השלל ממלחמת מדיין

שתי פרשיות שבהן חמישים ושבעה פסוקים, מקדישה התורה לתיאור מלחמת הנקם במדין והניצחון הגדול של ישראל, מתוכם שלושים פסוקים מפרטים את כמויות השלל העצומות שישראל לקחו ממדיין: עבדים, בקר, צאן וחמורים, בסך הכל כשמונה מאות אלף פריטים - ונשאלת השאלה: מדוע אכן הפרטים הללו כה חשובים עד שהתורה מקדישה להם מקום כה נרחב? • מיוחד ומרתק לפרשת–השבוע, לפי מדרשי חז”ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב”ד

השלל ממלחמת מדיין

שתי פרשיות שבהן חמישים ושבעה פסוקים, מקדישה התורה לתיאור מלחמת הנקם במדין והניצחון הגדול של בני ישראל, מתוכם שלושים פסוקים מפרטים את כמויות השלל העצומות שבני ישראל לקחו ממדיין, עבדים, בקר, צאן וחמורים, בסך הכל כשמונה מאות אלף פריטים.

ממשיכה התורה ומצווה על צורת חלוקת השלל: 49.8% לחיילי הצבא, 48% לשאר העם, 0.2% לכוהנים, 2% ללווים¹.

לא רק את כמות האחוזים מספרת התורה (ופעמיים), היא גם מפרטת את כמויות הבקר והצאן בפרטיות: כמה בקר, כמה חמורים וכו׳, קיבלו כל אחד מהקבוצות הנ״ל (מלבד מה שקיבלו הלווים, שכתוב רק כמה אחוז הם קיבלו, 2%, ללא פירוט של הכמויות²).

תיאור כה ארוך ומפורט של חלוקת השלל, אינו קיים בשום מלחמה אחרת בתורה. אפילו בנוגע למצרים, אין פירוט של כמויות השלל שנלקחו מהמצרים, אלא רק הודעה כללית שנלקח ״רכוש גדול״. וצריך להבין למה התורה מפרטת את הכמויות במלחמה זו.

הרי כל אות בתורה מדודה ומדויקת, עד שאפילו למצווה חשובה ויסודית כמו שבת, מוקדשים פסוקים בודדים ולמה על מלחמת מדין יש אריכות כה גדולה? לדוגמא, למה חשוב לדעת לדורי דורות שהכוהנים קיבלו שישים ואחד חמורים כשלל?!

ועוד, למה התורה טורחת לפרט ולכתוב את החשבון המתמטי הפשוט של הכמויות שכל קבוצה קיבלה והיא אינה מסתפקת בהודעה כמה אחוז מהשלל קיבלו כל אחד מהקבוצות הנ״ל? את החישוב המתמטי כמה בדיוק הכמות לפי האחוזים, יכול כל אחד לעשות בעצמו בקלות?!

ומאידך, אם כבר בחרה התורה לפרט את הכמויות, מדוע היא אינה מפרטת את הכמויות שקיבלו הלווים והיא מסתפקת בהודעה כמה אחוז הם קיבלו?

מלחמה מיוחדת

בכמה עניינים הייתה מלחמת מדין מיוחדת ויוצאת–דופן בהשוואה למלחמות אחרות שהיו במדבר בדרך לארץ ישראל:

1) כל החיילים היו צריכים להיות בעלי דרגה רוחנית גבוהה, צדיקים גמורים. 2) גם שבט לוי השתתף במלחמה, דבר שלא היה במלחמות אחרות. 3) גם משה בעצמו השתתף במלחמה, ככתוב ״וידבר ה׳ אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים״ (יתירה מזו, במלחמה זו הסתיים תפקידו של משה בעולם, ככתוב ״אחר תאסף אל עמיך״). 4) כלי הקודש, הארון והציץ, נלקחו לקרב. 5) לאורך כל זמן המלחמה, שנים–עשר אלף אנשים היו צריכים לעמוד בתפילה לה׳³.

שיתוף כל כוחות הקדושה האלוקיים האדירים במלחמה, זהו מעשה יחידי שלא היה בשאר המלחמות!

חז״ל התלבטו רבות בשאלה הנ״ל מה הענין באריכות בקשר למלחמת מדין, הנה כמה הסברים:

מאבק יצרי

הרקע למלחמת מדין הוא ציווי ה׳ לנקום בהם על שהמדיניות החטיאו את בני ישראל במעשה בעל–פעור (כמסופר בפרשת בלק). לכן האריכה התורה בסיפור המלחמה והשלל, להדגיש את חומרת החטא של התחברות לנשים גויות וחטא העבודה זרה.

