במסגרת ארגון של”ה ( ש יעורי ל ימודי ה דת) בניו יורק, יוצאים מידי שבוע כמאתיים תל

במסגרת ארגון של”ה (שיעורי לימודי הדת) בניו יורק, יוצאים מידי שבוע כמאתיים תלמידי ישיבת ‘תומכי תמימים’ ושולפים ילדים יהודים הלומדים בבתי הספר העממיים, לשיעורים חווייתיים ביהדות • הפעילות חוללה מהפך בחייהם של אלפי ורבבות ילדים יהודיים שחלקם הפכו את חייהם ואת חיי משפחותיהם לשומרי תורה ומצוות • כתב “בית משיח” ר’ ירון צבי, בעצמו אחד הפעילים, מספר על הארגון שקם לפני יותר משבעים שנה, ומביא שלל עדויות וסיפורים מרגשים מהשטח

מאת: ר’ ירון צבי

מדי שבוע בשבוע, בצהרי יום רביעי, קמים מאות בחורים ממקומותיהם ב’זאל’ של 770, יוצאים באחת אל תחנת הרכבת התחתית או אל הסעות מאורגנות, ויוצאים לדרך. הם חוזרים רק עם שעת ערב, ועל פניהם, ללא יוצא מן הכלל, חיוך של סיפוק. כעבור דקות אחדות הם שוב צוללים אל תוך הגמרא הגדולה, או אל תוך ספר המאמרים שלפניהם.

במהלך חג הסוכות האחרון פנה אלי חבר והציע לי להצטרף לפעילות החינוכית של ימי רביעי. כאשר ביקשתי לדעת על מה מדובר, שמעתי לראשונה על הפעילות המכונה כאן ‘רליסד טיים’: “פעם בשבוע אנחנו יוצאים אל בתי הספר העממיים ברחבי ניו יורק, מוציאים מן הכתות את התלמידים היהודים המעונינים בכך, ואנחנו עורכים להם שעת פעילות יהודית. מדובר בארגון שקם כבר לפני יותר משבעים שנה, משנת תש”א - ארגון שהוקם על ידי אדמו”ר הריי”צ נ”ע”.

כעת סקרנותי גברה, והחלטתי להצטרף. מאז ועד היום, במשך חצי שנה, אני גאה להיות חבר בארגון ולקחת חלק בפעילות חינוכית מדהימה שמרגישים בה את הסייעתא דשמיא ואת המשמעות של הצלת ילדים יהודיים כפשוטו!

כיום אני כבר ‘מנהל אזור’, ובתפקיד זה העוסק ישירות בחינוך הילדים על טהרת הקודש, אני מרגיש ורואה את החותם שכל מפגש שבועי משאיר עליהם. אני רק יכול לדמיין את ההשפעה לטווח ארוך יותר בהמשך חייהם. מסתבר שיש הרבה צדק באמירה: מעט אור דוחה הרבה חושך!

התכנית שהמלאכים מקנאים בה

כאמור, פעילות זו החלה כבר בשנת תש”א על ידי הרבי הריי”צ במסגרת ה’מרכז לענייני חינוך’. הארגון הוקם בעקבות חוק שחוקק הקונגרס האמריקאי בזמנו, לפיו אפשר לתת לכל ילד הלומד במסגרות החינוך הרשמית באמריקה, שעה פנויה ללימוד נושאי דת. אדמו”ר הריי”צ שיהדות ארצות הברית נגעה ללבו כבר מהיום הראשון בו דרכו רגליו על אדמת אמריקה, אימץ את ההזדמנות בשתי ידיים והקים את ארגון של”ה שמפעיל את תוכנית הרליסד טיים. בשלב ראשון התמנה הרב מנחם מענדל פלדמן לנהל את הפעילות. הוא הקים את הארגון ועמד בראשו עד שנת תש”ה, או אז התמנה במקומו הרב יעקב יהודה העכט. בכשרונו ובחריצותו הרבה מינף הרב העכט את הפעילות ועמדה בראשה במשך כחמישים שנה עד לפטירתו.

