הרב שי

ביישוב חבצלת השרון כמו גם בישובים הסמוכים לו, מסתובב זה שלוש שנים השליח הרב שי ורעייתו בתיה יהודית בן אודיז בשליחות הרבי מה”מ, ופועלים בקרב תושבי היישובים • בינות לבתים המבוצרים, הוא מלקט נשמות ומקרב אותן אל אביהם שבשמים • הוא עצמו עבר סיפור חיים עשיר בהרפתקאות עד שגילה את אורה של תורת החסידות • שליחות בשטח

הרב בן אודיז מעניק חת”ת מהודר למשתתפי ערב חב”ד שערך ביישוב | קריאת המגילה לקשישים | ילדי היישוב בתהלוכת ל”ג בעומרחבצלת השרון והישובים הסמוכים לה הוקמו כמושבים חקלאיים, כאלה הטובלים בירק, בלולי תרנגולות וברפתות צאן ובקר. הישובים הללו ממוקמים בואך נתניה מכיוון דרום, ושוכנים לשפת הים התיכון. רבים סבורים שהשם ‘חבצלת השרון’ ניתן למושב בשל צמח חבצלת החוף הפורח באזור, ביחוד בעונת הסתיו וגווניו בלבן. צמח זה אף מוזכר במקורותינו. בשיר השירים: ‘אני חבצלת השרון, שושנת העמקים’ — אך יודעי היסטוריה מנפיקים הסבר אחר. השם חבצלת ניתן למושב על שם הגברת לילאן (חבצלת) פריימן, בת למשפחת תורמים מקנדה שמכספם רכש גואל האדמות יהושע חנקין את אדמות מושב זה ומושבים אחרים, והקים בהם נחלות.

המושב חבצלת השרון והמושבים שבסמוך נוסדו בשנת תרצ”ג. מייסדיו עלו ארצה מאירופה, התארגנו לארגון שנקרא ‘נחלת יהושע’ על שם יהושע חנקין, והגיעו חדורי אידאולוגיה להפיח את השממה. מאז עברו שנים רבות, ומדור המייסדים נותרו אך שרידים. מרבית תושבי הישובים הם צברים שחיפשו חיי בורגנות שקטים וביכרו לבנות כאן את ביתם ולהקים את משפחתם הרחק משאון מרכז הארץ.

בשלוש השנים האחרונות הגיעו לישוב גם הרב שי ורעייתו בתיה יהודית בן אודיז שהגיעו למקום בהשגחה פרטית מופלאה, מלווים בברכותיו של הרבי מלך המשיח לייסד פעילות חב”דית. “ראשיתך מצער” לא היה חסר, החשדנות כלפיהם נמשכה זמן רב עד שנרגעה. משפחת בן אודיז קבעה את ביתה ביישוב הגדול — חבצלת השרון, אך פעילותם חולשת על עוד ששה ישובים סמוכים: שושנת העמקים, צוקי ים, גבעת שפירא, בת חן וביתן אהרון. ידיהם של השלוחים עמוסות בעבודה על בסיס יומי.

השליחות מתחלקת בין הפעלת ‘בית הכנסת’ החדש בישוב בת חן הכולל תפילות בשבתות ובחגים עם התוועדויות ופעילויות מגוונות, הכול מתנהל לפי נוסח ומנהגי חב”ד. פעילות רבה מתקיימת גם עם צעירי הצאן במסגרת מועדון צבאות ה’, מסיבות שבת ופעילות עונתית מדי מועד.

פעילות מאסיבית לא פחות מתקיימת עם המבוגרים, שיעורים וחברותות ‘אחד על אחד’ בחסידות ובשאר חלקי התורה, התוועדויות והרבה מאוד מפגשים וביקורי בית. “קשה מאוד להיכנס כאן לבתים סתם כך; כאן זה לא עיר. אנשים כאן יותר מופנמים וחרדים לפרטיותם. כל בית מוקף חומה ובמרבית הבתים ישנם כלבי שמירה. כדי להיכנס כאן לבית, צריך שתהיה היכרות מוקדמת עם בעל הבית. אך טבעי אפוא שהעבודה באזורינו היא בעיקר אישית, על בסיס חברי”.