הרמב”ן מסביר שהפירוט המדויק בא להראות את ברכת ה׳ ברכוש של בני ישראל, שמיום שנלקחו בשבי בעלי–החיים ועד סוף חלוקתם לקבוצות כנ״ל, אף אחד מבעלי החיים לא מת, למרות שמדובר בכמות עצומה של קרוב למיליון פריטים שהחליפו בעלים, והחליפו רועי צאן, ובלשון הרמב״ן: פירט הכתוב כמה המחצה וכמה המכס, להודיע כי מהיום שלקחו המלקוח, עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס לאלעזר הכהן, מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד.

(אלא שזה עצמו דורש הסבר - למה עשה ה׳ את הנס הזה, גם אם היו מתים כמה עשרות בעלי חיים, עדיין היה נשאר לבני ישראל כמות אדירה של שלל?)

לא נגנב

המלבי”ם מסביר שפירוט הכמויות בא לשבח את בני ישראל שכולם היו ישרים והגונים ואף אחד לא ״לקח״ לעצמו שום בעל–חיים, הרי קל לגנוב בעלי–חיים ולטשטש או להעלים את הגניבה, על ידי שחיטתה, ובכל זאת ׳לא נגנב אחד מהם ולא לקחו את זה לאכילתם, כי חשבו זה לגזל, הגם שלפי הדין היו החיילים הנלחמים יכולים לקחת מעצמם׳.

זאת ועוד, הרי שלל המלחמה הוא רכוש הציבור, כספי מדינה, ודווקא בו עלולים להקל ולהתיר ״לקחת״ וליהנות ולא להתחשב באחוזים קטנים.

לכן הזהירה התורה ופירטה במדויק על כל פריט עד האחרון, אף שמדובר על כמות אדירה של קרוב למליון בעלי–חיים, ללמדנו שהיתה הקפדה מוחלטת על כל פרוטה של רכוש הציבור⁴.

מוסר השכל לדורות

מדברי הרלב״ג⁵ עולה שלעתים התורה מאריכה בענינים שונים כדי לתת עליהם דגש שישימו עליהם לב ויתעמקו בהם באופן מיוחד.

במיוחד כשמדובר בענינים שנראים בעיניים אנושיות לא כל–כך חשובים ועלולים לא להתעמק בהם, כמו מלחמת מדין שלכאורה אין בה ענין לדורות - כי העם המדיני נגמר לפני 3300 שנה ואין עוד מדינים; דווקא לכן התורה מאריכה ומפרטת אותם באריכות, כדי שנתעמק ונתבונן בהם היטב היטב במסר הרוחני החשוב העולה ממלחמה זו.

שלושה יסודות מרכזיים לומדים ממלחמת מדין:

1) יד ה׳ עם בני ישראל לעשות להם נס אדיר - מכמויות השלל העצומות שנלקחו בשבי, מבינים את העוצמה הכלכלית והצבאית שהייתה למדין, ומנגד את נס הניצחון הגדול - שכל צבא מדין הובס טוטאלית עד האחרון, ומבני ישראל לא נפל אפילו חייל אחד!

מכאן שואבים עידוד וחיזוק לעתיד, שאין לפחד מהאויבים, ה׳ עמנו שומר ומגן עלינו בניסים ונפלאות ויקיים בנו את הבטחתו ״ונכבשה הארץ לפניכם״.

2) מלחמת מדין הייתה מלחמת–נקמה על שהם החטיאו את בני ישראל בבעל פעור - המדינים, בעצת בלעם, ביקשו בתרמית להשחית את הדמות הרוחנית של בני ישראל. הם ניצלו חולשות אנושיות, תאוות ויצרים של בני האדם ושלחו את בנותיהם לפתות ולהחטיא את עמנו, וזה מעשה בזוי שה׳ בעצמו דרש נקמתו: “נקמת ה’ במדין״.

והפרשה מלמדת שה׳ לא סולח למי שמחטיא את עם ישראל.

3) הציווי איך לחלק את השלל הוא מודל הנהגה לדורות איך צריכה להיות חלוקת רכוש הציבור: מחד כל אחד מהעם, גם מי שלא נלחם, צריך לקבל חלק! אבל מצד שני - החיילים שסיכנו חייהם במלחמה, מקבלים יותר (שנים–עשר אלף החיילים קיבלו כמות דומה למה שיקבלו שש מאות אלף איש); אבל גם מי שנשאר בבית ולא יצא לקרב, יקבל חלק מהשלל, כי חיילי הצבא הם שלוחי הציבור, הפועלים בשמו ועבורו, לכן כל הציבור צריך ליהנות ממעשיהם.

