לאיזה מסקנות היה האדם מגיע אילו היה לו מספיק זמן לחיות ולחקור ? “אגרות קודש” שנכ

לאיזה מסקנות היה האדם מגיע אילו היה לו מספיק זמן לחיות ולחקור?
“אגרות קודש” שנכתבו במקור בשפה האנגלית ונדפסו בספר “Letters from the Rebbe”, מובאות כאן בפרסום ראשון בתרגום חופשי ללשון הקודש • תודתנו נתונה למערכת “אוצר ספרי ליובאוויטש”, שמסרה לידינו את התרגומים, שיצאו לאור בספר מיוחד בקרוב

“האם התורה היא עול?”

מדוע שמירת התורה והמצוות היא בראש ובראשונה לתועלת האדם המקיימן, ועל ידן אנו מתחברים עם ה’. מהו …. טוב?

ב”ה. ו שבט ה’תשל”א

ברוקלין, ניו יורק

ברכה ושלום:

קיבלתי את מכתבך באיחור מה. בו את כותבת אודות אי הוודאות שאת חשה בנוגע למחויבות לאידישקייט, הואיל ואת חושבת שחיים בהתאם לתורה ומצוות הינם מצומצמים, ומגבילים את האדם ביצירתיות אישית, במיוחד בתחום החשיבה והבחירה העצמית, וכו’, כך שזה קשה ליישב מחויבות כזאת עם הרעיון של חירות אישית.

למען האמת, גישה זו מפתיעה במקצת, כשהיא מגיעה מאדם הגיוני. אני מניח שהקושי כאן מגיע מהבנה שטחית של משמעות ‘קבלת עול התורה והמצוות’, מכיוון שהמילה ‘עול’ רומזת על צמצום.

האמת, בכל אופן, היא שישנם דברים רבים בחיי היומיום שאדם מקבל ונוהג לפיהם בלי שאלות, גם אם זהו מלומד מוכשר ביותר, בעל נטייה חקרנית. מכיוון שלמדת בקולג’, וללא ספק למדת מדעים וכו’, את בוודאי יודעת שאדם אינו ניגש להתחיל הכל בפיזיקה ובטכנולוגיה מההתחלה, על ידי אימות כל דבר דרך מחקר ועריכת ניסויים באופן אישי. לדוגמה, אדם יעלה על מטוס בלי שלפני כן יערוך מחקר באווירודינמיקה, וכדו’, לאמת שזה בטוח לטוס בו, ושהוא אכן יביא את האדם ליעדו בערך לפי לוח הזמנים המתוכנן.

או ניקח דוגמה מתחום הבריאות הפיזית. ישנם דברים שידוע היטב אם הם מועילים או מזיקים לבריאות האדם. אדם לא ילך לנסות לאמת את התועלת או הנזק של תרופה מסוימת על ידי התנסות אישית. אפילו אם יש לאדם נטייה חזקה ביותר לערוך איזשהו מחקר וניסוי, הוא בוודאי יבחר תחום כזה שלא נחקר בעבר.

גישה מקובלת זו באופן כללי הינה מובנת בהחלט והגיונית. שכן היות שמקצוענים חקרו במידה רבה את השטחים הללו וקבעו מה טוב ומה מזיק לבריאות הגופנית, או פיתחו את השיטות כבסיס להתקדמות טכנולוגית נוספת – זה יהיה במקרה הטוב בזבוז זמן לנסות לחזור על כל הניסויים הללו מההתחלה. מצד שני, אין שום ביטחון שהוא לא יעשה איזושהי טעות, ויגיע למסקנות מוטעות, עם תוצאות הרות אסון, כמו שהניסיון הראה בכמה מקרים.

האמור לעיל בנוגע לבריאות גופנית נכון גם לגבי בריאות רוחנית, וכיצד הנשמה יכולה להשיג שלמות והגשמה עצמית. על אחת כמה וכמה כאשר בריאות רוחנית באופן כללי קשורה בבריאות גופנית, במיוחד כל עוד מדובר ביהודי.

ובכן לבורא האדם, שהינו גם בורא ומנהיג העולם כולו, בוודאי יש את הכישורים הדרושים המצופים מכל סמכות שהיא, לדעת מה טוב לאדם ולעולם שבו הוא חי. בחסדו, ה’ סיפק לנו כבר תוצאות מוחלטות וסופיות, בכך שהביא לתשומת לבנו שאם אדם ינהג בחיי היומיום שלו בדרך מסוימת, אזי תהיה לו נשמה בריאה בגוף בריא, וזה יהיה טוב עבורו בעולם הזה כמו גם בעולם הבא. הוא גם השאיר כמה שטחים שבהם אדם יכול לערוך את הניסויים הפרטיים שלו בעניינים אחרים שאינם מתנגשים עם החוקים שנקבעו על ידו.

