כעת פנה חתן הרבי, הרמ”ש, לצעד החשוב הבא - ביצוע משימתו האחראית שהוטלה עליו בשעתו
כעת פנה חתן הרבי, הרמ”ש, לצעד החשוב הבא - ביצוע משימתו האחראית שהוטלה עליו בשעתו. הוא חדר לאוצר כתבי היד, ובמשך כל שעות הלילה והבוקר העביר חבילות של כרכי כתבי יד למקומות מסתור ומבטחים שאורגנו מראש לשעת סכנה
כעת פנה חתן הרבי, הרמ”ש, לצעד החשוב הבא - ביצוע משימתו האחראית שהוטלה עליו בשעתו. הוא חדר לאוצר כתבי היד, ובמשך כל שעות הלילה והבוקר העביר חבילות של כרכי כתבי יד למקומות מסתור ומבטחים שאורגנו מראש לשעת סכנה
א
טרטור מכונית הג.פ.או. הפר לרגע את דממת הלילה ששררה ברחובות לנינגרד. עוד רגע נשמעה המיית המנוע מרחוק ונעלמה כמו המכונית בה ישב באותה עת גולת אריאל, כבוד קדושת אדמו”ר הריי”צ. זה עתה עזבה המכונית את ביתו של הרבי ומשפחתו, בדרכה אל הלא–נודע.
בקרן הרחוב עמד נבוך ומשתומם החסיד הדגול, הרב אליהו חיים אלטהויז. חסיד דגול ובר אוריין, מהחסידים הקרובים ביותר לרבי ולמשפחתו. רק רגעים קודם לכן עלה על יצועו למנוחת הלילה, כשפתאום נשמעו דפיקות על דלת ביתו. לא היו אלו דפיקות גסות אך נחרצות. הרב אלטהויז קם בבהלה ממיטתו. לעת כזאת, כל דפיקה באמצע הלילה טומנת בחובה בשורות לא טובות. הוא ניגש אל הדלת.
“מי שם?” שאל חרש.
“מענדל שניאורסאהן”, באה התשובה, חרישית אף היא.
היה זה המיועד להיות חתנו של אדמו”ר הריי”צ, לימים הנשיא השביעי לשושלת נשיאי חב”ד ששהה באותה העת בלנינגרד וסייע לרבי הריי”צ בפעולות השונות להפצת היהדות.
עוד בטרם פתח את הדלת, הבין הרב אלטהויז כי דבר חמור קרה בבית הרבי. הוא מיהר לפתוח את הדלת, שם עמד הרמ”ש, שסיפר במילים ספורות את אשר אירע.
כיצד ידע על כך חתן–הרבי שלא נכח בבית הרבי בשעת המאסר? מסתבר שתושייתה של כלתו, הרבנית לעתיד, מרת חיה מושקא, עמדה לאביה ולעדת החסידים.
זמן קצר לאחר שאנשי הג.פ.או. פרצו לבית הרבי הריי”צ, הגיעו הרמ”ש וכלתו הרבנית חיה מושקא לכיוון הבית. הרבנית, שבחושיה החדים הבחינה שדבר מה נורא מתרחש בבית באותם רגעים, ביקשה מחתנה להמתין בחצר בעוד היא עולה לבית.
כאשר נכנסה הביתה וראתה את מלאכי החבלה, הבינה כי עליה לפעול בזריזות. היא נכנסה לאחד החדרים, ובהיותה שם לבדה לרגע - על אף השמירה הקפדנית של חוליית העונשין - פתחה את החלון הפונה אל החצר וקראה לעבר חתנה: “שניאורסאהן, אורחים באו לבקרנו!”
הרמ”ש הבין היטב למה ירמזון הדברים, וכי זו השעה לפעול במהירות, כי כל רגע קובע; כל רגע בהול. על אף שעת הלילה המאוחרת, רץ להודיע לקרובי בית הרבי על המאסר. ראשון רץ לביתו של הרב אלטהויז וסיפר את הדברים.
הרב אליהו חיים אלטהויז ושני בניו קמו חיש מהר, התלבשו ויצאו במהירות אל הרחוב. החוליה התפצלה: הרמ”ש ואחד מבניו של הרב אלטהויז החישו צעדיהם באפלת הלילה לעבר ביתו של מזכיר הרבי, ר’ חיים ליברמן, כדי להעירו ולהזהירו, שכן לפי כל החישובים, עתיד היה להיאסר מיד לאחר הרבי.
