עצמו (ספר השיחות תש”י, ע’ 165), שסיפר כי אחת מההדרכות שקיבל מאביו, הייתה, שכפי שחסידים לדורותיהם דייקו בשמירת לשון הרב במאמר חסידות - כך גם צריכים להשקיע בשמירת לשון הרב בסיפור, שיהיה מדוייק כלשון הרב, לכל פרטיו ודקדוקיו.

אבל כאשר מקור הסיפור הוא בזיכרונותיהם של חסידים בני דורנו, לעניות דעתי אם יש צורך להוסיף וליפות פרטים מסויימים בסיפור כדי לעורר את התעניינות השומעים/הקוראים, אפשרי בהחלט, תוך שמירת הסגנון החסידי, וזהירות שלא להפריז בתיאורים כנ”ל.

ומה עם המצאת סיפורים, שלא היו ולא נבראו, אך מכילים תוכן של מידות טובות ויראת שמים, האם המטרה יכולה לקדש את האמצעים?

במסגרת עבודתי הכפולה, כמחנך ומספר סיפורים, הזדמן לי להתייעץ רבות עם מזכירו האישי של הרבי, איש החינוך הידוע הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב. הוא היה מסור מאוד לענייני חינוך, ולמרות עיסוקיו הרבים, מעולם לא אמר ‘אין לי זמן’, כאשר הגעתי אליו בשאלות חינוכיות.

פעם אמרתי לו שבתור מלמד, לפעמים אני ממציא לילדים סיפורים על מעשיות שקרו כביכול עם ילדים, ומכילים בתוכם תוכן של מידות טובות. לא הרגשתי בנוח עם זה, לאחר שראיתי את שיחת הרבי (שיחות קודש תשמ”א, חלק א’ עמ’ 246), שלא לספר לילדים ‘סיפורי סבתא’, אלא סיפורים שלקוחים מהתורה או סיפורים אמיתיים אודות צדיקים.

הרב חדקוב הביע דעתו, שגדרם של ‘סיפורי סבתא’ הוא, שאין בהם שום תוכן אמיתי, כך שהסיפור שקר והמסר שקר. אבל כאשר יש בסיפור מידה טובה, הרי המידה הטובה והמסר הוא אמיתי.

אפשר להבין זאת גם מהוראת הרבי שיש ללמד בדרך סיפור, והרי כאשר באים ללמוד גמרא, וכל דבר עיוני, ורוצים להופכו לסיפור, הרי הלכה למעשה ממציאים כאן סיפור… אלא ברור שכל עוד התוכן הוא אמיתי, אפשר לעטוף אותו בעטיפה סיפורית, גם אם לא הייתה ולא נבראה.

והרי מעשה רב: בכמה וכמה ספרים שיצאו לאור מטעם קה”ת, כולל בשנים הראשונות שרוב ענייני הדפוס היו עוברים את הגהתו של הרבי, לפחות באופן כללי - כמו ‘שיחות לנוער’ ו’ספרנו’, יש כמה סיפורים (שנראים) בדויים.

יחד עם זאת, כמובן וגם פשוט, שלא ממציאים את הסיפורים ‘על חשבון’ צדיקים כאלה ואחרים. חלילה ממחשבה כזאת! כוונתי היא רק להמציא סיפור עם שמות של ילדים בדויים, חיים ובערל, וכיוצא בזה, שגם הילדים יכולים להבין שמדובר בסיפור בדוי, ורק מתכוונים להעביר דרכו מסר אמיתי.

מעלתם של סיפורי חסידים

עד כמה הסיפור החסידי תופס מקום ב’דרכי החסידות’?

רבותינו הקדושים הפליאו רבות במעלתו וחשיבותו של הסיפור החסידי. באחת מאגרותיו (חי”ח ע’ ב) מספר הרבי, כי מייסד החסידות, הבעל שם טוב הקדוש, היה רגיל לנסוע בעיירות, לאסוף סביבו יהודים פשוטים, אנשים נשים וילדים, ולספר להם סיפורים שיעוררו את ליבם ליראת שמים.

