חסיד צריך לדעת שהמטרה שלו, בתור חסיד, היא להיות דבוק בכל נימי נפשו לרבי. וכאשר א

חסיד צריך לדעת שהמטרה שלו, בתור חסיד, היא להיות דבוק בכל נימי נפשו לרבי. וכאשר אומרים “דבוק בכל נימי נפשו”, אין זו מליצה. זאת עבודה עצמית, שמטרתה להתדבק לחלוטין ברבי — הן במוחין, הן במידות הלב ועד למעשה בפועל *  עיקר החידוש של ימות המשיח, הוא, שהשלימות הרוחנית תהיה מאוחדת עם העולם הזה הגשמי. לכן, כאשר מבקשים להחדיר ענייני משיח בעבודת ההתקשרות לרבי — הרי לכל לראש צריכים להפנים שהוראותיו של הרבי הן הטוב ביותר עבורנו, גם לגופנו הגשמי בעולם הזה הגשמי * מסה מאלפת של הרב יוסף יצחק פלטיאל, משפיע בישיבת “חובבי תורה” ואחד מטובי המרצים החב”דיים בארצות הברית, לקראת יו”ד שבט. הביא לדפוס: אברהם רייניץ

לפני שנדבר על ההכנות ליו”ד שבט, ראוי להתייחס לשאלה — מה פתאום ‘מתעוררים’ לפני חגים ומועדים, הרי עבודת ה’ צריכה להיות בכל השנה בשווה, וכל הדיבורים היפים על ‘התקשרות’ וכדומה — יפים ונחוצים גם לסתם יום של חול…

סיפור ששמעתי פעם על ר’ איצ’ה דער מתמיד, יכול להאיר את העניין: באחד הלילות בהם קיבל הרבי הריי”צ חסידים ליחידות, עמד אברך צעיר ליד ר’ איצ’ה, וראהו עומד שעות ארוכות ומתכונן ביגיעה פנימית אמיתית ליחידות. לאחר כמה שעות, קם ר’ איצ’ה לפתע ופנה לצאת מבית הרבי. הלך אחריו האברך ושאל מדוע לא נכנס ליחידות. אמר ר’ איצ’ה בפשטות, שהוא חש שעדיין לא ערך מספיק הכנות כדי להכנס ליחידות אצל הרבי. שמע האברך את דבריו, ועשה קל וחומר בעצמו: אם ר’ איצ’ה עדיין לא מוכן — אני על אחת כמה וכמה. סבב גם הוא על עקביו, והלך לביתו לישון.

בליל היחידות הבא, חזר המחזה על עצמו. ר’ איצ’ה התכונן שעות ארוכות, ולבסוף החליט שעדיין איננו מוכן וחוזר לביתו. שוב עשה האברך קל וחומר בעצמו, וחזר לביתו לישון. וכך גם בליל היחידות הבא.

לבסוף תפס האברך את האבסורד: ר’ איצ’ה הולך ומתקדם מלילה ללילה, ואילו הוא — רק ישן עוד לילה, ואוכל עוד שתים–שלושה ארוחות… הוא הבין שבמעמד ומצב שלו, הוא לא יכול להרשות לעצמו להמתין עד שיהיה מוכן, ועדיף שייכנס כמה שיותר מהר ליחידות אצל הרבי, וזו בודאי תפעל בו שינוי אמיתי.

אין הרבה חסידים בדורנו, אם בכלל, בדרגה של ר’ איצ’ה דער מתמיד. רובנו קרובים יותר לדרגתו של אותו אברך, וכמוהו גם אנחנו צריכים להבין שללא תאריכי יעד, שלקראתם חייבים להשתנות, לעולם לא נשתנה…

מדוע צריכים תאריכי יעד?

בהעדר תאריכי יעד, יום רודף יום, ותמיד אפשר לדחות את השינוי למחר, ומחר למחרתיים. לכן, הקב”ה סידר עבורנו כמה תאריכים שקשורים עם עניינים מסויימים שבהם עלינו להתחזק. תאריכים אלו הם כעין תחנות התרעננות במסע הזמן.

