המדובר לעיל שחודש שבט הוא כנגד שבטו של יוסף הוא - להדעה שסדר השבטים הוא בהתאם לס

המדובר לעיל שחודש שבט הוא כנגד שבטו של יוסף הוא - להדעה שסדר השבטים הוא בהתאם לסדר תולדותם. אמנם, ישנם דעות שסדר השבטים ביחס לחדשי השנה הוא (לא כסדר תולדותם, כי אם) כסדר הדגלים והמסעות, שעל-פי סדר זה הקריבו לחנוכת המשכן (בחודש ניסן). ועל פי זה חודש שבט הוא כנגד הנשיא דיום י”א ניסן – “ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר” • משיחת ש”פ וארא תשמ”ו. מוגה.

א. …והנה, כללות הענין דשבת ראש-חודש (החיבור ד”תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם”) מודגש במיוחד בשבת ראש-חודש זה – שבת פרשת וארא, ראש-חודש שבט:

“וארא” – ענין הראי’ – מורה על תכלית ההתאמתות, ובלשון חז”ל: “אינה דומה שמיעה לראי’, שכן, על-ידי שמיעה בלבד (גם כששומע מאנשים כשרים ונאמנים) – אין הדבר מתאמת אצלו לגמרי, כי אם, כאשר רואה את הדבר בעיניו ממש.

ומובן, שענין זה שייך – בעיקר ובנקל יותר – לעבודה ד”תמידים כסדרם” (שבת), כאמור, שמכיון שזוהי עבודה שהורגל בה תמיד, “לא ישבותו”, נחקק הדבר בפנימיותו ביותר, ועד שמתאמת אצלו באופן של ראי’.

ולעומת זאת, ענינו של חודש שבט – קשור במיוחד עם העבודה ד”מוספים כהלכתם”:

ידוע שי”ב חדשי השנה הם כנגד י”ב השבטים. ולכמה דעות – הסדר הוא כסדר תולדותם של השבטים, ועל פי זה, חודש שבט, חודש הי”א, הוא כנגד שבטו של יוסף, שבט הי”א.

והרי ענינו של יוסף הוא – כשמו – ענין של הוספה, כלומר, עבודה באופן של הוספה לגבי העבודה על-דרך הרגיל, “מוספים כהלכתם”.

ונמצא, שבשבת ראש-חודש זה, שבת פרשת וארא ראש-חודש שבט, מודגש יותר החיבור ד”תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם” – הן מצד כללות הענין דשבת ראש-חודש, והן מצד ענינו הפרטי של שבת ראש-חודש זה.

 

ב. והנה, כל האמור לעיל אודות כללות הענין דשבת ראש-חודש וענינו הפרטי דשבת ראש-חודש זה – מהוה הוראה בנוגע לעבודה המיוחדת דחודש שבט.

ובהקדמה:

אודות ענינו המיוחד של חודש שבט נתבאר בהתוועדות שלפני זה שמפורש הדבר בתורה שבכתב: “בעשתי עשר חודש באחד לחודש (“ראש חודש” שבט הכולל את כל ימי החודש) . . הואיל משה באר את התורה”, “משנה תורה”, כלומר, ביאור כל פרטי הענינים שנאמרו בד’ הספרים שלפני זה, בהוספת ענינים חדשים, ובזה גופא – “בשבעים לשון פירשה להם”.

ו”הימים האלה נזכרים ונעשים” – שעל ידי זה ש”נזכרים” כדבעי, חוזרים ו”נעשים” אותם הענינים שהיו בפעם הראשונה:

בכל שנה ושנה בבוא ראש-חודש שבט – הרי בכל יום שבו “הואיל משה באר את התורה”, “אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא”, ובפרטיות יותר – בחינת משה רבינו שבכל אחד ואחד מישראל, היינו, שנפעל תוקף וחיזוק (“באר גו’”) בכל עניני העבודה שלפני זה, ולא עוד, אלא באופן של הוספה, “מעלין בקודש”,

ולא רק בנוגע לעצמו, אלא גם – ובמיוחד – “בשבעים לשון פירשה להם”, כלומר, הפצת התורה והיהדות גם ליהודי שנתרחק כו’, עד שאינו שייך ללמוד ולהבין את התורה בלשון הקודש (כולל – שבגלוי ובחיצוניות אינו שייך לעניני קדושה, שזהו התוכן הרוחני ד”לשון הקודש”), ולכן, בהכרח לתרגם לו את התורה בשפת המדינה, בלשון עם ועם, “בשבעים לשון”.

