אף שגם לפני זה היתה התגלות דפנימיות התורה, נתחדש בהגאולה די”ט כסלו שנתגלה העצם ד

אף שגם לפני זה היתה התגלות דפנימיות התורה, נתחדש בהגאולה די”ט כסלו שנתגלה העצם דפנימיות התורה, על ידי זה שבא בהתלבשות בהשגה בשכל האדם למטה, ובריבוי ובהפלגה  מקונטרס על דבר חלוקת הש”ס בי”ט כסלו - תשנ”ב

… א. ההפרש בין נגלה דתורה ופנימיות התורה הוא — שבנגלה דתורה (הנקרא “עץ הדעת”, “אילנא דטוב ורע”) עיקר הלימוד הוא בהתלבשות בענינים גשמיים של העולם, וגם בדברים אסורים, כדי לברר ולהבדיל בין איסור והיתר, טומאה וטהרה, וכן בדיני נזיקין, שהלימוד מתלבש בטענות של שקר (ראובן טוען כך, שמעון טוען כך) לברר האמת מן השקר וכו’. מה שאין כן בפנימיות התורה (הנקראת “עץ החיים”) עיקר הלימוד הוא בעניני אלקות וענינים רוחניים, ביחודים עליונים וסדר השתלשלות העולמות ועשר ספירות וכו’.

ושונים הם גם בדרך ואופן הלימוד: לימוד הנגלה הוא באופן דקושיות ותירוצים ומחלוקת, שבתחלה קא סלקא דעתך שהסברא היא כך וכך ואחר כך מגיעים להבנה עמוקה יותר ושוללים את הסברא הקודמת. ואילו פנימיות התורה “לית תמן לא קשיא כו׳ ולא מחלוקת”.

ובהתאם להחילוק בין נגלה דתורה ופנימיות התורה — חלוקים הם גם באופן פעולתם על האדם הלומד:

בלימוד הנגלה מצד עצמו, שהוא בהתלבשות שכל האדם בענינים גשמיים (שמעלימים ומסתירים על האור האלקי שבתורה), יכול לשכוח רחמנא ליצלן על קדושת התורה ועל הקב”ה נותן התורה (כי הוא מרגיש בלימודו רק את הענין הגשמי שעוסק בו והשכל הגשמי המלובש בו), כנ”ל (בנוגע לתורה שבעל פה בכלל). מה שאין כן לימוד פנימיות התורה מביא את האדם הלומד לידי הכרה וידיעה בהקב”ה נותן התורה, כי פנימיות התורה לא נתלבשה בלבושים גשמיים, ואדרבה — “היא מדברת בענינים רוחניים ובעניני אלקות בכלל, וגם השכל וההשגה בזה היא השגה רוחנית, ונרגש בה האור האלקי וכל ענינה הוא לידע את ה׳ ולבוא לידי אהבה ויראה”. ולכן, אף שההשגה באלקות (בפנימיות התורה) היא רק ידיעת המציאות (ולא המהות), מכל מקום הרי זה ידיעה והכרה בה׳ נותן התורה, ומביאה את האדם לידי אהבת ה׳ ויראת ה׳, ושלימוד התורה שלו יהי׳ לשמה.

וזהו גם הענין דחלק האגדה שבתורה שבעל פה (כידוע שהלכה היא חלק הנגלה שבתורה, ואגדה היא חלק הנסתר שבתורה), ולכן צריך להיות הלימוד “בדרשות ההגדות להתבונן מתוכם מוסר השכל לידע את ה׳, כמו שאמרו חכמים רצונך שתכיר מי שאמר והי׳ העולם למוד דברי אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומתדבק בדרכיו, כי רוב סודות התורה שהיא חכמת הקבלה וידיעת ה׳ גנוזים באגדות”.

 

ב. על פי זה מובן ששלימות לימוד התורה היא — בלימוד נגלה דתורה ולימוד פנימיות התורה גם יחד, כי הם ב׳ חלקים מתורה אחת, ונגלה דתורה היא גופא דאורייתא ופנימיות התורה היא נשמתא דאורייתא, וכמו ששלימות האדם היא בחיבור הנשמה והגוף ועד שנעשים מציאות אחת, ושלימות הנשמה תלוי׳ בשלימות הגוף וכן שלימות הגוף תלוי׳ בשלימות הנשמה, כמו כן שלימות התורה היא בחיבור ויחוד לימוד הנגלה ולימוד הפנימיות.

