שמואל אליסון

אחת הדמויות הצנועות והנחבאות אל הכלים של נחלת הר חב”ד בקרית מלאכי, הרה”ח ר’ שלום דובער אליגולשוילי, הלכה השבוע לעולמה. רק בימי ה’שבעה’ התברר לי, כותב השורות, תושב הנחל’ה, עד כמה לא הכרנו, ולו במעט, את הדמות החסידית המיוחדת הזו. כתושב השכונה ידענו שהוא מקדיש עיתותיו לשיעורי תורה, ובזמנים הפנויים מחלק שיחות ועלונים שבועיים למבוגרים ולילדים. ידענו גם כי בלילות חול המועד סוכות הוא טרח במכירת כרטיסי הגרלה לנסיעה לרבי. רק בימי ה’שבעה’ החלו להישמע מפי בני המשפחה ומפי מכרים ותיקים, שביבי מידע שמהם ניתן היה להכיר באיש שנשא מסכת חיים מופלאה השזורה במסירות נפש והתקשרות אמיתית לרבי. קשר זה גרם ליחס של כמים הפנים לפנים - קירובים מיוחדים להם זכה הוא ובנו יחידו.

ביום בו קמה המשפחה מה’שבעה’, ביקשתי מבנו, ידידי ר’ שמואל אליסון, לשמוע את הסיפור המשפחתי המיוחד. כשנפגשנו לשיחה מרתקת, פתחתי בתמיהתי לפניו: “אני מכיר אותך כבר שנים רבות, וגם את אביך ויבלחט”א דודך, ומעולם לא שמענו על מסירות הנפש שהייתה לכם בגרוזיה, ועל מסכת הקרובים שזכיתם מהרבי. הכיצד?” ר’ שמואל הרהר מעט וסיפק תשובה מפתיעה: “אבא לא דיבר על העבר שלו. שמעתי על כך רק מפה ומשם. והנה בימי ה’שבעה’ באו ידידיו שסיפרו על חייו ופועלו, וכך אט אט התגלו דברים חדשים”.

הבן, ר’ שמואל, החל לספר על חייו של אביו, כאשר לא פעם נשזרה התרגשות בדבריו.

זה הקטן - גדול הוא

ר’ שלום דובער אליגולשוילי נולד בשנת תרח”צ בעיר כותאיס שבגרוזיה. יחד עם אחיו חונך למסירות נפש על ידי אביהם חכם יוסף אליגולשוילי, שאסר על ילדיו ללכת לבית ספר בשבתות, חרף האיומים והרדיפות מצד הרשויות ואנשי המשטרה החשאית. כאשר נשאל אדמו”ר הריי”צ על ידי שלוחיו לגרוזיה, אצל מי יוכלו להתארח ולאכול בלב שקט, השיב להם הרבי: אצל “יוסף הקטן” כשכוונתו לר’ יוסף אליגולשוילי, שכונה כך על שם היותו נמוך קומה.

בשנות המהפכה הקומוניסטית, נסעו חכם יעקב דבראשוילי וחכם יוסף אל אדמו”ר הריי”צ. הנסיעה מגרוזיה עד רוסיה ארכה שתי יממות, והיתה כרוכה במסירות נפש אמיתית. בתחנות השונות עלו עליה קוזקים שפגעו בכל מי שלא היה נראה להם. היהודים שהיו קרבנות קלים, סבלו רבות מנחת זרועם. זו הסיבה ששני החכמים מגרוזיה נאלצו בכל תחנה להסתתר מתחת לספסלים. כשנכנסו אל הרבי הריי”צ ל’יחידות’, שלף חכם יוסף שקית מטבעות, הגישה לרבי ואמר: “זה דמי פ”נ”, אך הרבי סירב לקבל. חכם יוסף פרץ בבכי סוער, אך הרבי הרגיעו: “יהודי שמגיע לפה בדמים [במסירות נפש], איך אפשר לקחת ממנו דמים [כסף]?. בהמשך ביקש ברכה, והרבי בירכו שכל יוצאי חלציו ילכו בדרכו.

