שני צבאות

הסערה התקשורתית המתרחשת בתקופה האחרונה בארץ הקודש בנוגע ל’שוויון בנטל’ לא פוסחת אף על חסידי חב”ד. רבים נשאלים ושואלים: מהי דעתו של הרבי על גיוס בחורי הישיבות לצבא? לקט מההתייחסויות של הרבי לנושא בכתבה שלפניכם

בשבוע שעבר נפל דבר בישראל, ולצערנו הייתה זו נפילה כואבת. הצעת החוק לשוויון בנטל  קובעת לראשונה, כי לימוד תורה ייחשב במדינה כעבירה פלילית. כבר אין מדובר במחלוקת פוליטית על ייעודם של כספי הציבור.

אפילו ירצה בחור הישיבה לשבת וללמוד בלי לקבל אפילו אגורה שחוקה מתקציב המדינה שיתועל לדברים חיוניים יותר (תשלומי הפנסיה התקציבית של הפרופסורים למדעי הרוח באוניברסיטה העברית ושחקני התיאטרון ב’הבימה’ למשל), נאסר עליו הדבר בתוקף החוק.

ישנם יהודים רבים, ביניהם גם שומרי תורה ומצוות, אשר כועסים על ציבור בני הישיבות. “האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!” שאל כבר משה רבינו את בני גד וראובן, והללו תוקפים במילים קצת יותר מודרניות, אבל התוכן הוא זהה.

השאלה האמורה ועתיקת היומין, מושמעת כבר עשרות שנים, ולמרבה הצער אין מספיק הסברה חרדית, שתגיע אל הציבור הלא–דתי ותסביר לו בשפתו–הוא, שלומדי התורה אינם משתמטים חלילה, וגם הם מגוייסים. אלא שיש צבא גשמי, ויש צבא רוחני, ועם ישראל זקוק לשניהם.

הרבי מלך המשיח, התייחס לנושא במספר הזדמנויות, ובכולם היה המסר זהה וברור: אין לבחור ישיבה לצאת לצבא. עבורו, לימוד התורה הוא השירות היחיד.

בדיוק כמו בהיסטוריה היהודית - בה בעת שיואב יצא למלחמה, ישב דוד והגה בתורה, ובזכות תורתו ניצח, הסביר הרבי, גם היום, בזכות לימוד התורה של בחורי הישיבה מנצחים חיילי הצבא במלחמתם. זוהי ההשתתפות שלהם במלחמה.

הרבי המשיל בחור ישיבה שעוזב את הישיבה מחמת הטענות כלפיו, לאותו מפקד בכיר ששלח את חייליו לחזית, בעוד הוא יושב במשרד הממוזג, לוגם קפה מהביל, מתבונן במפות ונותן פקודות בקשר (המשל כמובן במילותיו של הכותב ולא של הרבי מלך המשיח).

תארו לעצמכם הקוראים, כי בעת שהוא רכון על המפות, יגיע אב כעוס וימחה במפקד ששלח את בנו לחזית המדממת: “האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה”. דמיינו לעצמכם כי תחושת הצדק שבדברי האב הדואג תכה במפקד, והוא יחליט בן רגע כי הוא עולה על ג’יפ הסופה הקרוב וידהר אל שדה הקרב. איני יודע איזו תחושה חזקה יותר בקרבכם ברגע זה - האם תחושת הזעם אל מול האב המשמיץ בחוסר הבנתו, או תחושת הלעג אל מול המפקד הנוטש את משמרתו בשל אמוציות רגשיות.

בחור ישיבה הנוטש את גמרתו, כמוהו כאותו מפקד הנוטש את משרדו. רגש הצדק המפעם בו, לא יכול לשנות את משימתו. בדיוק כפי שמשימתו של המפקד היא תכנון הקרב, משימתו של בחור הישיבה היא ההגנה הרוחנית על עם ישראל שמושגת על ידי לימוד התורה שלו.

“לכן”, אומר הרבי, “בדיוק כפי שעריק הוא מי שבורח מן החזית - אם העמידו אותו בחזית; על דרך זה מי שהושיבו אותו בישיבה שילמד שם יומם ולילה בתורה [שהרי בזכות התורה ניצולו – בזכות עסק התורה של דוד, יואב מנצח במלחמה], ואם הוא סוגר את גמרתו ובורח, משום שהוא רוצה להראות שגם הוא לוחם ומגיע לו “מדליה” וכו’ וכו’ - גם הוא נחשב עריק, ולא רק שאינו מועיל לניצחון, אדרבה, הוא עריק ממקומו, ופותח את החזית בפני האויב”.

