אחרי עשרים ושלוש שנים,
לאחר שהרבי הראה לנו ריבוי אותות ומופתים כעדות לכך שאנו נמצאים בזמן של נפלאות הגאולה — למי שזוכר מהשנים תש”נ–תנש”א–תשנ”ב — והנה פתאום מגיע ז”ך באדר ולאחר מכן ג’ בתמוז, כאילו הכל הולך הפוך ומשה רבינו לא נראה בשטח. אך דווקא בתקופה זו נדרשת מאתנו ביתר שאת האמונה הפשוטה והמוחלטת בדברי ה’ ומשה עבדו, ללכת
לאחר שהרבי הראה לנו ריבוי אותות ומופתים כעדות לכך שאנו נמצאים בזמן של נפלאות הגאולה — למי שזוכר מהשנים תש”נ–תנש”א–תשנ”ב — והנה פתאום מגיע ז”ך באדר ולאחר מכן ג’ בתמוז, כאילו הכל הולך הפוך ומשה רבינו לא נראה בשטח. אך דווקא בתקופה זו נדרשת מאתנו ביתר שאת האמונה הפשוטה והמוחלטת בדברי ה’ ומשה עבדו, ללכת אחריו ולהאמין בו ובדבר ה’ אשר בפיו.
בשבוע זה של ז”ך אדר, אחרי עשרים ושלוש שנים, עולה עד לב השמים הזעקה והצעקה הבוקעת מקרב ולב עמוק של כל אחד ואחד ממש, זעקה ששום דבר בעולם לא יוכל להשקיט אותה, מלבד ההתגלות בפועל ממש תיכף ומיד ממש — “עד מתי, עד מתי, עד מתי?!” אי אפשר להסכים ח”ו בשום אופן עם מצב נורא זה, בו לא רואים את הרבי שליט”א בעיני בשר ולא שומעים את קולו החוצב להבות אש בגלוי ובפשטות. אנו רוצים — חסרים וזקוקים ומתחננים ודורשים ותובעים בכל התוקף — משיח עכשיו!
אמנם, למרות ריבוי השנים שחלפו מאז, רואים את גודל ההתקשרות המופלאה והעצמותית בין הרבי לבין החסידים. דווקא כאשר כאילו “לקחו מאתנו” את הזכות לראות בעיני בשר ולשמוע דברי אלוקים חיים מאירים ולוהטים מפי מלכנו משיחנו, רואים במוחש עד כמה חסידים קשורים אל הרבי בכל נימי נפשם.
ענין זה מתבטא לא פחות בקרב אלו שלא זכו לראות את הרבי בגלוי ובפשטות בעיני בשר, ובכל זאת הנם מקושרים הרבה יותר מאלה שראו ושמעו. הם נוסעים לרבי כל הזמן, יוצאים לשליחות, ומדגישים את מציאותו של הרבי בכל תוקף עוז, בניגוד למצופה בדרך הטבע.
עבודתו של משה רבינו בשבוע האחרון של אדר
בדבר–מלכות של שבת פרשת תצווה תשנ”ב, מבואר שכל המעלה של חודש אדר הוא רק בגלל יום ההולדת של משה רבינו שחל בחודש זה, שכן “הנשיא הוא הכל”, ויום הולדתו הוא יום ההולדת של כלל ישראל. ומכיוון שביום ההולדת גובר מזלו של האדם, הרי בכל חודש ההולדת של משה רבינו גובר מזלם של כל ישראל. וכאשר מגיע השבוע האחרון של חודש אדר, כשרואים את משה מתחיל להקים את המשכן בשבעת ימי המילואים, ולפתע הוא עצמו מפרק אותו. “והיו ישראל יראים”, “שהיו ישראל אומרים הרי עשינו המשכן, מתי תבוא השכינה ותשרה בתוך מעשה ידינו”. “שלח להם הקב”ה ע”י משה: מה אתם יראים, כבר באתי לגני אחותי כלה … לגני, לגנוני, למקום שהיה עיקרי מתחילה. וכי עיקר שכינה אינה בתחתונים הייתה?! (בתמיהה) … משה (שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין) הורידה מן העליונים לתחתונים”. ומוסיף (בהערה 81) “ובשיר השירים רבה שם: אמר ר’ מנחם חתני’ … — דיש לומר, שרומז על שלימות הענין דהשראת השכינה למטה ע”י גואל (ראשון הוא גואל) אחרון ש”מנחם שמו”.. וממשיך שבחודש אדר הענין נשאר עדיין למעלה, “אדר” מלשון “אדיר במרום ה’.” ועיקר ושלימות ההמשכה למטה שייכת לחודש ניסן, שאז הוקם המשכן בשלימות. ובפרט אחרי י”א ניסן, בי”ב ניסן, כאשר נסתיימו כל קרבנות הנשיאים. ובסיום השיחה שיהי רצון שכבר בי”א אדר יהי’ לנו כבר את הענין של י”א ניסן (שבו הקריב נשיא אשר, עליו נאמר “וטובל בשמן רגלו” — “בשמן קדשי משחתיו”) — “המשיחה של ראש בני ישראל (משה רבינו, גואל ראשון הוא גואל אחרון) למלך המשיח, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש”!
