משה מרדכי רוזנבלום

המנצח, המלחין והמעבד ר’ משה מרדכי רוזנבלום, המוכר בכינויו “מונה”, מספר בשיחה מיוחדת ל’בית משיח’ על ילדותו (“אמי נתנה לי אקורדיון לידיים בגיל ארבע וחצי”), על ייחודיותם של ניגוני חב”ד (“בכל פעם שאני שומע את הניגונים של האלטער רבי, אני חש כמי שנתקל בהם לראשונה”), על הפקת דיסקים של ניגוני חב”ד (“עבודת נמלים, קשה להעביר את הרגש לכלים”) וגם: על הקשר המשפחתי לאדמו”ר הזקן • המנצח של י”ט כסלו

ביום חמישי השבוע, י”ט בכסלו, החל מהשעה 19:00 בערב ועד לשעות הקטנות של הלילה, יעמוד ר’ מונה (משה מרדכי) רוזנבלום על הבמה בצידו המזרחי של בית–הכנסת המרכזי ‘בית מנחם’ בכפר חב”ד. בידו הימנית יניף את שרביט המנצחים וישלהב את הנגנים ובאמצעותם את קהל האלפים כולו. השמחה תרקיע שחקים וצמרמורת של התרגשות תעבור בכל גופו. נכון, המחזה הזה כבר היה בשנה שעברה. כן, גם לפני שנתיים. אבל אין מה שימנע מהאווירה המיוחדת, הערטילאית משהו, לעצור את ההתרגשות הרבה שתאחז בו, כאילו זו לו הפעם הראשונה שהוא נתקל במחזה המיוחד הזה.

ר’ מונה, 62, הוא אחת מאושיות המוזיקה החסידית. יהודי צנוע, המקדיש שעות ניכרות מיומו ללימוד התורה הקדושה. זר כי יפגוש בו, לא יאמין כי מדובר באדם שחתום על השלאגרים הגדולים ביותר במוסיקה החסידית, לצד עשרות דיסקים משובחים. במקביל לעבודתו בתחום המוזיקה ולזמן שהוא מקדיש לתורה ולתפילה, הוא מגיש בכל ערב שבת תוכנית מיוחדת ברדיו החרדי ‘קול ברמה’, שלה מאות אלפי מאזינים המבקשים להיכנס לאווירת השבת עם הסיפורים וה’ווארטים’ השגורים על לשונו, לצד מוזיקה שמחה ותוססת.

ראיון עם מונה הוא ראיון שונה. מסוג אחר. לא שגרתי. זו למעשה מעין התוועדות או שיחה תורנית. בין רצף דבריו ניתן לגלות עוד פרטים ולקבל תשובות לשאלות.

ראשית כל, כדי להפשיר את האווירה, ביקשנו לשמוע ממנו כיצד הכל התחיל. “אמי עליה השלום הייתה זו ש’דחפה’ אותי לעולם הנגינה”, הוא נזכר בערגה. “היא פשוט נתנה לי אקורדיון לידיים, היה זה אקורדיון קטן עם ששה בסים, כדי להעסיק את הילד שלה שהיה בגיל ארבע שנים. מאז, הצלילים מאד משכו אותי”. למרות זאת, הוא לא הסכים בקלות ללמוד את מלאכת הנגינה. “היא סיפרה לי לימים שלא רציתי ללמוד ולכן נשלחתי אל מורים למוזיקה שאמרו להורי: ‘יש לכם ילד נפלא’”…

בגיל חמש וחצי הוא למד נגינה על פסנתר, גיטרה וכלי נשיפה “בקונסרבטוריון אנזאגי ברמת גן שהתחיל אז. למדתי אקורדיון אצל מורה במשך כמה חודשים”. עם השנים הגיעה הפריצה הגדולה, והשאר - היסטוריה.

רוזנבלום השתתף באינספור אירועים בחייו, למרות זאת - ואולי בגלל זאת - הוא מסתכל על התוועדות י”ט כסלו המרכזית כעל אירוע שאסור לו להחמיץ. כדרכו, הוא מביא סיפור חסידי כדי להמחיש כיצד, מהזווית שלו, יש להסתכל על ההתוועדות הגדולה. “היה לי קשר הדוק עם האדמו”ר הקודם מנדבורנה, ר’ יעקב–יששכר–דב–בער זצ”ל, שנפטר לפני כשנה וחצי. הוא אמר פעם כי ידוע שמאז נחרב בית המקדש ואין לנו אפשרות להקריב קורבנות, הרי ‘כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה’, ולכן כאשר אנחנו עוסקים בנושא זה, כאילו הקרבנו עולה. חז”ל גם אומרים על הפסוק ‘ונשלמה פרים שפתינו’ כי אמירת הקרבנות חשובה לפני הקב”ה כאילו הקרבנו אותם, יש סידורים עם הנוסח ‘יהי רצון שתהא אמירה זו חשובה לפניך כאילו הקרבנו’ ועוד כיוצא בזה. הצד השווה שבכולם היא שזה רק בכאילו. לא באמת הקרבה, אלא תחליף. ואמר הרבי מנדבורנה שהיום יש עבודה אחת ויחידה שנותרה לנו באמת, לא כתחליף, והיא עבודת השירה והשמחה. ההתחברות לקדוש ברוך הוא באמצעותה. את זה, אני הולך לבטא בהתוועדות המסורתית של י”ט כסלו, כמיטב המסורת החב”דית ועם מקהלה גדולה. להתחבר בשעות מיוחדות אלו לרבון העולמים באמצעות השמחה והניגונים החב”דיים הכל–כך מרטיטים”.