הניסיון של בן התורה הוא אמנם קשה מנשוא. יתגייס לצבא, יילחם בקרב ויוכר כגיבור, ומי יודע אולי אפילו יקבל מדליה. לעומת זאת אם יישאר ללמוד תורה, הרי שלא יצא לו מזה כבוד, כסף הוא לא יקבל על זה, והלוואי שלא יבזו אותו בעיתונות.

“לך תסביר להם שהתורה היא חיונית וזהו העורף, זהו היסוד עליו נבנה הניצחון הגשמי… א) לא לכל אחד יש סבלנות לשמוע; ב) העיקר הוא: הוא אינו רוצה להבין זאת”, התבטא הרבי בכאב על האזניים הערלות שבצידו השני של המתרס.

“בארץ ישראל יש רדיפת הדת”, התבטא פעם הרבי בפני עיתונאי שנכנס לחדרו לפני למעלה מארבעים שנה. תמה העיתונאי ואמר: “רבי, בישראל קיימת רבנות גדולה ומאורגנת על חשבון המדינה, בני תורה משוחררים מן הצבא וקיימים חוקים דתיים היוצרים אצל הלא דתיים תחושה של נרדפים. היכן כאן רדיפת הדת?!”.

“כל אותם דברים שאתה מדבר עליהם אמנם נעשים והם לא נעלמו ממני. אך תחת איזו אוירה הם נעשים? איזה יחס רוחש להם הציבור? איך כותבים על כך העיתונים?”, השיב הרבי בכאב. היום, אנחנו יכולים לראות את תוצאותיה של אותה רדיפת דת.

הלחץ החברתי באותה תקופה היה כה קשה, עד כי פגע בבתים פנימה. אפילו “כשהוא חוזר הביתה שואלת אותו רעייתו: “יודע אתה שהשכן הביא טנק שלם מן המלחמה, ואילו אתה הבאת עמך גמרא ישנה שנדפסה לפני מאה וחמישים שנה, שאז היו אלו שנים כתיקונן; האם ניתן כלל להשוות את הטנק עם הגמרא הישנה?! בעבור זה היו צריכים לעשות כזה רעש וזעזוע כאלה?” - ואין לו מה לענות!” (שיחות קודש תשכ”ח ח”א ע’ 39).

שני צבאות

חיבה יתירה ניכרה מאת הרבי מלך המשיח לאנשי הצבא - ‘יהודים המשרתים ב’צבא הגנה לישראל’, אשר עומדים בגופם ושומרים ומגינים במסירות–נפש ממש על גבול ארץ ישראל’, קרא להם הרבי.

דומה כי לא היו עוד אנשים שזכו באופן קולקטיבי ליחס כה מיוחד מהרבי. “תמסור לאנשי הצבא, שאני מבטיח שכל חייל שיכתוב אליי יקבל מענה בחזרה” - הבטיח הרבי הבטחה נדירה ב’יחידות’ לר’ לייבל זלמנוב, ששרת כקצין ברבנות הצבאית. ואכן, בשובו ארצה מסר את הדברים כלשונם לחיילים. חיילים רבים פנו במשך השנים לרבי וכולם זכו לתשובה.

בכל השנים התמקדה פעילות המבצעים בבסיסי הצבא. לאחר כל חג - חנוכה, פורים וכדומה, התעניין הרבי מלך המשיח לדעת כיצד היתה הפעילות בבסיסים. בתקופת המלחמות, התקבלו בארץ ישראל הוראות ברורות על חיזוק ועידוד אנשי הצבא.

הפעם היחידה בה נשא הרבי מלך המשיח שיחה שנאמרה כולה בלשון הקודש, הייתה כאשר הגיעו מצוייני צה”ל לביקור בחצרות קדשנו. הרבי אף ‘התנצל’ בפתיחת השיחה על כך שאינו מורגל לדבר בשפה זו.

פעמים רבות הורה הרבי להעניק הקפה בשמחת תורה לאנשי הצבא, או שאלו המשרתים יאמרו ‘לחיים’ בהתוועדות. “חיילי הצבא הם צדיקים גמורים משום שהלכו במסירות נפש”, התבטא הרבי בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.