את ראש השנה, למשל, קבע הקב”ה אחת בשנה כדי שלפחות פעם בשנה נעצור ממהלך החיים ונתחזק בקבלת מלכותו. יהודי לא יכול לומר לקב”ה שהוא עדיין לא מוכן, ולבקש להמתין עוד כמה ימים לתקיעת שופר וקבלת המלכות. אם היה כזה דבר, לעולם לא היינו מגיעים לקבלת המלכות, כיוון שהיינו דוחים זאת מיום ליום. לכן, הקב”ה קבע זמן שרירותי, שאינו ניתן לדחייה, שבו חייבים לקבל את מלכותו יתברך, בין אם מוכנים במאת האחוזים, ובין אם מוכנים רק בחמישים אחוז. ראש השנה הוא תמרור ‘עצור’, שקורא לנו: מוכנים או לא, כעת זה הזמן!

גם יו”ד שבט הוא תמרור ‘עצור’, שקורא לכל אחד מאיתנו: עצור! שאל את עצמך היכן אתה עומד בעבודת ההתקשרות? כיצד מונח אצלך השינוי שמשיח יחולל בעולם — הן בפעולותיו בעולם, והן בעצם מציאותו, שעשוייה להתגלות בכל רגע? האם חדורה בפנימיותך ההכרה שנקודת המשיח ונקודת התקשרות היא שהרצון הגשמי שלך יהיה למלא את רצונו של הרבי, מתוך הכרה שזוהי טובתך הגשמית?

בנוסף, צריך לזכור שכאשר מגיעים ליומא דפגרא שקשור מעצם מהותו לעניין מסויים — הרי זה יום סגולה, שבו ניתנים כוחות מיוחדים למימוש העניין המסויים ההוא. ביו”ד שבט, שהוא יום קבלת הנשיאות של הרבי — בוודאי יש כוחות סגוליים והשפעות מיוחדות שמסייעות לנו להתחזק בעניין ההתקשרות לרבי. משום כך חשוב דווקא בימים הסמוכים ליו”ד שבט להכין את עצמנו, כדי שיהיו לנו ‘כלים’ מתאימים לקבל את ה’אורות’ שיושפעו ביו”ד שבט.

כיצד מתכוננים?

כאשר מדברים על יו”ד שבט וההכנות אליו, אנו מתכוונים בעיקר לקבלת הנשיאות של הרבי. משום כך מובן, שההכנות ליום זה צריכות להתבטא לכל לראש בחיזוק ההתקשרות לרבי, בלימוד תורתו ובקיום הוראותיו.

כל הכנה מורכבת משני רבדים — חיצוני ופנימי.

הרובד החיצוני של ההכנות, הוא, העשייה בפועל ממש. עשייה זו מביאה את האדם לרובד הפנימי יותר, כמו שמובא בספר ‘החינוך’, שאחר הפעולות נמשכים הלבבות. כאשר מדובר בהכנות ליו”ד שבט, הרי לכל לראש צריך ללמוד את מאמרי “באתי לגני” השייכים לשנה זו. כמובן שכל אחד, לפי מדרגתו, יכול להוסיף בלימוד המאמרים, אבל הכוונה העיקרית בלימוד המאמרים היא, ליצור אצלנו את התחושה הפנימית, שהנה מגיע יו”ד שבט, וצריך לחזק את ההתקשרות הפנימית.

הרובד הפנימי של ההכנות ליו”ד שבט, הוא, התחזקות בהתקשרות אמיתית לרבי. התקשרות זה עניין פנימי, עמוק ואמיתי. זאת אומרת, שזה עניין שצריך לעבוד ולהתייגע כדי להשיגו. זה לא עניין שאפשר לבצע אותו בתוך יום, שבוע, חודש או שנה. זאת עבודה פנימית לכל החיים.

