שמחה של מצווה וגילוי אליהו כ ” ק אדמו ” ר הזקן : נאמר “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלו

שמחה של מצווה וגילוי אליהו

כ”ק אדמו”ר הזקן: נאמר “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל” “רוב כל” – היא בחינת חכמה עילאה שבתורה. ברם שרש המצוות עליון עוד יותר. לאמור: השמחה וטוב לבב בעבודת המצוות, גבוה הרבה יותר אפילו מבחינת “רוב כל”. בכך יובן, מה שמצינו בגדולי הצדיקים, שזכו לכל השגות רוח הקודש וגילוי אליהו, רק בזכות שמחה של מצווה שהייתה להם, כמבואר בכתבי האריז”ל, שאמר כן על עצמו, שעל ידי שמחה של מצווה דווקא, זכה לכל.

(סה”מ תקס”ו ח”ב עמ’ תקטז)

מה יותר טוב מגילוי אליהו?

כ”ק אדמו”ר האמצעי: איתא בזוהר: “זכה בר-נש, יהבין ליה נשמתיה” (זכה אדם, נותנים לו [את] נשמתו). פירוש הענין: אם זכה אדם, נותנים לו את גילוי שורש הנשמה שלו, בהיותו נשמה בגוף. כי הנה ידוע שאם זוכה אדם לגילוי שורש נשמתו בעולם הזה, הרי זה יותר טוב מגילוי אליהו ורוח הקודש!

(מאמרי אדמו”ר האמצעי הנחות תקע”ז עמ’ שה)

“אשת יפת תואר” – עפ”י הסוד

כ”ק אדמו”ר ה”צמח צדק”: נאמר: “וראית בשביה אשת יפת תואר”. פירוש העניין על-פי פנימיות התורה כך הוא: “אשה” – זוהי הנשמה שבגוף, אשר היא מקבלת מבחינת “יפת תואר”, אשר היא בחינת “מזלה” – שורשה ומקורה של הנשמה שבגוף. זהו שהנשמה שבגוף – היא “אשת” (“מקבל”) “יפת תואר” (שרש הנשמה – “משפיע”). והנה, מבואר בשערי קדושה, להרב חיים ויטל, שגילוי מזלה ושרשה של הנשמה, שמתגלה לאדם, זה גבוה יותר מגילוי אליהו!

(אור התורה במדבר, כרך ג’ הוספות עמ’ 65)  

הביטול של אליהו והביטול של משה

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: ההפרש בין הביטול של אליהו לביטול של משה רבינו, הוא: אליהו הנביא זיכך את גופו עד שעלה בסערה השמימה, שכן גם גופו נתעלה. ובכל זאת הביטול של משה, הוא גבוה יותר. מפני שאליהו זיכך את גופו, אבל בתחילה, כשהיה עדיין נשמה מלובשת בגוף, היה בדרגת ביטול פחותה ממשה רבינו, שהרי על משה נאמר “ונחנו מה” – שגם כפי שהיה מלובש בגוף, היה בבחינת “מה” – תכלית הביטול לאלוקות.

(תורת שמואל תר”ם ח”א עמ’ שעא)

“בסערה השמימה”

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: לעתיד לבוא, יזדכך העולם, “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”, וכן הגופים יזדככו, כמובן מכך שלעתיד בתחית המתים יהיו באופן של נשמות בגופים, אך לא יצטרכו לאכילה ושתיה, כמאמר חז”ל: “עולם הבא אין בו אכילה ושתיה”, וממה יהיה הגוף ניזון? – יהיה ניזון מזיו השכינה! לאמור: כיוון שהגופים יזדככו ויהיו כלים לאלוקות, יזין אותם זיו השכינה, באופן שיחיו מזה בגשמיות ממש. והדוגמא לכך היא מאליהו הנביא: אליהו עלה בסערה השמימה, שכן הגוף שלו נזדכך כל כך, עד שחי מהרוחניות, מבחינת האלוקות. וכמו כן יהיה לעתיד לבוא, במעלה ומדרגה גבוה הרבה יותר!

(המשך תער”ב ח”ב עמ’ תתקלא)

איך מגיע אליהו לכמה בריתות בבת אחת?

כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ:  מבואר בכתבי האריז”ל שאליהו הנביא נמצא בכל ברית מילה. ולכאורה אין הדבר מובן – כיצד אליהו הנביא יכול להיות בכמה בריתות מילה, באותו רגע? המענה לכך: יש הפרש בין הארת ומקצת הנשמה, המלובשת בגוף, לגילוי הנפש שהם ניצוצות בלבד. כי הנה גילויי הנפש, שהינם הארה בלבד, הרי הם נמשכים בכל מקום, ויכולים להיות בכמה מקומות בבת אחת. זהו שמבואר שם בכתבי האריז”ל שניצוצות בלבד מנשמת אליהו, שהן הארות בלבד, הן הנמצאות בכמה בריתות בבת אחת, שכן בניצוצות, אין עצם הנשמה מוגדר ולכן יכול להיות בכמה מקומות בזמן אחד, מה שאין כן כשבא בהתלבשות בגוף, ישנו בכך מה”עצמי”, ה”עצם” מקושר בזה.

(סה”מ תרצ”ב-ג, עמ’ רח)

ההוראה מ”פינחס זה אליהו”

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: פנחס הוא זה אשר קינא לאלקיו ויכפר על בני ישראל, שבראותו מאורע שהיה בו פגיעה בכבודו של הקב”ה וכבודם של ישראל, לא חסך שום מאמץ והשתדל בעצמו בתיקון הדבר, מבלי להתפעל משום דבר, ועד ש”ויקח רומח בידו וגו’”, ובזכות זאת אמר הקב”ה – “הנני נותן לו את בריתי שלום”. מאידך, מצינו שאמר ה’ לאליהו: והרי “פנחס זה אליהו”: “לעולם אתה מקנא..חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך”, שכן בכל ברית מילה בא “פינחס זה אליהו” לראות ולהעיד על מסירת נפשם של בני ישראל עבור הקב”ה באופן שלמעלה מטעם ודעת.

ההוראה מכך: יחד עם זאת שכל אחד הרואה דבר הדורש תיקון צריך לתקן את הדבר כי מתעורר באופן של “קינא לאלוקיו”, מוטל עליו לעשות זאת באופן שמכיר בכך שלכל יהודי ישנה מעלת המסירות נפש, כפי שרואה “פינחס זה אליהו” בכל ברית מילה… ואז יתקן את הדרוש, על ידי גילוי מעלות הזולת, החל מגילוי כח המסירות נפש הטמון בו.

(“התוועדויות” – “תורת מנחם” תשי”ב, ח”ג עמ’ 76)

פתגם השבוע  בענייני גאולה ומשיח

…הקריאה בפרשת מטות על-דבר הציווי ד”לא יחל דברו”, ועל אחת כמה וכמה הדיבור של כל אחד ואחד מבני ישראל (האנשים והנשים והטף) וכמה וכמה פעמים בכל יום ויום אודות ביאת משיח צדקנו, שבודאי נותן להם הקב”ה את האפשרות לקיים הציווי “לא יחל דברו” – על ידי זה שתיכף ומיד ממש (“לא עיכבן כהרף עין”) מראה כל אחד ואחד באצבעו ואומר זה, הנה זה פינחס זה אליהו, והנה זה דוד מלכא משיחא, שבא וגאלנו והולכנו קוממיות לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש, אמן כן יהי רצון.

(ש”פ פנחס ה’תש”נ)