מבצעים עלומים בשייטת 13

אם חשבתם שהרב בן אודיז גדל באחד המושבים באזור השרון, וחיים אלו נהירים לו — הרי שטעיתם. הוא נולד וגדל במרכז העיר לוד, בבניין שמתוך שנים עשר דיירים, עשרה מתוכם ערביים. “בית הוריי היה מוגדר אז כמסורתי ישראלי טיפוסי. אבא היה עושה ‘קידוש’ ולאחר מכן היינו מדליקים טלוויזיה.

“בילדותה נשלחה אמי על ידי הוריה ללמוד ב’בית רבקה’ בכפר חב”ד ומאוד נהנתה שם, כך שתמיד היה בבית כבוד לרבי. בסלון הבית תלויה תמונה של הרבי ואת המזוזות והתפילין שלי רכשו הורי מבית חב”ד המרכזי בלוד”.

מאוחר יותר, משהתקרב לחב”ד, נדהם שי לגלות כי הוא זכה להיות אצל הרבי ב–770 ולקבל בגיל שלוש דולר מידו הקדושה במעמד חלוקת דולרים. “הוריי נסעו איתי לארצות הברית לבקר דודים שמתגוררים שם, ובאחד הימים המשפחה כולה נסעה ל–770. הוריי ואני זכינו לברכה ולדולר בשליחות מצווה. אולי בזכות זה הגעתי לאן שהגעתי, אך קודם–לכן היה עלי לעבור כנראה ‘ביטוש’ רציני. בגיל תיכון התרחקתי מאוד מדרך התורה, ואפילו את פירורי המסורת שהיו עוד בבית הוריי לא שמרתי”.

את לימודיו בתיכון לא בדיוק סיים בהצטיינות, במקום זאת העדיף ללכת ללמוד ‘סַפַּרוּת’ והצטרף כעוזר סַפַּר במספרה יוקרתית בעיר. “בשל עבודתי החזקתי בידי סכומי כסף גדולים יחסית לבני נוער אחרים בני גילי; רכשתי אופנוע ומאוחר יותר אף מכונית והשתדלתי ליהנות מהחיים.

“במהלך השנה שלפני הגיוס לצבא, אירעו לי ולחבריי כמה אירועים מוזרים שגרמו לשאר החברים להתחזק בשמירת תורה ומצוות, אך משום מה אצלי לא גרמו לשום תזוזה”.

בשבת אחת, במהלך נסיעה לבאר שבע עם האופנוע, התהפך פתאום באחד מעיקולי הכביש. בדרך נס יצא רק עם פציעות קלות יחסית. במשך שבועיים שכב בבית הרפואה, ושבוע לאחר–מכן נסע עם חבריו, הפעם במכונית לאשדוד, לצורך בילוי. “נסעתי במהירות של מאה שמונים על הגשר בכניסה לאשדוד. לא יודע מה עבר לי בראש, ובמהירות כזו שברתי את ההגה ימינה והמכונית החלה להסתחרר ולהיזרק מצד לצד.

“הפחד היה שהמכונית תיפול מהגשר או שתבוא מכונית מהצד השני ותכנס בנו בעוצמה. כל החברים במכונית צעקו מפחד. בכל הזמן הזה אני מרגיש שמישהו חובט בי בכתף מאחורה ואומר לי ‘תתעורר’. בדרך נס המכונית לא התהפכה, ולאחר כמה רגעים שדמו לנצח, הצלחתי לייצב את המכונית וירדנו מהגשר ללא פגע. כשחניתי את הרכב, יצאנו לעכל את מה שקרה ואני שאלתי מי נתן לי מכות בכתף? כולם הבטיחו נאמנה שידם לא בדבר. בעקבות הנס הזה שקרה בשבת, החברים כולם החליטו לשמור שבת”.  

כולם החליטו, חוץ משי שלא חשב שמדובר באירוע שאמור לגרום לו להתעורר…

זמן קצר אחר כך התגייס לתפקיד לוחם ביחידת דבּוּרים בחיל הים בעוד שאר חבריו התגייסו ליחידות פשוטות יותר בשל רצונם להתקרב לדרך התורה ומצוותיה. הם החלו ליטול חלק בשיעורי תורה וחלקם אף נכנסו ללמוד בישיבות, ואילו שי היחיד שהתעקש לשמור על אורח חיים חופשי. הוא דחה כל ניסיון של חבריו לשכנע אותו להתקרב.