ואכן, דרכו הייתה דרך של מסירות נפש על כל מצוה. בני המשפחה מספרים כי בימי מלחמת העולם השניה חולק האוכל לפי תלושים. כל קילו קמח נמכר לפי כללים ותקנות מחמירות. יום אחד הצליח חכם יוסף להשיג מספר שקי קמח. הוא קיווה לשמור אותם גם לימי צרה. השמועה הגיעה לאוזני שלטונות, ושוטרי המשטרה החשאית התייצבו בביתו רגעים ספורים לאחר הדלקת נרות שבת. עד מהרה נמצאו שקי הקמח, והשוטרים ציוו על חכם יוסף לסחוב את השקים לתחנת המשטרה הסמוכה, אך נתקלו בסירוב מוחלט: “קיבלתי כבר שבת, ולי אסור לטלטל שקי קמח ברחובה של עיר”… שוטרי המשטרה החשאית שהורגלו לראות את האזרחים מפחדים מהם ומצייתים, התעקשו שיסחוב את השקים, אך חכם יוסף לא שעה לדבריהם, גם כאשר אחד ממלאכי הרשע שלף לעברו אקדח. בסופו של דבר, נאלצו השוטרים החשאיים לסחוב בעצמם את השקים בעוד חכם יוסף מתלווה אליהם לתחנת המשטרה.

חיים של מסירות נפש

חכם יוסף עמד בקשר אמיץ עם שלוחי הרבי בגרוזיה. בשל קשריו עם הרבי הריי”צ, קרא לבנו ‘שלום דובער’ על שם אדמו”ר הרש”ב. כאשר גדל ר’ דובער, נסע ללמוד בישיבה בראשות הרב שלייפר, רבה של מוסקבה. בישיבה זו למד מספר שנים, שם נוצרה היכרות קרובה בינו לבין חסידי חב”ד.

בהגיעו לפרק “האיש מקדש”, נשא ר’ דובער לאישה את מרת זלפה (ע”ה). במשך השנים נולדו להם בן ושתי בנות. הבן נקרא שמואל, על שם אדמו”ר המהר”ש.

בשנים ההן, ניהל חכם יעקב דבראשווילי בכותאיס שבגרוזיה, רשת של ‘חדרים’ מחתרתיים ור’ דובער היה מלמד ב’חדרים’ אלו. הוא לימד בהם מתוך מסירות נפש של ממש, כפי שמספר בנו ר’ שמואל:

“הייתי ילד קטן, אך זכור לי היטב כיצד הייתי משמש כהסוואה לאבא. לעיתים היה לוקח אותי עמו בדרך ל’חדרים’ כדי שלא יחשדוהו. אף על פי כן, מעולם לא הלך בדרך ישרה, אלא תמיד בדרכים עקלקלות. בדרכנו לחדר היינו נכנסים לחנות אחת, ולאחר מכן ניגשים לדוכן בשוק, סוטים לרחוב צדדי ומשם שבים לרחוב בו היינו וכך הלאה, וזאת כדי למנוע מעקבים מצד אנשי המשטרה החשאית. כך הלכנו עד שהיינו מגיעים ליעד - בית משפחה יהודית, שם כבר המתינו ילדים אחדים. או אז היה אבא לומד עמם קריאה. בתום השיעור יצא מיד ליעד הבא, וכך במשך שעות היום כולו. אבא עסק בעיקר בהנחלת אותיות הא’ ב’ לדור הצעיר, וכן את הקריאה, כדי שהילדים יוכלו לבוא לבית הכנסת ולהתפלל מתוך סידור.

