ברוך הבא לבעל שם טוב!

בימים אלה יוצא לאור הכרך הראשון מתוך סדרה מונומנטלית “יום יום עם הרבי” - ובה מאות יומנים רשימות וסיפורים על ימי השנה בהנהגתו של הרבי מה”מ, לצד תמונות נדירות וכתבי יד מיוחדים • “בית משיח” ליקט סיפורים, אפיזודות ואנקדוטות מופלאות שאירעו בימי חג השבועות במשך השנים - מתוך הכרך הראשון שיוצא לאור המתעד את חודש סיוון בחצרות קדשנו • חדש ומרתק

חג השבועות אצל הרבי היה מאז ומתמיד חג מיוחד ומרומם, חג של קבלת התורה במלוא המשמעות של המילה. לא היה זה חג של “תזכורת” כי ביום הזה קיבלנו את התורה, אלא זה היה היום, בה”א הידיעה, שבו קיבלו כל שנה ושנה את התורה מחדש.

ומעשה היה במעמד “כוס של ברכה” שנערך במוצאי חג השבועות תשל”ב, עבר לפני הרבי יהודי בעל צורה בלבושי שיראין. לאחר שמזג לו הרבי “לחיים”, אמר לו הרבי:

“מי שנמצא כל החג בעצבות ובמרה שחורה - סימן שלא קיבל התורה בפנימיות. הלשון שאומרים ‘קבלת התורה בשמחה ובפנימיות’ הוא בדווקא. כי כשאחד מקבל מתנה יקרה, הוא מאוד שמח. אם יקבל זה מי שאינו יכול להשתמש במתנה, כמו תינוק וכיוצא בו, אינו שמח, כי בעצם אין לו המתנה.

“גם כאן - מי ששמח, סימן שקיבל התורה בפנימיות כי מרגיש הוא שקיבל מתנה הכי יקרה; אך מי שלא שמח - סימן שלא קיבל את המתנה באמת, כי אחרת היה שמח. ומי שעצוב כל חג השבועות - סימן שבכלל לא היה אצלו כל הקבלת תורה”.

ואכן, במשך השנים, חג השבועות היה בליובאוויטש לחג של התרוממות הגוף והנשמה גם יחד - כאשר הרבי מה”מ, נשיא הדור, מרים את הציבור טפחיים מעל פני הקרקע.

כך למשל מסופר ביומנו של הרה”ח ר’ נחמן סודאק (וביומנים נוספים) על אירועי היום השני של חג השבועות תשט”ו, שחל ביום שבת קודש:

קודם השעה 8 בערב נכנס ל’שאלאש’ ונטל ידיו. דיבר הרבה שיחות ואמר מאמר ד״ה ״וירד ה׳ על הר סיני״. המאמר ארך 40 דקות לערך.

כשהתקרבה שעת חצות, חילק את הפירות וכן את ה’מזונות’.

לרב אחד (הונגרי) אמר שיפיץ את אור חסידות חב״ד בסביבתו ובין חבריו, ונתן לו חתיכת ‘מזונות’. כן נתן להרבה פרוסות חלה ו’מזונות’. כשהחלו לחטוף את ה’מזונות’, ר’ שלמה פערין רצה מאוד לקבל גם הוא, אך כנראה לא עלתה בידו וכשהרבי ראה זאת אמר לו לומר ‘לחיים’ פעם נוספת על כוס גדולה, והוסיף: “מען האלט דאך שוין באלד ביים בענטשען” [= הרי עומדים כבר לברך ברכת המזון], ונתן לו עוד הפעם חתיכת חלה גדולה (אבל לא מזונות).

לאחד אמר כ״ק אדמו״ר שליט״א: ״אתה לא צריך שיריים, אתה הרי מניקולייב (“דו ביזסט דאך א ניקאלאייעווער”), הוא - והראה על אחד מחסידי פולין - צריך שיריים”.

להרבה ציוה לומר ״לחיים״ בכוסות גדולים לאחד אמר שילמד חסידות בכל יום. לאחדים אמר: ״פרנסה בהרחבה׳’.

במשך ההתוועדות ציוה לנגן: ״קול ביער״, ג׳ תנועות, בינוני, ״הודיעני ה׳ קצי״ (ניגון אחד התחיל כ”ק אדמו״ר שליט”א לנגן בעצמו. כן התחיל את הניגון ״כאטש מי חודי״), ״קול דודי״.