בעת שירותו הצבאי השתתף עם חבריו מיחידת הדבורים בכמה וכמה מבצעים עלומים עם חיילי שייטת 13 הרחק מחופי ארץ ישראל, כאלה שגם עתה השתיקה יפה להם. שי נהנה מאוד מהשירות הצבאי, אך לאחר שנתיים של שירות מאסיבי, נפצע בפעילות ב’דבור’, וקיבל חודשיים מנוחה בבית.

“אם אתה חוזר בתשובה - רק לחב”ד

“בימי המנוחה החברים לחצו שוב, ולבסוף נעתרתי להפצרותיהם והצטרפתי לשיעורי תורה. הצצתי וראיתי כי טוב. כמה מהם כבר היו תלמידים מן המניין בישיבה ליטאית ספרדית בקרית ספר, וגם אני התחלתי לבקר שם. הרגשתי שהתורה היא חיינו. לאחר חודשי המנוחה, חזרתי לבסיס, על הספינה כבר לא יכולתי להיות בגלל הפציעה, וסווגתי לתפקיד תומך לחימה בשייטת 13. אך כעת, לאחר ההתקרבות, הרגשתי שהצבא כבר לא מתאים לי. לא מצאתי את עצמי שם; אני הרי שומר על העיניים ועל לשון הרע ועוד אי אלו שמירות שקיבלתי על עצמי בהיותי בישיבה, ואילו הבסיס פרוץ לכל הענינים הללו.

“אני זוכר שאחד מרבני הישיבה בקרית ספר הסביר שהישיבה היא כמו תיבת נח, ומי שיוצא ממנה, נופל; לא רציתי ליפול. במשך זמן ארוך הייתי ‘נפקד’, וכשחזרתי המפקד הותיר בידי שתי ברירות: או שאתה פוגש את רב השייטת הרב יואל שם טוב, או שאתה יושב במחבוש. הרב שם טוב זכה בבסיס לכבוד מלכים”.

הרב שם טוב שמע את טיעוניו של שי ופסק: אתה רוצה ישיבה ולא צבא? אין בעיה, ישנה ישיבה ברמת אביב, לך לשם ופעם בשבוע תבוא לספר איך שם.

“לא ידעתי איך להגיב לזה. ישיבה ברמת אביב? זה היה נשמע לי מופרך, עד אז ידעתי שיש ישיבות רק בבני ברק ובקרית ספר. ידעתי שהרב שם טוב חב”דניק והייתי די קרוע בתוכי; מצד אחד בבית הייתה הערכה גדולה לחב”ד ולרבי, ואימי אף ‘הזהירה’ אותי זמן קצר קודם לכן, ‘שי, אם אתה חוזר בתשובה אז רק לחב”ד’, אך מרבני הישיבה שמעתי דיבורי שנאה ושטנה נגד הרבי ונגד דרכה של תורת החסידות”.

מהישיבה הליטאית, לחב”ד ברמת אביב

לבסוף החליט שי לבדוק את ההצעה מקרוב, והגיע לישיבה ברמת אביב. השבוע הראשון בישיבה החב”דית היה עבורו זמן של סבל וייסורים. “כל הזמן דיברו על הרבי, ולא הבנתי את זה. אוכלים לפני תפילה, מתפללים שלא בנץ בנוסח אשכנז, מתוועדים, שותים ‘לחיים’. אני זוכר שההחלטה הראשונה שהתקרבתי הייתה לא לשתות ‘משקה’, זה היה נראה לי שייך לעולם הלא–דתי. בשבוע הראשון הייתי בישיבה אך התנהגתי הפוך מסדרי הישיבה; קמתי בנץ ועשיתי לי סדר לימודים נפרד משל עצמי.

“החברותא שהצמיד לי הרב שמעון גדסי, היה שמעון בר מוחא, כיום גיסי. הוא הגיב בשלוות נפש נוכח השגעונות שלי. לאחר שבוע הגיע לישיבה בחור מתקרב, אלעד גולדמן שמו, שנינו היינו חדשים והפכנו לידידים קרובים. כשהגיע ליל שישי, הוא לחץ עלי להצטרף אליו להתוועדות עם הרב מנחם מענדל פרידמן שהתקיימה בישיבה. בתחילה סירבתי, אך לבסוף נעתרתי. הייתה זו התוועדות ששינתה אצלי את כל ההסתכלות על חב”ד ועל תורת החסידות בכלל.