במילים אחרות, זה בטוח בהחלט שאם בן אדם יחיה מספיק זמן, ויהיו לו היכולות הדרושות לערוך סוגים שונים של ניסויים, בלי הפרעה והתערבות וללא טעות, הוא ללא ספק יגיע לאותה מסקנה בדיוק שאנו מוצאים כבר בתורה שה’ נתן לנו, כלומר הצורך לשמור שבת, לאכול כשר, וכו’, וכו’. אולם, כפי שצוין קודם, ה’ בחסדיו האינסופיים – וטבע הטוב להיטיב – רצה לחסוך מאתנו את כל הטירדה, כמו גם את האפשרות של טעות, ולכן נתן לנו את התוצאות מראש, לתועלת האדם שיש לו את הנטייה והיכולת לחקור, כמו גם עבור אלו שאין להם את זה.

הביטוי ‘עול’ בהקשר לקבלת התורה והמצוות בחיי היומיום מתייחס לעובדה שהטבע האנושי דורש סמכות. שכן הטבע האנושי, והיצר הרע, הם כאלו שכל אחד עלול בקלות להיכנע לפיתוי. פיתוי הינו מתוק בהתחלה אך מריר בסוף. אולם הטבע האנושי הינו כזה שאדם עלול להתעלם מהתוצאות המרירות בגלל הסיפוק הראשוני.

אנו רואים, לדוגמה, שילדים, ולעיתים קרובות גם מבוגרים, מוזהרים שהתמכרות למאכלים מסוימים מזיקה, ותגרום למחלות מאוחר יותר כך שלאחר תקופת זמן הם עלולים שלא להיות מסוגלים לאכול שום דבר בכלל, ועדיין הם יכולים, למרות הכל, לדחות כל איפוק כדי לספק את תאבונם או תשוקתם העכשווית. לשם כך ה’ נתן לנו את ה’עול’ של תורה ומצוות, מורה לנו שלא משנה אם האדם מבין אותם או לא, או מהו הפיתוי, אדם חייב לבצע את ציווי ה’ ללא קושיות.

ישנה נקודה נוספת, וזהו ההיבט הכי יסודי של רעיון ‘עול’ תורה ומצוות. למרות, כפי שהוזכר קודם, שהתורה והמצוות ניתנו לתועלת האדם, גם בחיים הללו וגם בחיים הנצחיים, ישנו מאפיין עליון לאין ערוך שבו ה’ חנן את התורה והמצוות, זאת אומרת התכונה לאחד את האדם עם ה’, דהיינו, הנברא עם הבורא, אשר בצורה אחרת אין להם שום דבר במשותף. שכן, על ידי שנתן לאדם מערכת מצוות לבצע בחיי היומיום שלו, ה’ עשה זאת לאפשרי עבור האדם לחבר על ידי כך את עצמו עם בוראו, ולהתעלות אל מעבר לגבולות של ישות מוגבלת, החיה בעולם בעל גבולות.

התורה והמצוות מהווים את הגשר שמשתרע מעל התהום המפרידה את הבורא מהנברא, ומאפשרים לאדם להתרומם ולחבר את עצמו לאלוקות. כמובן תכונה זו ניתנת להשגה אם האדם מקיים תורה ומצוות לא בגלל השכר עבור הגוף שבא אתם, או השכר עבור הנשמה, או עבור שניהם, אלא אך ורק בגלל שהם רצונו ומצוותיו של הקדוש ברוך הוא. בשל הסיבה הזאת גם כן, מילות הברכה שיהודי מברך לפני קיום מצווה אינן מזכירות את התועלת של המצווה, אלא מעדיפות את העובדה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו”.

ניתן לומר הרבה יותר בהקשר עם נושא עמוק כזה, אולם אני מאמין שהשורות דלעיל, למרות שהן מוגבלות בכמותן, יש בהן די והותר תוכן להבהיר את ההתבוננות הנכונה על הענין. מלבד זאת, אם תרצי לשוחח בענין זה בהמשך, בוודאי יש לך חברים בקרב אנ”ש בלונדון שישמחו להאיר את עיניך.

לבסוף, ברצוני לומר שהעובדה שהיו לך מעט ספקות וחוסר ודאות, אינה צריכה לייאש אותך בכלל. למעשה, התורה משתוקקת שהאדם ימצה את כל יכולותיו, כולל שכלו ותבונתו, בעבודת ה’, כל עוד הגישה הינה נכונה, זאת אומרת קודם כל לקבל את התורה והמצוות. זה טבעי לגמרי ואפילו רצוי שאדם יבין כל דבר שהינו אפשרי לתפיסתו השכלית. במקרה שלך יש לכך חשיבות נוספת, מכיוון שיש לך הזדמנות להשפיע ולהועיל לאנשים אחרים שיש להם אותה יכולת שכלית כשלך.

לאור האמור לעיל, תביני גם את תשובתי בענין השידוך, שחוות דעתי היא כפי שדובר בעבר שזהו שידוך מתאים, ויהי רצון שיהיה בשמחה ובשעה טובה, לבנין עדי עד, על יסודי התורה והמצוות מתוך מחויבות מוחלטת לתורה ומצוות ברוח הברכה “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו”.

וזה באופן טבעי גם הצינור לבריאות טובה, עבור הנשמה והגוף כאחד, וכל הדברים הטובים הרצויים – למרות שאין כל יחס בין התגמול והשכר לבין ערך הקיום של “ישראל והקדוש ברוך הוא, על ידי התורה, חד הם”.

בברכה,

(חתימת יד קודשו)