כ״ק אדמו״ר שליט”א אמר שלפני עשר שנים, בעת ההתוועדות דחג השבועות, שאל מו״ח אדמו”ר אם יש מישהו שיש לו ניגון שמח, והיה שם ר׳ דוד שטאקהאמער וניגן את הניגון ״וכל קרני רשעים״, והיות שהיום ר׳ דוד נמצא פה וגם הניגון, לכן ינגן הניגון הנ”ל. וניגן ר’ דוד את הניגון. כן ציוה כ״ק אדמו”ר שליט”א לנגן ״א מאראקער ניגון״, וניגנו ״שמרו שבתותי״ ו”זמן קדוש״.

בניגון ד׳ בבות לאדמו”ר הזקן ציוה כ״ק אדמו״ר שליט”א לכפול בבא הרביעית ג׳ פעמים.

ברוך הבא לבעל שם טוב!

על המשך האירועים השמימיים באותה התוועדות מיוחדת, אנו למדים מתוך השיחות שנאמרו באותה התוועדות:

בצהרי היום השני של חג השבועות תשט”ו התקיימה התוועדות. במשך שעות ארוכות יושב הרבי ומדבר בענייני היום, אודות חג השבועות וענייני לימוד התורה.

ההתוועדות נמשכת ומתארכת מעבר למצופה. בדרך כלל, יודעים החסידים, מקפיד הרבי להתפלל תפילת ערבית לפני חצות הלילה. על עניין זה מקפיד הרבי, ועל כן בכל התוועדות מעין זו, הוא פונה אל זקני החסידים היושבים בסמוך, ומבקש לדעת את השעה. אולם הפעם הרבי מאריך בדברים למרות שלנגד עיניו מוצב שעון, ומחוגי השעות נעים ללא הפסקה. ניכר היה כי הרבי ‘מושך את הזמן’, כמו ממתין למישהו.

שעת חצות הגיעה. סוף סוף נראה היה כי ההתוועדות מסתיימת; כפי הנהוג, השיחה האחרונה בהתוועדות זו עוסקת בנשי ובנות חב”ד, והרבי סיים שיחה זו. הרבי אף חילק את הפירות וכן את ה’מזונות’ שעל שולחנו, מעשה שהוא יותר מסימן ברור לסיום ההתוועדות, אף על פי כן, אין הרבי מברך עדיין ברכת המזון. הוא יושב על כסאו, פניו רציניות ומביט נכחו.

אחד מזקני החסידים לוחש לרבי כי זמן חצות חלף מזה כבר [הרבי הקפיד לסיים את ההתוועדות ולהתפלל ערבית לפני חצות - מ.ז.] אך הרבי לא שם לבו לכך, ומורה בתנועת ראש להמשיך בניגונים. בניצוחו של הרבי, נמשכים הניגונים זמן רב, בעוד הרבי עצמו יושב בפנים רציניות, שקוע במחשבותיו הטהורות.

זמן מה חולף, הרבי מיישר את מגבעתו ועניבתו, כפי שהיה נוהג לעשות לפני אמירת מאמר חסידות. הרבי אף מתרומם מכסאו כמה פעמים ועיניו הק’ ממוקדות קדימה ברצינות לא רגילה.

שעה ארוכה חלפה מאז זמן חצות, כשלפתע החל לדבר מתוך התרגשות עצומה:

“אדמו”ר הזקן נהג לומר בסעודת חג השבועות ‘ברוך הבא’, כשכוונתו הייתה לבעל שם טוב, שה’יארצייט’ שלו הוא בחג השבועות.

“פעם הסבו לשולחנו זקנים וסיפרו סיפורים על הבעל שם טוב” - המשיך הרבי לספר והסביר - “כידוע על ידי סיפורי צדיקים יכולים להמשיך את נשמות הצדיקים. ואמר להם אדמו”ר הזקן, שהבעל שם טוב עסוק עדיין בגן עדן העליון… לאחר זמן מה אמר אדמו”ר הזקן - כדרכו בניגון - ‘ברוך הבא’, ואז הבינו כל המסובים שהבעל שם טוב הגיע!…”

ואז אמר הרבי בהתרגשות גוברת והולכת:

“מי שרואה ומרגיש ויכול לומר ‘ברוך הבא’ - יאמר!”

ומיד הכריז הרבי בניגון: “ברוך הבא…”

לא היה גבול להתרגשותם של הנוכחים בהתוועדות זו. הכול ידעו בבירור כי הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו ירד ממתיבתא דרקיעא לבית המדרש שבברוקלין… כעת הבינו גם הכול למי המתין הרבי.

