א ימים קשים עברו על רבי לוי יצחק שניאורסאהן והרבנית חנה בתקופת הגלות הקשה אליה נ

א

ימים קשים עברו על רבי לוי יצחק שניאורסאהן והרבנית חנה בתקופת הגלות הקשה אליה נשלח צדיק זה, ואליו הצטרפה רעייתו בנאמנות טהורת–לב. הם התגוררו בבקתה לא–גדולה בעיירה צ’יאילי, גלות בתוך גלות, בקזחסטאן הרחוקה, נתונים לגחמותיה של בעלת הבית, גויה נבערת, קצרת–מזג, שרק חיפשה את הרגע בו יעברו בני הזוג, אצילי הנפש, על הכללים שקבעה.

אף על פי כן, גם נקודות של אור וחסד היו בתוך חייהם בתקופה מרה זו, כאשר האור והחסד היה בדמות היכולת לסייע ליהודים אחרים הזקוקים לעזרה. ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה אפשר לעשות חסד.

ב

חורף. בוץ סמיך מילא את רחובות העיר. אל הבוץ הסתפחו גם יתושים ומגפות, רחמנא ליצלן, ובהן טיפוס הבהרות ושפעת. אחת המחלות פגעה גם בגופו הטהור של רבי לוי יצחק. בעקבות זאת  במיטתו קודח מחום גבוה במשך חמישה–עשר יום. רק בנס שמים גלוי הצליח הצדיק לגבור על מחלתו ולקום ממנה, לא במעט מאמץ וקשיים.

אך סאת הצרות לא תמה. חודש לאחר מכן נדבקה הרבנית חנה במגפה, וגופה סבל מחום של ארבעים מעלות. המצב לא היה פשוט כלל ועיקר. אפילו לקרוא לרופא אי אפשר היה, שכן הלה בוודאי היה מורה להעבירה אל בית–רפואה שהיה ממוקם במרחק חמישה קילומטרים ממקום מגוריהם, מחמת סכנת ההידבקות. על בני הזוג עדיני–הנפש הללו היה להעלים את המצב, ולהתמודד עם זה לבדם.

בין הגולים היה רופא נוצרי שבינו לבין רבי לוי יצחק נוצרה היכרות מסוימת. הלה הכיר מעט בגדולתו של רבי לוי יצחק. כשנודע לו מצבה של הרבנית, לא היסס. בשעה אחת או שתיים בלילה היה מחליף את בגדי הרופא שלו, לבל יכירוהו, והיה מגיע לחדר מגוריהם של משפחת שניאורסאהן כדי לרשום לרבנית תרופות, בעודו נזהר שלא לחתום את שמו על המרשם.

היחס הטוב והחם לו זכה רבי לוי יצחק בזכות אישיותו המיוחדת והדרת פניו המרתקת, זיכתה אותו גם ביחס מיוחד בבית המרקחת המקומי. בגין כך, הסכימו לתת לו את התרופות הנדרשות, על–אף שלפי החוקים שם היתה זו סכנה גדולה עבור הרוקח.

כך שכבה הרבנית מספר ימים, קודחת מחום. הרופא אבחן כי הרבנית נדבקה ממגפת טיפוס הבהרות, מחלה מידבקת מאוד.

ג

באחד הכפרים הסמוכים, התגוררו שוחט ורעייתו, אף הם היו מן המפונים על ידי השלטונות לקזחסטאן הרחוקה. עם הזמן נוצרה היכרות בין השוחט לבין רבי לוי יצחק, ואף הוא, ככולם, נכבש והוקסם בקלות מאישיותו של רבי לוי יצחק.

יום אחד, באופן לא–צפוי, הגיעו השניים ל”דירתם” של השניאורסאהנים. לא בכדי הגיעו השניים. השוחט בא לבקש את עזרתו של הצדיק הגולה. באותם ימים קיבל השוחט צו גיוס. מעל ראשו הונפה חרב הגיוס והיציאה לחזית המסוכנת. מדובר היה בסכנת חיים של ממש. ייתכן וידע, או שיער, כי לרבי לוי יצחק יש קשר או השפעה על הרופאים בבית הרפואה הסמוך, והוא קיווה כי רבי לוי יצחק ישפיע עליהם להעניק לו ‘פטור רפואי’ מהתייצבות בצבא.

