אווירה של חג

לקט סיפורים קצרים משנות ילדותו של אדמו”ר הרש”ב נ”ע, מוגש לרגל יום הולדתו כ”ף במר-חשוון

 

אווירה של חג

ביום שני לפרשת ‘חיי שרה’, בעשרים לחודש מר חשוון תרכ”א, בשעה תשע בבוקר, נולד בן נוסף לרבי שמואל המהר”ש ולרעייתו הרבנית רבקה, למזל טוב ולאריכות ימים ושנים, והמטרופולין החב”די, ליובאוויטש, שמחה וצהלה.

ברית מילה הייתה אמורה להתקיים שמונה ימים לאחר מכן, ביום ז”ך במר חשוון. לקראת ברית המילה אתו ובאו ליובאוויטשה אורחים רבים מהעיירות הסמוכות, ולקראת הארוע הוכנה סעודה רבתי.

בליל שבת קודש פרשת ‘חיי שרה’, היה ה”בן זכר” וביום השבת “שלום בן זכר”. הייתה זו שבת עילאית ומרוממת. באותה שבת אמר הרבי ה”צמח צדק” שני מאמרי חסידות. שלא כדרכו בקודש, הגיע הרבי בלילה להתוועדות ה”בן זכר” וכן למסיבת ה”שלום בן זכר” שהתקיימה למחרת. בכל פעם ישב שעה ארוכה מתוך שמחה גדולה שקרנה מפניו.

כבר ביום ראשון בלילה המתה ליובאוויטש באורחים רבים, וכן בני משפחתה של הרבנית רבקה. הללו היו ערים כל הלילה ושקעו באמירת מזמורי תהלים ובלימוד פרקי הזהר אותם נוהגים לומר בלילה שלפני הברית – וואך נעכט.

ונקרא שמו בישראל: “שלום דובער”

כחודש ימים חלף מאז היום בו היה אמור להתקיים ברית המילה של הרש”ב, אך בגלל צהבת שהייתה לתינוק, נדחתה הברית. אבי-הבן, אדמו”ר המהר”ש, הבין בדעתו הרחבה כי לא דבר ריק הוא, והמתין להוראתו של אביו.

אור ליום שני, נר שני של חנוכה, קרא הרבי ה”צמח צדק” לבנו, ואמר לו: “מחר תערכו את ברית המילה של בנכם, כאשר הברית תתקיים בחדר התפילה שלי (שנקרא בפי החסידים “דעם רבינ’ס קליינער מנין”), ובחשאי, רק במעמד אחֶיך והקרובים לך ביותר; ובכל אופן, שלא יהיו במקום יותר משני מנינים”.

הרבי רמז למעשה הלוחות השניות שניתנו בחשאי, שלא כראשונות שנשתברו, דווקא אלו נשארו לתמיד וקוים בהם “לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד’ מעתה ועד עולם”.

ולאחר חיתוך ופריעה, כשקולו של התינוק עולה בבכי של מצווה, נקרא שמו בישראל “שלום דובער” – כאשר שלום נקרא על שם אביו של אדמו”ר ה”צמח צדק”, ודובער על שם אדמו”ר האמצעי, כפי אשר ביקש בשני החלומות “ואל נא תשכחו לקרוא את שמו כשמי”.

רמז לנשיאות

במהלך סעודת ברית המילה התייחס סב התינוק – הרבי ה”צמח צדק” למהות שמו של התינוק ואמר:

“רש”ב הוא אותיות ‘בשר’ ואותיות ‘שבר’ – צריכים לשבור את בשר הגוף”.

הוא אף הוסיף ואמר בנוגע לתאריך הולדתו: “תינוק זה נולד כ’ חשוון תרכ”א, שיש בזה שני כפין, הוא רמז לכתרא עילאה”.