“ראיתי מולי גאון בנגלה שמקפיד על קוצו של יוד, אך עושה זאת מתוך שמחה וחיות חסידית. אותה התוועדות הייתה עבורי ממש ‘טעמו וראו כי טוב’. ברגע אחד הבנתי שמצאתי את דרכי בתורה ובמצוות. לא מוכרחים להיות דתיים סובלים, אפשר לקיים מצוות מתוך חדווה אמיתית, וזה משהו שתמיד היה חסר לי. הבנתי שהתורה היא אמת, אך אני מצד האופי שלי אדם שמח, ובישיבה הליטאית מצאתי את עצמי מדכא את שמחת החיים הטבעית שלי. 

“התחלתי לקבל תשובות לשאלות שהיו לי; הבנתי שאין רע בלשאול ואין זה כפירה. באותה התוועדות שמחה עם הרב פרידמן, נזכרתי ביום הכיפורים הראשון ששמרתי כהלכתו בישיבה הליטאית; ראש הישיבה עלה לדבר ובדבריו הסביר שאנחנו צריכים לחשוב שאנו עומדים למות באותה שנה או ללקות במחלות קשות ואיומות. ‘העולם הוא כמו פרוזדור, באנו לסבול ייסורים ומירוקים עד שנגיע לחיי העולם הבא’. כל הישיבה גועה בבכי, רק אני לא בכיתי וחשבתי שאני לא בסדר. בהתוועדות הזו הבנתי שהכול בסדר אצלי”.

שי החליט להפוך להיות ‘מקבל’, ובתוך זמן קצר הפך להיות ‘תמים’ מן המניין עם כל הלבושים החיצוניים. “בחלוף כמה חודשים נסעתי לבקר את חבריי בישיבה הליטאית; הרבנים שם שראו אותי עם הלבושים החב”דים חטפו חלחלה. סגרו אותי בחדר והרביצו בי מוסר על כך שנכנסתי רח”ל לכת עובדי עבודה זרה. דבריהם רק חיזקו את החלטתי, ולאחר תקופה ארוכה בישיבה ברמת אביב, נכנסתי ללמוד שנתיים בישיבת ‘תומכי תמימים’ במגדל העמק”.

לאחר שנתיים נוספות, נקרא אל הדגל והיה ממקימי הישיבה לבעלי תשובה בנווה צדק בראשות הרב אברהם קלי, אשר הוא ורעייתו היו השלוחים הטובים שאף שידכו אותו עם רעייתו. “קבענו את מקום מגורינו בשיכון חב”ד בלוד, ומדי יום נסעתי לתל–אביב כדי להיות במסגרת הישיבה. עם זאת, תמיד רצינו לצאת למקום שליחות משלנו, כדי להכין עוד מקום לקבלת פני משיח; השתוקקנו לזה אך חששנו, ידענו מה המחיר של הקמת מקום”.               

מבדיקת מזוזות לשליחות ביישוב

הרב שי ורעייתו לא נתנו לקושי לשתק אותם, והם חיפשו מקומות. הצעות עלו וירדו ומה שחיזק אצלם את הרצון לחפש הייתה העובדה, שבכל אימת שכתבו לרבי אפילו על ענייניהם האישיים, זכו לקבל ברכות שנוגעות לפתיחת מקום לפעילות. הם הבינו שהרבי רוצה אותם בשליחות.

“יום שישי אחד קיבלתי טלפון ממכר שסיפר לי שיש לו בית ביישוב ‘חבצלת השרון’ והוא מעוניין שנבדוק את המזוזות בביתו. הגעתי ליישוב יחד עם רעייתי, בדקנו את המזוזות אני ואשתי אהבנו את המקום. בירור מהיר העלה שאף שליח לא פועל ביישוב, והחלטנו לכתוב על כך לרבי ולבקש את ברכתו. אכן, זכינו לברכה של ממש, ובשלב הבא חיפשנו שם בית לשכירות.