חרף מחאותיה של בעלת הבית הגויה, שלא יכלה לכבוש את זעמה, נכנסו השניים אל חדרם של צדיקים אלו כדי לבקש את העזרה הנדרשת.

המראה שנגלה לנגד עיניהם - היה עגום, והרבה יותר מכך. הם ראו את הרבנית שוכבת במיטתה, חיוורת וחלשה, חסרת כוחות, בעוד רבי לוי יצחק עומד ליד התנור ומבקש לבשל עבורה דייסה שתחזק אותה מעט. גאונותו הכבירה של רבי לוי יצחק הייתה בכל מקצועות התורה, אך לא בבישול דייסה… בדיוק ברגע כניסתם עמד שם תוהה ו”מתפלפל” בינו לבין עצמו - מה עליו לעשות תחילה, לצקת את החלב קודם או שמא יש לערות תחילה את הגריסים… כאב חד פילח את לבם של האורחים, שבתוך שניות ספורות הבינו את עומק היגון.

בו–במקום הודיעה אשת–השוחט בנחרצות, כי לא תעזוב את המקום עד שהרבנית תבריא ותרד ממיטתה חזקה בגופה וברוחה.

הרבנית חנה הניפה לעברה ביד רפה. “ייתכן ומחלתי מידבקת ואם כן, יש בכך משום סכנה עבורך”, אמרה לאורחת בשארית כוחותיה. “אנא ממך, אל תטריחי את עצמך”. אולם האורחת סירבה לקבל את הדברים “איני חוששת מכך”, פסקה בנחרצות. “כאן אשאר עד אשר הרבנית תבריא”.

וכמו להמחיש את מידת רצינותה, מיהרה לפשוט מעליה את לבושי הדרך, הגישה לבעלה מזון, ומיד ניגשה לטפל ברבנית. לכל לראש - הסירה מעליה את בגדיה העליונים, שכן זה מספר ימים שכבה במיטתה כשהיא מזיעה מחום גבוה. כשסיימה את מלאכתה, החלה לחדש את מיטתה של הרבנית, ובתנועות מיומנות פרשה על הכר ועל המיטה מצעים נקיים ורעננים. “בעת החלפת המצעים הרגשתי כמו שחותכים בבשרי בסכין”, סיפרה הרבנית בזיכרונותיה. “איש לא יוכל לתאר עד כמה גרם לי הדבר “עונג”“.

כשסיימה מלאכה זו, פנתה לעבר הכירה והחלה להכין דייסה מגריסי סולת, אותם בישלה ביד קלה ומהירה. כעבור דקות אחדות, התיישבה ליד מיטת הרבנית והחלה להגמיע אותה מתוך קערת הדייסה.

החום סירב עדיין לרדת, ובאותו לילה שוב הגיע הרופא הנאמן וערך ביקור חטוף וזהיר, כשכולו רועד מפחד. הרופא ערך בדיקה ממושכת, פניו היו חמורות סבר, ולאחר מכן רשם מירשם נוסף לתרופות. כשסיים את עבודתו ויצא את הבית, נטל רבי לוי יצחק את ספר התהילים ואמר בהטעמה: “עכשיו אגש אני לעסוק ב’רפואות’…”

כך נוצר מצב, שבחדר הקטן שבתוך בית הגויה, התגוררו ארבע נפשות במצב לא טבעי כל–כך. באין מקום אחר, שכב השוחט לשנת לילה על הרצפה בסמוך לדלת החדר, גם כביטחון מרחק שלא להידבק מטיפוס הבהרות. רעייתו האורחת סידרה לעצמה מעין מקום ללינה לא הרחק ממיטת הרבנית. בשל נוכחותו של הרב, כל אותם ימי שהייה ארוכים, ישנה בבגדיה.

המתח היה רב. אפילו להתעטש או לעשות תנועה כלשהי - נאסר על האורחים, כדי שבעלת–הבית לא תרגיש בשהותם במקום.