כיום ממוקמים משרדי ארגון של”ה בבניין ישיבת ‘הדר התורה’ בקראון הייטס. בנו של הרב העכט, הרב שלום דובער, הוא אחראי כיום על הפעילות כשהמנהל בפועל הינו הרב שניאור זלמן קלמן צירקינד.

כאמור, במסגרת הפעילות יוצאים מדי שבוע בימי רביעי כמאתיים בחורים מדריכים. אלה מתחלקים לצוותים והם מתפזרים בקרב כשמונים בתי–ספר ממלכתיים  (“פאבליק סקול’ס”) ברחבי המטרופולין הגדול ניו יורק. בבתי ספר העממיים הללו לומדים אזרחי העיר, יהודים לצד גויים על גווניהם השונים. למותר לציין כי ילדים אלו לא חווים אפילו קורטוב של יהדות במקום לימודם. עם הגיעם של הבחורים לבתי הספר, הילדים היהודים שנרשמו מראש לתכנית, כיום כאלף במספר(!), ‘נשלפים בפינצטה’ מתוך הכתות לשעה של לימודי קודש בבית חב”ד הסמוך או בבית כנסת קרוב. הפעילות נקראת בשם “רליסד טיים פרוגראם - Released Time Program”, שפירושו “תכנית לזמן החופשי”. הזמן החופשי הופך אפוא לקודש. קודש קודשים ממש.

מה לומדים שם? ובכן, בדרך כלל תוכן הלימוד קשור עם פרשת השבוע, או בעניינים הקשורים לחגי ישראל ומועדיו. כמו כן לומדים הילדים הנהגות יהודיות שונות (כגון ברכות הנהנין, תפילה, פסוקים וכדומה). המדריכים היצירתיים משלבים את הלימוד עם משחק פעיל להמחשת הנושאים הנלמדים. בסיום כל מפגש מתבצעת הגרלה נושאת פרסים לשמחת לב הילדים.

המדריכים לא מסתפקים בכך, והם שומרים גם על קשר חם עם משפחות הילדים. בחג החנוכה עורכים המדריכים ביקורי בית אצל משפחות התלמידים, וגם במהלך השנה נפגשים מידי פעם עם ההורים, ומחזקים אצלם את התודעה היהודית בפן המעשי.

תכנית זו שרקמה, כאמור, עור וגידים עוד בחיי הרבי הריי”צ, הסבה לו נחת רוח רבה. בהתוועדות שלו ביום הבהיר ח”י באלול תש”ד, התבטא הרבי לגבי התוכנית: “בשנים האחרונות הצטרפו 3000 ילדים ל’ריליסד טיים’, שם דיברו איתם אודות אמונת ה’, אמרו איתם ברכות, ועוד. הילדים הללו מגיעים מבתים של טריפה, בלי מזוזה, בלי שבת, והילדים האלה עושים ברכה, אומרים פסוק וכדומה, ומזה נעשה כזה רעש בשמים, שכל המלאכים מתאספים…”.

שיעור ביהדות
‘אחד על אחד’

אין ספק שההשפעה של התכנית על הילדים, גם אם היא בת שעה בודדת בשבוע, היא עצומה!

לא אחת אני נתקל בבעלי תשובה אמריקאים שמספרים לי כי את דרכם ביהדות החלו כילדים שהשתתפו בתכנית זו. לא מעט הורים יהודים ששלחו מסיבות שונות את ילדיהם לבתי הספר העממיים, ביקשו בכל זאת לתת קורטוב יהדות לילדיהם, והם רשמו אותם ל”רליסד טיים”. לא פעם טלפנתי בשעות הערב למשפחות במגמה לגייס בחזרה ילדים שעזבו את התכנית מסיבות שונות, ואז בתגובה אני שומע מההורה שהילד לא מגיע יותר כי כבר החליט לעבור לתכנית לימוד ישיבתית והם עזבו את הפאבליק סקול! (רק בשנת תשע”ג עברו 114 ילדים עברו לישיבות. נתון מדהים!).