התקשרות אמיתית, פירושה: להיות חדורים בכל מהותנו, שמכיוון שהרבי הוא הנשיא, ורישא בתר גופא אזיל [= הגוף נמשך אחרי הראש] — עלינו לעמול ולהתייגע עד שכל המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו, יהיו מתאימים למחשבותיו, הרגשותיו ומעשיו של הרבי, כפי שבאו לידי ביטוי בשיחותיו הקדושות.

זאת אומרת: לא להסתפק בקיום הוראותיו המפורשות של הרבי, אלא להיות חדורים רצון עצמי ואמיתי להבין מתוך השיחות את הלך מחשבתו של הרבי, את גישתו לגבי כל פרט בחיים — וליישם זאת בחיים היום–יומיים, כך שלא תהיה נקודה אחת בחיים היום–יומיים שלא תהיה קשורה וחדורה בדביקות ברבי. כאשר אנו מזהים, למשל, שהרבי עוסק בלהט בעניין מסויים — איננו ממתינים להוראה לפעול בעניין, אלא מיד פועלים בכל הלהט בעניין זה, מכיוון שהרבי עוסק בכך בלהט.

מכיוון שמדובר בעבודה פנימית ועצמית, זה קשה מאוד. צריך לדעת ש’התקשרות’ זה עניין רציני, פנימי ועמוק, ומשום כך הוא קשה לביצוע. זאת עבודה קשה, לא פחותה מעבודת התפילה, ואולי אף קשה ממנה, מכיוון שההתקשרות האמיתית משפיעה על ההתנהגות בכל רגע נתון — בתפילה, בלימוד ובכל רגע מחיי היום–יום.

אבל, עם כל הקושי — זאת המטרה! חסיד צריך לדעת שהמטרה שלו, בתור חסיד, היא להיות דבוק בכל נימי נפשו לרבי. וכאשר אומרים “דבוק בכל נימי נפשו”, אין זו מליצה. זאת עבודה עצמית, שמטרתה להצמד לחלוטין לרבי — הן במוחין, הן במידות הלב ועד למעשה בפועל.

אתן שתי דוגמאות — לחיוב ולשלילה:

כאשר מתבוננים בשיחותיו ומכתביו של הרבי ומזהים את הגישה הסולדת לחלוטין מלימודי חכמות חיצוניות — הרי אצל חסיד שמקושר לרבי, אין שאלות לגבי לימודי חול. אצלו זה פשוט ‘טרף’. נקודה.

מי שיחסו לחכמות חיצוניות מיוסד רק על מה שלמד בתורת החסידות, יכול למצוא לעצמו היתרים פה ושם, אבל מי שיחסו נובע מתוך התקשרות פנימית למחשבתו והרגשותיו של הרבי — הרי כשם שאצל הרבי מופרך לחלוטין לימודי חול, גם אצלו זה מופרך לחלוטין. עבורו, זה ממש סטרא אחרא.

זה הבדל קטן, אבל הוא מבטא את הנקודה, שההתקשרות האמיתית משפיעה על כל פרט בחיים. כל השקפת החיים שלנו, וכל פעולה בחיינו, צריכה להיות מושפעת מאותה התקשרות לרבי. וכאמור, אין זו עבודה ליום אחד. זו עבודה לכל החיים.

דוגמא נוספת אפשר לדלות מתוך הסיפור הבא:

ר’ איצ’ה דער מתמיד הי’ ידוע כמקפיד גדול על קוצו של יו”ד בקיום המצוות. למתבונן מן הצד נראה כי מדובר בחסיד עם נטייה טבעית להחמרות, אבל הסיפור הבא יוכיח, שאצל ר’ איצ’ה דער מתמיד, גם ההקפדות הגדולות ביותר היו מתוך התקשרות לרבי וקיום הוראותיו. ומעשה שהיה כך היה:

פעם הגיע ר’ אי’צה לביתו של ר’ לייזר ננס לקראת השבת. ביקשה אמו של ר’ לייזר מר’ איצ’ה שיואיל לסעוד עמם את סעודות השבת. הוא הסכים בתנאי שימלאו אחר כל הקפדותיו, שאחת מהן הייתה שהוא יבדוק את סכין השחיטה לפני ואחרי השחיטה. כל תנאיו של ר’ איצ’ה מולאו, והוא אכל את סעודת ליל שבת בבית משפחת ננס. למחרת, בשבת אחרי צהריים, כאשר שב ר’ איצ’ה מתפילתו, הגישו לפניו קוגל. מכיוון שבימים ההם היו מכינים את הקוגל עם שומן עוף, ביקש ר’ איצ’ה לוודא שמדובר בשומן מהעוף ‘שלו’. למרות שנענה בחיוב, העדיף שלא להכנס לספיקות ולא אכל את הקוגל. מאוחר יותר התברר שאכן לא היה מספיק שומן מהעוף של ר’ איצ’ה, והשתמשו גם בשומן מעוף אחר…

בכל אופן, חסיד אחר שהיה נוכח במקום, מבוגר יותר מר’ איצ’ה, אמר שהוא עדיין לא אכל קוגל לכבוד שבת, ומכיוון שר’ איצ’ה לא לוקח את המנה שהכינו עבורו — הוא יאכל את הקוגל. הביט ר’ איצ’ה בחסיד הישיש, וחשב לעצמו: אם אצלו אין עניין לחומרא זו, שמא אינני נוהג כשורה עם חומרא.

כמה חודשים אחר–כך נכנס ר’ איצ’ה ליחידות אצל הרבי הרש”ב. בדיוק באותו לילה, המזכיר האחראי על היחידות היה צריך ללכת לשעתיים, וביקש מר’ לייזר ננס שיעמוד על משמרתו במקומו. כאשר ר’ איצ’ה נכנס ליחידות, השאיר ר’ לייזר את הדלת פתוחה כדי סדק צר, ושמע כיצד ר’ איצ’ה מספר לרבי את אשר אירע, ומתוך בכי תמרורים אומר לרבי: רבי, לקחתי על עצמי חומרא, ולא שאלתי על כך קודם את הרבי… אולי הייתה לי טעות… אולי לא הייתי צריך לקחת על עצמי את החומרא הזאת, שאפילו החסיד הישיש ממני לא לקח על עצמו?! הרגיע אותו הרבי, ואמר: איצ’ה, עבורך זאת חומרא טובה!

הסיפור הזה הרי מדהים: ר’ איצ’ה דער מתמיד מתגלה כאן כמקושר בלב ונפש. מדבריו אלו מסתבר שהידוריו וחומרותיו היו בהתאם לרצונו של הרבי. יתכן שהיו חומרות שהוא הציע, ולאחר שהרבי אמר לו שהן אינן מתאימות לו — הוא לא נהג בהן! זאת התקשרות אמיתית, שאפילו ההידורים והחומרות לא מגיעים סתם מרצונות עצמיים ופרומקייט טבעית, אלא כפופים לרצונו של הרבי.

לא מספיק לדעת,
צריך רצון עז לדבוק ברבי

היום יש ספרי ליקוטים, שמביאים לפני הקורא את שיטתו ודעתו של הרבי כמעט בכל עניין, כך שמי שרוצה לדעת את דעתו של הרבי בעניין מסויים — יכול בקלות לקבל את כל הציטוטים הרלוונטיים.

הבעייה האמיתית היא, שאין רצון פנימי ואמיתי לדעת את השקפתו של הרבי בכל פרט. לא מבינים עד כמה זה רציני, עד כמה זה ריאלי, עד כמה זה נוגע לנו, ועד כמה זה לטובתנו.

ההשקפה החיצונית טוענת שעולם הזה והתורה זה לא שידוך. אי אפשר שאדם יקיים תורה ומצוות וגם יהיה לו טוב בגשמיות. אבל האמת היא, כפי שהרבי מציין פעמים רבות, שהעולם נברא בהתאם לתוכנית של התורה, וממילא אין דבר בעולם שיכול להיות בניגוד לקיום התורה והמצוות. אם לעינים הגשמיות שלנו נראה שאין זה כך — זה רק ניסיון, אבל האמת היא, כאמור, שהעולם והתורה הם מציאות אחת.