בבית הרב ליברמן היו מסמכים רבים, מכתבים ואיגרות, שכתב הרבי לחסידים בכל רחבי רוסיה ובהם חיזקם בהפצת היהדות. המכתבים הכילו גם את שמות הישיבות וה’חדרים’, ענייני כספים ותמיכה, שמות מלמדים ור”מים - רשימה ‘שחורה משחור’ שאסור היה שתיפול בידי הקלגסים. הרב ליברמן שקיבל את ההודעה הבהולה, הבין כי בכל רגע עלולים הרשעים לדפוק על דלת ביתו ולאסרו, מיהר להצית אש ולשרוף את כל המסמכים המפלילים.
ואכן, לא ארכו הרגעים, ואנשי הג.פ.או. נקשו על דלת ביתו אך איחרו את המועד בדקות אחדות. המסמכים המרשיעים הפכו כולם לאפר לבנבן דק.
כעת פנה חתן הרבי, הרמ”ש, לצעד החשוב הבא - ביצוע משימתו האחראית שהוטלה עליו בשעתו. הוא חדר לאוצר כתבי היד, ובמשך כל שעות הלילה והבוקר העביר חבילות של כרכי כתבי יד למקומות מסתור ומבטחים שאורגנו מראש לשעת סכנה[1].
ב
במהלך החיפושים עצמם עדכנה מרת חיה מושקא את אביה כי הצליחה להעביר את המסר הבהול לחתנה. הרבי הבין כי הוא יכול לסמוך על תבונתו וחריפותו של חתנו המיועד, הרמ”ש, והוא הבין דבר מתוך דבר, כי מזכירו, ר’ חיים ליברמן מעודכן כבר על בואם של האורחים הלא–צפויים כמו גם על המאסר, ואשר על כן, מן הסתם שרף את כל הכתבים שיכולים היו להעצים את כתב האישום.
גם ברגעי מתח איומים וקשים אלו, שפע לבו הרחום והאבהי של הרבי אהבה וחמלה ללא גבולות. הרבי אינו חושש לעצמו בשעה הרת גורל זו אלא לחייו ולשלומו של מזכירו הנאמן. הוא מייחל בלבו שמזכירו ישכיל להימלט מביתו עד יעבור זעם, “כי למה יסבול גם הוא?”
ובכלל, היחיד שיודע ומכיר את כל תוואי הרשת הרוחנית שפרש הרבי בערים רבות ברחבי רוסיה, זה המזכיר הרב ליברמן. הוא האחד והיחיד שיודע עם מי לדבר בכל מקום, לאן לשלוח מכתבים והיכן נמצא כל אחד ממרביצי התורה ששלח הרבי. הוא גם יודע את אשר צריך לעשות.
המשך קיום יהדות רוסיה חשובה לרבי יותר מכול בשעות האיומות והקשות הללו…
דאגה נוספת של הרבי הייתה על אודות כתביו, כתבי היד הקדושים, לבל יפלו חלילה וחס בידי הזדים. אמנם, בעת שהובל למאסר כבר הספיק לקבל מידע על פעילות חתנו לעתיד, אך לא ידע אם משימת הברחת כתבי הקודש הושלמה והוכתרה בהצלחה.
ביומנו הרבי מספר, כי בשבתו במאסר חרד מאוד לגורל הכתבים ולגורל מי שהוטלה עליו המשימה המסוכנת להצלתם: “ומה נעשה עם המיועד להיות חתני, מר מנחם, שהלך אל מעונו של מזכירי, מר ליברמן. האם ח”ו לא נתפס בכף”? הרבי ממשיך וכותב בדם לבו: “התמונה הכללית הרהיבתני ושטף דמעה התפרץ מעיניי. דמעות חמות מאוד התגלגלו על פניי, לבי מתרגש וכל גופי רועד: מי יודע פן אולי ח”ו לוקחו הכתבים… האם לא נגעו בבבת עיני בכתבים, כתבי יד קודש… ואם נהיה כזאת… גדול השבר, האם גם המה, הכתבי יד קודש, יוליכו לבית הכלא?!”