כזה הוא למשל ר’ משה רפאלוב, אברך בן 22 שמספר איך התכנית הזאת הביאה אותו להיכן שהוא כיום: “כל הרעיון של החזרה בתשובה שלי והמוטיבציה לעבור תהליך כזה מבוסס על השתתפותי כילד בתכנית חינוך הזו ‘הרליסד טיים פרוגראם’”. והוא מספר: “גדלתי במשפחה מסורתית - בוכרית. בביתנו היו עושים קידוש וסעודת שבת ושומרים על רוב חגי ישראל, אך לא יותר מכך. לא ידעתי הרבה על יהדות ובעצם לא הייתי שייך לקהילה מסוימת. פעם אחת,  יועצת בבית הספר הממלכתי שבו למדתי בקיו גרדנס הילס (Kew Gardens Hill) הציעה להוריי לשלוח אותי לתכנית הזו, ומאז השאר היסטוריה!”, מסכם ר’ משה בהתלהבות.

כאשר הוא נשאל מה היה הדבר שגרם לו השראה ביותר במסגרת התכנית, השיב ר’ משה: “בעיקר השירים ששרו שם כל הזמן תוך כדי התפילות, המשחקים והפעילות. היהדות הפכה עבורי מאוסף חוקים יבשים, למשהו חי, דינאמי וחווייתי!”

גם בפי ר’ אברהם מיכלין סיפור דומה: “הגעתי ממשפחה אמריקאית לא דתית שגרתית בברוקלין”, הוא מספר, “יום אחד לאחר סיום הלימודים בפאבליק סקול, ראיתי את אמא שלי עומדת בחניון ובידה היא מחזיקה דף פירסום שבו כתוב משהו על לימודי קודש מדי יום רביעי בשעה האחרונה ללימודים. חשבתי לעצמי שזה רעיון מעולה להפסיד קצת לימודים בבית הספר… אמרתי לה אפוא שאני רוצה להצטרף לתכנית. בפועל, הייתי היחיד מהאזור שלי שנרשם לתכנית, ולכן קבלתי שיעורים ביהדות אחד על אחד! בחור הגיע כל פעם במיוחד רק בשביל ללמד אותי קצת יהדות. מאז היהדות הפכה אצלי לחוויה חיה ונעימה. ולאחר שגדלתי קצת ומשפחתי עברה לפנסילבניה, התקרבתי באופן משמעותי יותר על ידי שליח הרבי שלימד והכין אותי לקראת בר המצווה שלי. כשהייתי קטן החלום שלי היה להיות שחקן בייסבול מקצועי”, מספר ר’ אברהם בחיוך, “וכיום אני בעצמי פעיל במסגרת התכנית ועוזר לילדים יהודים נוספים להכיר כבר בגיל קטן את עולם היהדות. החלום שלי כיום הוא להיות שליח של הרבי!”…

הפעילות עצמה, מדרך הטבע החב”די, לא מסתפקת בכך, ובמקומות רבים היא מתרחבת גם להדרכות לבר מצווה בשלב מאוחר יותר, מבצע מזוזה בבתי הורי הילדים, ביקורי בית, מבצע ד’ מינים וחלוקת מצות לקראת חג הפסח, חלוקת סופגניות והדלקת נרות בחנוכה. כמו כן, יש רבים שנרשמים ללימוד עברית ב”סאנדיי סקול” המתקיים בבית חב”ד מדי יום ראשון.

למה משה רבינו מקנא במדריכי ה”רליסד טיים”?

במהלך השתתפותי השבועית בתכנית, שמעתי לא פעם מבחורים על התבטאות מיוחדת של הרבי שליט”א מה”מ לגבי ה”רליסד טיים”, שבה אמר שאפילו משה רבינו מקנא במי שמשתתף בפעילות.

במהלך הכנת הכתבה חיפשתי מקור לזה, והגעתי לרב אהרן אביגדור קאזין, מי שהיה שליח הרבי בלונדון במשך 38 שנים וניהל שם את בית הספר ליובאוויטש בנים, בין יתר שלל תפקידיו. הרב קאזין סיפר לי בעדות אישית מפתיעה, שכאשר למד בשנות עלומיו בישיבת “תומכי תמימים” המרכזית ב–770 בשנות היודי”ם, הוא עצמו השתתף כמדריך ב”רליסד טיים”. איתו בצוות היה בחור נוסף, למדן באופיו, שביקש מהרבי ‘פטור’ מללכת ל”רליסד טיים” בימי רביעי.