אם לא די בכך, הבהיר הרבי מיד לציבור כי לא רק הבעל שם טוב נוכח בבית המדרש בשעה זו, אלא כל שאר נשיאי חב”ד, כולל המגיד ממעזריטש:

“כאשר נמצא כאן ה’אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא’, שבדורנו הרי זה כבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר - הרי על ידו נמצא כאן גם אדמו”ר (הרש”ב) נשמתו עדן, שהוא (כבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר) היה ממלא מקומו; וכאשר נמצא כבוד קדושת אדמו”ר נשמתו עדן, אזי נמצא גם אדמו”ר מהר”ש, וכאשר נמצא אדמו”ר מהר”ש אזי נמצא גם ה’צמח צדק’, וכאשר נמצא ה’צמח צדק’ אזי נמצא גם אדמו”ר האמצעי, וכאשר נמצא אדמו”ר האמצעי אזי נמצא גם אדמו”ר הזקן, וכאשר נמצא אדמו”ר הזקן אזי נמצא גם המגיד (ממעזריטש), וכאשר נמצא המגיד אזי נמצא גם הבעל שם טוב…

“בכלל” - הוסיף הרבי - “אין שייך לעשות חילוקים בין רבותינו נשיאינו, אבל אף על פי כן, לגבינו, הרי כל הקרוב יותר אלינו, יקר לנו יותר, וכיון שחלק גדול מהציבור הנוכח כאן הם חסידיו של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר שהיו עמו בחיים חיותו בעלמא דין, ולומדים תורתו - הרי מובן שכבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר נוגע לנו יותר.

“ישנם אמנם הבעל שם טוב, המגיד, אדמו”ר הזקן, אדמו”ר האמצעי, ה’צמח צדק’, אדמו”ר מהר”ש ואדמו”ר נשמתו עדן, אבל מה שנוגע לנו ביותר - הרי זה הרבי, ועל ידו יש לנו גם את אדמו”ר נשמתו עדן, אדמו”ר מהר”ש, ה’צמח צדק’, אדמו”ר האמצעי, אדמו”ר הזקן, המגיד והבעל שם טוב שקיבל מאחיה השילוני, שהיה גם רבו של אליהו הנביא, עליו נאמר “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”, במהרה בימינו…”

התרגשותם של המשתתפים בהתוועדות, הרקיעה שחקים.

כשהתחילו לומר ‘שיר המעלות’, הפסיק הרבי ואמר:

“מכיוון שהדין הוא שהולכים לפי דעתו של בעל הבית, אפשר עדיין לומר ‘לחיים’, ומי שרוצה לומר ‘לחיים’ לרבי, יאמר לחיים!”

הרב קאזארנאווסקי, מזקני החסידים, הכריז בקול רם:

“אמרו לחיים לרבי”. החסידים הזדרזו ועשו כן; ומי יסרב לומר לחיים לאדמו”ר הריי”צ…

ההתוועדות נמשכה עד 4 לפנות בוקר (בערך). ערבית התפללו בבית המדרש, כ״ק אדמו”ר שליט״א הבדיל בעצמו וחילק לכל אחד מכוס של ברכה, גמר לחלק בעשרה ל–5 לפנות בוקר וכבר האיר אור היום של אסרו חג.

“הנה אנו צפים בעולם עליון שלא ראינו ולא שמענו מעולם”

והנה תיאור “שמיימי” נוסף מהיום השני של חג השבועות תשכ”ג שחל באותה שנה ביום חמישי, כפי שכתב ותיאר הת’ דוד גולדברג באותן שנים:

יום ראשון של חג, ליל שני של חג והיום השני - עברו כרגיל.

ביום השני בשעה 8:15 (חמש דקות לפני השקיעה) הופיע הרבי ונטל את ידיו לסעודה. כולם, כמובן, כבר תפסו מקומותיהם מקודם. אני זכיתי להיות במקום לא רחוק מהרבי, כך שהצלחתי לשמוע כל מילה היוצאת מפיו הקדוש, וכאן התחילו ה’גילויים’.

תחילה שאל הרבי אם כולם נטלו ידיים וביקש שיגידו ‘לחיים’. התחיל לשוחח ודיבר שלוש פעמים בהפסקות - בהם ניגנו ניגונים - וההתוועדות נמשכה עד שעה 2:00 אחרי חצות הלילה.

עטי דל להעלות את הרגשות שהיו לקהל במשך הלילה. למרות שלא ישנו טוב בלילות הקודמים, לא הרגשנו שום עייפות. הרגשתנו היתה, שהנה אנו צפים בעולם עליון שלא ראינו ולא שמענו מעולם.

באולם שקט מוחלט. מאות עיניים נעוצות מול הפנים הבהירות של הרבי. המילים הברורות היוצאות מפה קדשו גורמות פשוט תענוג לא ישוער (אגב גם ‘עזרת נשים’ היתה מלאה כל הלילה). שוכחים בשעות אלו את קיומו של העולם ותענוגיו, דברים חודרים תוך–תוך הלב והמוח, ובטוח אני שאילו היה נשאר ההרגש הזה כל הימים, לא היה ליצר הרע מה לעשות.