בחסד שמים, אכן הצליחה המשימה החשאית והמסוכנת, והודות לכך לא יכלו הקלגסים להניח את ידם הטמאה על אוצר קדוש זה. הכתבים הקדושים ניצלו בזכות הרבי לתועלת הדורות הבאים.
ג
מרתק הוא תיאורו של המזכיר עצמו, הרב ליברמן, כפי שסיפר עשרות שנים לאחר מכן, את אירועי אותו הלילה:
“הרבי שליט”א, שהיה אז מיועד להיות חתן, בא לביתי יחד עם בנו של הרב אליהו חיים אלטהויז. שער החצר שלנו כבר היה סגור בשעה מאוחרת כזאת, וכדי להיכנס לחדר הוצרכו לבקש משומר השער שיפתח להם, וכך נודע הדבר לג.פ.או. כפי שנודע לי לאחר מכן.
“הם לא נכנסו אז לביתי, אלא הודיעו לי בחלון הבית על אודות החיפוש בבית הרבי, ומיד ברחו מהמקום כדי שלא ייתפסו בכף. כששמעתי דברים אלו, לקחתי מיד את כל הדואר המתקבל, וכל מה שיכול לעורר חשד, הדלקתי אש ושרפתי את הכול.
“טרם כלתה האש, ובדלת נשמעו דפיקות ושוטרי הבולשת פרצו הביתה. מיד עם כניסתם פנו לעבר האש ואמרו כמדברים לעצמם, “הכול כבר נשרף!” אף על פי כן, ערכו חיפוש בבית וכל מסמך שמצאו לקחו אתם, ואותי אסרו.
“בעת חקירתי, שאלו אותי בין השאר, ‘מי הם שני האנשים שבאו לביתך באמצע הלילה, לפני שבאו לאסור אותך’. נראה שנודע להם הדבר על ידי שומר הבית שסיפר להם זאת. כיון שראו שהספקתי לשרוף את הניירות החשודים, הבינו שהיו אלו שלוחים מבית הרבי להודיעני את חומרת המצב. הם רצו אפוא לדעת מי הם שני השלוחים האלה. השבתי להם שהיו אלה שני שיכורים ששכחו את כתובת ביתם, ובאו לביתי באמרם שזה ביתם ושאכניסם. איני יודע אם התשובה התקבלה אצלם, אך הם לא שאלו אותי עוד בעניין זה…”
ד
הרב אלטהויז התלבש בזריזות ויצא את ביתו לעבר בית הרפ”ג על מנת לעוררו ולעדכנו על אודות המצב הקשה. אף הוא קם בבהלה, התלבש במהירות ויחד הלכו לבית החסיד הרש”ב. מבהלה והתרגשות, נחלש פתאום ונשאר בביתו בעוד הרב אלטהויז והרפ”ג החישו צעדיהם לעבר מאחאוויא 22, בית קודשו של הרבי.
השניים עשו דרכם במהירות ברחוב ליטינאו. משהתקרבו לרחוב פַּנטילַמַנסקֶה, הבחינו כי מעבר לרחוב הולכת קבוצת מלאכי חבלה של הג.פ.או. אחד ממלאכי החבלה הבחין בדמותם ההדורה של שני החסידים והחווה באצבעו לעברם. השאר הפנו את מבטם לעברם והחלו לפסוע לכיוונם. הסכנה הייתה מוחשית, קרובה במרחק נגיעה - - - שני החסידים שניחנו בפקחות רבה, הבינו את אשר לפניהם ומיד פנו בסמטה ראשונה ונעלמו מעיניהם דרך מבואות ורחובות צדדיים.
רק לאחר הליכה בת דקות ארוכות, כשהגיעו לצומת הרחובות נאדיעז דינסקא פינת פַּנטילַמַנסקֶה, חשו כי חלפה הסכנה ונעמדו דקות אחדות כדי להתיישב בדעתם, האם נכון הדבר להתקרב אל בית הרבי. הם הבינו שמסוכן מאוד להתקרב למקום. רגשותיו של הרב אלטהויז המו בקרבו. “יהיה מה שיהיה, עליי ללכת לראות בעיניי את אשר קורה בבית הרבי”.