“הפחד היה חלק בלתי נפרד מחיינו. אירע לא פעם שאנשי המשטרה החשאית הזהירו את אבא על עיסוקיו אלה. באחד הפעמים אמרו לו בפירוש: ‘אנחנו יודעים היטב במה אתה עוסק, ואם נתפוס אותך על חם, נשלח אותך לאיפה ששולחים את כולם’. האיומים והמעקבים לא גרמו להפסקת עבודת הקודש שלו, אולם הוא בהחלט הגביר את אמצעי ההסוואה ואף היה מזהיר את חבריו המלמדים האחרים לעשות כן. אבא לא הסתפק בכך, אלא בעצם שימש כיד ימינו של חכם יעקב דבראשוילי שכל חייו היו חיים של מסירות נפש עצומה. הוא עשה עבורו אין ספור שליחויות הכרוכות בסכנת נפשות אמיתית.

“לצד מסירות נפשו במישור הציבורי, עמל בדרכים משלו לחנך אותנו, ילדיו. אני זוכר כמו היום כמה תירוצים הגה והמציא כדי לא לשלוח אותי בשבתות לבית ספר הממלכתי. גם כאשר אנשי המשטרה החשאית הגיעו לביתנו ואיימו על אבא, אבא לא נרתע מהם, והמשיך בשלו. הייתה גם התמודדות של חדר האוכל בבית הספר, שם הגישו מאכלי טריפה. אבא הזהיר אותי פעם אחר פעם בצורה מפורשת - לא לגעת בכל מה שמוגש בחדר אוכל. כאשר היינו הולכים ברחובות כותאיס, היה עובר בכוונה תחילה ליד חנויות בהם נמכרו מוצרי מאפה וכדומה, ואומר לי - ‘באלו אינך נוגע ולא אוכל’. עם הזמן, כאשר אני או אחיותיי היינו עוברים ליד חנויות שנמכרו בהן מוצרי מאפה וממתקים, המוכרים לא היו מציעים לנו מאומה באמרם - ‘אלו של אליגולשוילי’”.

 

ויתור על הצעה מפתה

בשנת תשל”א הורשו, בחסדי ה’, ר’ דובער רעייתו ושלושת ילדיו, לעלות לארץ הקודש. כאשר נחתו בשדה התעופה יחד עם קבוצת עולים חדשים, הודיעו להם פקידי משרד הקליטה, כי הם מועברים לשכונת רוממה בירושלים, ובקרוב יקבלו שם דירות, אך ר’ דובער סירב להצעה המפתה בהודיעו נחרצות: “אנחנו נוסעים לנחלת הר חב”ד! אני קשור לחב”ד ואגור רק עם חסידי חב”ד”. למרות דבריו הנחרצים, לא שמעו לדבריו, ופקידי משרד הקליטה סירבו לשכנו בנחלת הר חב”ד. הוא התגורר אפוא באופן זמני אצל קרוב משפחה בלוד, וזמן קצר אחר כך הגשים את שאיפתו, כאשר המשפחה עברה לגור אצל אחיו ר’ אהרן שי’ בנחלת הר חב”ד: “אני זוכר כמו היום - מספר בנו ר’ שמואל - אבא התעקש על נחל’ה שכן רצה לגור יחד עם החסידים. גרנו אפוא שתי משפחות בדירת שני חדרים, ורק לאחר שלושה חודשים קיבלנו דירה משלנו”.

 

ילד ליובאוויטשי

כשלוש שנים חלפו מאז עלו לארץ הקודש, ור’ דובער החליט לקחת את בנו שמואל אל הרבי, ובהזדמנות זו לשאול את הרבי לאן לשלוח את בנו ללמוד. בשלהי שנת תשל”ג הגיעו אב ובנו אל הרבי, ובמהלך אותה תקופה, זכו לקירובים רבים מצד הרבי.