“למעשה, באותה תקופה היו שלושה סוגי פעילויות שאליהם יצאו בחורים ממסגרת הישיבה לכמה שעות”, מספר הרב קאזין: לצורך ‘מסיבות שבת’ עם ילדים בשעות אחר הצהריים של שבת, או לחזרת דא”ח בזמן סעודה שלישית בבתי כנסת בשכונות ניו יורק, או בשעות אחר הצהריים של ימי רביעי ל’רליסד טיים’. אותו בחור כתב אפוא לרבי כי הוא מבקש שחרור מללכת ל”רליסד טיים” והוא אף צירף שלושה נימוקים: א. שהפעילות באזור בו היה מוצב לוקחת ממנו כמה שעות (נסיעה לקוני אילנד ברכבת, פעילות וחזרה). הוא חוזר בערך ב–6 בערב ומפסיד זמן רב של לימוד. ב. הוא אינו יודע עד כמה הוא משפיע על הילדים ומה תורמת הפעילות שלו שם. ג. שהיציאה ביום רביעי ל”רליסד טיים” מטרידה את מנוחתו כל השבוע”.

“לא חלף זמן רב, והבחור קיבל מהרבי בחזרה תשובה מדהימה” - מוסיף הרב קאזין ומספר.  “הרבי התייחס בפרטות לשלושת הנימוקים שהעלה הבחור. לגבי הנימוק שזה גוזל מזמן הלימוד אמר הרבי: ‘אני רוצה שתדע שכל הנשמות בגן עדן, ואפילו נשמת משה רבינו ע”ה, מקנאות בך שאתה יכול להגיד ברכה או לומר ‘שמע ישראל’ עם ילד יהודי והם אינם יכולים לעשות זאת!’… לגבי הנימוק שאינו יודע מה הוא פועל עם הילדים, כתב הרבי: ‘אתה אף פעם לא יכול לדעת, אבל חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם’. ולגבי הנימוק השלישי שזה מטריד אותו כל ימות השבוע, ציין הרבי: ‘זה עניין של אופי’. לאחר מכן ציטט הרבי מהגמרא שיחה בין אביי ורבא כדוגמה לכך שלכל אדם אופי שונה, רמת ריכוז שונה, דברים שונים שמטרידים אותו.

“תשובתו זו של הרבי גרמה לי להחליט שאני בעצמי רוצה לעסוק ביתר שאת בחינוך ילדי ישראל על טהרת הקודש למשך כל ימי חיי”, מסיים הרב קאזין.

מהכנסייה לישיבה

את הסיפור הבא מביא לנו ר’ יצחק באגאמילסקי, פעיל במסגרת התכנית ואחראי על מערך התחבורה. הוא עצמו שמע את הסיפור מ’יד ראשונה’: “אישה בשם נדיה טיילה לתומה ב’וול–סטריט’ כאשר בחור שעשה במקום ‘מבצעים’ שאל אותה האם היא יהודיה. הוא התכוון ככל הנראה לתת לה זוג נרות לשבת. גב’ נדיה הופתעה מאוד מהשאלה, מאחר שרק כמה ימים קודם לכן גילתה שהיא בעצם יהודייה.

נדיה גדלה בפארגוואי למשפחה נוצרייה שביקרה בכנסיה, ר”ל, בכל יום ראשון. יחד עם זה היו למשפחה מסורות שונות מהסביבה. לדוגמה, היו להם בבית שני תנורים, כשהסבתא מזהירה אותם שלא לאכול בשר, ואם מוכרחים אז להימנע מלאכול עם חלב. בנוסף הנחתה אותם הסבתא, כי למרות שהם שומרים על “קדושת” יום ראשון, שייקחו בחשבון שיש ‘מזל רע’ להתחיל פרויקטים ביום השבת. המסורות נראו מוזרות קצת לסביבה, אבל המשפחה פשוט הסבירה שזו מסורת משפחתית שנשמרה מדורות.

