לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

שבימים האחרונים של הגלות ישנם נסיונות וקשיים גדולים. מאידך גיסא הקב”ה ודאי העניק את הכוחות והאפשרויות להתגבר על כל הקשיים והמכשולים 

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

  מכתב כללי ששלח כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א לקראת חג הפסח ה’תשמ”א

ב”ה, י”א ניסן, ה’תשמ”א

ברוקלין, נ.י.

 

אל כל בני ובנות ישראל

בכל מקום שהם

ה’ עליהם יחיו 

 

שלום וברכה!

בעמדנו ימים ספורים לפני חג–הפסח, דבר הדורש להתבונן יותר ויותר בהוראות חג–הפסח, עד למעשה בפועל ברוח “זמן חירותנו” — רצוי להרחיב את הדיבור בנקודות מספר הבאות במכתבי מיום ראש–חודש ניסן, ובהמשך אליו.

•      •      •

במכתב האמור התעכבנו על שני אירועים חשובים מאד בתולדות עם ישראל, הקשורים בתאריך ראש–חודש ניסן. הראשון — עוד בהיותנו בגלות (מצרים), כאשר קיבלנו את המצוה הראשונה כעם — מצות קידוש–החודש, ויחד עם זה את המצוות וההלכות של קרבן–הפסח וחג–הפסח. האירוע השני — בראש–חודש ניסן שלאחר כך, כאשר עם ישראל כבר הי’ במצב של חירות, לאחר מתן–תורה, ליד הר–סיני, וביום זה הוקם המשכן–מקדש והחלה הקרבת הקרבנות של שנים–עשר נשיאי השבטים, בשמם של כל בני ישראל, לחנוכת המזבח.

מן האמור הסקנו (תמציתית) שלמרות ששני האירועים התרחשו בשני מצבים  שונים ומנוגדים (עבדות — וחירות, מצרים — וסיני) — יוצרים הם המשך אחד ושלימות אחת. דבר זה מהווה דוגמא לחייו של יהודי בכלל המורכב מנשמה ומגוף: מבחינת הנשמה היהודי הוא תמיד בן–חורין ואילו מבחינת הגוף קיים שעבוד והכרח לשרת אותו בסיפוק כל צרכיו. התורה, תורת חיים ותורת אמת, מלמדת אותנו שהשגת מצב שהגוף והנשמה יחיו יחד בשלום ויגיעו לשלימות האמיתית — אפשרית רק על–ידי הגברת הנשמה על הגוף, כך שהנשמה תאיר את הגוף ב”נר מצוה ותורה אור” עד שהגוף מוכן וחפץ לקבל את מרותה של הנשמה. כך משיג היהודי את החירות המלאה מן הגלות הכפולה, מגלות הנשמה בגוף ומן הגלות במובנה הפשוט, ודבר זה מביא מיד את הגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו.

•      •      •

הנקודה האמורה, שתפקידו של יהודי הוא ליצור יחידה אחת מגופו ונפשו ולעשות את העולם ל”רשות היחיד”, לא לדבר בפני עצמו כי אם ל”דירה” לאלקות, באה לידי ביטוי והדגשה מיוחדת בענין של קרבן–הפסח.

בכלל, ישנם סוגים שונים של קרבנות: אלה שהם כליל “לגבוה”, לקב”ה, כגון קרבן–עולה, אלה שבהם יש חלק גם לכהנים, ואלה שבהם יש חלק גם לבעלים.

קרבן–הפסח הוא שונה מכל אלה בכך שלבעלים שייך החלק העיקרי, וההדגשה העיקרית היא על אכילתו (היכן יאכלוהו, כיצד יאכלוהו, עם מה יאכלוהו, וכו’), וכביטוי חכמינו ז”ל: “לא בא מתחילתו אלא לאכילה”.