“אינני יודע במה זכינו” מספר הבן ר’ שמואל, “אך במבט לאחור זכינו לקירובים מיוחדים, ולהוראות שונות ויחודיות שגרמו לכל המשפחה להיות מקושרים לרבי בלב ונפש. לבית חיינו הגענו בכ”ג באלול תשל”ג. באותה עת הרבי עורר ביותר על העניין של “מפי עוללים ויונקים” וביקש לערוך פעילויות מיוחדות עם ילדים. כן הורה לערוך עמם תפילות במקומות הקדושים. למפרע התברר כי הייתה זה הכנה רוחנית לקראת מלחמת יום הכיפורים.

“בהתוועדות ו’ תשרי, כשבועיים בלבד לאחר בואנו, ואני הילד בן ה–12 יושב יחד עם ילדים נוספים מתחת לשולחן של הרבי, פתאום ביקש הרבי מהעולים שהגיעו מאחורי מסך הברזל, לשיר שיר שלהם. לאחר מכן ביקש, כי בגלל הענין של ‘מפי עוללים’, ייגש ילד שעוד לא הגיע לגיל בר מצוה וינגן ניגון. לאחר התמהמהות של מספר רגעים, שלף אותי אחד החסידים מתחת לשולחן, והציב אותי מול הרבי. כולי נרגש, לא מבין במה זכיתי, אמרו לי ‘תתחיל לשיר’, ואני עומד מול הרבי ושותק. התביישתי. ואז הרבי עצמו פנה אלי ואמר: ‘נו…’ זה הספיק כדי שאצליח לפתוח את פי ולנגן “בך ה’ חסיתי”. הרבי מיד הורה לחסידים [בתרגום מאידיש] ‘תעזרו לו’, והקהל כולו החל לשיר ולרקוד, כשהרבי מעודד בעוז. השמחה הרקיעה שחקים בעוד אני ממשיך לעמוד כל העת מול הרבי ולשיר.

“לאחר החגים, הגיע הזמן ל’יחידות’, כפי שהיה נהוג באותן שנים, שהאורחים נכנסו ל’יחידות’ לאחר החגים. נכנסתי עם אבא ל’יחידות’, וקשה כמובן לזכור את המילים המדויקות, אך תוכן היחידות שינה את חיי הרוחניים מקצה לקצה:

“אבא אמר לרבי - ‘הבאתי את הבן, ואני מבקש שהרבי יחליט איפה הבן שלי ילמד’. הרבי אמר שמצד לימוד ראוי שאלך ללמוד ב’אהלי תורה’, אך מיד הרבי בירר אם יש לנו קרובי משפחה בקראון הייטס שיכולים לקחת עלי אחריות. אבא ענה בשלילה, אבל לאחר רגע הוסיף כי יש כמה תמימים מבוגרים עולי גרוזיה המתגוררים בארץ הקודש, ולומדים כעת בישיבה ב’אושען פארקווי’, ואולי הם יוכלו לקחת אחריות וישימו עין עלי. הרבי שמע כך ופסק שאלמד ב’תומכי תמימים’ שבאושען פארקווי.

“אצל אבא, שכל חייו היו סביב הרבי, לא היו שאלות כלל. אם הרבי אמר שהטוב ביותר ללמוד כאן בניו יורק, יש לעשות זאת. מאז חיי השתנו לחלוטין. מנער שלומד ליד בית הוריו בארץ הקודש, התחלתי ללמוד בישיבה בניו יורק ואני בן 12 בלבד. לדידי היו אלו שנות גן עדן, שכן הייתי בן–בית ב–770, וזכיתי לראות את הרבי באורח תדיר מספר שנים.