מסופר, שכאשר אדמו”ר הזקן היה צריך להכניס את בנו הגדול - אדמו”ר האמצעי ל’חדר’, בחר למלמד אחד מתלמידי המגיד ממעזריטש, והנחה אותו כיצד עליו לחנך: “ראשית דבר תקבע בלבבו יראת ה׳ ואהבתו יתברך על ידי ספורי התורה בקדושה ובלהט שלהבת רשפי אש שיוקבעו הספורים בלבבו מתוך אמונה בבורא יחיד אדון עולמים יתברך ויתעלה שלמעלה מעלה מכל תפיסא בשכל והשגה”.

הרבי הריי”צ הדגיש מאד את ענין הסיפורים, ואף חיבר את ספר הזכרונות, ספר המעורר את לב כל הקורא בו להוסיף במידות טובות ומחדיר בו האמונה הפשוטה של היהודים של ‘פעם’. במקומות רבים מתאר הרבי הריי”צ כיצד אהב בתור ילד להתחכך בין זקני החסידים ולשמוע את סיפוריהם. הרבי מדגיש אפילו את הפרטים הקטנים שבסיפור ואת חשיבות תיאור הסביבה שבה התרחש המאורע, בסדר ובמתינות.

“בימים שבהם למדתי ב’חדר’ היה סדר מסודר לכל המלמדים לספר סיפורים לילדים מדי פעם”, סיפר הרבי הריי”צ בהזדמנות אחרת (ספר המאמרים תשי”א ע’ 173), שבה תיאר כיצד אהבו כולם גם את המלמד ר’ ניסן בשל כושר הסיפור שלו.

באחת מאגרותיו (חכ”א ע’ קיא) הסביר הרבי, שהסיבה שספר בראשית קדם לספר שמות היא משום שספר בראשית מלא בסיפורי צדיקים… ובשיחה אחרת (תשמ”ח ח”ג ע’ 307) הדגיש, שזהו הסדר בחינוך ילדים. כאשר הילד עוד לא הגיע ל’בן חמש למקרא’, הלימוד העיקרי עימו הוא על ידי סיפורים ומדרשים, שעימם ניתן לפעול ‘עולם ומלואו’ בחינוכם. באגרת אחרת (ח”ו ע’ קנא) כותב הרבי שכאשר רוצים להרגיל ילדים בדרכי החסידות והנהגותיה - הרי הסיפורים מחיי רבותינו הקדושים, מתוך התוועדות, מנעימים עליהם את ההנהגות החדשות.

ללמד בסגנון סיפורי

כאחד שעובד בשדה החינוך שנים רבות, ובמקביל גם מספר סיפורים - אתה רואה נקודות מפגש בין שני התחומים הללו?

קודם כל, תפקידו של מחנך אינו רק להקנות חומר לימודי, אלא בעיקר לחנך את הילדים לאהבת התורה ומידות טובות, מתוך חיות חסידית. את כל זה משיגים באמצעות סיפורים, הרבה יותר מאשר באמצעות חומרי הלימוד.

גם ידוע, שסיפורי חסידים בתחילת השיעור הם סגולה לעורר את חשק התלמידים ללימוד. כפי שסיפר הרבי הריי”צ, שכאשר הרשב”ץ הגיע לליובאוויטש כדי ללמדו, הרי ההדרכה הראשונה שקיבל מהרבי הרש”ב הייתה בחשיבות הסיפורים לפני הלימוד: “אני זוכר מה שהסבא אמר לאבי, כאשר אבי היה צריך להביאנו אל ר’ שלום המלמד: ‘האוכל שנותן כח, הוא הלחם, וזהו עיקר הסעודה. בכדי לגרות שירצו לאכול, לוקחים לפני האכילה דבר המעורר. כך גם בלחמה של תורה, שזקוקים לדבר המגרה, וזהו [על ידי] סיפורים מסויימים”.

מה שרבים לא יודעים, שלשיטתו של הרבי יש להעביר גם נושאים לימודיים בסגנון של סיפור, והרבי מוכיח את זה מהתורה עצמה, שכל הוראות התורה נאמרו בלשון של סיפור (התוועדויות תשמ”ה, חלק ד’, ע’ 2302)!