מעניין מאוד לראות את שינוי פניו לפי העניין. למשל, כששוחח שיחה - פניו הק’ רציניים וזורק מבטים לכל עבר. כשמתחילים לשיר, פניו הקדושות נהיו שמחות ואז כולם אומרים ‘לחיים’: מחזיקים את הכוס ביד ומרימים את היד עד שהרבי מסתכל ואז אומרים ‘לחיים’.

פתאום נעשו פניו רציניים מאד ורמז לומר ניגון שמושך לפני אמירת חסידות. אחרי הניגון תוך רגע כולם עומדים על רגליהם והרבי התחיל מאמר. העיניים סגורות. הפנים מקומצות כאדם שמעמיק בדבר שכל. זה נמשך קרוב לשעה. נסתיימה אמירת המאמר, מתחילים לשיר וכמו מנצח בתזמורת - מנצח הרבי בידיו הק’. כשאין תנועה בידי קדשו - מנגנים הניגון בטון רגיל. כשמתחיל להרים ידיו הק’ ולדפוק על השולחן מתחילים לשיר חזק יותר.

כיוון שבאסרו חג שבועות מתאספים הלומדים ואומרים פלפול [הכוונה ל”כינוס תורה”], התחיל הרבי לומר פלפול בנגלה [כ’השתתפות’ ב’כינוס תורה’]. אחר כך רמז לשיר את הניגון הידוע של אדמו”ר הזקן. הוא ישב בלי תנועה והקשיב בעיניים עצומות.

אחרי הניגון רמז לנגן את הניגון הידוע “ניע ז’וריצע חלאפצי” וכאן אירע דבר שכדאי לבוא מכל העולם, לראות, לשמוע ולהתענג: באמצע הניגון קם הרבי מכיסאו - ואחריו כל הקהל - והתחיל לנפנף בידיים באופן שכל גופו הקדוש רעד, והתחיל להתרומם. לפניו היו נוראות וקמוטות כאחד הרוצה להרים משא כבד למעלה מכוחותיו והוא מרכז את כל הכוחות ברגע זה, וכל הקהל באופן אוטומטי התרומם ממקומות מושביהם ושהו בכל הכוחות. אפשר בהחלט להמליץ את אמרת חז”ל “מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו”.

ברגע זה חשבנו שאין עצב ואין תוגה בעולם, איזה ערך לכל התענוגים הגשמיים כנגד תענוג רוחני זה. בעיני רבים נראו דמעות שמחה והבליגו הרבה שלא יתגלה לחוץ. לפנינו נראה איש ככל אנשים, ללא שטריימל וכו’, ורואים בו כוחות רוחניים שאינם נתפסים בדיו הכחול, רק הלב והמוח מרגיש מכיר שרק הכוח האלקי הנסתר והנעלם מנהיג ומחיה עצמות יבשות שהיו רגילות לשקוע בתענוגים גשמיים שלא חסרים בארצות הברית.

אחרי המחזה הזה נתיישב פתאום הרבי ואיתו כהרף עין כל הקהל (שהיה להם מקום ישיבה) והתחיל לזמר “שיר המעלות” לפני ברכת המזון. אחרי תפילת מעריב הבדיל על הכוס וחילק מ’כוס של ברכה’ לכל אחד מהמסובים. וכך נסתיימה בשעה 2:00 ההתוועדות.

מה אומר ומה אדבר, חבל שזה נפסק, כל רגע יקר שם. הרבי אכן דיבר הרבה על כך שצריכים לייקר את הזמן. וביחוד היפנה את דבריו לתלמידי הישיבה.

האורח הקבוע: ר’ זלמן יפה

חג שבועות בלי דמותו של החסיד ר’ זלמן יפה - לא היה נחשב לחג שבועות ליובאוויטש…

ר’ זלמן יפה, אזרח בריטניה, היה אחד האורחים המעניינים שהיה מגיע מדי שנה בשנה לרבי מה”מ לחג השבועות, וכפי שהרבי עצמו העיד בעיצומה של אחת הסעודות שהתקיימה בחג השבועות בדירתו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ. היה זה כאשר הרש”ג אמר לר’ זלמן יפה שעליו לבוא ל–770 יותר. כאן הגיב הרבי ואמר ביטוי נדיר: “לכל אחד יש את הזמן שלו, וזמנו של ר’ זלמן להגיע בחג השבועות, שהרי בראש השנה ויום הכיפורים הוא משמש כשליח ציבור…”

לא הרי החסיד ר’ זלמן יפה כשאר החסידים. גם אם אמנם לא היה בעל “הדרת פנים” (אם כי בשנותיו האחרונות גידל זקן מהודר), הרי שזכה לקבל יחס מיוחד ומרתק מהרבי לאורך השנים, כאשר הוא עצמו תמה לא פעם באוזני הרבי: מדוע זכיתי לקבל יחס שכזה?