כאן יש להבין: אכילה לכשעצמה היא, הרי, ענין גשמי, הקשור עם הגוף והוא ענין של עבדות ושעבוד לגוף, כאמור, ולמרות זאת נעשית האכילה לדבר עיקרי בקרבן–הפסח שתוכנו הוא דווקא — חירות, ברם, היא הנותנת: כאשר אוכלים את קרבן–הפסח לא מפני תחושת רעב ולא מפני שהוא טעים, כי אם משום שכך ציווה הקב”ה, ולפי כל פרטי הדינים שקבע הקב”ה, נעשית האכילה — לדבר רוחני וקדוש, לא ביטוי של עבדות, כי אם, ההיפך הגמור, ביטוי של חירות, חירות הנשמה והגוף גם יחד. וכפי שצויין, חירות זו מושגת גם בתוך הגלות (אפילו במצרים).

•      •      •

כך גם בקשר למשכן ולהקרבת הקרבנות, שהיו לאחר מתן–תורה. למרות שבמתן–תורה עמדו בני ישראל בדרגת שיא של רוחניות, עד למצב של “פרחה נשמתם” מהבהק זיו ההתגלות האלקית — הרי יחד עם הלוחות (השניות) קיבלו את הצו: “ועשו לי מקדש”, לעשות משכן–מקדש לשכינה האלקית מזהב וכסף, שלושה–עשר (חמשה–עשר) החומרים הגשמיים. וכאשר בסופו של דבר הוקם המשכן, “ביום החודש הראשון באחד לחודש” (ראש–חודש ניסן), ראו הכל ונוכחו לדעת כי אוהל–מועד גשמי של קרשים ויריעות וכו’ נעשה למשכן ומקדש לשכינה האלקית (“וכבוד ה’ מלא את המשכן”). כיצד נעשה דבר גשמי לכלי לרוחניות וקדושה, ולא לכלי בלבד, כי אם לרוחניות וקדושה עצמן? — על–ידי כך שהקב”ה ציווה: “ויקחו לי תרומה לי לשמי”, ויהודי מקיים את הציווי האלקי והוא מפריש ומרים מרכושו ומקדש אותו לקב”ה בזריזות ובשמחה, כדי לקיים את “ועשו לי מקדש — לי לשמי”, נעשה הדבר לדירה אמיתית לקב”ה, “ושכנתי בתוכם”.

כך גם בכל מצוה ובכל המצוות שיהודי עושה בשמחה ובטוב לבב, כך שהגוף שמח בשמחת הנשמה ובלבו עונג שעל ידו ובאמצעותו מתבצעות כל המצוות במעשה בפועל — אז מתקיים הכתוב “אחריך נרוצה” (= נרוץ אנחנו, בלשון רבים), הנשמה והגוף יחדיו רוצים וחפצים לעשות דירה לו, להקב”ה, יתברך.

•      •      •

נוסף לשני האירועים הנזכרים, החשובים מאד, הקשורים עם תאריך  ראש–חודש ניסן, ישנו עוד ענין חשוב הקשור עם ראש–חודש ניסן, וקשור גם עם המקדש ועם חג–הפסח. על אירוע זה מסופר בנבואתו של יחזקאל, אותו נביא שהסביר את משמעות יציאת מצרים כהולדתו של עם ישראל:

ובראשון באחד לחודש (= ראש–חודש ניסן) גו’ וחטאת את המקדש (= תטהר ותחנך את בית המקדש) גו’, בראשון בארבעה עשר יום לחודש (= ביום ארבעה–עשר לחודש זה) יהיה לכם הפסח, חג שבועות ימים מצות יאכל (= תעשו את קרבן–הפסח, חג, שבעת ימים תאכלו מצות)”. לאחר מכן נמנים הקרבנות שאותם יש להקריב.