בין ז”ך באדר לב’ ניסן
ומז”ך אדר מגיעים מיד לשיחת ב’ ניסן תשמ”ח, בה מבאר הרבי את הנחיצות וההכרח בכך שהכרזת “יחי המלך” בקשר למלך המשיח — תבוא מהעם דווקא. והרבי אומר בשיחה זו כמה מילים כמעט בהבלעה, שבשטחיות לא שמים לב כלל מה טמון כאן: הרבי אומר שכל ה”שטורעם” שהוא עושה בשנים האחרונות אודות הצורך וההכרח בהכרזת “עד מתי?!” הוא בעיקר בגלל הצורך בהכרזת “יחי המלך” בקשר למלך המשיח. ולכן מדברים כל כך הרבה על הצורך בהכרזת “עד מתי”, כיוון שהיא כוללת את הכרזת “יחי המלך”. עד כאן תוכן דברי הרב.
ונשאלת השאלה: אם כל ה”שטורעם” שהרבי עושה בקשר ל”עד מתי”, הוא בעיקר בגלל הצורך בהכרזת “יחי המלך” — מדוע הרבי לא מדבר כמעט מאומה (מלבד בשיחה זו ובעוד מקומות בודדים) במפורש על “יחי המלך”, אלא מקדיש עשרות ומאות שעות ב”שטורעם” עצום (נלקטו בספר עב הכרס בשם “עד מתי” של הרב חיים ששון) רק בקשר ל”עד מתי”?
והתשובה היא: כל העניין של הכרזת “יחי המלך” היא כדי שהעם יפעל אצל המלך את התגלות מלכותו. כי המלך הוא לא רק “ראש” אלא גם “לב”, “לבו הוא לב כלל ישראל” — כמו הלב, שלא זו בלבד שהוא משפיע ומזרים חיים לכל האברים, אלא הוא גם מקבל מכל האברים את הדם. כך גם המלך מקבל מן העם את מלכותו, ואפילו כביכול את ההוספה בחייו, שכן “אין מלך בלא עם”
והתגלות המלוכה נעשית רק על ידי ההתבטלות של העם אליו “בשמחה גדולה ובביטול עצום”. כאשר העם מכריז כי הם מכירים במלכותו, קובעים עובדה כי הוא המלך ואנחנו עמו, ומקבלים עליהם–עלינו את עול מלכותו וקיום פקודותיו והוראותיו. ועל ידי זה פועלים אצל המלך את התגלותו להיות בפועל מלך על העם.
עניין זה צריך להיות במיוחד במלך המשיח. שכן למרות שלא העם הוא הממנה אותו אלא הקב”ה בוחר בו וממנה אותו, הרי העניין של “אין מלך בלא עם” ישנו גם ובמיוחד במלך המשיח. שכן גם לאחר בחירת הקב”ה בו, עדיין נמצא בו כח המלוכה בהעלם לגמרי, וזקוק הוא כביכול אל העם שיפעלו בו את התגלות המלוכה לעיני כל. ואפילו את ה”הוספה בעניין החיים”, על ידי ההכרזה וקבלת מלכותו בפועל, בהכרזת “יחי המלך”; שתוכנה של הכרזה זו — שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר — כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, ועד דהקיצו ורננו (ובדיוק: לא “שוכני עפר”!) דוד מלכא משיחא!”. ומסיים: “והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את “מעשינו ועבודתינו” — כולל גם הבקשה והדרישה “עד מתי”, וההכרזה “יחי המלך” דוד מלכא משיחא — בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות … שעל ידי זה פועלים כביכול ה”אחישנה” דהזריזות אצל הקב”ה — “אלקיכם כהן הוא” ו”כהנים זריזין הם” — לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, “לא עיכבן המקום כהרף עין”.”
כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הכוונה האלוקית של דירה לו יתברך בתחתונים, דירה שצריכה להיעשות על ידי התחתונים ובעבודה של אתכפיא ואתהפכא השייכת למציאותם התחתונה — לפיכך צריכים הדברים אצל משיח לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, “בכח עצמו”. ואחד העניינים העיקריים בזה, שאצל משיח צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”.
להאמין — דווקא היום
ובתקופתנו זו, לכל לראש נדרש מאתנו בשעה זו להאמין ללא פקפוק במשה רבינו של דורנו, ללכת אחריו ולקיים את הוראותיו בכל התוקף בלי להתפעל מהעולם. גם זו עבודה קשה ודורשת מאמץ גדול ועצום: משה רבינו בא לעם אחרי כל כך הרבה שנות שעבוד ומכריז “פקד פקדתי”, “הגיע זמן גאולתכם”. והפסוק מספר “ויעש האותות לעיני העם. ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה’ את עמו, ויקדו וישתחוו…” אבל לאחר מכן פרעה מגביר את השעבוד וגוזר גזרות חדשות קשות יותר.