וכך מספר ר’ זלמן עצמו ביומנו מחג השבועות תשכ”ט: “להפתעתי ולהתפעלותי הנצחיים, וגם לסיפוקי, הרבי ממשיך להרעיף עלי כבוד רב. לפני הרבה שנים שאלתי את הרבי מדוע הוא מתנהג אלי בכבוד כה גדול כאשר לא עשיתי דבר כדי לזכות בו. הרבי ענה שזה לא בעבור העבודה שכבר עשיתי, אלא עבור מה שאני עתיד לעשות.

“לפני שנה שאלתי את הרבי את אותה שאלה והזכרתי את תשובת הרבי אלי מאז. הרבי חייך ואמר: התשובה תקפה היום!”

על יחסו של ר’ זלמן לרבי, ניתן ללמוד על הרצאה שנתן פעם במסגרת “כינוס תורה”, כאשר מדי שנה היה מכובד לשאת דברים. וכך הוא כותב בשנת תשכ”ט:

“למחרת חג השבועות, ח’ סיון, התקיים כנהוג כינוס תורה מ–4:00 אחר הצהרים ועד 10:30. הרבי לא נוכח בכינוסי תורה, ונאמו בפני הקהל ראשי ישיבות ועוד נואמים נכבדים.

“בדרך כלל מכבדים אותי לדבר, והשנה נאמתי במשך עשר דקות. אני העליתי זכרונות מבחורי הישיבה בשנת תשי”ט, כאשר היה רק את בית הכנסת הקטן למעלה שהיה קטן מידי. היום, לאחר עשר שנים, אפילו בית הכנסת הענק קטן מידי.

“סיפרתי כיצד הבחורים ההם עוסקים בהפצת תורת חב”ד ופועלים עבור יהדות ברחבי תבל. ביניהם נמצאים בני הרב אברהם יפה, חתני הרב שמואל לו, הרבנים נחמן סודאק ופייביש וואגעל. זה מרתק.

“סיפרתי להם כיצד ביקשתי מהרבי לא להיות “צרות חסיד” (חסיד שרק כותב לרבי כשיש לו צרה). חפצתי לכתוב לרבי כל כמה שבועות ולהודיע בשורות טובות.

“סיפרתי להם משל על אנשים שגרים במקור הנהר שלא מודעים לברכות ותועלת שהנהר הזה מעניק לאורך אלפי קילומטרים עד לים. אפשר להקיש את הדברים לרבי: כאן בברוקלין התלמידים לא תמיד מודעים לזה שבמרחק של אלפי קילומטר ה”נהר” זורם גדול וחזק מאי פעם, מביא ברכות אין ספור לאלפי אנשים ובני משפחותיהם.”

ימים ספורים לאחר מכן זכה להיכנס ל’יחידות’ בקודש פנימה יחד עם רעייתו, שם סיפר על הרצאתו זו:

“ביום שני ט’ בסיון, ב–8:30 בערב נכנסנו ליחידות. הרבי אמר לי לא לגלות לאף אחד בקשר ליחידות המיוחדת, כי אז כולם ירצו להכנס בשעה מוקדמת כזו. (כשיצאנו ב–9:45 כאשר מעריב היה אמור להיות ב–9:30 - רק 150 תלמידי ישיבה חיכו לנו. כולם ידעו על היחידות הזו).

“כאשר נכנסנו, הרבי נעמד ואמר לרוזלין [רעייתו] שזה נחמד להגיד לה ‘שלום עליכם’ שוב, בפעם השניה, וביקש ממנה לשבת. היא ישבה עם דף ועפרון מוכנה לרשום את הנקודות החשובות מאוד.

“אמרתי לרבי שעד כה אני נהניתי חברתית, ועכשיו הגיע הזמן לשיחה בנושאים פיננסים.

“הרבי שאל את רוזלין אם היא הרשתה לי לעוזבה כדי לסעוד את סעודות החג [השבועות] עם הרבי. כשהיא ענתה בחיוב, הרבי אמר שהוא מקווה שלא היה איכפת לה. רוזלין ענתה: כפי שהרבנית מקריבה, היא גם מסוגלת להקריב, והיא שבעת רצון לעשות זאת. הרבי אמר שהרבנית מקריבה כך ארבעים שנה… רוזלין ענתה “ביז א הונדערט און צוואנציג” (עד מאה ועשרים). הרבי חייך בהערכה.