“היו לא מעט אתגרים שעמדו בפניי. הנהלת הישיבה באושען פארקווי ששמעה שהרבי אמר שאלמד בה, ניאותה לקבל אותי, אך הסבירו שאין מקום לילדים מתחת לבר מצוה בתנאי פנימיה, ועל כן יקבלו אותי ללימודים בלבד. התחלתי ללמוד וזה לא היה פשוט, שכן לא ידעתי מילה באנגלית או באידיש. אבא התעכב עוד תקופה בניו יורק, כדי לסייע לי להתאקלם. הזמן נמשך, ובינתיים לא נמצא פתרון לבעיית השינה בישיבה. אבא החליט לנסות להביא את משפחתו מארה”ק לארה”ב, לשם כך שאף לקבל אזרחות אמריקאית. תוך כדי חיפושים אחרי אפשרויות לקבלת אזרחות, התקבל לעבודה במוסדות של סאטמר בויליאמסבורג. אבא היה יוצא אפוא ביום ראשון לוילאמסבורג ושב רק לקראת שבת, בעוד אני נותרתי לישון לבדי בביסמנט. אבא לא ראה זאת בעין טובה וניסה ללחוץ על הישיבה לאפשר לי תנאי פנימיה, אך לא יצא מכך דבר. זה הציק לאבא.

“הרב יקותיאל ראפ ע”ה שראה את פניו הנפולות של אבא, יעץ לו לפנות לרש”ג, המנהל הראשי של ישיבות ‘תומכי תמימים’ ולשוחח עמו. במוצאי שבת הקרוב עלה יחד עמי לבית הרש”ג שבקומה השלישית בבית חיינו. בהתרגשות רבה דפק על הדלת והנה הרש”ג פותח. אבא הסביר בקצרה כי בהוראת הרבי אני לומד בישיבה אך לא מקבל תנאי פנימיה. אבא הוסיף ‘אם לא יתנו לו תנאי פנימיה - אכתוב על כך לרבי’. הרש”ג תפס את ידו של אבי בחוזקה, וזעק שלא כהרגלו בלשון הקודש: ‘אתה לא תכתוב’, וכפל את דבריו באידיש, ‘דו וועסט ניט שרייבן’. אבא שהיה עקשן דקדושה, לא ויתר: ‘אני כן אכתוב’. בשלב מסוים החל אבא ללכת לכיוון המעלית, והרש”ג שהיה חסיד אמיתי ולא רצה לגרום צער לרבי, נחפז ללכת אחרי אבא כשהוא צועק ‘אל תכתוב, יהיה בסדר’. הלכנו כאשר הבנו שיש בידינו הבטחה מסויימת, אך כבר שבענו מהבטחות שלא מומשו. בפועל הרש”ג עמד במילתו, וכבר למחרת, כשבאתי לישיבה, בישרו לי שיש עבורי מיטה ותנאי פנימיה.

עם הזמן התאקלמתי בישיבה, אך החיים האמיתיים שלי היו ב–770, הייתי מגיע המון לבית חיינו, ותמיד עושה הכל לעמוד בשורה הראשונה ליד הרבי.

“קוריוז מעניין שאני נזכר בו כעת: שבת אחת היה אירוע גדול במוסדות של סאטמר, ואבא נאלץ להישאר שם בשבת ולקח אותי עמו לויליאמסבורג. כשמנהלי המוסדות ראו אותי, אמרו לאבא ‘תשאיר אותו ללמוד אצלנו’. לכאורה אבא נכנס לבעיה, כי בעוד הם מנסים לסדר לו אזרחות, ורק מבקשים שהילד יעבור ללמוד אצלם, אך אבא לא חשב ולו לרגע, והשיב להם בפשטות: ‘ליובאוויטשער נולדתי וכך אמות, והילד שלי ימשיך ללמוד בליובאוויטש’.