המנצח האגדי מספר ל’בית משיח’: “באופן אישי אני מחובר לי”ט כסלו, כיוון שלמרות שגדלתי בבית של חסידי גור, הרי שרעייתי היא צאצא, דור עשירי, ל’בעל התניא’. מנחה החגיגה, הרב דובל’ה הלפרין, הנו בן–דודה של רעייתי וזכיתי שילדיי הינם חלק מה’צאצאים’ וחלקם אף כתובים ב’ספר הצאצאים’”.

האם אתה חש משהו מיוחד באירוע הזה, יותר מאשר סתם הופעה רגילה?

הוא צוחק. “אף הופעה אינה רגילה. אני מתחבר לכל אחת מהן. אבל אומר לך את האמת: בהתוועדות המסורתית הגדולה הזו אני מרגיש באוויר משהו ייחודי. עצם העובדה שמדובר בכינוס של יהודים שמתחברים בצוותא כדי לשיר ולהודות לקב”ה, זה כבר דבר שמרגש. בוודאי ובוודאי כאשר השמחה היא באמצעות ניגונים קדושים והאירוע שאותו חוגגים. ניקח לדוגמה את ה’ד’ בבות’, אותו חיבר אדמו”ר הזקן. זה ניגון מיוחד שאינו מושר בזמנים רגילים ואין לי את היכולת להסביר במילים גשמיות מה הניגון הזה מחולל. תווים כאלו, שהגיעו מפי אדם קדוש, מחוללים זעזוע נפשי פנימי. אין ספק שמי ששר או שומע את הניגון הזה, על אחת כמה וכמה בהתוועדות זו, נמצא באותם רגעים בתוך כור היתוך של התרוממות, של חזרה בתשובה”, מתאר מונה ברגש רב.

יש ניגונים נוספים שהוא מלא תשבחות עליהם. “כששרים את ‘א–לי אתה’ של אדמו”ר הזקן, או את ‘צמאה לך נפשי’, בשרי נעשה חידודין חידודין. אלו קטעים מרגשים מאוד, שאינני יכול להסבירם. בכל פעם מחדש כשאני שומע יהודים שרים את הניגונים הללו, בכל מקום, יש בי התרגשות גדולה מאוד. כך גם כששרים את ה’פדה בשלום’, בייחוד בקטע השמח, כשכולם נכנסים למין אקסטזה, והשירה וההתלהבות הולכות וגוברות. אלו רגעים מצמררים”, אומר מונה ומגלה את אשר על ליבו.

הניגונים של אדמו”ר הזקן מעלים לפסגות

כמנהגו, הוא מתפלפל, כאילו בינו לבין עצמו, על הנושא שעליו דיבר כרגע. “מצד אחד, היות ואנחנו מחוברים לאידישקייט ולחסידות, אז לכאורה מה ההתלהבות? הרי אני אומר כל יום ‘מודה אני’, מתפלל, מקבל עול מלכות שמים, אז מה ה’עסק’ הגדול בלשמוע ניגון? אבל למרות זאת”, מושך מונה את המילה “זאת” במנגינת לימודית, כאילו היה באמצע ליבון סוגיה בגמרא - מי שמאזין לתוכניתו מבין - אני לא התרגלתי לניגונים של האלטער רבי. בכל פעם שאני שומע אותם, כמו אני נתקל בהם לראשונה. בנוסף, הנקודה היא שלא רק אני, יהודי חרדי, מתלהב מהם, אלא גם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. אני רואה אותם באים לחגיגה, ולכאורה - מה להם ולהתלהבות? אבל בכל פעם שאני מביט בשמחה שלהם כתוצאה מהניגונים החסידיים - אני יוצא מדעתי; אני רואה איך שהם רוקדים ומתעלים וזה כובש אותי. לפעמים, זה יכול להסתיים כמו שפחה על הים, שגם אחרי ההתגלות נשארה שפחה, אבל לעיתים משפחה נהיים גביר. גם זה קורה.