“למעשה, במשך רוב השעה–ורבע שהיינו ביחידות, הרבי צחק וחייך. 

“סיפרתי לרבי את הנאום שלי בכינוס תורה יום קודם, בקשר ללא להיות “צרות חסיד”.

“האם לא נתת משל כרגיל?” שאל הרבי. הופתעתי, כי לא זכרתי שנתתי משל אי פעם. אבל הרבי מצליח לדעת הכל! אז אמרתי לרבי את מה שאמרתי על אנשים שחיים במקור הנהר שלא מעריכים את מה שרוה מאות קילומטרים מהם. נראה שהרבי אהב את זה.

“דיווחתי על תלונות שהתקבלו מהרבה אנשים שלא קיבלו מענה מהרבי למכתבם. אמרתי, “להבדיל, למלכת אנגליה יש מזכירה אישית שמאשרת את קבלת המכתבים.”

“הרבי אמר שזה לא מתאים לחסיד. אולם, הוא מחפש נוסח כללי שישביע לא רק את רצון הכותבים, אלא את הרבי בעצמו. שוחחנו על עסקים ומשפחה, ובעיות של ליובאוויטש והכלל.

“שמתי לב שהשעה 9:30, אז אמרתי, “הרבי ירצה להתפלל מעריב”.

“הרבי ענה: “ווייל עס שטייט אין שולחן ערוך!” (= בגלל שכתוב בשולחן ערוך - ולא בגלל ש”הרבי רוצה”).

“אמת”, אמרתי, “אבל לא כתוב שחייבים להתפלל ב–9:30; זה יכול להיות שוב ב–3:30 לפנות בוקר כמו בלילה ההוא”.

“הרבי יעץ לנו לבוא ליחידות הבאה בזמן הרגיל - בשעות המוקדמות של הבוקר, כדי שלא יקנאו.

“הרבי גילה לי שהוא קיבל מכתב אנונימי מדטרויט ש”אפילו לא רשום למעלה ‘ב”ה’”. הכותב מציע לרבי לחזור לליובאוויטש ולא להפריע לאנשים בארה”ב ולנדנד להם לקיים מצוות.

“הרבי הסכים אתי כשאמרתי שאני חושב שקבלת מכתב כזה הוא סימן טוב”.

ליד שולחן מלכים

ר’ זלמן יפה היה מנכבדי החסידים שהוזמן לסעודות החג במחיצת הרבי. הסעודות התקיימו בדירתו של אדמו”ר הריי”צ במעמד מצומצם של זקני החסידים ומוזמנים בלבד.

הרבה ‘פנינים’ עלו באותן סעודות חג במחיצתו של הרבי. זקני החסידים ניצלו את ההזדמנות כדי לשאול את הרבי שאלות. בחג השבועות היו רוב הנושאים שהועלו בעניני החג, מנהגיו ודרכיו. 

וכך בעת סעודת ליל חג שבועות תשכ”ח, פנה ר’ זלמן יפה לרבי ושאלו הרבי האם אפשר לנגן משהו, הרבי ענה לו: “אדרבה, אך קודם צריכים לומר ‘לחיים’.”

במהלך הסעודה דיבר החסיד הישיש הרב אליהו סימפסון עם אודות התפילה שיש שאומרים ב’תיקון ליל שבועות’, והרבי אמר לו שהשל”ה לא מביא תפילה זו.

בסעודת היום שהתקיימה למחרת, הרבי אף ענה באריכות לשואלים שאלות אודות מתן תורה. ר’ זלמן יפה ביקש לשאול שאלה על רש”י בפרשת נשא, “אף שאולי היא שטותית”, כדבריו, והרבי רמז לו שיענה לו על זה בשבת. ואכן בשבת הקרובה בעת ההתוועדות דיבר הרבי על אודות רש”י זה.

במהלך הסעודה הורה הרבי, שמכיון שהיום זה היארצייט של הבעל שם טוב, לכן ינגנו את התנועה שלו. ואמר לכמה מסובים שינגנו, ולר’ שלום חסקינד אמר “פתח פיך”.

הרב יצחק חורגין אמר לרבי, שהוא רוצה לשלם את החוב שלו, היות וכשהוא הגיע לכאן בתור ‘זוכה בגורל’ הרבי אמר לו לנגן ניגון והוא לא ניגן. אמר לו הרבי: “על שנים אלו הצטברו אחוזים…” ר’ יצחק החל לנגן שני ניגונים, כאשר על הניגון השני העיר הרבי: אם הוא יתקבל אצל העולם - טוב.