“במהלך השבוע הקרוב הגענו לחבצלת השרון כמה פעמים כדי לבדוק בתים להשכרה; דיברנו עם מתווכים, חרשנו את היישוב ואת הישובים הסמוכים לו, אך בית מתאים לא נמצא. היו כמה בתים שעמדו לפני חתימת חוזה, אך כאשר בעליהם ראו את החזות החרדית שלנו, חזרו בהם באמתלות שונות. כך בית אחר בית נשמט מאתנו ברגע האחרון. הגיע מצב שמדי יום הייתי עושה את דרכי מביתנו בשיכון חב”ד בלוד לחבצלת השרון, פקדתי את בית הכנסת, הראתי נוכחות ויצרתי קשר עם תושבים באמצעות המכר שבזכותו הגעתי.

“חלפו מספר חודשים מהיום בו התחלנו את מסע החיפוש. המצב אצלנו לא היה פשוט. ביתנו בשיכון חב”ד כבר היה מקופל בארגזים; אשתי עם הילדים היו אצל חמותי בביתר עלית, ואני יצאתי מדי יום לחבצלת. הדבר היחיד שהיה תלוי בביתנו, הייתה תמונתו של הרבי. זכורני שעמדתי מול התמונה וביקשתי מהרבי שהסאגה הזו תסתיים. הייתי חוצפן וביקשתי ממש סימן שאכן זה מקום שליחותי.

“באותו יום הגעתי לבית הכנסת בחבצלת, וראיתי כי במקום הרב הקבוע, הגיע בחור דתי למלא את מקומו. הוא דיבר בזמן שבין מנחה לערבית. בשיחה שהייתה לי עם אותו בחור, הוא הסתייג מכך שנגיע ליישוב בשליחות הרבי. בכל זאת, הקשבתי לדבריו, והנה הוא מספר לנוכחים שלמד בבוקרו של יום שיחה מדהימה של הרבי מליובאוויטש שיום הולדתו יחול הערב. כששמעתי את זה, ראיתי בכך סימן מופלא אותו חיפשתי.

“ניגשתי אליו ושוחחנו על הרבי. הפעם, בשונה מפעם קודמת, הוא הגיב דווקא בלבביות רבה וניאות לסייע. הוא שידך אותי עם חבר שלו, שבבעלותו בית ביישוב והוא מחפש לו שוכר. הגענו אל הבית והתלהבתי, אך השמחה נמוגה כשסיפר לנו שיש לבית כבר שוכר. בכל זאת השארתי לו את מספר הטלפון שלי והתפללתי לטוב. חלפו כמה שעות, ובשעת חצות אני מקבל ממנו טלפון; הוא מפתיע אותי ומודיע שהשוכר חזר בו ברגע האחרון, והוא ישמח להשכיר לנו את הבית.

“כבר למחרת נסענו אני ורעייתי לחבצלת וחתמנו חוזה, וזה הבית בו אנו מתגוררים עד היום, כמעט שלוש שנים. באותו יום ‘בית חב”ד חבצלת השרון והאזור’ פתח את שעריו, ובכך הסתיימה לה תקופה קשה של חוסר בהירות.

בית כנסת חדש - לפי מנהגי חב”ד

“קשיי בראשית לא חסרו. בשבתות הראשונות הייתי צריך להביא לביתנו בחורים שישלימו מניין. הקושי הכי גדול הוא החברתי; ילדיי לא יכולים לצאת ולשחק עם ילדים אחרים, והם כמובן חלק מהשליחות. גם לרעייתי לא קל, באשר עול הבית נופל על כתפיה, אך אנו שמחים שזכינו להימנות על לגיונו של מלך”.   

אחד הנדבכים המרכזיים של הפעילות סובב סביב בית הכנסת.

“כמה חודשים לאחר שיצאנו לשליחות, הסתיימה בנייתו של בית כנסת חדש במושב בת חן. קברניטי הישוב בנו אותו כדי שתושבים מהישוב לא ייאלצו לצעוד רגלית בכל חג כמו גם בימים הנוראים לחבצלת השרון, מרחק עשרים דקות הליכה. אחד מחברי הוועד, איש שירותי הביטחון, הכיר את חב”ד במהלך מסעותיו בעולם, וכך באמצעות ידידיו, שלוחים בעיר אחרת, נוצר הקשר וניהול בית הכנסת ניתן לנו”.