שבוע לפני המפגש של נדיה עם החבדני”ק, החליטה הסבתא לגלות להם את האמת, כיוון שחשה שימיה קרובים להסתיים. היא הגיעה לניו–יורק, כינסה את המשפחה ואמרה להם שהם למעשה משפחה יהודית, צאצאים ליהודים שנרדפו בפולין. היא סיפרה להם כי מאחר ואביה נרצח ברחוב על ידי הנאצים ימ”ש, היא החליטה להחביא את הזהות היהודית של המשפחה אפילו מהילדים ומהנכדים, ובכך להגן עליהם מרדיפות אנטישמיות.

ההודעה של הסבתא לגבי זהותם האמיתית, גרמה להלם אצל בני המשפחה, אך עדיין לא גרמה לשינוי בסגנון חייהם. נדיה, אחת הנכדות, לא חשבה לשנות משהו בסגנון חייה, אבל משהו גרם לה להוריד קצת מההתנגדות שלה בעת שראתה באותו יום שישי את החבר’ה עם טנק המבצעים ב’וול סטריט’ ונתקלה לראשונה בחייה בשאלה ‘האם את יהודייה?’, זמן כה קצר לאחר שגילתה את האמת על דתה!

האמת שהיא נהגה מדי יום שישי להסתובב באזור זה ולראות את טנק המבצעים בפעולתו. היא סיפרה כי תמיד הבחינה בחום הלבבי שהרבנים המשתתפים בפעילות מקרינים, אבל עכשיו, בפעם הראשונה, היא קבלה נרות שבת ושמעה מהם סיפורי יהדות שצלצלו לה מוכרים.

נדיה לא התקרבה יותר מידי ליהדותה ושמרה על קצב מתון. במשך זמן רק לקחה נרות שבת מדי יום שישי ושמעה סיפורים מהמקורות היהודיים. בשלב מסוים התעניינה אצל הרבנים בטנק מבצעים מה אפשר לעשות לגבי הילדים שלה מבחינת קשר ליהדות. הרבנים השיבו לה בחיוך שישנה תכנית מיוחדת המתקיימת ברחבי ניו–יורק, וגם אם הילדים לומדים כעת בפאבליק סקול, הם יקבלו שיעור שבועי ביהדות. נדיה הסכימה לתכנית, ובמשך שנתיים השתתפו ילדיה ב”רליסד טיים” בכל יום רביעי. הפעילות עם התפילות, השירים והווי היהודי השפיעה על כל הבית, ולבסוף הבית הפך לכשר, והילדים עברו ללמוד בישיבות תורניות, ובכך וקיימו את משאלתה האחרונה של הסבתא היהודייה!”.

שליח מהשמיים ביום שלג

הת’ ירמיהו מלמן, פעיל בתכנית, יוצא מידי שבוע לשכנע הורים נוספים לרשום את ילדיהם לתכנית. במסגרת תפקידו זה הוא נוהג להסתובב מחוץ לכותלי בית הספר (כיוון שפניה להורים בתוך שטח בית הספר אינה חוקית) ולחפש הורים יהודיים כדי להסביר להם על התכנית המיוחדת. מידי פעם בפעם הוא מוצא הורים שמעוניינים לרשום את ילדיהם לפעילות, ודואג שימלאו את טופס ההרשמה וישלחו אותו או ימסרו לו ביד. הטופס עובר לאחר מכן למשרדי ‘רליסד טיים’ בקראון הייטס להרשמה.

ישנה דרך נוספת שבה מגייסים ילדים לתכנית, והיא דרך שיחות טלפון בשעות הערב אל משפחות שילדיהם היו פעם בתכנית והפסיקו, או למשפחות חדשות שפרטיהם התקבלו במשרדי הארגון בדרכים שונות.

