א ימי תור הזהב היו ליהודי האי ג’רבא הסמוכה לתוניס, בעת תקופת רבנותו של הגאון מרן
ימי תור הזהב היו ליהודי האי ג’רבא הסמוכה לתוניס, בעת תקופת רבנותו של הגאון מרן רבי שאול הכהן, מחבר ספרים “לחם הביכורים”, “ערבי פסחים”. הרב שאול הכהן היה רב, פוסק, מדקדק ומחבר ספרים פורה, כיהן כרב ראשי ברובע היהודי של הקהילה באי ג’רבה. הרב שאול היה בן למשפחת הכהן, משפחה מיוחסת עד רבי ישמעאל כהן גדול.
א
ימי תור הזהב היו ליהודי האי ג’רבא הסמוכה לתוניס, בעת תקופת רבנותו של הגאון מרן רבי שאול הכהן, מחבר ספרים “לחם הביכורים”, “ערבי פסחים”. הרב שאול הכהן היה רב, פוסק, מדקדק ומחבר ספרים פורה, כיהן כרב ראשי ברובע היהודי של הקהילה באי ג’רבה. הרב שאול היה בן למשפחת הכהן, משפחה מיוחסת עד רבי ישמעאל כהן גדול. ידידו הקרוב, הרב הראשי של העיר תוניס, הרב ישועה בסיס אף נהג לכנותו “שאול בחיר ה’”.
בצעירותו למד אצל הרב צמח הכהן ולאחר נישואיו עבד לפרנסתו כמוכר בחנות שהייתה בבעלותו בשוק, כאשר את שאר היום הקדיש ללימוד תורה. הוא היה בקי הן בנגלה והן בנסתר, אך הוא העדיף תמיד את דרך הפשט, ובדרך זו הן מרבית פירושיו.
בתקופת כהונתו, התמסר מאוד לאנשי הקהילה, ונסע לצורכם עשרות פעמים לעיר תוניס, מרכז הקהילה היהודית באותה תקופה. ביטל מנהגים שראה אותם כאינם ראויים ותיקן תקנות רבות לתועלת הציבור.
הרב שאול הכהן, שמא גם בשל היותו נין ונצר למשפחת כהונה מיוחסת, כמה והתגעגע כל חייו ליום גאולתם של ישראל ולשעה הנשגבת בה יישמע קול שופרו של המלך המשיח המכריז “הגיע זמן גאולתכם”.
ב
במשך אלפי שנים - עד לפני שנים לא רבות - רווחה התופעה של חטיפת אנשים ושלילת חרותם בכך שנמכרו לעבדי עולם לכל המרבה במחיר. נוהג הדבר היה נהוג כמעט בכל העולם, וביחוד בארצות אפריקה, שם היו חוטפים את “הכושים”, מצאצאי זרע חם. אנשים הללו היו נחטפים ונמכרים בשוק, והקונה אותם היה שולט בהם עד עולם. הדבר היה מקובל מאד גם באלג’יריה, שם רווחה תופעת חטיפת אנשים במשך מאות שנים.
עם התקדמות השנים והתפתחות הקידמה, יותר ויותר ראשי הממשלות בעולם החליטו להתנער מהתופעה הבזויה, ולשחרר את העבדים מעבדותם, ולעשותם לבני חורין ככל האדם. בארצות רבות אף נגזרו גזירות כנגד כל מי שיעז לסחור בבני–אדם.
כשמוע רבי שאול הכהן את דבר הפקודה החדשה, החל לרעוד בכל גופו ועיניו זלגו דמעות, “כמו איש שמתו מונח לפניו ר”ל”. הוא מיהר ללכת לביתו חפוי ראש, כשידו האחת תופסת את ראשו בתדהמה וידו השניה עושה קריעה בבגדו. קול זעקתו של הרב החריד את יהודי הרובע, ולשמע זעקתו התקבצו רבים מתושבי האי היהודים הנשמעים למרותו.
תדהמה אחזה בכולם. איש מהם לא הבין מה הרעיש והרעיד ככה את הרב. הם נדהמו לראות את אבלו העצום וחרדתו הרבה. ביראת כבוד עמדו בביתו דוממים ומחרישים, מחכים שהרב הנערץ יירגע מעט ויסביר על מה המהומה והסערה.
רק לאחר שעה ארוכה נרגע רבי שאול מבכיו והחל לומר בקול שבור ומרוסק: “האם לא שמעתם את קול הכרוז העובר בשווקים וברחובות אודות העבדים?”…
נדהמים התלחשו הנאספים זה עם זה; איש מהם לא הבין בשל מה זועק הרב. הכל ידעו כי הרב לא מחזיק בביתו עבדים או שפחות. כאלה לא היו אפילו בבתי היהודים שהתגוררו באי. אם כן, על מה הזעקה?! תהו.