הרב אלטהויז התקרב בצעדים חרישיים לעבר בית הרבי, וממרחק לא גדול התבונן אחר הנעשה בכניסה לבניין. “והנה מול עיניי מחזה מבהיל ומפחיד, צרה ויגון מצאתי לפניי. תמונה של פחד הנני רואה. נפשי נבהלה מאוד. רעדה אחזתני…” כותב הרב אליהו חיים אלטהויז בזיכרונותיו.
הרבי ישב בתוך רכב שגגו פתוח, וסביבו שני קלגסים חמושים בכלי נשק. בדיוק באותו הרגע החל הרכב לנוע והרשעים הבחינו בדמותו של החסיד הדור הצורה העומד בקרן הרחוב. הם הביטו בו בעיניים יוקדות זעם ומשטמה. עיניו של הרב אלטהויז ‘תפסו’ את עיניו של הרבי. “בעיניו הפקוחות המלאות חסד ורחמים, פנים בפנים ממש כלפיי, ויאר אליי פניו ברוב חמלה וינענע לי בראשו במנוחה וברוב אהבה”.
בקאסטראמא שמעתי מפיו הקדוש בזה הלשון “אז כ’האב דיר דערזעהעך זיצענדיק אויף’ן אווטאמאביל האט אין מיר מרחף געווען א מנוחה וויסענדיק אז האט וועט איהר אריין אין שטוב א היימשער מענטש און האב זיך דערמאנט אין וואס פאר א מצב מיר האבין זיך געזעהן פריער מיט שעה און אין וואס פאר א מצב מיר זעהען זיך איצט [כשראיתי אותך ביושבי במכונית, ריחפה עליי מנוחה, ביודעי שעוד מעט תיכנס לבית, אדם מוכר, ונזכרתי במצב שראיתי אותך כאשר התראינו שעה קודם, ובאיזה מצב אנחנו מתראים עכשיו]…
הרב אלטהויז שעמד כמסומר למקומו, התעשת בן רגע והשליט את המוח הקר על המיית הלב. הוא הבין כי בעוד רגע קט ייעלם הרבי מעיניו אל מחוזותיהם האפלים, לא–ידועים, של הקלגסים. הוא הבין מיד כי יש לעקוב לדעת לאן לוקחים את הרבי. ללא מחשבה יתרה, התיישב ברכב שעמד בסמוך וביקש לרדוף אחרי המכונית ובה הרבי.
פתאום הרגיש יד אוחזת בו, עוצרת אותו מלבצע את מחשבתו. הוא נרתע בבהלה, כשהבחין פתאום במרת חנה, בתו הבכורה של הרבי עומדת לידו.
“מה אתם עושים? לאן? למה? איזו תועלת תהיה בכך?” שאלה ומעיניה ניגרות דמעות כמים. “עדיף כעת שתבואו עמנו הביתה, לחשוב ולהתבונן מה עלינו לעשות כעת. אסור לאבד אף רגע”.
הרב אלטהויז ובתו הבכורה של הרבי חברו אל הרבנית ושאר הבנות וחתנו של הרבי, שעוד עמדו ברחוב נרעשים, נאלמי–פה. ברגע זה נפרדו ממאור עיניהם, ומי יודע…
תחושה קשה ריחפה בחלל האוויר.
“נאלמנו דומייה, משתוממים כאובדי עצות. כולנו יחדיו בחבלי מוות ממש, אשר אפפוני מרי נפש חושך וצלמוות…” מתאר הרב אלטהויז את התחושה שקיננה בלב כולם באותם רגעים, בלב הרחוב הלנינגרדי, בשלוש לפנות בוקר - - -
“האומנם עשקו את אבינו וגזלוהו מאתנו, ואנחנו נעמוד כאן בשקט?” הפרה פתאום בתו הבכורה של הרבי את הדממה בקול מר. “אסור לשתוק כעת. הבה נעלה הביתה כדי להתייעץ ולהתיישב איך להצילו מן המצודה שפרשו לרגליו, להוציאו מחושך צלמוות”. היא הוסיפה וציינה את אשר ידעו כולם, כי סכנה גדולה מרחפת כעת על ראש הרבי, וכל רגע יקר מכל יקר.