ואם לא די בזה, מספרים חז”ל (מדרש רבה במקום, הובא גם ברמב”ן, ב”מעם לועז” ועוד) שבדיוק אז, כשהמצב בלתי מובן וכל כך זקוקים למשה רבינו, כאשר דווקא כשמשה רבינו מכריז על הגאולה נדמה שהשעבוד גובר — דווקא אז משה רבינו נעלם ממצרים. הוא חוזר לארץ מדיין למשך כמה חודשים (ישנן דעות שונות במדרש כמה זמן זה הי’: יש אומרים שלושה חודשים. יש אומרים ששה חודשים. ויש אומרים שנה וחצי), ומשאיר את ישראל במצב לא ברור כאשר כל מה שהאמינו מתנפץ לכאורה לסלע המציאות בשטח.
למה קורה כל זה, אומרים חז”ל — “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”. כדי לצאת ממצרים היו בני ישראל זקוקים שתהיה בידם זכות האמונה. ומתי מתגלית האמונה — לא כאשר רואים ומבינים ומרגישים שהכל הולך לפי התוכנית האלוקית. אז לא זקוקים דווקא לאמונה, ואז אין האמונה מתגלית כל כך, שהרי הכל מובן בשכל מורגש בלב ונראה בשטח. דווקא כאשר לא מבינים כלל מה קורה כאן, לא רואים ולא מרגישים מאומה. אדרבה, נדמה שהכל הולך הפוך לגמרי מכל מה שהובטחנו. דווקא בשעה זו זקוקים ללכת באמונה שלמה ובביטחון מלא אחרי דבר ה’ אשר בפי משה רבינו, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. וכפי שאומר הקב”ה למשה לפני קריעת ים סוף: “דבר אל בני ישראל ויסעו” — “אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו לקרוע להם את הים”. כך “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”.
כך בדיוק היום, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”. כאשר הרבי מלך המשיח שליט”א מכריז ומודיע שנמצאים אנו “בשעה שמלך המשיח בא והוא משמיע ואומר להם לישראל הגיע זמן גאולתכם”. הוא מצווה עלינו (בש”פ שופטים תנש”א) להכריז ולפרסם בכל מקום ולכל אחד שהקב”ה אומר זאת על ידי עבדיו הנביאים. והרבי אף נותן לדברים תוקף הלכתי של נבואה לטובה ששום דבר לא יוכל לעכב בעדה, “כפי שראינו ורואים בקיום ברכותיו אצל נשיא דורנו”, גם אמר דברים העתידים להיות ונתקיימו כל דבריו, וגם העיד לו נביא אחר (הרבי שלפניו) שהוא נביא. ואחרי שהתברר לנו ללא ספק כי הוא נביא, מביא הרבי את פסק ההלכה, שאז “אסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת .. שנאמר לא תנסו את ה’ אלוקיכם” .. כיוון שמאמינים בדברי הנביא לא משום שאלו דבריו של הנביא אלא משום שאלו דברי הקב”ה על ידי נביא זה.” ולכן “ישנה ההוראה כנ”ל, שצריך להכריז ולפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו והקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור, שיהי’ ה”שופטיך” ו”יועציך” ונביא הדור … עד הנבואה העיקרית — הנבואה [“לא (רק) בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות” (ומציין למאמרי רבינו הזקן הקצרים, ששם מבואר ש”מכיוון שבא הדבר לפיו של נביא בוודאי יקוים בלי ספק”)] ש”לאלתר לגאולה” ותיכף ומיד ממש “הנה זה (משיח) בא”. “וביחד עם זכות זו, יש לכל אחד מאנשי דורנו האחריות לקבל על עצמו את ה”שופטיך” ו”יועציך” ולציית להוראות ועצות טובות שלו”.
ואכן, לאחר שהרבי הראה לנו ריבוי אותות ומופתים כעדות לכך שאנו נמצאים בזמן של נפלאות הגאולה — פירוק המשטר בברית המועצות ממשטר של כפירה למשטר שמכריז על אמונה בה’, יציאת היהודים משם והאפשרות להקים שם בתי ספר ובתי כנסת וחיים יהודיים תוססים, פירוק הנשק והפסק המלחמה הקרה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי, הניסים הגדולים במלחמת המפרץ ועוד — והנה פתאום מגיע ז”ך באדר וג’ בתמוז, כאילו הכל הולך הפוך ומשה רבינו לא נראה בשטח.
דווקא בתקופה זו נדרשת מאתנו ביתר שאת האמונה הפשוטה והמוחלטת בדברי ה’ ומשה עבדו, ללכת אחריו ולהאמין בו ובדבר ה’ אשר בפיו. שהרי כבר נודע לנו בוודאות כי דבר ה’ בפיו ושכינה מדברת מתוך גרונו. וכשם שאז “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”, כך בדיוק היום, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, בזכות האמונה ניגאל.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!