והיו שלימים ראו בכך רמז לכתר ונזר הנשיאות שהונח על ראשו של הרש”ב כעבור שנים לא רבות, והיה לנשיאה השישי בשושלת ממלכת בית ליובאוויטש.

נולד רבי

בקטנותו לא בכה הרש”ב אף פעם, רק חייך וצחק לכולם. פעם אחת הדליקה אמו הרבנית את האור והרש”ב התחיל לצחוק, כשראתה זאת הגיבה אמו הרבנית ואמרה: “ער איז געבארען געווארען א חסיד” (= הוא נולד חסיד).

אביו אדמו”ר המהר”ש סיפר דברים כהווייתם בפני אביו, סב התינוק, אדמו”ר הצ”צ, וכששמע זאת הגיב “ער איז ניט געבארען געווארען א חסיד, ער איז געבארען געווארען א רבי” (= הוא לא נולד חסיד, הוא נולד רבי).

תספורת והכנסה ל”חדר”

ביום כ’ במר חשוון תרכ”ד, יום הולדתו השלישי של הרש”ב, אמר אדמו”ר ה”צמח צדק” לבנו אדמו”ר מהר”ש שאת חגיגת התספורת יעשו בחשאי, והוסיף שבערב, לפני היכנסו לגיל שלש, יביאו את הילד על מנת שישן בחדרו הק’.

בבוקר כששלום דובער קם משנתו, אמר אדמו”ר ה”צמח צדק” למשרת ר’ חיים בער חיימסון, שיטול את ידיו של הילד וה”צמח צדק” עצמו אמר עם הילד את ברכות השחר וענה ‘אמן’ אחר ברכותיו.

לאחר התפילה קרא לבנו וכלתו, הורי הילד, ואמר להם: “פח השמן הרוחני שנתן מורנו הבעל שם טוב לתלמידו מורנו הרב המגיד ממעזריטש למשוח את אדמו”ר הזקן לנשיאות לדורותיו, הנה בכוח זה נמשח חותני אדמו”ר האמצעי, ואני בכוח זה משחתי אותך ובכוח זה הנני מושח את הילד”.

סוכריות יקרות במיוחד

כנהוג, הוכנס אדמו”ר הרש”ב, ביום התספורת שלו, ללימודים ב”חדר” שהיה בחדר-שני של בית המדרש הקטן אצל סבו, אדמו”ר ה”צמח צדק”. בעת ההכנסה זרק עליו סבו סוכריות באמרו שהם נזרקו על ידי המלאך מיכאל. הילד קיבל את הדברים בתמימות ונמנע מלאכול את הסוכריות בשל היוקר שחש כלפיהן.

בערב פסח, זמן בדיקת כיסי הבגדים של הילדים, קרא ה”צמח צדק” לנכדו ושאלו מה עשה עם הסוכריות? והוא נאלץ להודות כי שמר עליהן – הוציאן ואכלן…

וירא ה’ אל הילד…

הרבי הרש”ב נהג להכנס מדי שנה בשנה, ביום הולדתו, אל סבו אדמו”ר ה”צמח צדק” על מנת לקבל את ברכתו.

את הסיפור הבא הירבה הרבי מה”מ לספר ולהפיק ממנו לקח והוראה בעבודת ה’:

ביום ההולדת שבו מלאו לו ארבע או חמש שנים, נכנס שוב אל חדרו של סבו ופרץ בבכי. לשאלת סבו “מדוע אתה בוכה?” – השיב הילד כי למד בחומש שהקב”ה נראה אל אברהם אבינו. פרשת השבוע הייתה אז פרשת וירא, ובוכה הוא מדוע אין הקב”ה נראה גם אליו.

ענהו ה”צמח צדק”: כשיהודי (ובנוסחא אחרת כשיהודי צדיק) בן תשעים ותשע שנים מחליט למול את עצמו, ראוי הוא שהקב”ה ייראה אליו.

תשובת ה”צמח צדק” הניחה את דעת הילד והוא חדל מלבכות.