נבואה זו באה בהקשר עם בית–המקדש השלישי שיבנה על–ידי משיח צדקנו, והרי עניני ימות המשיח ושלימותם תלויים “במעשינו ועבודתינו”, בהתנהגות בני ישראל, במיוחד בדורות האחרונים של הגלות, באשר לכל עניני היהדות: תשובה, תורה ומצוות, ולפי ביטוי חכמינו ז”ל: “זכו” — כאשר יהודים עושים את מעשיהם באופן של “זכות” (שמשמעותה גם טהרה ובהירות, ז’ פתוחה) ושלימות, הרי כל הענינים האמורים הם באופן של שלימות.

המושג “מעשינו ועבודתינו” מבטא עמל ויגיעה, שכן כדי להפוך גשמיות — לרוחניות, עד לאופן של שלימות (כאמור), כפי הביטוי “אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא” (= הפיכת החושך לאור והמר למתוק), נדרש עמל רב וקשה. ברם, דבר זה עצמו הוא חלק מן השלימות, שכן זה מעניק ליהודי תחושת עונג, על כך שהשיג והשתכר בעמלו, ולא שקיבל סתם מתנה באופן של “נהמא דכסופא” (= לחם בושה). והרי זה אחד ההסברים לענין הגלות בכלל, הן גלות הנשמה בגוף והן הגלות כפשוטה. במיוחד כשהעיסוק הוא של הפיכה לאור את החושך הכפול והמכופל של ימים אחרונים אלה של הגלות, ועשייתו לאור גדול, שעל–ידי כך מגבירים עוד יותר את ה”זכו”, שהגאולה העתידה לבוא מיד על–ידי משיח צדקנו באה באופן של “כימי צאתך מארץ מצרים”, ויותר מזה: “אראנו נפלאות” — לגבי “צאתך מארץ מצרים”, בנסים גדולים יותר מביציאת מצרים. 

לפיכך, אין כל פלא בכך שבימים אחרונים אלה של הגלות ישנם, תכופות, נסיונות וקשיים גדולים מאד בחיי יום–יום שעל פי התורה והמצוות. מאידך גיסא הרי ודאי וברור הדבר שכיוון שהקב”ה “אינו מבקש אלא לפי כוחם” — ודאי העניק את הכוחות והאפשרויות להתגבר על כל הקשיים והמכשולים, כך שגם בהיותם בחושך הגלות הרי “לכל בני ישראל היה אור במושבותם”, ועומדים במצב של “ביד רמה”, יהודים גאים וזקופי קומה בכל עניני יהדות יום–יום, וכל זה עוד מוסיף בה”ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”.

על כל זה כבר הצביע דוד מלכא משיחא, נעים זמירות ישראל, בקשר עם יציאת מצרים (“גפן ממצרים תסיע”), באמרו בפסוק שלפני כן: “אלקים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה”. הקב”ה בכבודו ובעצמו משיב אותנו (“השיבנו” גם במובן של תשובה) ומאיר פניו אלינו ושולח לנו את ישועתו. כלומר, גם כאשר נמצאים בגלות, כשעוד זקוקים לישועה, מביא הקב”ה אורה לכל יהודי ולכל היהודים, וכולם יחד נושעים ונגאלים, ובאופן כפי שהדבר נשנה, ומתחזק, בסיום מזמור זה בתוספת שם הוי’: “הוי’ אלקים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה” — במדת הרחמים, ובשיא של התגלות, כפי שהדבר מתבטא בהוי’ — שם העצם.

•      •      •

ויהי רצון, שכל אחד ואחת מאתנו, בתוככי כלל ישראל, יגלה את האלקות, הנמצאת אצל כל אחד ואחת, במלוא המדה, שעל–ידי כך תהיה מיד האפשרות לנצל את כל הכוחות והאפשרויות שניתנו לו (ולה), ולהיות בשורות הראשונות של צבאות ה’, ויקויים (כימי צאתך מארץ מצרים): ובעצם היום הזה הוציא ה’ את בני ישראל גו’ על צבאותם” בגאולה  האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.

בכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור

ובברכת חג הפסח כשר ושמח

מנחם שניאורסאהן