כאשר מגיעים אלי בחורים עם שאלות, הם לא מגיעים בגלל חוסר ידע. הם יודעים מה ההשקפה של הרבי, והשאלות שלהם היא: למה?

היסוד של שאלות ה”למה?”, הן הנחות העולם שעומדות בסתירה להנחות של הרבי, שהן הנחות של תורה, ופנימיות התורה.

כאשר חסר בהתקשרות אמיתית, דהיינו רצון עז ואמיתי להתדבק ברבי במעשה דיבור ומחשבה — הרי גם כאשר יודעים את הוראותיו של הרבי, אפשר להכשל בהן. ידיעת ההוראות לבדה אינה ערובה לקיומן, מכיוון שתמיד יכול להופיע הקלוגינקער ולומר “אמרתי אחכמה”, אני יודע את טעמן הפנימי של הוראות הרבי, ולמרות שלא אקיימן כלשונן — לא אהיה נפרד מהרבי…

מול טענה זו צריכים תמיד לזכור את דברי הרמב”ם בסוף הלכות תמורה: “ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע”. גם הוראותיו של הרבי מיוסדות על גישה זו. הרבי ירד לסוף דעתנו ולקצת יצרנו הרע, לקח בחשבון את כל ההתחכמויות, ובכל זאת הורה מה שהורה. עלינו להפנים שהרבי באישיותו משלב את הצדיק העליון, שמהותו היא תורה, ויחד עם זאת הרבי הוא יהודי פרקטי שחי בעולם הזה, והוראותיו מבוססים על המציאות. בדיוק אותה מציאות בה אנו, החסידים, חיים. משום כך, כאשר אנו יודעים על הוראה מסויימת של הרבי, צריך להיות ברור לנו שזאת הדרך הטובה ביותר עבורנו, במציאות בה אנו חיים.

שלושה מרכיבים
של עבודה פנימית

מהי הדרך לעורר בלבנו את התשוקה לדעת מה הרבי רוצה מאיתנו, בכל פרט בחיינו? קודם כל, עלינו לחזור ולשנן, שאין שום דבר מלבד עבודה פנימית. היום אין דרך אחרת, ומעולם לא הייתה כזאת.

לאחרי הבנה בסיסית זו, עלינו פשוט לקיים את הנאמר ב’היום יום’ (כד סיון) במענה לאחד ששאל כיצד להתקשר לרבי, מאחר שמעולם לא ראהו פנים בפנים: “ההתקשרות האמיתית היא על ידי לימוד התורה. כשהוא לומד את מאמרי החסידות שלי, קורא את השיחות ומתחבר עם ידידי אנ”ש ותלמידי התמימים יחיו בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהלים ובשמירת זמני הלימודים — הנה בזה היא ההתקשרות”.

יש כאן שלושה מרכיבים, ששלושתם יחד פועלים את ההתקשרות: לימוד תורתו של הרבי, קיום הוראותיו, והשתתפות בהתוועדויות חסידים. כאשר חסיד לומד את תורתו של הרבי — הוא יודע מה הרבי רוצה ממנו. כאשר הוא מקיים את הוראותיו — הוא מרגיל את גופו לציית לרצונו של הרבי, וכאשר הוא משתתף בהתוועדות חסידים, הוא מפנים את הכל בפנימיות נפשו.

מי שחושב שאפשר להיות מקושר רק בלימוד תורתו וקיום הוראותיו של הרבי — טועה. ההתוועדות החסידים היא המקום בו הופכות התיאוריות למציאות מוחשית ופנימית. כמובן שכאשר מדברים על התוועדות, אין הכוונה לסתם אסיפה של כמה חסידים, אלא להתוועדות רצינית, כזו שמהווה מקום מתאים לביטוי ההרגשים הפנימיים ביותר.