השיטה הזאת פותרת את שתי הבעיות המרכזיות שעומדות בפני המחנכים בימינו: א. כיצד מגרים את ההתעניינות של הילדים, שיהיה מעניין אותם ללמוד? ב. מה עושים עם ילדים חסרי ביטחון עצמי, שלא מאמינים ביכולת שלהם להבין נושאים קשים? אומר הרבי, שכאשר משתמשים בסגנון של סיפור, הרי זה מסלק את החשש של הילד שלא יצליח בלימודים, שהרי זה סיפור… ובאותה הזדמנות יוצרים התעניינות גדולה אצל הילדים, שמסוקרנים לשמוע את המשך הסיפור…

הרבי הוסיף גם, שכאשר מדברים עם הילד על דברים שאינם נראים לו כמו לימוד עצמו, יכולים להחדיר בו יותר מאשר הוא מקבל בתלמוד תורה או בבית הספר כאשר המטרה הרשמית היא לימוד. בהתאם לכך, הציע הרבי, שכאשר מקיימים לימודים בימי החופשה - יעבירו חלק גדול מהחומר הלימודי בצורת סיפור, אך התוכן יהיה תוכן חסידי (מה שהתקבל היום בקעמפים רבים, שחוברות הלימוד שלהם נראים כמו סיפור בהמשכים, אך מכילים תכנים עמוקים ביותר).

לצד המרת החומר הלימודי לסיפור, הרבי התייחס לסיפור כאל לימוד ממש, והורה לבחון את הקטנים על הסיפור - לבדוק אם הם יודעים אותו, ויותר מכך האם הם יודעים לספר אותו, ולהסביר להם את מוסר ההשכל במקרה שלא הבינו.

מלבד המוטיבציה ללמידה, יש לסיפור גם השפעה רגשית גדולה הרבה יותר על הילד, ואפשר לנצל זאת כדי לפעול על הילד גם בדברים שנוגעים לליבו. למשל - מלמד אותנו הרבי - כאשר ילד מלא תלונות על מצבו - צריכים לספר לו סיפור על מאורעות שאירעו עם בני ישראל (או עם יהודי אחד) בדורות קודמים, שבהם רואים שגם ענינים שנראו בתחילה כבלתי–רצויים, נתגלה בסופו של דבר שהיו לטובה, ועד שהודו להקב״ה על זה.

ההשפעה הברוכה של הסיפור אינה רק על שומע הסיפור - כי אם גם על המספר. לאמא שבנה לא התנהג כיאות וחיפשה עצות כיצד לגרום לו שיפור בהתנהגותו, הציע הרבי במכתבו (חי”ב ע’ שלה): להשתדל למצוא לילד עסקנות בין ילדים קטנים ממנו, שעימם ילמד לימודי קודש ויספר להם סיפורים.

סיפורים על טבעיים לילדים

הרבי הריי”צ סיפר, כי כאשר בנותיו היו ילדות קטנות היה להם מלמד שלא רצה להיכנס עימם לנושאים שאינם על פי שכל, ולכן התחמק מללמד אותם על סיפורי ניסים ונפלאות על טבעיים.

כאשר שמע על כך אביו, אדמו”ר הרש”ב, קרא למלמד ואמר לו: “צריכים להתחיל דווקא עם אמונה וקבלת עול ולא על פי שכל. גם את העניינים המובנים בשכל צריכים לעשות בקבלת עול. וכך הוא גם בענין החינוך: צריכים לספר לילדים עניני מופתים, שהם למעלה מהשכל, זה מחזק אותם באמונה. והטענות שאין זה סדר, ולאיזה צורך צריכים להתחיל עם עניינים שמבהילים את הרעיון וכדומה, מגיעות מהמלך זקן וכסיל” (לקוטי שיחות חי”ט ע’ 91)…

למעשה, במקורותינו מופיעה הטענה הזו בעוד מעשיה - הלו היא רשימת שמעון הכופר (משכיל ידוע שבא לחצר אדמו”ר הזקן במטרה לנסות ולהתנגח בחסידי חב”ד), בה מתואר כיצד נכנס לאדמו”ר הזקן ו’הסביר’ לו כי הוא לא מסביר לילדים את הפסוק ‘ויחרד יצחק חרדה גדולה’ לפי פירוש רש”י שראה גיהנום פתוחה מתחתיו, שכן אין להלאות את מוחות התינוקות הרופפים בסיפורי אגדות - בפרט לא בסיפורי אגדות מפחידים, שהתינוק לא יכול באמת להבין אותם. החשש למוח התינוק הרופף התברר כסימן לאמונתו הרופפת של המשכיל…

 

•

היחידות של “אנקל יוסי”

ר’ יוסף גולדשטיין הוציא מהמעטפה ארבע ציורים של ר’ זלמן קליינמן, הציג אותן על שולחנו הטהור, ואמר לרבי: ברצוני שהרבי יראה את הציורים שהכנתי עבור הקלטות שאני עומד להוציא אי”ה בקרוב.