בסעודת ליל שבועות בשנת תש”ל, שוב עלה נושא הניגונים. ר’ זלמן יפה פנה אל הרבי בשאלה בשפה האנגלית, אך הרבי - מפאת כבודם של חסידים נוספים שישבו סביב השולחן ולא הבינו את השפה - אמר לו שידבר רק באידיש. הוא פנה אפוא ושאל שוב באידיש: למה לא שרים ב–770 בתפילה “הוא אלקינו”? הרבי השיב: מפני שלא ראה כך אצל הרבי הריי”צ. הוסיף ר’ זלמן ושאל: האם בליובאוויטש שרו? הרבי הצביע על הרב סימפסון באומרו שהוא היה בליובאוויטש. הרב סמיפסון אמר שבליובאוויטש לא שרו.

ר’ זלמן יפה לא הרפה: זה היה פעם בליובאוויטש, אבל היום העולם הוא מודרני, ודורשים ניגונים שמחים. והפלא הוא שבכל העולם למדו לנגן “הוא אלקינו”, מכאן, ורק כאן לא שרים. הרבי ענה לו, שהוא ראה ששרים זאת אצל הרבי הריי”צ, בברלין ראה פעם ראשונה ששרים זאת, אבל ב’כתר’ כן שרים ב–770. ואמר ר’ זלמן, שהוא היה כאן שתי שבתות ולא ראה ששרו “הוא אלקינו”, ואמר הרבי: שאלתכם הייתה בנוגע ל”הוא אלקינו” - חשבתי ששאלתכם בנוגע ל”אין כאלקינו”… הרי זה אשמתכם שלא שרים. ואמר ר’ זלמן שהוא רק חייל. ואמר לו הרבי: אם כן, מצווה אני עליכם לשיר…

ר’ זלמן יפה הוסיף שבמנצ’סטר מנגנים בהלל את הניגון א–לי אתה, ואמר הרבי “הרי זהו ניגון של אדמו”ר הזקן”. ושאל ר’ זלמן, למה לא שרים כאן את זה בהלל? ואמר הרבי: “תשירו ניגון זה מחר, והנמצאים כאן יעזרו לך אם הם יהיו”.

כאן פנה הרבי אל את הרב חיים גוטניק בשאלה מעניינת, שאת משמעותה הסביר הרבי מיד לאחר מכן: האם בהיותו בארץ ישראל היה בבאר שבע?  הרב גוטניק השיב בחיוב. הרבי הוסיף ושאלו: האם הוא ראה את האשל שאומרים שזהו האשל שנטע אברהם אבינו? הרב גוטניק השיב כי אכן ראה, ולפי השם שקוראים לו הערבים, משמע שזה אכן האשל הזה. “האם זה נראה עץ ישן”, הוסיף הרבי ושאל, והרב גוטניק השיב בחיוב. כאן הסביר הרבי את פשר שאלתו - זה מעניין, אם דבר שהיה לפני מתן תורה, האם מתן תורה פעל גם בזה, כיון שהוא נזכר בתורה והתורה היא נצחית, הרי שגם זה צריך להיות נצחי…

למחרת - בסעודת יום א’ של אותה שנה - שוב היה הרב חיים גוטניק מאוסטרליה סמוך על שולחנו, והרבי התייחס למנהג אמירת ”תיקון’ ליל שבועות’ והתבטא: “יכולים לשאול את הרב גוטניק שלמד בטלז מה עשו בליל שבועות”. הרב גוטניק אישר את דברי הרבי, “למדנו גמרא עם תוספות”.

כאשר דובר על השל”ה הקדוש שביסס את אמירת ה”תיקון” שאל הרש”ג: “הרי גם ה’מתנגדים’ מסתמכים על דברי השל”ה?”. הרבי השיב: “לא בכל פעם”…

בהמשך התבטא הרב גוטניק לגבי הקושי שלו לאכול ליד הרבי: “איך היו הכוהנים מסוגלים לאכול בשר בבית המקדש כאשר שרתה שם שכינה עם כל העילויים?” הוא השווה זאת לקושי לאכול בשר כאשר יושבים סמוך לשולחנו של הרבי. הרבי הסביר שעיקר הקושי היה רק בזהירות מעניין אכילה שלא–לשמה, אך עצם האכילה היא מצווה בדיוק כמו הנחת תפילין.