קירובים מיוחדים לכבוד הבר מצוה 

שנה חלפה מאז הגענו, והיום בו אכנס למצוות מתקרב, והוא חל ביום כיפור. בערב יום כיפור, בתום תפילת שחרית בבית חיינו, אבא אירגן עבורי התוועדות בשולחנות שלצד הכותל המזרחי ב–770. הוא קיבץ להתוועדות את כל החסידים שהגיעו מנחלת הר חב”ד ל’תשרי’ אצל הרבי. אמרתי ‘מאמר’ ניגנו ניגונים, ובתום ההתוועדות הקצרה נחפזתי לעלות אל חדרו של הרבי לקבל ‘לעקח’. כשעברתי נתן לי הרבי ‘לעקח’ והמשכתי ללכת. פתאום קרא לי הרבי בחזרה, לקח חתיכת עוגה נוספת, נתנה לי באומרו: ‘זה עבור הבר מצוה’. קפאתי במקומי. הרי עוד לא כתבתי לרבי, לא אמרתי כלום על הבר מצוה, והנה הרבי יודע ונותן לי לעקח. בטרם עיכלתי זאת, הרבי שואל - ‘קיבלת מכתב ממני?’ (מכתב ברכה לרגל הבר מצוה), והשבתי בשלילה. הרבי פנה למזכיר הרב גרונר ושאל, ‘מה עם המכתב שלו’? הרב גרונר השיב: ‘מסתמא במזכירות’, ואז הרבי הורה לי לגשת למשרד ‘ותיקח את המכתב שלך’.

בהושענא רבא שוב חילק הרבי לעקח, ואני שלא ידעתי שחלוקה זו מיועדת רק למי שלא קיבל בערב יום כיפור, נעמדתי שוב בתור הארוך. כשהגעתי לרבי, והרבי הביט בי בחיוך אבהי ואמר לי ‘הרי קיבלת?!’ ובתוך כדי חיוך אחז ידי בידו השמאלית, ועם היד הימנית הניח בידי חתיכת עוגה באמרו: ‘נעם גיזונטערהייט’ [קח לבריאות]. הרגע הזה בו הרבי אוחז בי ביד אחת ומניח ביד השניה את העוגה, חרוט על לוח ליבי עד היום הזה…”

רוח הקודש גלויה

“אבא היה איתי בניו יורק שלוש שנים כדי לסייע לי לבצע את הוראת הרבי ללמוד באושען פארקווי. לאחר שלוש שנים, בקיץ תשל”ו, אבא ביקש לשוב לארץ הקודש. אחרי י”ב תמוז, נכנס עמי ל’יחידות’ ואמר לרבי כי הילד לא ראה את אמו שלוש שנים, והוא מבקש שהילד יסע לארץ הקודש לבקר את אמו. כן ביקש הדרכה והוראה מהרבי לגבי המשך לימודיי.

“הרבי השיב כי אפשר לנסוע לביקור, אך הילד אמור לשוב לניו יורק עד ט”ו אלול - תחילת שנת הלימודים בישיבה. תוך כדי ה’יחידות’, שאל הרבי אם שנינו ניסע יחד. אבא לא הבין שכן היה פשוט לו שניסע יחד. מכל מקום אבא השיב בחיוב. כך או כך, הרי הרבי שלנו עיניו צופיות למרחוק, והוא לא שואל סתם שאלות. עקב בעיה טכנית, נאלצתי לנסוע יום למחרת אבא. בשבילי זו היתה רוח הקודש גלויה ומוחשית.

“לאחר שיצאנו מהיחידות הודענו על כך לאמא, אך היא ביקשה שנבקש רשות שאשאר בארץ הקודש עד לאחר החגים, כי הרי מט”ו אלול עד החגים יש רק שבועיים, ובחגים ממילא כמעט ואין לימודים.

“בערב ראש חודש מנחם אב תשל”ו, כאשר שב הרבי מה’אוהל’ והודיע שתתקיים התוועדות. שמעתי על כך מבעוד מועד, והחלטתי שהפעם אצלם ותהיה לי מזכרת. רצתי לחנות, רכשתי מצלמה, ובמקום לעמוד במקום הקבוע שלי עם אבא מאחורי הרבי, עמדתי ליד הארון קודש, שם מצאתי עמדת צילום נוחה. לפתע, באמצע ההתוועדות, מספר בחורים צעקו לי שהרבי מחפש אותי. עוד בטרם הבנתי מה קרה, תפסו אותי בידים ורגלים והעבירו אותי מעל ראשי המתוועדים עד שמצאתי את עצמי עומד מול הרבי.