ויש לקשר ענין זה עם האמור לעיל שחודש שבט הוא כנגד שבטו של יוסף:

ענינו של “יוסף” הוא – “יוסף ה’ לי בן אחר”, וידוע פירוש הצמח-צדק בדיוק הלשון “בן אחר” ולא “עוד בן”) – שגם יהודי שבגלוי ובחיצוניות הוא בתכלית הירידה, “אחר”, עושים אותו (לא רק “שכן קרוב”, אלא) “בן”, היינו, שרואים בו בגלוי את כל הענינים של ה”אבות”.

וענין זה נפעל על-ידי כללות העבודה דהפצת התורה והיהדות – “בשבעים לשון פירשה להם”.

 

ג. והנה, בחודש שבט גופא ישנה הדגשה יתירה בנוגע לכללות העבודה דהפצת התורה והיהדות – בעשירי בשבט, “העשירי יהי’ קודש” (שנכלל  בראש-חודש):

בדורנו זה נתגלה ענין מיוחד בעשירי בשבט – יום ההילולא של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו. אשר, ביום זה, “כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו . . מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה . . ופועל ישועות בקרב הארץ”.

וענין זה קשור עם כללות הענין דחודש שבט – מכיון שהנקודה התיכונה ד”כל מעשיו ותורתו ועבודתו” של בעל ההילולא קשורה עם העבודה המיוחדת דחודש שבט:

חודש שבט הוא כנגד שבטו של יוסף. וזהו הקשר המיוחד עם בעל ההילולא ששמו הראשון הוא “יוסף”, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בעבודתו בענין ד”יוסף ה’ לי בן אחר”, לעשות מ”אחר” “בן”, כידוע ומפורסם לכל גודל השתדלותו של בעל ההילולא, עד למסירת-נפש ממש, בהפצת התורה והיהדות, עד להפצת המעיינות (דפנימיות התורה) חוצה,

כולל – על-ידי תרגום עניני התורה, עד לענינים הכי עמוקים שבתורה, תורת החסידות, בלשון עם ועם, שזהו ענינו של חודש שבט – “הואיל משה באר את התורה”, “בשבעים לשון”.

 

ד. ויש להוסיף בזה:

בנוגע לסדרם של השבטים ביחס לחדשי השנה – ישנם (כאמור) כמה דעות, אשר, “אלו ואלו דברי אלקים חיים”, והמדובר לעיל שחודש שבט הוא כנגד שבטו של יוסף הוא – להדעה שסדר השבטים הוא בהתאם לסדר תולדותם.

אמנם, ישנם דעות שסדר השבטים ביחס לחדשי השנה הוא (לא כסדר תולדותם, כי אם) כסדר הדגלים והמסעות, שעל-פי סדר זה הקריבו לחנוכת המשכן (בחודש ניסן). ועל פי זה חודש שבט הוא כנגד הנשיא דיום י”א ניסן – “ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר”.

ויש לומר, שגם לדעה זו מודגש הקשר עם האמור לעיל אודות כללות העבודה דחודש שבט – הפצת התורה והיהדות עד להפצת המעיינות חוצה:

ענינו של “אשר” הוא – “מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך”, “וטובל בשמן רגלו”, כפירוש רש”י: “מושך שמן כמעין”.

והנה, ענין ה”שמן” בתורה – קאי על פנימיות התורה, בחינת ה”מעיינות” שבתורה, ונמצא, שענינו של אשר הוא – “מושך שמן כמעין”, כלומר, הפצת המעיינות דפנימיות התורה חוצה, עד לחוצה שאין חוצה הימנו, “שתהא ארצו מושכת שמן כמעין”.

 

ה. והנה, נוסף על כללות העבודה דחודש שבט בהפצת התורה והיהדות עד להפצת המעיינות חוצה, ישנה הוראה מיוחדת מהקביעות דראש-חודש שבט ביום השבת – החיבור ד”תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם”:

מובן וגם פשוט שבבוא ראש-חודש שבט בכל שנה ושנה, יש להוסיף עוד יותר בכל עניני העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה – שהרי בכל עניני קדושה ישנו הציווי “מעלין בקודש”, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לראש-חודש, ענין החידוש, ובראש-חודש גופא – ראש-חודש שבט, כנגד יוסף, שענינו – הוספה, כלומר, עבודה באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה, “מוספים כהלכתם”.