באווירה “רחבת דעת” זו ששררה בדירה, ובשעה שהרבנית שוכבת במיטתה חולה - התיישב רבי לוי יצחק ליד השולחן הקטן ופתח באמירת פרקי תהילים. נחלי דמעות זרמו מעיניו באותה שעה. קשה היה שלא לשמוע את שברון לבו בעת שניגן את פסוקי התהילים במרירות ובלבביות גם יחד. “היה בכך כדי להזיז סלעים ממקומם”, ציינה הרבנית ביומנה. “האמנתי באמונה שלמה, ואני מאמינה גם עכשיו, שאמירת התהילים שלו סייעה להחלמתי”.

הימים חלפו ובזכות הזמן, המסירות של אשת–השוחט והתרופות ה”שחורות” של הרופא, החל מצבה של הרבנית להשתפר קמעה קמעה, ואף החום החל לרדת מעט.

ד

באחד מימי שישי, ערב שבת קודש, נוצר מצב של מחסור נורא בבית הדל. עוד שעות ספורות שבת קודש תפרוש את כנפיה על צ’יאילי, יום של עונג ומנוחה - אך כל אלה היו רחוקים מנפשם של יושבי הבית. אפילו חתיכת לחם לא הייתה בבית באותה שעה נוגה. השוחט יצא לשוק שם השיג בקושי מעט דגים קטנים, אותם בישלה רעייתו. לאחר מכן יצא והביא שני דליי מים לכבוד שבת - דבר שאף הוא לא היה מן הקלים, שכן החבל שהשתמשו בו הרב והרבנית לשאיבת המים - נקרע. שכניהם הגויים סירבו להשאיל להם חבל אחר.

כל ההכנות לשבת הושלמו - אפילו החדר נוקה וסודר לכבוד שבת, והרצפה נשטפה. אבל לחם - אין! גם קצה של רעיון לאן ללכת כדי להשיג לחם - לא היה.

כך ישבו כולם בסוג של אדישות או השלמה, מחכים לבואה של השבת. “נראה שהתנהגותם של אנשים נעשית מוזרה משהו במצב שכזה”, ציינה הרבנית בזיכרונותיה. רבי לוי יצחק ישב באותה שעה סמוך לחלון והתבונן במחשבותיו. הוא הבין כי אין בידו לעשות דבר. עוד שעה קלה יגיע זמן הדלקת נרות.

עוד בלילה שלפני כן, ישב רבי לוי יצחק וקרא ברגש ובהשתפכות פרקי תהילים. לא היתה זו אמירת תהילים רגילה; אף לא היתה זו בכייה פשוטה גרידא או נפילת רוח; היתה זו מעין “השתפכות הנפש” שבה נפשו של צדיק זה כמה להשתפך ולהידבק באמונה ובדבקות בקב”ה.

שבת הולכת ומתקרבת, כשלפתע הבחינה הרבנית מבעד לחלון בנערה צעירה צועדת לכיוון הבית. היא הייתה לבושה בבגדי גויים, פניה מוסתרות בצעיף גדול כדי שלא יראוה. הנערה הקישה בדלת, ניגשה ישירות לרבי לוי יצחק ואמרה: “האם הנכם הרב שניאורסון?” ומבלי להמתין לתשובה, הוציאה מתחת הצעיף הרחב שלה כיכר לחם גדולה, עטופה במגבת, ואמרה: “דודתי שלחה לכם כיכר לחם זו. שמענו שרעייתכם אינה בקו הבריאות”.

דודה של נערה זו היה מנהל המאפייה הממשלתית, ולכן היה באפשרותה מפעם לפעם להפחית כמה גרמים ממנתו של כל אחד. היה בכך משום מעשה מסוכן, שכן מי שנתפס במעשה כזה - צפוי היה להיענש בחומרה. אף על פי כן, הסתכן האיש למענו של הרב הדגול ורעייתו הרבנית.

אמנם היה זה לחם שחור ופשוט, אך טעמו היה בטעם מיוחד, ולא בגלל איכות הקמח… “איזה טעם היה לאותו לחם! לחם זה הסיר מעלינו את מחשבת הרעב, ועוד בשבת קודש”, מתמוגגת הרבנית בזיכרונותיה.