בצעדים כושלים נכנס הרב אלטהויז אל בית הרבי. המקום הראשון שנכנס אליו היה החדר הגדול שנערכו בו התפילות. צמרמורת אחזה בו כשהבחין בדמותה השפופה של הרבנית שטערנא שרה, אֵם הרבי, עומדת ליד ארון הקודש, ראשה וחצי גופה שקוע בתוך ארון הקודש, והיא צועקת במר נפשה “ריבונו של עולם! הלוא על תורתך ועבודתך נתפס בני יקירי יחידי. עזרני אלוקי ישענו והצילו מיד זדים. יהיה אלוקנו עמו כאשר היה עם אבותיו הקדושים, ובטח אל תעזבני ואל תטשני”.
הרב אלטהויז ניסה לפייסה בדברי ניחומים ולשדלה לשבת ולפוש מעט בשל חולשתה ובריאותה הלקויה, אך הרבנית לא שמעה אותו כלל.
הוא המשיך אפוא לשוטט בחדרים הנוספים כדי לשוחח עם שאר בני המשפחה. בלבו דאג לרבנית, רעיית הרבי הריי”צ, ביודעו כי היא אישה חלשה מאוד.
עודו פוסע בין חדרי הבית, ורגליו נותרו פתאום מסומרות למקומן. הלם משתק אחז בו.
פתח חדרו הקדוש של הרבי, חדר ה’יחידות’, “גן עדן העליון” היה פתוח לרווחה. הדלת שהייתה סגורה תמיד - כפרגוד נשגב המבדיל בין הקודש לקודש הקודשים - הייתה פתוחה. החדר הקדוש שאיש לא היה מעז להיכנס לתוכו ללא רשות, היה פתוח ומופקר כעת לכל הרוצה להיכנס. “חילול הקודש! חורבן היכל ד’!” רשם הרב אלטהויז בזיכרונותיו בתמצית דם לבו. אותו חדר קדוש שליד פתחו עמדו החסידים לעתים שעות ארוכות כדי לזכות ולהיכנס פנימה בחיל וברעד, היה נטוש, והרשות נתונה ביד כל אדם, “כל הרוצה ליטול את ד’ יבוא ויטול! קודש הקודשים מחולל ובפתח של גן עדן ממשמשת יד כל אדם, ואין מוחה!”
משנכנס לחדרו של הרבי, הבחין במראה מזעזע נוסף: חתן הרבי הרש”ג עומד ולצדו האברך נתן גור אריה עומדים ובוכים בדמעות שליש אל מול שולחנו הטהור של הרבי. שולחן הדומה למזבח. מגירות השולחן כולן היו פתוחות לרווחה, ומסביב מתגלגלים המוני מכתבי קודש שונים, ניירות חשובים, ובראשם כתבי חסידות מסולאים מפז. הכול זרוע ומפוזר ללא סדר, על השולחן הקדוש ומתחת לו, על הרצפה במגירות ועל הכיסאות… בכל מקום מתגוללים כתבי קודש נשגבים אלו. מראה של חורבן ומהפכה… יד זדים טמאה נגעה בכל אלה. שועלים הילכו פה - - -
משהבחינו השניים בדמותו של הרב אלטהויז, נפער פצע לבם ביתר שאת. לבו של הרש”ג שהתמלא בסאת פחד וכאב, נקרע לגזרים ומפיו נפלטה זעקה גדולה ומרה, ללא אומר וללא דברים.
שעה ארוכה עמד הרב אלטהויז בקודש הקודשים הפתוח לרווחה, דומם ומחשה מבלי יכולת לפצות את הפה. אלה מביטים באלה בעיניים נפוחות מדמעות. אין אומר ואין דברים, אך קולם נשמע ברמה - קול הבא מן הדממה.
הלב סוער והמוח משותק. כמעט משותק, מתוך הרגל וחרדה פנימית, הנוכחים מחפשים בין הניירות שנותרו במקום אחר החיפוש, שמא נותרו ניירות “מסוכנים” שהקלגסים לא נתנו עיניהם בהם, ואולי יחזרו הללו לחיפוש נוסף, ועל כן יש למהר ולהעלימם, ויפה רגע אחד קודם. שוב ושוב בודקים כל נייר, מה שנמצא מסוכן ואסור, או אפילו בספק, נשרף מיד.
עודם מפשפשים בניירות, נמצא דף אחד קטן, כתוב בכתב עופרת בכתב יד קודש, קריא, בהיר ומסודר. [בתרגום מאידיש].