“בצהריים של אחד מימי רביעי התחוללה בחוץ סערת שלגים”, מספר ירמיהו מלמן. “שקלתי אם כדאי לצאת לפעילות גיוס ילדים נוספים ביום, מאחר ושיערתי שיהיה קשה למצוא בחוץ הורים שניתן יהיה לדבר איתם בניחותא. לבסוף החלטתי שמאחר וזו שליחות מהרבי מה”מ, עלי לצאת לדרך, ויהי מה”.

ירמיהו אכן יצא לפעילות והסתובב מחוץ לכותלי בית הספר באזור הכביש שם המתינו ההורים במכוניותיהם לילדים שיצאו מבית הספר. “עברתי מרכב לרכב כשאני דופק על החלונות, וכאשר מישהו פותח שאלתי אותם ‘האם אתם יהודים?’”, ממשיך ירמיהו לספר. “בשלב מסוים דפקתי על חלון של רכב משפחתי שגרתי שבתוכו ישבו שתי נשים. לאחר שנפתח החלון שאלתי ‘האם אתן יהודיות?’ התשובה הייתה חיובית. התחלתי להסביר להן על התכנית החינוכית של ‘רליסד טיים’. האישה שישבה מאחורי ההגה נשמעה מאוד מתעניינת בפרטים, ובשלב מסוים הביטה בי במבט רציני ואמרה לי ‘אתה שליח משמיים!’…

“שמעתי הרבה תגובות בעבר, לעיתים באופן הפחות נעים, אבל כזו תגובה חיובית ומיוחדת מעולם לא שמעתי. כיוון שהייתי בצד הרחוק ממנה (על המדרכה) וכמו כן השלג התחיל להיכנס לרכב דרך החלון הפתוח, החלטתי לעבור לצד השני של הרכב, קרוב יותר לאישה. אותה גברת המשיכה ואמרה שהיא מעוניינת לרשום את הילד, וגם להגיע יחד אתו ביום רביעי הבא כדי לראות איך הפעילות מתבצעת ולהתרשם.

“בשבוע הבא היא אכן הגיעה עם הילד לתכנית, וניכר שהיא מאוד שבעת רצון מהפעילות. היא ניגשה למדריך הראשי שניאור בראה, וסיפרה לו איך ביום רביעי שעבר ישבה במכונית בשלג וחשבה לעצמה ‘איך אשיג חינוך יהודי נורמלי לילד שלי שנמצא בפבליק סקול? ופתאום איש אחד דופק לי על חלון הרכב ומציע לי חינוך יהודי שניתן כשירות לילדים יהודיים בבית הספר בו לומד  הילד שלי… הוא היה ממש שליח מהשמיים!’ הוסיפה בהתרגשות.

“בשבוע הבא שוב הביאה את הילד בעצמה ושוב חזרה על הביטוי ‘הוא שליח מהשמיים!’ לאחר מכן המשיך הילד להגיע בקביעות לבדו עם ההסעה של צוות הרליסד טיים בבית ספרו”, מסכם הת’ ירמיהו את המאורע המרגש.

ברבות הימים ביקשה האמא להעביר את הילד ללמוד בקביעות בבית הספר יהודי, ובעזרת ר’ סעדיה ענגל, מתאם ראשי בתכנית, מצאו בית ספר יהודי מתאים בשבילו. כל זה התחיל מדפיקה על חלון של מכונית ביום מושלג ניו יורקי, שלא היה ברור אם אפשר יהיה לפעול בכלל בגיוס הורים לרישום ילדיהם…

המאורע הזה השפיע מאד על ירמיהו, והוא מספר בעצמו: “מאז, כאשר אני מתקשה לפעמים לגשת לשכנע הורים לרשום את ילדיהם לתכנית, אני נזכר וחושב על המקרה הזה ועל האופן בו הסתיים - וזה נותן לי כוח!”