לו יאה הכתר

פעם בשנות ילדותו נכנס עם אחיו ר’ זלמן אהרן לחדר הסבא ה”צמח צדק” וראוהו כשהוא יושב ולומד בעוד השטריימל שלו מונח על הספסל בסמוך לו. חטף הרז”א את השטריימל, חבשו לראשו ורצה לטייל עם זה בחדר. בו ברגע זקף הסבא את עיניו מתוך הספר שלפניו, וכשראה זאת, קם ממקומו, הוריד ממנו את השטריימל וחבשו לראשו של הרש”ב.

הקטן עוד יגדל

בשנות ילדותו שהה הרבי הרש”ב רבות בבית סבו אדמו”ר הצ”צ, ניתן לומר אפילו כמעט כל היום שהה שם. פעם כשנכח שם, ביקרה במקום גם בת דודו רבקה, בת הרב הקדוש רבי יוסף יצחק מאוורוטש. כשראה אותם הסבא, התבטא עליהם ואמר “חתן וכלה”.

שאל רבי יוסף יצחק את אביו בתמיהה לא מוסתרת: “ואולי לכשיגדל לא יהיה ראוי לה?” השיבו הרבי: “זה הקטן יגדל ממך”.

גדלות רוחנית כבירה

כבר בילדותו של הרש”ב ניכרה בו גדולתו הרוחנית הכבירה, בשונה מחבריו בני גילו.

כשהיה ילד, העמיד אדמו”ר מהר”ש משרת לכל אחד מבניו, כדי שיעזרו להם וישרתם, והיו ישנים עמם בחדר אחד. משרתו של הרש”ב היה ר’ יעקב.

לימים סיפר הוא בעצמו, שכשהיה הרש”ב בן שתים-עשרה שנה, קרא פעם קריאת שמע שעל המיטה מתוך בכיות עצומות עד שהמשרת קרע בגדיו מעומק צערו…

תפילה מעולם אחר

המקרה הבא היה בשנת תרל”ז, בהיותו אדמו”ר הרש”ב נער כבן שבע-עשרה שנה. פעם אחת התפלל שחרית מתוך דביקות נפלאה עד שדם רב נטף מנחירי אפו ואף על פי כן, לא חש בשטף הדם שהלך והתחזק, ונזל על הרצפה. מי שהבחין בכך היו החסידים שהתפללו באותו בית מדרש.

אחד מהם מיהר אל חדרה של הרבנית וסיפר לה דברים כהווייתם. כשראתה את הדם הנוזל מאפו של בנה, והוא שקוע בעוצם תפילתו, מיהרה לאישה אדמו”ר מהר”ש וסיפרה לו מה קרה. הרבי מהר”ש קם ממקומו ויצא למקום בו עמד בנו, נתן בידו הקדושה מכה על עורף רבנו והדם חדל מנזילתו. על אף המהומה סביבו, לא חש אדמו”ר הרש”ב מאום מכל מה שהתרחש סביבו.

שוב מקרה היה שהרבנית נכנסה אל חדרו של בעלה אדמו”ר מהר”ש, בטענה ובזעקה על שהוא מניח לבנו הרש”ב להתפלל שעות כה ארוכות בטרם נכנס לפיו דבר מה, שעה שבריאות גופו כה חלשה.

מששמע זאת הרבי מהר”ש, יצא לבית המדרש אל המקום בו עמד בנו הרש”ב, הרים את טליתו מעל פניו והביט בו, בעוד שאדמו”ר הרש”ב לא חש בכך כלל. לאחר התבוננות קצרה עזב אדמו”ר המהר”ש את בנו. “לא יזיק לו כלל וכלל” הרגיע אדמו”ר המהר”ש את רעייתו הרבנית, בהסבירו: “חיותו הגדולה בתפלתו מספיקה כדי להחיות אותו”.

מקורות: ספר התולדות הרש”ב, מגדל עז