(בגמרא כתוב ש״תרומת מדין אינה נוהגת לדורות״, ונראה שכך פוסק הרמב״ם להלכה, שבמלחמות הבאות חלוקת השלל היא רק לחיילים. ואומר הרבי: ״על פי זה יש לבאר אריכות הכתוב בתרומה שלקחו מחלק יוצאי הצבא - כי זה נוגע לדורות, מה שאין כן התרומה שלקחו ממחצית בני ישראל, כיון שאינה נוהגת לדורות - מקצר בה״).

ביאור נפלא - עזרת ה׳ לקיים מצוותיו

נשוב לענייננו - התירוצים לשאלה הגדולה למה האריכה התורה ופירטה בצורה יוצאת דופן את כמויות השלל - הנה התירוץ המיוחד של הרבי לנדון:

ובהקדים - שרואים תופעה יוצאת דופן, שכל סוגי השלל היו במספר עגול של אלפים, כמות המתחלקת בצורה מדויקת לאחוזים ועשיריות אחוז, בלי שנשאר עודף שאינו נכלל בחשבון החלוקה. לדוגמא, כמות הצאן היא בדיוק 675 אלף, אחד לא יותר ואחד לא פחות, וכך גם הבקר, החמורים והעבדים במספר עגול של אלפים;

לכן התורה מאריכה ומפרטת את כל הכמויות, להודיע שהיה כאן דבר לא רגיל - מספרי השלל התחלקו בדיוק לקבוצות במספר עגול. למה עשה ה׳ את הקבוצות כך? כדי שבני ישראל יוכלו לקיים את הציווי לחלק השלל באחוזים כנ״ל, בצורה קלה, מלאה ומושלמת. אם לא היו מספרים עגולים (עם שני אפסים בכל מספר), היה עודף מהחלוקה, ולא הייתה החלוקה מאוזנת לפי הצו האלוקי בשלמות.

לצורך כך התרחשו כאן שרשרת של דברים לא רגילים: 1) עוד לפני המלחמה גדלו אצל המדינים בעלי–חיים במספר עגול בדיוק. 2) אף אחד מהבהמות לא מת במלחמה. 3) לא נגנב אף פריט מהשלל, כך שנשארה כמות מדויקת במספר עגול של אלפים. כל זאת מאת ה׳ - כדי שבני ישראל יוכלו לקיים את ציווי ה׳ בשלימות מוחלטת.

ובלשון הרבי: ״מכאן רואים עד כמה גדול וחביב קיום המצוות אצל ה׳, שכמה וכמה ענינים לא רגילים התרחשו כדי שבני ישראל יוכלו לקיים את המצווה בשלימות ובלי מניעות ובלבולים״! ״זמן רב לפני המלחמה סיבב ה׳ שיעסקו אנשי מדין במשא–ומתן ויגדלו בהמות באופן כזה, שבבוא הזמן, שיצטרכו בני ישראל לקיים מצות ה’, בשבי ומלקוח מדין - יוכלו לקיימה בשלימות!”

ה’ רוצה להקל על עם ישראל לקיים את המצוות ולא להקשות. בכל דרך, גם בדרכים על טבעיות, עושה ה’ כדי שליהודי יהיה יותר נעים ויותר קל למלא את הרצון האלוקי בלי קשיים, מעצורים ותסבוכות.

מכאן ההוראה לכל אחד ואחד: שאין מה לפחד ולהירתע ממניעות, עיכובים ומכשולים בקיום המצוות, יש לסמוך ולבטוח בה׳ מסובב את הסיבות, כך שנוכל לקיים את המצוות בשלימות.

בנוגע לשאלה מדוע התורה לא מפרטת את כמויות בשלל שקיבלו הלווים, עונה הרבי ״לאחרי שסיפר הכתוב כל הנ”ל אין צורך לפרט האחד אחוז מחמשים שהוא מובן מעצמו ומספיק להודיע רק בכללות - שהם קיבלו אחוז אחד מחמשים״.  

מלחמת הקדושה בטומאה

דבר זה - היכולת לקיים ציווי ה׳ בשלימות - נעשה דווקא במלחמת מדין. למה? כי זו הייתה מלחמה חשובה ויסודית במהות העם היהודי.