“בעצם, ברור שלכך זה מוביל, כי הרי אין דבר שאין לו השפעה”. הוא שב וחוזר בהתלהבות על דבריו. “כשאני רואה איך שאנשים כאלו מתחברים ומתעלים, מאבדים את כל הנגיעות העצמיות שלהם ומחוברים כמו צדיקים גדולים לאביהם שבשמים באותם רגעים, זה משהו אלוקי. אני יכול לומר לך בפירוש שדברים כאלו לא ראיתי מעולם במקומות אחרים. לדעתי, יש כאן כמה מרכיבים שמובילים לכך: בראש ובראשונה הניגונים עצמם, אבל ניגון הרי צריך את הסביבה שלו, את העת הנכונה, וההתוועדות הזו, ביום הזכאי י”ט כסלו, היא העת הנכונה לזה. הצירוף של החג, של המשמעות, של קיבוץ האנשים ושל הניגון - זו חבילה אחת שפועלת. כך אני רואה את פני הדברים”.

בהתוועדות המרכזית המתקיימת בכפר חב”ד, משלב מונה רק ניגונים הקשורים לי”ט כסלו. עם זאת, הוא מגלה, כי למרות שאלו חוזרים על עצמם מידי שנה בשנה, “בכל פעם אני משתדל להוסיף טעם. בשנה שעברה לדוגמה הוספנו את ‘א–לי אתה’, וזו הייתה חוויה אדירה: התזמורת עצרה לנגן והקהל שר. התקרה כמעט יצאה ממקומה. השנה, אוסיף עוד ניגון או שניים שלא שרנו קודם לכן בהתוועדות - בתיאום עם המארגנים - הניגון של ראש–חודש כסלו וכן הניגון של תלמידי הצמח צדק שהתפרסם מאוד בשנה החולפת בקרב חוגים רחבים”.

מונה יודע בדיוק מה הוא ינגן. “יש לי קלסר מיוחד לערב הזה כי כל החומר המיועד מתוכנן”, כלשונו, אבל לא יודע כמה זמן יימשך כל ניגון. “זה ספונטני. הניגונים תמיד מושרים הרבה יותר מכפי שתכננתי, ואין לי בעיה עם זה. אני זורם”.

ליובאוויטש מתייחסים לניגון בחרדת קודש

ר’ משה מרדכי רוזנבלום מתגורר בריכוז חרדי ומצהיר בגאווה כי הוא לומד חסידות. “אני משתדל ללמוד בספר התניא קדישא מעת לעת”, התפאר.

במשך השנים הוציא דיסקים של ניגוני חב”ד, עליהם עמל רבות. “אני חושב שניגוני חב”ד מיוחדים במינם. אגב תמיד מסקרנת אותי גם ההתייחסות של חסידי חב”ד לכל ניגון וניגון, במיוחד לעתיקים. הצורה שניגשים לזה; תרגום של צלילים לעולמות נעלים של אצילות, בריאה, יצירה וכו’ קצת זרים לי. אין ספק שבליובאוויטש מתייחסים לניגונים כאל משהו קדוש, מה שלא רואים הרבה במקומות אחרים”.

בחזרה לדיסקים שהוציא, לדבריו, “זו הייתה עבודת נמלים, כיוון שהיינו צריכים להעביר את הרגש לכלים. ניסינו לתת לתווים משמעות רגשית, גם לא באמצעות שירה בפה, ואת התוצאה שקיבלנו בס”ד השגנו בעמל רב”.

רגע לפני שהוא רץ שוב אל הסטנדר, בדרכו ”לבלוע” עוד דף גמרא, ביקשנו ממנו סיפור לסיום.

“היה לי קשר הדוק עם הרב משה–גדליה הלפרין ע”ה, חסיד חב”ד שאותו הכרתי מילדותי. לעת זקנותו, כאשר חלה ונפל למשכב, סעדתי אותו רבות. לא אשכח לעולם כיצד רגעים אחדים לפני שהוא נפטר לפני כ–15 שנה, כשהוא שכב ממש על ערש דווי, פתח פתאום אחד מאחיו בשירה חרישית של ד’ בבות - כשמקביל נשמעים ה’שמע ישראל’ והוידוי. תוך שניות אחדות כל מי שהיה בחדר, עם דמעות בעיניים, הצטרף לשירה. זה היה מחזה שלא אוכל לשכוח כל חיי. אני זוכר שאפילו הנפטר היה נראה פתאום שליו. כאילו נרדם עם חיוך”.

התכוונתי לסיים בסיפור משמח יותר, ציינתי.

ר’ מונה מחייך בחום. “סיפור כזה, על אדם שנפטר עם ניגון כזה קדוש, אינו עצוב כלל. אני בטוח שמבחינת ר’ משה–גדליה, המעמד הזה, של לעבור מעולם הזה לעולם הנצח לקול הצלילים הקדושים הללו, היה מעמד משמח”…