הרב גוטניק עמד על דעתו “נראה לי שקל יותר להניח תפילין מאכילת בשר על שולחנו של הרבי”. הרבי הגיב בנעימות: “אצלכם זהו כנראה מכיוון שזו הפעם הראשונה”…

בהמשך הסעודה הורה הרבי, שמכיון שיש כאן שני רבנים (הרב סימפסון והרב גוטניק) לכן יגידו עניין בנגלה. הרב סימפסון כיבד את הרב גוטניק שהרי הוא אורח, והרב גוטניק הציג את השאלה שהוא הולך לדבר עליה בכינוס תורה. הרבי אמר לו שיש לו להזהר, היות והרב זוין בספרו המועדים בהלכה שואל שאלה זו ודן בה, שלא יחשבו האנשים שנטל את תירוצו משם. הרב גוטניק ענה  לרבי שאומר תירוץ שלא מובא שם.

“יש יהודי אחד ששמו…” (ואמר שמו הק’)

חג השבועות תשי”א, הראשון שלאחר קבלת הנשיאות, חל באותה שנה ביום שני. וכך מתואר אותו חג על פי יומנם של הרב אליהו גרוס והרב יואל כהן:

אחר הסעודה בדירת כ”ק אדמו״ר הריי״צ, נכנס כ״ק אדמו”ר שליט״א לבית המדרש. כשראה שם כמה בחורים שאל אותם: ״מדוע אתם נראים כך עצובים?” ולרב שמואל לוויטין אמר: “הבחורים נראים עצובים, מן הסתם יתוועדו (בכדי לשמחם)”. לרב בן ציון שמטוב אמר: ״התלמידים נראים לא כל כך שמחים, צריכים לראות כיצד לעשותן שמחים, כעת אני הולך ללוות את אמי לביתה, כבר אחזור וארצה לראות מה פעלתם”.

לאחר חצי שעה שב כ״ק אדמו”ר שליט”א ונכנס ישר לבית–המדרש. הרב אליהו יאכיל סימפסון ביקש שישב להתוועד, וענה כ”ק אדמו”ר שליט”א: “הכנתי למחר, אם אתוועד היום לא יהיה לי מה לומר מחר” ואמר הרב סימפסון: “לרבי ודאי יש די והותר”.

 אחר–כך אמר הנ”ל על אחד הנוכחים ״הוא לא רוצה להתוועד או לעשות שמח”, ואמר כ”ק אדמו”ר שליט”א: “כזה דבר לא אומרים על יהודי אפילו בדרך צחות; נו, אני אתוועד עד 12 בלילה - עשר דקות”.

הרב בנציון שמטוב רצה לעמוד בהתוועדות ולא לשבת, ואמר לו כ”ק אדמו”ר שליט”א: “שב בלי קונצים…”, ולקחו בידו הק׳ והושיבו לידו, ונשאר לאחוז בידו.

בהתוועדות שהתקיימה למחרת, יום שני של החג, הורה לתמים יואל כהן לומר לחיים ג׳ פעמים: בפעם הראשונה לא אמר כלום, בפעם השניה אמר ״נעם פאר דעם טאטן, ער זאל זיין א בעל פרנסה” - קח עבור אביך שיהיה בעל פרנסה״, ובפעם השלישית אמר לתמימים שעמדו לידו: ״אז ער וועט נעמען וועט ער געדיינקען” - כשיקח ‘לחיים’ אזי הוא יזכור השיחות קודם והמאמר.

במהלך ההתוועדות פנה הרבי לא’ המסובים ואמר לו: כיון שהגיעו לכאן שתי אניות עם יהודים, עליכם לדעת ששתי האניות נמסרו לרשותכם, כדי שתשתדלו ליצור קשר עם יהודים אלה, לדבר עמהם אודות עניני יהדות, ולקרב אותם ליהדות.

והוסיף: באם הנכם מתביישים - תאמרו את הדברים בשמי: אמרו להם שיש יהודי אחד ששמו (הרבי אמר את שמו הק’), שאינו מדבר אנגלית רהוטה, ומדבר במבטא נורא, כך שמבינים את דבריו רק למחצה או לרביע, ומדבר דברים כאלה שאינם מתאימים להמקובל באמריקא. יכולים אתם לדבר בשמי, ויפעלו הדברים פעולתם.

קרוב לסיומה של ההתוועדות אמר אד”ש:

 כשהרבי מעניק ברכה - בודאי שתתקיים בפועל, ואף על פי כן, חיזוק ותוספת–כח בזה לא יכול להזיק. ובכלל, ברכתו של יהודי לא יכולה להזיק . ולכן, (אמר בבכי) ברצוני לבקש שכל הרוצה יברך שהברכות שהרבי ברך אותי, יתקיימו בפועל.

כל הקהל הכריז - בהתרגשות גדולה - “אמן”.

בעת ברכת הזימון אמר ברשות… - אחר ברכת המזון התחילו לנגן “כי בשמחה” ואמר אד״ש “אני עדיין לא הולך…”