נתבונן תחילה בסיבת המלחמה, כאמור ה׳ ציווה את משה ״נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים״, לנקום במדינים, ולכאורה הרי אנו מצווים ״לא תיקום ולא תיטור״⁶?

אלא יש כאן נקמה מסוג אחר, לא נקמה על העבר, אלא מאבק ומלחמה על ההווה, על ביעור הטומאה והיצר–הרע עכשיו!

במלחמה מדין המאבק היה בכוחות הרשע והטומאה; כאמור שעיקרה של מלחמת מדין לא היתה פיזית, מלחמת הגוף, אלא רוחנית, מלחמת הנשמה. מלחמת הקדושה בכוחות הטומאה, בלעם ובלק רצו לטמא את עם ישראל ולהכשילם בזנות עם גויות. ״אלוקיהם של ישראל שונא זימה״, ממילא החטא עם בנות מדין יעקור אותם מהשורש ויצור פירוד וניתוק חס–וחלילה בינם לבין המקור האלוקי שבחר בהם ומגן עליהם.

היסוד של עם ישראל זה קדושתו! על ידי ביטול יסוד זה, הם רצו לבטל את היותו העם הנבחר ולעקור אותו לגמרי מהעולם.

לכן נשלחו למלחמה זו כל כוחות הקדושה: חיילים צדיקים, כלי הקודש - הארון והציץ, 12 אלף מתפללים, ואף משה הצטרף למלחמה; כי כנגד כוח הטומאה החזקים של בלעם, יש צורך במשה שהוא כוח הקדושה הכי חזק. רק כך יכולים לנצח ולשבור את הטומאה.

כמו תמיד, דווקא לפני שיש התגלות אלוקית מיוחדת - הסיטרא אחרא מנסה להתגבר ולהלחם בעם ישראל. כך היה במלחמת עמלק לפני מתן–תורה וכך היה במלחמת מדין לפני הכניסה לארץ, וכך גם בעקבתא דמשיחא לפני בוא הגאולה, שכוחות של טומאה מתגברים על מנת לבטל את הגאולה.

תפקידנו להלחם בהם ולהשבית אותם על–ידי הגברת הקדושה, והגאולה בוא תבוא, במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקור: לקוטי שיחות חלק יג לפרשתנו. פרשני המקרא. ועוד.

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל : ryk613@gmail.com

 

                                    

1) הרלב”ג מסביר שהאחוזים שניתנו לכוהנים וללווים מתאימים לאחוזים שהם מקבלים בתרומות ומעשרות לדורי דורות: “כמו שבמעשר ראשון יקחו הכוהנים כעשירית מהלויים, כן היה זה העניין בכמו זה היחס בקירוב״.

2)  גם בנוגע לישראל אין פירוט, אך זה נלמד מקבוצת החיילים.

3) אכן נצחון כל המלחמות בזכות לומדי התורה, כמו שאמרו ׳שבזכות שדוד המלך עסק בתורה, יואב שר–צבאו ניצח במלחמות׳, אבל כאן היה ציווי מיוחד לאסוף 12 אלף לומדי תורה, כפי שיוסבר בהמשך, כי כאן יסוד המלחמה - מאבק רוחני לטמא את ישראל.

4) תירוץ נוסף, אומר האור–החיים הקדוש שפירוט השלל בפסוקי התורה מלמד מה היתה הכמות המדויקת שניתנה לכוהנים וללווים: אכן הציווי היה לתת לכוהנים 0.2% ולווים 2%, אבל הרי יש שתי צורות לחשב את האחוזים - מבפנים או מבחוץ (מלגו או מלבר). ויש הבדל מעשי בכמות, למשל כמה זה 20%: אם העשרים אחוז הם חלק ממאה אחוז, מבפנים, זה עשרים. ואם העשרים אחוז הם מחוץ למאה, מבחוץ, זה עשרים וחמש (ממספר 125, עשרים אחוז זה 25). בספירת הכמויות מלמדת התורה שהאחוזים של הכוהנים והלווים היו מבפנים (זה מצביע על חיבור ואיחוד של הכוהנים והלווים עם שאר העם. שהאחוזים שלהם ושל העם נספרים ביחד ומגיעים ל׳מספר השלם׳, 100%, כי קדושת הכוהנים והלווים מתחברת ומשפיעה על פנימיות העם. מלגיו = מבפנים).

5)  עם ביאורו של יוסף פריאל, באורשת ד׳.

6) אכן איסור הנקמה הוא רק ליהודי ולא לגוי, אבל השאילה כאן היא רק כדי להאיר את הדברים בדרך הדרש.