והרי כן הוא בנוגע לכללות הבריאה — שכוונת הבריאה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא, על ידי עבודת האדם בקיום התורה ומצוות (שנתלבשו בדברים גשמיים) בבירור וזיכוך גשמיות הגוף והעולם, ולעשותה כלי לאלקות ודירה לו יתברך. והכח לזה הוא מלימוד התורה: העסק בלימוד הנגלה (עיקר הלימוד בזמן הזה) הוא — לברר בירורים בגשמיות העולם, בין איסור והיתר כשר ופסול וטומאה וטהרה כו׳, ולימוד פנימיות התורה הוא בעניני אלקות וכו׳ — שעל ידי זה נמשך ונתגלה האלקות גם בלימוד הנגלה בענינים גשמיים.

וכמה ענינים בזה:

(א) ידוע שנגלה דתורה נקראת “לחם” ו”בשר”, “והיינו כמו הלחם והבשר יש בהן טעם וממש, כך בלימוד הנגלה שבתורה יש בה השגת המהות ממש”, ופנימיות התורה נמשלה ל”מלח” ונקראת “יין” ו”שמן”, כי בפנימיות התורה (חכמת הקבלה) חכמתו יתברך מלובשת בענינים רוחניים, ו”אין בזה רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות והמהות נסתר ונעלם ואינו מושג כלל להיות בבחינת טעם ממש כמו הנגלה (עד לעתיד לבוא שיתגלה פנימיות התורה), ולכן נמשל למלח לומר שעם היות שאין בו טעם עם כל זה הוא דייקא נותן הטעם בהבשר”.

כמבואר בתניא, ש”ידיעת המציאות מההשתלשלות” בפנימיות התורה “מצוה רמה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמו שכתוב וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו׳ ומביאה ללב שלם וכו׳ שהוא העיקר”. “ור”ל כמו שכתוב ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו, הרי תכלית התורה ומצוות הוא לבוא ללב שלם שהוא ליראה את ה׳ כו’, ולכן אמרו רז”ל שהתורה נקרא תרעא לדרתא לגבי יראה כו׳”. ולכן הלימוד בפנימיות התורה נותן טעם וקיום בלימוד הנגלה, שגם לימוד הנגלה יהי׳ לשמה.

ולאידך — אינו מספיק לימוד פנימיות התורה בלבד, כי אי אפשר לאדם לחיות על “מלח” לבד, או על “יין” ו”שמן” לבד (שזהו ענין פנימיות התורה), וצריך להיות גם לחם ובשר, גופא דאורייתא (נגלה דתורה) כדי לעשות דירה בתחתונים, כנ”ל.

(ב) כמו שהנשמה מחי׳ את הגוף, פנימיות התורה מכניסה חיות וכוונה בלימוד הנגלה ובקיום המצוות (שגדול לימוד שמביא לידי מעשה).

(ג) נוסף לפעולת לימוד פנימיות התורה באופן ובכוונת לימוד הנגלה (לימוד לשמה — ענין הא׳ הנ”ל, ולימוד עם חיות וכוונה — ענין הב׳ הנ”ל) — הרי מובן, שעל ידי לימוד פנימיות התורה, שהיא הנשמה והפנימיות של הענינים בנגלה דתורה, ניתוסף גם עומק ובהירות בהבנת הענינים שבנגלה [נוסף על זה, שעל ידי הלימוד לשמה אין בזה פניות עצמו המטות את השכל, כנ”ל].

נמצא, שפעולת לימוד פנימיות התורה בנגלה דתורה היא על דרך פעולת תורה שבכתב ופעולת התפלה בתורה שבעל פה בכלל. ויתירה מזה — כדברי המשנה, “אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים”, שזהו התבוננות גדלות ה׳ וכו׳ — שעל ידי לימוד אגדה ופנימיות התורה בכלל.