רבי לוי יצחק פרס מיד מהלחם שתי פרוסות וכיסה אותן במפית לשם “לחם משנה” לשבת.

בשבת יכלה הרבנית לשבת על מיטתה, ואפילו לחם לאכול ודג היה לנוכחים. שבת בתפארתה. בבוקר יום השבת נעמדו רבי לוי יצחק והשוחט האורח להתפלל. הם התעטפו בטליתותיהם המצוייצות, ופתחו בתפילה רוויית רגש, בעוד הנשים קשרו שיחת נשים זו עם זו.

פתגם עממי קובע: “מתי שמח העני? כשהוא מאבד ואחר–כך מוצא”. כך הרגישה גם הרבנית כאשר החלה להחלים.

ה

לאחר אותה שבת, נפגש רבי לוי יצחק עם יהודי, סנדלר במקצועו, שהכירו עוד בטרם הגלות. יהודי זה התייחס בהדרת כבוד עצומה ל”עילוי מדובריאנקה”, כפי שכינה את רבי לוי יצחק. וכי קלה היא בעיניכם - “לוי’ק”!

לסנדלר זה היתה בת שהיתה רופאה בבית–הרפואה המקומי. לבקשתו של רבי לוי יצחק, היא קיבלה מיד לאשפוז את האורח השוחט, והחליטה להעבירו למחלקת מחלות הקיבה. הוא נזקק לצילום רנטגן כדי שיאשש שיש לו “מחלה” קיבתית קשה, על מנת לסייע לו להתפטר מן השירות צבאי. כדי לקבל זאת היה השוחט זקוק למסמך שיצביע על הפגיעה שהרופאה מצאה, כביכול, בקיבתו.

כה גדולה הייתה השפעתו של רבי לוי יצחק וקסמו על היהודים עמם הגיע במגע - כאשר בכל פעם שפנה למישהו בבקשה - יהיה מילוייה קשה ככל שיהיה - קשה היה לסרב לבקשתו.

גם לעניין צילום הרנטגן עצמו נמצאה עצה. בבית–הרפואה המחוזי שבקזיל–ארדא, היה מכון לרנטגן שנוהל על ידי בת ידיד נוסף של רבי לוי יצחק, קוליקוב שמו, רופאה במקצועה. היה הכרח לעשות כל זאת במהירות, שכן הגיע הזמן שבו עמדו לשלוח את השוחט אל החזית.

עוד באותו יום אחר הצהריים נסע השוחט המגוייס לקזיל–ארדא, כשבידו מסמכים המעידים על היותו חולה מסוכן הזקוק באורח חיוני לניתוח מיוחד, אלא שמאחר שהוא חלש בגופו עליו להמתין מספר חודשים עד שיוכל לעבור את הניתוח.

בקזיל–ארדא ביצעה הד”ר קוליקוב בהצלחה את כל הנדרש, בצירוף צילומי רנטגן “שחור על גבי לבן”… היא מסרה לשוחט העתק צילומים של אדם אחר שאכן חלה במחלה זו, ושעליו החתימה את שמו של השוחט.

הכנות אלו ארכו שבועיים ימים, כשבמהלכם שהה השוחט בביתו של קוליקוב. לאחר–מכן חזר השוחט לצ’יאילי, אל ביתם של הרב והרבנית שניאורסאהן, שם גם שכנה מפקדת הצבא שבפניה היה עליו להופיע ולהציג את כל המסמכים. הרופאים חמורי הסבר עיינו במסמכים ובצילומים, ובו במקום חתמו על החלטה כי השוחט פטור מגיוס למשך שישה חודשים בשל מחלת הקיבה שלו. הוא אף קיבל רשיון נסיעה לביתו.

בינתיים כוחותיה של הרבנית שבו אליה, והיא יכלה כבר להתהלך בביתה ולעשות מעט מעבודות הביתה. השעה הייתה כשרה שבני הזוג האורחים, ישובו לביתם.

באצילותה ובגדלות נפשה מסכמת הרבנית חנה את משמעות הפרשה: “היתה זו שמחה גדולה בביתנו - שגם בתנאי חיים שכאלה היה באפשרותנו להציל נפש מסכנת נפשות אמיתית. היתה זו הצלה ממוות לחיים ממש”.