הרבי הסתכל רגעים ארוכים על התמונות, כשעיניו הק’ משוטטות אנה ואנה בכל פינות התמונות, ואחר שאל: זה בשביל העטיפה של הקלטת? ר”י ענה בחיוב. ושאל הרבי: האם כל התמונות יהיו על העטיפה?

בשולי התמונה נרשם להקטין ב–50%. ואמר הרבי: הם הרי יקטינו את זה.

ואחר–כך הוסיף: “איך בין מציע: א) וויבאַלד אַז זיי וועלן דאָך פאַרקלענערן די תמונות, איז אַ גלייכע זאַך צו מוסיף זיין באַזונדערע תמונות אַזעלכע, גרויסע און שיינע, פאַר די תלמידים און מורים; ב) עס וואָלט געווען אַ גלייכע זאַך צו מוסיף זיין דעם תוכן פונעם סיפור בקיצור, ג) און להוסיף מראי–מקומות פון די מקורות פון די סיפורים, כדי אַז דער מורה זאָל קענען מעיין זיין ווייטער” [= הנני מציע, א) מכיוון שהם הרי יקטינו את התמונות, הרי נכון מאוד להוסיף תמונות אחרות דומות, גדולות ויפות, עבור התלמידים והמורים. ב) היה ראוי להוסיף את התוכן של הסיפור בקיצור, ו–ג) להוסיף מראי מקומות של הסיפורים, כדי שהמורה יוכל לעיין הלאה].

אחר–כך הצביע ר”י על התמונה של “אברהם הקטן”, ואמר שתוכנו של הסיפור הוא מה שאמרו רז”ל בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו. הרבי הסתכל על התמונה רגעים ארוכים, והבחין שאברהם, בן השלש היה חבוש בגארטל. חייך ואמר: “צו דריי יאָר האָט מען אים שוין אָנגעטאָן אַ גאַרטל?!” [=בהיותו בן שלש כבר חבשו לו אבנט?] וצחק בפנים מאירות, ובירך על זה הצלחה ובשורות טובות.

ר”י לקח את התמונות מעל השולחן לפי הסדר שהיו מונחות שם, והתמונה של “אברהם הקטן” היתה העליונה, והחל ליסוג אחור. כל המשפחה יצאו מהחדר הק’, ור’ יוסף היה כמעט בחוץ, כשלפתע פתח הרבי במאמר רז”ל בקשר וביחס לתמונה הנ”ל ובניגון של מאמר [כמובן שמיד החזיר ר”י את התמונות על השולחן]:

“לעולם לא ראתה שמש פגימתה של הלבנה” (והמשיך הרבי:) “ווי עס איז ידוע דער ביאור אויף דערויף, כדי שלא תתבייש הלבנה, כדי אַז די לבנה זאָל זיך נישט פאַרשעמען, בשעת די זון וועט אַ קוק טאָן און זען די שאַנדע פון דער לבנה, ווי זי איז פאַרקלענערט געוואָרן. און ווי מיר זען דאָס במוחש, אַז דער טונקעלער חלק פון דער לבנה זעט זיך קיינמאָל נישט פאַר דער חמה [= כפי שידוע הביאור בזה, כדי שלא תתבייש הלבנה, כאשר השמש תביט ותראה את הביזיון של הלבנה שהולכת וקטנה. וכפי שרואים זאת במוחש, שהצד החשוך של הלבנה לעולם אינו נראה כלפי השמש] (ע”כ בניגון מאמר). והצביע כ”ק אד”ש על התמונה באצבעו הק’, ואח”כ לקח עיפרון בידו הק’ ורשם רשימה קטנה על השמש שעל התמונה.