 

ג. ובאם הדברים הנ”ל אמורים בנוגע לנשמתא דאורייתא (פנימיות התורה) בכלל, על אחת כמה וכמה בנוגע ל(פנימיות התורה כפי שנתגלתה ב)תורת החסידות — כידוע שגילוי תורת החסידות — ובפרט כפי שנתגלתה לאחרי י”ט כסלו על ידי אדמו”ר הזקן (כדלקמן) — הוא גילוי אור חדש בתורה, מבחינת יחידה שבתורה, עד מעצם התורה, שלמעלה מכל ד׳ חלקי פשט רמז דרוש סוד שבתורה (למעלה גם מלימוד על דרך הסוד, נסתר דתורה), וגילוי זה פועל חידוש בכללות ענין התורה ובכל חלקי׳, כדלקמן.

והנה, חידוש זה של תורת החסידות הותחל בעיקר מגאולת אדמו”ר הזקן בי”ט כסלו — כידוע, שאז התחיל עיקר הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, וביאור תורת החסידות — שבה מבוארים עומקי סודותי׳ של פנימיות התורה — בהתלבשות בהבנה והשגה דחכמה בינה ודעת, באופן ד”יתפרנסון מיני׳”, עד שגם בכחו של שכל האנושי להבינם ולהשיגם עד להתאחד עמהם.

ועד כדי כך, שי”ט כסלו הוא “מתן תורה של פנימיות התורה”: כשם שבמתן תורה (של נגלה דתורה) נעשה חידוש עיקרי בתורה, דאף שגם קודם מתן תורה הי׳ ענין התורה (אצל האבות), נתחדש במתן תורה שאז ניתנה עצם התורה למטה באופן של התלבשות בענינים שלמטה (וקיום המצוות בדברים גשמיים), כמו כן הוא בנוגע למתן תורה דפנימיות התורה (בי”ט כסלו), דאף שגם לפני זה היתה התגלות דפנימיות התורה (על ידי הרשב”י והאריז”ל, ואחר כך על ידי הבעש”ט והמגיד, וגם על ידי אדמו”ר הזקן לפני המאסר והגאולה), נתחדש בהגאולה די”ט כסלו שנתגלה העצם דפנימיות התורה, על ידי זה שבא בהתלבשות בהשגה בשכל האדם למטה (מה שאין כן תורת הנסתר (קבלה) היא בעיקר למעלה מהשגה, ויש בזה רק ידיעת המציאות כנ”ל), ובריבוי ובהפלגה.

ועוד, שגילוי פנימיות התורה בי”ט כסלו, הוא הטעימה (“טועמי׳ חיים זכו”) וההתחלה של שלימות גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, “ישקני מנשיקות פיהו” (גילוי “סוד טעמי׳ ומסתר צפונותי’”), ובאופן של ראי׳, וכידוע שעל ידי “יפוצו מעינותיך חוצה” (שהותחל בעיקר בי”ט כסלו) “אתי מר” דא מלכא משיחא.

ויתירה מזה — כמו שמבאר אאמו”ר — שגילוי החסידות (בי”ט כסלו) הוא גבוה יותר גם מגילוי פנימיות התורה (תורת הנסתר) שתתגלה על ידי משיח צדקנו, “שלכן בכחה לחבר ב׳ הבחינות (נגלה ונסתר דתורה) גם יחד, שהנסתר והרז גופא יהי׳ מושג בנגלה”, להיותה “יותר גבוה מקבלה ונגלה”.

וענין זה נראה בגלוי ובפועל אצל בעל הגאולה: החידוש בתורה שהי׳ על ידו הוא הן בנגלה דתורה — על-ידי חיבור השולחן ערוך, והן בפנימיות התורה — חיבור ספר התניא (ודרושי חסידות שלו). וכנרמז בשמו (הראשון) — “שניאור”, על שם ה”שני אור” שנתחדשו על ידו — אור הנגלה ואור החסידות, וכפי שנקרא בפי העולם: בעל התניא והשולחן ערוך. ולא עוד, אלא שחיבר ואיחד נגלה דתורה ופנימיות התורה (“שני אור”) באחדות גמורה (כמו ש”שניאור” הוא תיבה אחת ושם אחד).