יש הטוענים שהיום מתוועדים יותר מידי… את הטענה הזאת כתבה לרבי אמו של תלמיד באחת מישיבות חב”ד, לאחר שהרבי הכריז על מבצע יום הולדת, שהעלה את הממוצע השבועי של ההתוועדויות לשיאים חדשים. תוכן המענה שקיבלה היה, שתבדוק האם בליובאוויטש התוועדו פחות… ברור אם כן, שצריכים להתוועד, וביחד עם זאת — לוודא שההתוועדות תהיה ראויה לשמה, ולא תהפוך חלילה למשהו חיצוני.

התוועדות אמיתית, זה המקום הטוב ביותר להחדיר את כל הנקודות האמורות לעיל בפנימיות. כפי שהדגשתי קודם, זה לוקח זמן. לא הופכים להיות חסידים ברגע שמחליטים שרוצים להיות חסידים. צריך לעבוד על זה. אבל אנחנו צריכים לדעת שהמטרה שלנו היא להגיע למצב בו נעשה את כל מה שהרבי אומר. כדי להגיע למטרה זו, ננסה להבין מדוע הרבי מורה כך וכך, עד שזאת תהיה ההשקפה שלנו. עד לבחינה הפנימית והעמוקה בה נעשים חושי התלמיד כחושי הרב (כפי שהרבי עצמו התבטא כך ביחס לחסידים, באחת השיחות טרם הסתלקות הרבנית בתשמ”ח).

התקשרות חדורה במשיח

מכיוון שבכינוס השלוחים תשנ”ב אמר הרבי שהשליחות העיקרית היום היא קבלת פני משיח, ועניין זה צריך להיות חדור בכל פרט בעבודת השליחות — ברור שגם עבודת ההתקשרות לרבי צריכה להיות חדורה בנקודה זו.

אחת ההוראות העיקריות של הרבי בנוגע לקבלת פני משיח, הייתה: ללמוד ענייני גאולה ומשיח. בקיץ תנש”א נימק הרבי את הצורך בלימוד ענייני הגאולה, בכך שהלימוד פועל שענייני משיח יונחו אצל הלומד באופן פנימי. זה מאוד מעניין, כי בדרך כלל הרבי מניח דגש על “המעשה הוא העיקר” יותר מאשר העבודה הפנימית. והנה בדיוק בנושא הזה, של קבלת פני משיח, מוצא הרבי לנכון לעורר על מבצע לימוד ענייני הגאולה, שכל מטרתו היא, להחדיר את ענייני משיח בפנימיות.

הרבי אמנם הדגיש שאין להמתין עד שהעניין יחדור בפנימיות, וחייבים להפיץ הלאה את המסר גם בטרם נקלט העניין בפנימיות, אבל סוף סוף הרבי רוצה שנלמד את ענייני הגאולה עד שהם יונחו אצלנו בפנימיות.

בדרך אפשר אולי ניתן לומר, שהרבי רוצה שכאשר נדבר על קבלת פני משיח, נדע על מה מדובר.

כאשר מדברים על ביאת המשיח, לפני שלומדים ענייני גאולה ומשיח — מה מצטייר מול העיניים? בהנחה שאיננו ילדים קטנים שחושבים מיד על הסוכריות שיגדלו על העצים — אנו רואים בעיני רוחנו את הסבא והסבתא שנפטרו קמים לתחייה, את בית המקדש יורד מהשמים, והעולם כולו חי בשלום בלי מלחמות.

אבל לאחר שלומדים ענייני גאולה ומשיח, מבינים שלמרות שהפרטים האמורים אכן יתרחשו בפועל - לא הם העיקר של ימות המשיח. עיקר החידוש של ימות המשיח, הוא, שאז תהיה שלימות התורה והמצוות, שלימות העם ושלימות הארץ. משיחותיו של הרבי עולה, שעיקר התפנית של ימות המשיח תתבטא בשלימות האמיתית שתהיה אז בקיום התורה והמצוות.