ר’ יוסף הבחין שהרבי מחפש פיסת נייר לכתוב עליה, והושיט את אחת התמונות כדי שיכתוב עליה, אבל לפני שהספיק להגיש את התמונה, לקח הרבי פיסת נייר מעל שולחנו הק’, וצייר ציור של הלבנה עם קרניים. ואמר הרבי, שבתמונה הקרניים הם מול השמש, וזה אינו נכון, אלא - כנ”ל במדרש - צריכים להפוך את מצב הקרניים שלא יהיו מול השמש, שהרי זה בלתי אפשרי הן מצד האסטרונומיה, ובפרט לפי דברי רז”ל הנ”ל. ואחר–כך לקח הרבי עוד פעם את הנייר, וצייר שוב את קרני הלבנה כפי שצריכים להיות.

שאל ר’ יוסף: אולי כדאי לעשות סיהרא באשלמותא (לבנה שלימה)? ואמר הרבי: אדרבא, על ידי זה יכולים ללמוד מידות טובות, שלא לבייש פני חברו.

ושאל עוד: אבל בשעה שראה אברהם את הלבנה, לא היה השמש באויר הרקיע. ועל כך השיב הרבי: א) הרי בתמונה - הן השמש והן הירח ביחד; ב) הרי בכל אופן שיהי’, הרי אי אפשר שיהיו הקרניים מול השמש!

אחר–כך אמר הרבי שיציין מראי מקומות על כל התמונות, והראה הרבי בידו הק’ על התמונה הנ”ל ואמר: דאָס איז מדרש ילקוט, און מען זאָל אונטערזוכן די אַנדערע מראי–מקומות [= זהו מדרש ילקוט, ושיחפשו את שאר מראי המקומות], כדי להקל על המעיין.

אחר–כך הסתכל הרבי על תמונה אחרת, של הסיפור על שני הקולות, של היצר–טוב ויצר–הרע, ושאל: “וואָס איז דאָס” [=מה זה]? ואמר ר”י בקיצור: עס איז שבת און ס’איז דאָ אַ מטבע און זי וויל דאָס אויפהויבן, דער יצר הרע זאָגט “יע” און דער יצר טוב זאָגט “ניין” [= מדובר על שבת, וישנה מטבע, והיא רוצה להרים את זה. היצר הרע אומר כן, והיצר טוב אומר לא].

ואמר אד”ש: זאָל מען אויסזוכן דעם מראה–מקום פון דעם מקור, פון וואַנעט ס’שטאַמט [= שיחפשו את המראה מקום למקור הדבר].

אח”כ, הושיט ר’ יוסף את ידו לקחת את הנייר (שעליו צייר הרבי הלבנה) מידו הק’, וכנראה הרגיש הרבי שזה יקר בעיניו, וכמעט שנתן לי. אמנם, כאשר ראה בצדו השני של הנייר שרשום עליו רשימת הנכנסים ליחידות באותו לילה - צחק והניח את הנייר על השולחן.

•

 

אסיים את הראיון עם סיפור שממחיש עד כמה גדול כוחם של סיפורים עם מסרים של יראת שמים:

משפחה יהודית שהתגוררו בעיר ללא קהילה יהודית, הזדמנו פעם לשכונה דתית בעיר אחרת, וראו בחנות את אחת הקלטות של אבי, “אנקול יוסי”. הבעל הראה את הקלטת לאשתו, ואמר שנראה לו שהילדה שלהם תאהב את זה, וכדאי לקנות את הקלטת. הם לא תיארו לעצמם עד כמה בתם תאהב את זה… כמה ימים אחר–כך התקשרה האשה לאבי, ואמרה שבתה מקשיבה לקלטות כל הזמן, והיא מאוד מעוניינת לדעת מיהו זה ואיזהו אשר מצליח לרתק כך את בתה…

אבי שוחח איתה, והתברר שהם רחוקים מאוד מקיום תורה ומצוות. הוא עמד עמם בקשר, ולאט לאט הצליח לקרבם ליהדות. ההורים התחילו לשמור שבת, כשרות ועוד. וכל הבית השתנה. אותה בת, שהייתה מרותקת לקלטות, הייתה מרותקת עוד יותר לשמוע מאבי בטלפון על המצוות השונות. הוא סידר ששלוחים יגיעו אליהם ללמד אותה שיעורי יהדות, והיא התקדמה בצעדי ענק, עד שכאשר הגיעה לגיל 18 היא באה לניו–יורק ונרשמה לסמינר חסידי ללימודי היהדות.

וכל זה פעולה של תקליט אחד!

ניתן להשיג קלטות של אנקל יוסי ושל הרב לוי גולדשטיין, באתר: CHINUCHTIME.COM