אחד התנאים שהציב הרב אודיז היה, שהמקום יתנהל על פי מנהגי חב”ד. האיש הסכים ובית כנסת חב”ד פתח את שעריו. “לא רק הסידורים ומנהגי התפילה הם על פי מנהגי חב”ד, אלא גם האווירה במקום היא של בית כנסת חב”די. לאחר תפילת יום השבת, מתקיימת התוועדות חסידית. אנשים תורמים שתיה ואוכל, וזה הפך לנוהג קבוע מדי שבת. יש בחור שמגיע מדי שבת מחבצלת לבת חן, למרות שביישובו יש בית הכנסת, בגלל האווירה המיוחדת שקיימת אצלנו”.

מעגלי ריקודים עד 2 לפנות בוקר

אל ארון הקודש של בית הכנסת החדש, הוכנסו בשנתיים האחרונות שני ספרי תורה. “את ספר התורה הראשון הכניס ראש הוועד בעצמו כבר בימים הראשונים בהם פתח בית הכנסת את שעריו.

“מאחורי ספר התורה השני עומד סיפור מדהים. תרמה אותו אחת המשפחות המפורסמות ביישוב שמחזיקה ברשת מאפיות יוקרתיות בעיר נתניה. אבי המשפחה, יהודי אמיד ומכובד, נפטר לפתע. שלושת ילדיו שנמנים על גרעין המתפללים בבית הכנסת, קבעו שיעור בביתם מדי יום רביעי.

“כשהגיע ח”י אלול, הצעתי להם להדפיס את ספר התניא בביתם והם הסכימו בשמחה. הם עשו זאת ברוב עם הדרת מלך, כשבהדפסה נטלו חלק עשרות רבות של מכרים וידידים מהמושבים בסביבה. זו הייתה הזדמנות להרחיב את מעגל המקורבים. בהדפסה עצמה נכח תושב הישוב גבעת שפירא, והוא ביקש לערוך הדפסה גם בביתו. וכך, למחרת התקיימה עוד הדפסה בביתו, אף היא בהשתתפות אורחים רבים.

“למחרת ההדפסה, טלפן אלי אחד הבנים ובפיו סיפור. הוא היה כולו נרגש, ותיאר איך בלילה שלאחר ההדפסה, הוא חלם שאביו מופיע אצלו בחלום. אביו עמד על צלע הר ודמות בעלת הדרת פנים מרימה אותו למעלה וגורמת לו שמחה גדולה. הילד חש שאביו הביע בכך שמחה על המעשה שעשינו אמש בהדפסת התניא לעילוי נשמתו. חלפה תקופה, ושוב שוד ושבר הכה במשפחה כאשר אימם חלתה במחלה הארורה. הצעתי להם לכתוב לרבי, והתשובה עסקה בכתיבת ספר תורה. בו במקום החליטו לתרום ספר תורה.

“בתוך כמה שבועות נרכש ספר תורה, וערכנו חגיגת הכנסת ספר תורה ברוב עם. לא חלפו ימים רבים, והאימא שהיתה בין חיים למוות, החלימה מהמחלה באופן פלאי, וחזרה לחיות חיים מלאי שמחה ואושר”.

בקולו של הרב שי בן אודיז נימה עזה של התרגשות כשהוא מתאר את שמחת תורה ביישוב. “בשמחת תורה זה כבר הפך למנהג. אנחנו עושים הקפות וסעודה כיד המלך ומזמינים אליה את כל תושבי בת חן, וכן תושבים מישובים סמוכים. בשנה האחרונה השתתפו כשמונים איש, ומעגלי הריקוד נמשכו עד שתיים לפנות בוקר. במושגים של היישוב שלנו, זה לא פחות ממהפכה!”  

אווירה של גאולה ומוכנות למשיח

ישנה גם פעילות רבה עם הנוער וילדי הישובים. עד לאחרונה הופעל ביישוב מועדון נוער שבאמצעותו העברנו מסרים יהודיים לילדים. “לא מזמן פגשתי ילד שהיה שותף קבוע בפעילות הזו. הילד הזה מגיע מבית שמאלני אליטיסטי. הוא למד מה זה ‘מודה אני’ וידע לחזור על כל שנים–עשר הפסוקים כאילו גדל בבית חב”די.