והכח לזה — הוא על ידי גלוי תורת החסידות על ידי אדמו”ר הזקן, שהיא בחינת יחידה שבתורה, ויתירה מזה — עצם התורה, שלמעלה מד׳ חלקי התורה פשט רמז דרוש סוד (כנגד נפש רוח נשמה חי’ שבתורה), למעלה מתורת הנסתר (קבלה) ומתורת הנגלה, ולכן בכחה לחבר שתיהן יחד, “שהנסתר דתורה הסודות היותר עמוקים יושגו בהפשטתן לשכל על דרך כמו ההשגה דנגלה דתורה”, ו”הנסתר והרז גופא יהי׳ מושג בנגלה”.

וכמבואר במקום אחר, שנוסף על זה שבתורת החסידות באו ביאורים לענינים שונים שבנגלה (ובכל ד׳ חלקי התורה) — לימוד החסידות מכניס חיות בכל ענין וענין שלומדים בתורה, ש”חי” הוא באופן אחר לגמרי, בחיות עצמי, חיות דבחינת יחידה. וחיות זו, מוסיפה גם בהירות ועומק יותר בהבנת הענינים.

כלומר: החידוש בנגלה דתורה על ידי תורת החסידות הוא לא רק בהבנת פנימיות הענינים (שבנגלה) בשרשם למעלה (שזהו על ידי לימוד תורת הנסתר, סוד), אבל בפועל הם ב׳ אופנים שונים בלימוד עם כללים שונים, ובדרגות שונות (לימוד הנגלה וההלכה הוא בעולם העשי’ ולימוד הסוד מבאר הענינים כפי שהם בעולם האצילות), אלא גם — הפנימיות של הענינים שבנגלה (לפי כללי הנגלה) עצמם, לפי כללי הפשט, הרמז הדרוש (וגם — הסוד), שהרי יחידה (ועל אחת כמה וכמה העצם), ביחד עם זה שהיא למעלה מכל הענינים, נמשכת וחודרת בכולם בדרגתם הם, מכיון שהיא היא ה”עצם” שלהם.

 

ד. והשייכות דחידוש זה בי”ט כסלו (מתן תורה דפנימיות התורה) עם המאסר והגאולה של אדמו”ר הזקן — היא: כשם שמתן תורה (דנגלה דתורה) בא דוקא לאחרי ועל ידי גלות מצרים, כך מתן תורה דפנימיות התורה (בי”ט כסלו) בא דוקא לאחרי ועל ידי ההעלם והסתר דמאסר אדמו”ר הזקן (שהי׳ מפני הקטרוג למעלה על גילוי החסידות), כי “בכל זמן כשמתגלה אור חדש יותר בתורה, ובפרט בחינה גבוה כזו, הי׳ צריך להיות מקודם ההסתר וההעלם דישיבתו במשמר כו’”.

ומהטעמים לזה: בכדי לחדש בתורה צריך להיות הוספה וחידוש בהאדם (הלומד ומחדש בתורה). כל זמן שהוא נמצא במצבו ודרגתו שרגיל כבר בה, הרי גם פעולתו בלימוד התורה מדודה לפי כחותיו הרגילים. דוקא על ידי המאסר — נתגלה הכחות פנימיים ועצמיים של בעל המאסר (אדמו”ר הזקן), ועל ידי גאולתו נפעל בו חידוש (בדוגמת החידוש של עבד שנשתחרר להבדיל, חידוש משעבוד לגאולה), ועל ידי זה — החידוש (“גאולה”) בתורת החסידות שנתגלתה על ידו, שהביא את תורת החסידות בהבנה והשגה דחב”ד, אשר על ידי זה גילה את העצם דפנימיות התורה.

[ויש לומר, שבאמת סדר הפוך הוא, כי תורה היא המקור לכל עניני הבריאה. ולכן צריך לומר, שהסיבה להחידוש שנפעל על ידי המאסר והגאולה היא — הכוונה למעלה שהגיע הזמן להחידוש בתורה על ידי גילוי תורת חסידות חב”ד, וכתוצאה ומסובב מזה הי׳ ענין המאסר והגאולה שפעל חידוש בבעל המאסר והגאולה, שעל ידי זה הביא בפועל החידוש בתורה על ידו].