והנקודה הפנימית, עיקר החידוש של ימות המשיח, היא, שכל אותה שלימות רוחנית תהיה מאוחדת עם העולם הזה, הגשמי, שלנו. לא תהיה זו מציאות אוטופית שמתגשמת על פני פלנטה אחרת. אלא מציאות ממשית שמתגשמת כאן, בעולם הזה הגשמי. זה יהיה הנס הגדול ביותר של ימות המשיח — עולם שמכוון לתורה; עולם שחושב כמו שהתורה חושבת.

לכן, כאשר מבקשים להחדיר ענייני משיח בעבודת ההתקשרות לרבי — הרי לכל לראש צריכים להפנים את אחד היסודות הבסיסיים ביותר של ביאת המשיח, שהוראותיו של הרבי הן הטוב ביותר עבורנו, גם לגופנו הגשמי בעולם הזה הגשמי. העבודה היא, שהכרה והרגשה זו לא תיעשה מתוך קבלת עול בלבד, אלא מתוך הזדהות מוחלטת עם אמיתות הדברים. וכאשר הולכים בדרך זו בעקביות — רואים גם את התוצאות. בגשמיות.

היום, כאשר אנו קרובים מתמיד לימות המשיח, העבודה הזאת קלה מתמיד. אם רק מתבוננים במה שקורה בזירה העולמית, מבינים שאפילו הגויים מתחילים לחשוב בכיוון אחר, כיוון של תורה. גם הם מבינים שהכיוון של התורה הוא הטוב ביותר עבורם!

יש ביטוי מעניין של הרבי בשיחה אודות הסיפור של נחום איש גמזו, שכאשר הביא לקיסר את העפר במקום התכשיטים, התחפש אליהו הנביא לשר בכיר והציע לבדוק אם מדובר בחול שהופך לחיצים כמו החול ששימש את אברהם אבינו. ברור איפוא, שהיו צריכים לבדוק את העניין במלחמה אמיתית. מתבטא שם הרבי בזה הלשון: מלחמות הרי אינן חסרות אצל גויים… ואכן, במשך אלפי שנים היו המלחמות חלק בלתי נפרד מתרבות החיים של הגויים. והנה אנו רואים בשנים האחרונות, מאז “שנה שמלך המשיח נגלה בה”, שינוי גישה כולל של רוב אומות העולם, ששואפים לצמצום המלחמות והשגת הסכמי שלום.

ואם הגויים מסוגלים להבין שדווקא ללא מלחמות משיגים חיים טובים יותר בגשמיות — הרי להבדיל אלף אלפי הבדלות, על אחת כמה וכמה שאנו מסוגלים ומוכשרים לקבל ולהפנים שדווקא באמצעות קיום הוראותיו של הרבי בכל פרט בחיי היום–יום, נשיג חיים טובים יותר, לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות.

התקשרות של ימות המשיח

חסיד צריך לדעת שהמטרה שלו, בתור חסיד, היא להיות דבוק בכל נימי נפשו לרבי. וכאשר אומרים “דבוק בכל נימי נפשו”, אין זו מליצה. זאת עבודה עצמית, שמטרתה להתדבק לחלוטין ברבי — הן במוחין, הן במידות הלב ועד למעשה בפועל *  עיקר החידוש של ימות המשיח, הוא, שהשלימות הרוחנית תהיה מאוחדת עם העולם הזה הגשמי. לכן, כאשר מבקשים להחדיר ענייני משיח בעבודת ההתקשרות לרבי — הרי לכל לראש צריכים להפנים שהוראותיו של הרבי הן הטוב ביותר עבורנו, גם לגופנו הגשמי בעולם הזה הגשמי * מסה מאלפת של הרב יוסף יצחק פלטיאל, משפיע בישיבת “חובבי תורה” ואחד מטובי המרצים החב”דיים בארצות הברית, לקראת יו”ד שבט. הביא לדפוס: אברהם רייניץ