כשראה הרב כי עדיין הללו לא ירדו לסוף דבריו, שוב הרים קולו בבכי והחל לזעוק: “שמעוני אחי! דעו לכם כי העבדים והשפחות הללו הינם מזרע כנען אשר נח גזר עליו ‘עבד עבדים יהיה לאחיו’. כעת רואים הנכם כי ה’ פקד אותו לטובה, והעיר את לב המלכות עליו להוציאו לחופשי, ואם הוא יצא לחופשי, איך אוכל לראות את עמי ומולדתי, האומה הנבחרת, בני אבות העולם אברהם יצחק ויעקב, איתני העולם ועמודיו, הפזורים בכל העולם, נמצאים תחת שיעבוד עשירי תבל והם נתונים לבוז ולכליה? איך אוכל לראות בצרת בני עמי הסובלים יסורים קשים זה שנים רבות. מדוע זה חלפו אלפיים שנים מאז שיצאנו לגלות ועדיין לא פקד השם יתברך את עם צאן מרעיתו להשיבם אל נחלתו?!”
אט אט התבהרו הדברים. תושבי ג’רבה שכבר הכירו את גודל השתוקקותו של הרב לגאולת ישראל, הבינו כי האש הגאולה פרצה שוב בתוך לבו, אש תמיד תוקד, לא תכבה.
דברי הרב שיצאו מפיו כאש יוקדת וחדרו לליבותיהם של השומעים, החלו מעוררים בהם כיסופים לגאולה. ואף הם החלו כולם לבכות ולהתאונן.
משראה רבי שאול שדבריו נכנסים אל הלבבות, וכי הנאספים מתעוררים לגאולה, המשיך אפוא להטיף על ליבם דברי תוכחות מתוך לב אוהב:
“הלא הגלות באה רק בגלל חטאינו, אולם אם יתעורר ליבנו לתשובה שלמה לא תקצר יד ה’ מהושיע, והוא יפדה אותו כמו שפדה את אבותינו ממצרים ומגלות בבל, ואז ינחיל לנו את הארץ הקדושה ויבוא לציון גואל ובית המקדש יקום על מכונו, וגם הכהנים ישובו לעבודתם והלויים לשירתם ולזימרתם, ועם ישראל יעשה חיל, ובן ישי יהיה בראש בכתר ובעטרה. אין הגלות מתאחרת אלא בשל כך שאנחנו נצבים ורואים את כל התלאות שלנו ואין איש שם לב לשוב בתשובה”.
עוד שעה ארוכה המשיך הרב לשאת דברים מתוך עומק לבו, כשהוא בוכה בכי תמרורים. בשלב מסוים נחלש מאד וכבר לא נותר בו עוד כח. התיישב אפוא הרב על הארץ והניח את ראשו כדי לנוח מעט.
כשראה הקהל את הרב מתנמנם ושוקע לאיטו לתוך שנתו, נרגעה רוחם והחלו מתגנבים מביתו בשקט בזה אחר זה, כדי שלא להפריע את מנוחתו.
רק הרבנית נשארה עם הרב בביתם, מניחה לאישה הדגול לנוח מעט מעבודת השם המאומצת שלו. שקט מבורך ירד על בית הרב.
לפתע הבחינה הרבנית כי תוך כדי שינה צהבו פניו של הרב ושחוק רחב ננסך על שפתיו, כמו נדמה היה כמי שהתבשר הרב בשורה טובה. התאפקה הרבנית ולא הקיצה את בעלה. מנוחתו הייתה יקרה לה.
כעבור שעה קלה הקיץ מנמנומו, והרבנית ניגשה אליו ושאלה אותו לפשר שמחתו בעת השינה.
אור שכן על פניו הזכות של הרב. “זה עתה התבשרתי”, סח לרעייתו ברגשת לב, “כי ישועתנו קרובה לבוא, ובעוד זמן לא רב יסיר ה’ את חרפת הגלות וישיב בנים לגבולם”.
שמחה הרבנית ושאלה: “האם אנחנו נזכה לראות את היום ההוא?”
דוק של עצב עלה על פניו של הרב, והוא נענע בראשו בשלילה דומם.
הוסיפה הרבנית ושאלה: “האם בנך יחידך רבי משה (מחבר ספר “פני משה” על התורה) יגיע אל הזמן ההוא?”
שוב הניד הרב ראשו בשלילה.
“האם בני בניך יזכו לחזות בתשועת ה’?” - לא הרפתה הרבנית.
דוק של הרהורים עמוקים עלה על פניו של הרב. “על כך צריך אני לחשוב, כי בימיהם או בימי בניהם תוושע יהודה וישראל עושה חיל”.
אחרון ניניו של הרב הגאון רבי שאול הכהן, היה הגאון רבי מרדכי אמייס הכהן ראב”ד תוניסיה. הוא האריך ימים קרוב לתשעים שנה, ואף שלא זכה לעלות לארץ הקודש, היו עיניו ואוזניו פקוחות לכל ידיעה שהגיעה מהארץ בהסבירו שהוא הנין האחרון לשושלת רבי שאול, ואם כך הרי מובטח הוא שבימיו תבוא הגאולה.
(מעובד על פי הספר “ויאמר עמוס”)