התעקשות של ילדה יהודית

סיפור מרגש נוסף שסיפר ירמיהו מלמן, התרחש כאשר הדריך בעצמו  קבוצת ילדים שהגיעה מאחד מבתי הספר באזור ברוקלין:

“ילדה מסוימת שהייתה רשומה לתכנית הייתה מאוד לא מרוצה מהעובדה שהיא רשומה לבית ספר עממי ולא למסגרת חינוך יהודית. היא הגיעה ממשפחה לא דתית והיה מיוחד ומרגש לראות את הזיקה וההתעקשות שלה על חינוך יהודי. זה הגיע למצב שהיא החלה לעשות הפגנות בבית הספר, ונשכבה על הרצפה תחת השולחן, לפעמים רוב שעות יום הלימודים, כמחאה או מעגמת נפש. במקרה אחר החלה בוכה וצועקת כלפי הילדים בבית הספר שהיא לא מוכנה ללמוד עם גויים… מצד שני היא הייתה התלמידה המצטיינת ביותר בכתה שלי, ואפילו עזרה לי מדי פעם להשליט סדר בכתה”.

בעקבות ההתנהגות החריגה והתשוקה של הילדה ללמוד בבית ספר יהודי, החליט ירמיהו לדבר אישית עם הוריה. באחד מימי רביעי, לאחר סיום הפעילות, ניגש לביתם שהיה סמוך לבית הספר כדי לדבר איתם. “המשפחה לא נראתה דתית או מסורתית, והאמא אמרה לי שהיא מאוד רוצה שהילדה תמשיך בבית הספר העממי בגלל הרמה הגבוהה של הלימודים. ‘אני מהנדסת ואני רוצה שגם לבת שלי יהיה תואר מכובד’ קבעה האם האקדמאית בנחרצות. ניסיתי להסביר לה שישנם בתי ספר יהודיים עם רמה גבוהה של לימודי חול, ואפילו באזור הסמוך למקום מגוריהם, מה עוד שכל זה לא שווה את עגמת הנפש של בתה, שיותר חשוב מכל לימודי חול. ‘דווקא מצב רוחה ואושרה יעזור לה להצליח בחיים יותר מכל התארים שבעולם!’ אמרתי לה.

“לא ידעתי איזה רושם השאירו דברי על האם ואם הם אכן התקבלו על לבה. בשבוע שלאחר מכן מצאתי שההורים הוציאו את הילדה מבית הספר העממי והיא הייתה בתהליך מעבר לבית ספר יהודי!  באופן מאוד מרגש הילדה הגיעה ותחבה בידי פתק עם כמה מילות תודה מקושקשות עליו”, מסכם ירמיהו בהתרגשות את סיפורו.

עוד ילדה יהודייה מצאה את דרכה להתחזקות בקשר שלה עם מהותה היהודית - אז מה הפלא שאפילו המלאכים ומשה רבינו מקנאים במדריכים הצעירים של הרליסד טיים?! - - -

 

מ’חיים’ ו’משה’ ל’חיה מושקא’

מספר ר’ יצחק באגאמילסקי, פעיל במסגרת התכנית ואחראי על מערך התחבורה בה”רליסד טיים” בנוגע להחלטה מדהימה של אמא יהודיה (ממשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות), לקרוא לבתה על שמה של הרבנית חיה מושקא:

“זה היה לפני כמה שנים, כאשר הייתי בתפקיד ‘מגייס’ (כינוי למי שמשכנע הורים נוספים לרשום את ילדיהם לתכנית) בבית ספר מסוים בניו יורק. תפקידי היה להביא את הילדים מבית הספר הממלכתי לבית ספר יהודי סמוך שבו היו התמימים לוי מטוסוב ושמואלי ניומן מלמדים אותם יהדות. לאחר מכן הייתי חוזר לבית הספר ומחפש הורים של ילדים יהודים כדי לדבר איתם על רישום הילד לתכנית. עם הזמן גם התחברתי גם עם צוות המורים והמזכירות בבית הספר.

“הייתה שם מזכירה יהודיה בשם שרון סמול. היה זה סמוך לפורים כאשר ראיתי שהיא מתכוונת לעזוב את משרדה בסוף יום עבודתה. איחלתי לה פורים שמח, והיא איחלה לי בחזרה והוסיפה בהתרגשות: ‘אני עומדת להיות סבתא!’.