“מדי חג אנחנו עושים פעילות עם הילדים, בשיתוף פעולה עם המרכז המסחרי כאן. אנחנו מביאים סדנאות שמן בחנוכה, וסדנת תחפושות בפורים ואפיית מצות לפני פסח. ילדים רבים נוטלים בזה חלק. ישנה עוד פעילות יפה שאנחנו עושים בשיתוף עם הפנימייה לילדים בסיכון הנמצאת ביישוב; מדי שנה אנחנו מכינים את נערי הבר מצווה שם לקריאת התורה, מלמדים אותם באמצעות מצגות על תפילין ושאר עניני היום. שיתוף פעולה פורה יש לנו גם עם המכינה הקדם צבאית בישוב”.  

מטבע הדברים, בפעילות המתקיימת במושבים, קשה יותר העניין של איסוף כספים. איך אתם מסתדרים?

“הנושא הזה הוא באמת לא קל, בטח עבורי שמטבעי קשה לי לפשוט יד, אבל אין יום שלא רואים בו ניסים. עושים הרבה מאמצים ומרגישים שהאורות ממלאים את הכלים. דוגמאות לא חסרות. לא מזמן נסעתי לאחת מקהילות אנ”ש לצורך איסוף כספים, בסוף היום הצלחתי לאסוף סכום נאה, אך זה עדיין לא כיסה לי את החוב שביקשתי לכסות. באחד הבתים האחרונים בו הייתי, בעל הבית במקום אמר לי שאין עליו מזומן, וביקש שאשאיר מספר חשבון והוא יפקיד לי כסף.

“נתתי לו על אף שהייתי בטוח שמדובר בלא יותר מאקט של נימוס, כמו שקורה במקרים רבים. כמה הופתעתי למחרת בבוקר לפתוח את חשבון הבנק ולגלות תרומה נכבדה למדי”. 

כיצד חבצלת השרון והסביבה מוכנות לקבלת פני משיח?

“הנושא של משיח הוא נושא מרכזי בהתוועדויות ובשיעורים. גם בסיום כל תפילה אנחנו מכריזים ‘יחי אדוננו’. אנשים מבינים שאין מציאות אחרת מלבד זה שהרבי מלך המשיח חי וקיים אתנו. בנוסף לכך, תלינו גם דגל משיח ענק על ביתנו שממוקם על כביש מרכזי באזור, וכולם מבינים שבחבצלת השרון יש ‘משיח’. זה אמנם סממן חיצוני, אבל נותן בהחלט את האווירה שהגאולה היא על סדר היום.

“תושבים רבים מגיעים אלינו לכתוב לרבי באמצעות ה’אגרות קודש’. זה כבר התפשט כל–כך, עד שאנשים באים אלינו ומבקשים לכתוב מבלי שנציע את זה. ישנו בחור שמאוד מחובר אלינו בבית הכנסת, יש לו חברותא ללימוד חסידות קבוע, אך אשתו כל הזמן מצרה את דרכו ולא רוצה לשמוע על מסורת או תורה ומצוות. יום אחד אני מקבל ממנו טלפון, והוא מספר לי שבכוונתם לעבור דירה לבית מרווח יותר שעלותו גבוהה יותר הנמצא בסמיכות לבית הכנסת.

“מהמשך דבריו התברר לי שאשתו שלחה אותו אלי שאכתוב איתו לרבי באמצעות ה’אגרות קודש’ ונבקש ברכה. כשהוא הגיע אלי הביתה ושטחתי בפניו את פליאתי, סיפר שיש לאשתו קרובי משפחה חב”דניקים ומהם היא שמעה על הכתיבה לרבי. לאחר שעברו דירה, אשתו החלה להשתתף אף היא בפעילות שלנו, ומהר מאוד הרגישה שאנחנו לא כאלה מפחידים, והיא עם ובעלה הפכו להיות מגרעין המקורבים שלנו”.

שיעורי חסידות קבועים יש לא רק בחבצלת, אלא גם במושבים ובקיבוצים בסביבה, ובזה, לדבריו של הרב בן אודיז, טמונה המהפכה האמיתית שעוברת על האזור.