וביחד עם זה – נעשית עבודה זו באופן ד”תמידים כסדרם” היינו, שהחידוש וה”שטורעם” שלמעלה ממדידה והגבלה חודר ונמשך גם בעניני העבודה שעל-דרך הרגיל, שגם הם נעשים באופן של חידוש ו”שטורעם” שלמעלה ממדידה והגבלה, עד כדי כך, שהחידוש וה”שטורעם” שלמעלה ממדידה והגבלה נעשה אצלו באופן ד”תמידים כסדרם”.

והוראה נוספת מפרשת השבוע – פרשת וארא:

הפעולה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה צריכה להיות באופן של ראי’ – היינו, שעניני התורה ויהדות עד לבחינת המעיינות, חודרים אצל המושפע באופן שהדברים מתאמתים אצלו כאילו רואה בעיניו ממש. 

ולהוסיף, ששם הפרשה – “וארא” – כולל את כל עניני הפרשה, מן הקצה אל הקצה, משלימות הגאולה, “והוצאתי גו’ והצלתי גו’ וגאלתי גו’ ולקחתי גו’ והבאתי גו’”, עד לתכלית ירידת הגלות – “בקרב הארץ”.

וההוראה מזה – שגם כאשר פוגשים יהודי שבגלוי ובחיצוניות נמצא הוא בתכלית הירידה, “בקרב הארץ”, הרי, לא זו בלבד שיכולים לקרבו לעניני יהדות, תורה ומצוותי’, עד למעיינות דפנימיות התורה, אלא עוד זאת, שיכולים לפעול שענינים אלו יהיו אצלו באופן של ראי’.

ועל ידי זה פועלים את הענין דיציאת מצרים בעבודה הפרטית, ומגאולה הפרטית – לגאולה הכללית, גאולה העתידה, שהובטחה אף היא, כאמור, בפרשת השבוע.

 

ו. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל – “המעשה הוא העיקר”:

בעמדנו בראש-חודש שבט, הכולל את כל ימי חודש שבט, ובפרט ימים המיוחדים שבו, העשירי בשבט, “העשירי יהי’ קודש” – יש לעורר ולפרסם בכל מקום ומקום אודות כל עניני העבודה דחודש שבט,

ובמיוחד עניני העבודה השייכים לעשירי בשבט, יום ההילולא דכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו – ענין השייך במיוחד לדורנו זה, שהרי “הנשיא הוא הכל”, ו”בתר רישא גופא אזיל”.

ובנוגע לפועל:

יש לפרסם בכל מקום ומקום על-דבר המנהגים המיוחדים ליום ההילולא (כולל – לשבת-קודש שלפניו – כפי שכבר נתבארו בפרטיות) – בנוגע לתפלות היום: הוספה בלימוד התורה (פרקי משניות וכיו”ב), כולל לימוד תורתו של בעל ההילולא; הוספה מיוחדת בנתינת הצדקה, כולל בפרט – עבור המוסדות השייכים לבעל ההילולא;

ועוד – וגם-זה עיקר – עריכת ההתוועדויות בכל מקום ומקום, שבהם יחליטו החלטות טובות ללכת “בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס”ו”, על-ידי ההוספה ביתר שאת ויתר עוז בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות, והפצת המעיינות חוצה.

ובודאי יפרסמו את הדברים בכל מקום ומקום – מבעוד מועד, כדי שיוכלו להתכונן ולארגן את כל הפעולות בענינים אלו בסדר מסודר, ובהצלחה רבה.

 

ז. ויהי רצון, אשר, עצם קבלת ההחלטה בענינים אלו ביום השבת (“מפקחין על צרכי ציבור בשבת”) תמהר ותזרז את הגאולה האמיתית והשלימה – תיכף ומיד, עוד לפני העשירי בשבט,

ומכיון שתיכף ומיד יקויים היעוד “הקיצו ורננו שוכני עפר” (שהרי צדיקים ונשיאי ישראל קמים לתחיית המתים תיכף ומיד) – הרי העבודה בעניני יום ההילולא תהי’ ביחד עם כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, נשמה בגוף,

בגאולה האמיתית והשלימה, ביחד עם השלימות המשולשת – שלימות העם, שלימות התורה ושלימות הארץ,

ובאופן ד”ירחיב ה’ אלקיך את גבולך” – לא רק שלימות, אלא גם הרחבה, “מוספים כהלכתם”,

עד להוספה ד”אלה תולדות פרץ”, באופן נעלה יותר מהשלימות ד”אלה תולדות השמים והארץ בהבראם”,

בביאת משיח צדקנו – “עלה הפורץ לפניהם” – במהרה בימינו ממש, בעגלא דידן ממש.