“עברו כמה שבועות, ולאחר חג הפסח פגשתי אותה שוב והיא אמרה שבתה ילדה לה נכדה מקסימה. איחלתי לה ‘מזל טוב’ וניסיתי לדבר אתה על נתינת שם יהודי לילדה. עבורה זה היה אתגר אמיתי, והיא שאלה ‘איך נותנים שם יהודי?’ הצעתי שתקרא לילדה על שם סבתא או סבתא רבה מהמשפחה. היא אמרה שכבר יש ילדות הנקראות על שם הסבתות למיניהן, אבל מאוד הייתה רוצה לקרוא לילדה על שם אבא שלה ואבא של בעלה. שאלתי אותה לשמותיהם והסברתי שאנסה למצוא שמות נשיים תואמים או זהים לשמות שלהם. היא אמרה ששמו של אביה הוא ‘משה’ ושמו של חמיה הוא ‘חיים’. הסברתי לה שלאחר שאמצא שם מתאים, נכריז עליו בעלייה לתורה במניין של הרבי ב–770.

“בנסיעה חזרה לקראון הייטס, התייעצתי עם צוות התמימים לגבי שם יהודי מתאים, ושניהם הציעו פה אחד: ‘חיה מושקא!’…

“כשהגענו לקראון הייטס, פרח לי העניין מהראש, אך בהשגחה פרטית באותו ערב הקרינו וידאו של הרבי, שמאחורי הרבי הייתה כרזה עם שם הרבנית. נזכרתי בכך, והתקשרתי לשרון לספר לה שמצאנו שם יהודי לילדה. הוספתי שמלבד הקונוטציה הזהה לשמות אביה וחמיה, הרי זה גם שמה של הרבנית הצדקנית מחב”ד. היא מאוד התרגשה לקרוא לנכדה על שם הרבנית שניאורסאהן, וקבענו שלמחרת, יום חמישי, נכריז את השם בקריאת התורה במניין של הרבי, בעוד הסבתא ואם התינוקת ישמעו זאת דרך הטלפון, וכך הווה.

“בשבוע שלאחר מכן פגשתי יהודי בחניון של בית הספר והנחתי לו תפילין. לאחר שיחה קצרה התברר שזה אחיה של גב’ שרון המזכירה. הוא היה האפוטרופוס של הילדה ‘חיה מושקא’. כך יצא שגם האפוטרופוס התחיל את תפקידו בהנחת תפילין!”…

השפעה לאלפים ורבבות

בשיחה שנשא כ”ק אד”ש במוצש”ק פ’ בשלח, י”א שבט תשל”א, מדבר הרבי על גודל החשיבות של שעת יהדות שבועית לילדים יהודיים שלא זכו לחינוך תורני (מרשימת השומעים - בלתי מוגה):

“כידוע עניין של”ה, שקבעו שעה מיוחדת ללימודי דת עבור הילדים שהוריהם לא שלחו אותם למוסד חינוך של יהדות, שלכל–הפחות במקום חינוכם הם, בבתי–ספר ממלכתיים (“פאבליק–סקול’ס”), ילמדו עמהם יהדות עד כמה שאפשר, ואחר כך ראו במשך השנים, שמתלמידים אלו עמדו אלפים ורבבות שעברו ללמוד בישיבות, ונעשו שומרי תורה ומקיימי מצוות ככל הדרוש”.

•

לאחד שהתלונן על הוצאת הבחורי ישיבה לצורך רישום ילדים ללימוד ברשת אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש ללימודים בשנה הבאה - השיב הרבי במכתב מי”ג אייר תשט”ו:

“נודע לו גם אודות המיטוואך שעה שעניינה ללמוד עם קטנים וקטנות שאין יודעים אפילו לדבר אידיש, וצריך עוד להסבירם ע”ד מודה אני, יסוד שמירת שבת כו’ וכו’, - וגם לעבודה זו שלח כ”ק מו”ח אדמו”ר מהתלמידים, ואפילו מאלה שכבר עסקו בלימוד החסידות ובעבודת התפילה כו’ וכו’, ואפילו בשעה שמספר התלמידים בישיבת תו”ת כאן הי’ קטן ביותר.”