אחד החסידים נתן לי ביד כוסית ‘משקה’ כדי שאומר ‘לחיים’, אך הרבי מסמן עם הראש לשלילה ומסמן בידו לכוס גדולה. מיד הביאו לי כוס ומילאו אותה ב’משקה’. הרבי אמר לי ‘לחיים’ ואני אמרתי ‘לחיים’ על כוס משקה גדולה, ואז הרבי פנה לכיוון אבא ואמר - ‘מצאתי אותו’!

“התברר כי בעת שהרבי ענה לכולם כרגיל ‘לחיים ולברכה’, פנה לאבא וסימן לו בידו לאות תמיהה - איפה הבן? אבא לא הבין שהרבי מתכוון אליו, והרבי המשיך להסתובב לכיוונים אחרים. כאשר שב לכיוון של אבא, שוב סימן לעברו עם היד, וכך גם בפעם השלישית. ר’ דוד רסקין הסביר לאבא שהרבי מחפש את הבן, ואז הביאו אותי אל הרבי…

“חזרנו לארץ הקודש בחודש מנחם אב תשל”ו. לבקשת אמא נשארתי עד אחרי החגים, ואז הלכנו לקונסוליה כדי לקבל עבורי ויזה. הפקיד הקשה, כיצד נסעתי עם ויזת תייר ונשארתי שלוש שנים הרבה מעבר למותר בחוק? בו במקום החתימו את הדרכון שלי בחותמת שחורה - איסור כניסה לארצות הברית!

“בצר לי פניתי אל הרה”ח ר’ זושא פויזנר, שבאותם ימים היה בן בית בשגרירות ארצות הברית בארץ ישראל, וסייע רבות לחסידים שביקשו לנסוע לארצות הברית. הוא השיב לי כשח לפי תומו: ‘אם היית מגיע עד ראש השנה, היה קונסול שהכרתיו היטב, והכל היה מסתדר. אבל לאחר ראש השנה התחלף קונסול, ובינתיים אין לי קשרים איתו. בו במקום הבנתי את דברי הרבי אלי לגבי שובי לניו יורק. סיפרתי לר’ זושא שהרבי אמר לי לשוב לפני ט”ו אלול! והרי זו רוח הקודש גלויה. ר’ זושא התבטא בפניי בחריפות רבה על כך שלא השכלתי לשמוע בקול הרבי וניסיתי להתחכם ולהישאר עוד קצת בארץ הקודש.

“ה”עונש” שלי היה שנת לימודים בתומכי תמימים בלוד. רק לאחר מכן, בכוחו של הרבי, הצלחתי לשוב לארצות הברית ולשהות במחיצת הרבי עוד מספר שנים”.

מעשי חסד והפצת המעיינות

מאז יצא ר’ דובער לפנסיה לפני כשמונה עשרה שנה, הקדיש את כל עיתותיו לשיעורי תורה, למעשי חסד ולהפצת המעיינות. הוא סייע רבות לרב אברהם (בומי) פרידלנד בפעילויות מגוונות. במקביל היה מגייס תרומות לארגוני צדקה וחסד בנחלת הר חב”ד כמו “עזרת אחים” ו”ביקור חולים”. בד בבד היה מחלק בקביעות שיחות ועלונים ובהם דברי חסידות.

בחודשיים האחרונים, חלה, וביום שני ו’ באדר ראשון, הלך לעולמו והוא בן 78 שנים, ונטמן בקרית מלאכי. הותיר אחריו את רעייתו מרת יונה, אחיו ר’ אהרן ור’ משה חיים, את בנו ר’ שמואל אליסון, ואת בנותיו הגב’ חנה קטשוילי והגב’ שולה שמלה.