“שמעו חסידים וכל בני ישראל המקווים למשיח. מסרו בשמי לכל החסידים בעולם, שציוויתי, שבכל בתי הכנסת החסידיים יאמרו בכל יום אחרי תפלת שחרית - כולל גם בשבת - שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש, במניין, ולאחרי האמירה לומר קדיש. כל אנשי השוק, אנשי עסקים ילכו לבתי הכנסת להתפלל ולהיות נוכחים כשלומדים עין יעקב, ויעזור להם השי”ת בפרנסה ברוח. לחסידים אִמרו שאני מצווה, ולסתם יהודים אִמרו שמצד אהבת ישראל וטובת ישראל אני מבקש שיקיימו את האמור, והשי”ת יעזור להם בשנה מאושרת ברוחניות וגשמיות ונזכה לגאולה שלימה על ידי משיח, אמן!”
מתי נרשם פתק זה? האם הרבי ידע את אשר יקרה עמו והכין זאת מראש בדיוק בעבור מקרה זה? איש לא ידע! אך זאת ידעו, כי יש לקרוע שמים באמירת פרקי תהלים.
ה
שעה ארוכה עברה עד שהתאוששו קמעה בני הבית והחלו לספר על בואם של הקלגסים לביתם, על סדר החיפוש והמאסר. עם שחזור המאורעות האיר שביב של תקווה כששמו לב כי הרשעים התנהגו לאורך הדרך בדרך ארץ ובנימוס, לא דיברו עם הרבי בשפה קשה ואף לא זלזלו בכבודו. גם החיפוש עצמו לא היה מדוקדק ומחמיר כל כך.
כשביקשו לקחת את כתבי היד של כ”ק אדמו”ר הרש”ב, השיב להם הרבי כי אינו מוכן שיחזיקו בידם כתבי יד קודש אלו, והרשעים אכן נענו לו והחזירו אותם מיד. כמו כן, לא מנעו מהרבי ללכת מחדר לחדר אף על פי שהדבר נוגד את חוקי צו המאסר. הרשעים אף לא עצרו אותו מלומר את אשר על לבו ומחשבתו. כשהזהיר אותם לחשוב פעמיים ושלוש אם כדאי להם לאסור אותו מחשש לרעש בעולם, השיבו פקידי הג.פ.או. כי הג.פ.או. הוא מוסד חזק שבכוחו לקחת את כל האחריות על מעשיו. כשהרבי עמד על דעתו כי עליהם לשקול זאת בכל זאת ואף הציע להם להתקשר בטלפון לראש הג.פ.או., נענו לדרישתו וטלפנו, אולם התשובה הייתה שלילית. כל אלו לא היו סממנים אופייניים לארגון האיום ביותר של רוסיה הקומוניסטית.
הרשעים אף הסכימו כי יקח עמו את טליתו, תפיליו ומעט ספרים, ואף זה היה נחשב להצלחה. וכשדרש שיזמינו רכב על מנת לקחתו כי אינו מוכן ללכת למאסר ברגל, נענו לו והזמינו בטלפון מכונית מיוחדת שתבוא לקחתם, אף על פי שבאותו הלילה התבצעו מאות מאסרים ולא היה רכב פנוי.
•
עוד רגע קצר של נסיעה, והמכונית השחורה פנתה לרחוב הימני, שפאלערנא. ברחוב זה, מספר עשרים וארבע, עומד בניין גדול ממדים - שְׁפָּלֵרְקָה. לא היה ניתן לטעות בבניין אימתני זה שדלתותיו ושעריו סגורים. בחשכה של אחרי חצות הליל, היה הבית מאיים ומייאש, בית שטני. שמו בלבד הטיל חלחלה בקרב מיליוני התושבים.
כך התחיל השבוע - לפני תשעים שנה - מאסרו הנורא של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע.
[1]) אחד מאלו שהרבי הפקיד אצלם את כתבי יד קודשו היה החסיד רבי שניאור זלמן דוכמאן, אליו כותב הרבי ביום י”ב תמוז תש”ט: “כמדומה שבימי מאסר כ”ק מו”ח אדמו”ר שליט”א בפטרבורג, היה הוא מאלו שנתתי להם להחביא את כתבי יד הקודש”.