אך למרות המעלה היתירה שרואה הרבי בחיילים, רואה הרבי מעלה זהה בתלמידי הישיבות. בתשל”ז באחת ההתוועדויות, לאחר אמירת לחיים עבור אנשי הצבא, המשיך הרבי ואמר: “ועל דרך זה בנוגע לצבא הרוחני, שזהו הרי העניין דלימוד התורה - אותם אלו אשר מגינים על היהודים על ידי זה שהם לומדים תורה; עד שזהו פסק דין בפועל, שיהודי שתורתו אומנותו אסור לקחת אותו להגן על יהודים, ואדרבה, בשעה שלוקחים אותו מלימוד התורה, הרי זה גורע בהגנה”.

אין לבחור ישיבה אלטרנטיבות אחרות. כאשר כתב בחור צעיר לרבי כי כל חבריו גוייסו לצבא, נמצאים בגבולות ומוסרים נפשם, אך הוא צעיר מגיל גיוס וחושב שאינו יכול להמשיך ללמוד בישיבה, ולכן הוא רוצה ללמוד באוניברסיטה על מנת שיוכל להראות שגם בחור דתי יודע את הנלמד באוניברסיטה, וגם יחזק את ההגנה על ארץ הקודש, השיב הרבי: מובן שעליו להכנס לישיבה גדולה וללמוד בהתמדה ושקידה וזה גם יוסיף בהגנה על ארצנו הקדושה.

כך פוסק הרבי לבחור ישיבה ששאל האם מחוייב הוא בשירות צבאי: “לפלא הספק בעיניו ועד שצריך לישאל ממרחק, והרי ידוע וגם מפורסם פס”ד הברור של רבני ישראל וכמובן - מבוסס הוא בתורתנו תורת חיים, אשר בני ישיבה אין לגייסם ולא יצאו בצבא. ולימודם תורתנו הקדושה בהתמדה ושקידה - מגין ומציל על ארצנו הקדושה ת”ו ועל הדרים עלי’”.

הסדר חרדי?

לפני ארבעים שנה הייתה מפלגה קטנה בת חמש מנדטים שדחפה את גיוס בחורי הישיבות. תאמינו או לא, קראו לה ‘המפד”ל’. הרבי מלך המשיח הגיב בחריפות ובכאב: “מדהים הדבר לראות כיצד זה שאפילו בן גוריון, מערך ודיין, שחררו בחורי ישיבה מהצבא, ואילו ראש המפד”ל, אותו קומץ קטן של 4–5 אנשים, אשר קולר “מיהו יהודי” תלוי בצווארם דווקא הם היו אלה אשר חתרו בשיטתיות מאחורי הקלעים נגד שחרור בחורי ישיבות מהצבא, ובמטרה לשאת חן בעיני אדוניהם מ”מערך” לא הססו להרים יד במרכזים הרוחניים של עם ישראל . . שצריך לסדר את בני הישיבות במסגרת של “ישיבות הסדר” (שיחות קודש תשל”ג ח”א ע’ 451).

הרבי הוסיף והסביר את טעמם האמיתי של ראשי המפד”ל: הם רוצים להוכיח כי התורה נמצאת אצלם, אך הם לא יכולים לעשות זאת כאשר אחרים לומדים יותר מהם. על מנת לפתור את הבעיה, היו יכולים לבחור באחד משני פתרונות. או להוסיף בלימוד התורה בקרב הציבור שלהם, או לגרום שאחרים יפסיקו את לימודיהם. הם בחרו בדרך הקלה….

הגישה הדתית לאומית שעל בני הישיבות להתגייס, לא החלה אז. כבר שלוש שנים קודם לכן, בעת ששהה הרב משה צבי נריה ביחידות אצל הרבי מלך המשיח, הביע הרבי את אי שביעות רצונו מכרוז שהתפרסם על ידי בני עקיבא וקרא לבחורי הישיבות להתגייס לצבא. הרב נריה שנחשב לרבה של תנועת הנוער בני עקיבא, ניסה להתנער מהאחריות ואמר כי לא ההנהלה הארצית פרסמה את המנשר, אלא אדם פרטי שהוא אפילו אינו יודע מיהו. הרבי השיב: “בכל זאת הייתם צריכים למצוא דרך למחות על כך”.

דחיפה שמיימית

הפעם הראשונה בה התוועד הרבי מלך המשיח בחמישה עשר בשבט, הייתה רק לאחרי עשרים שנות נשיאות, בחמישה עשר בשבט תשל”א. החסידים היו מופתעים שכן התאריך לא צויין במיוחד בחסידות חב”ד עד לאותו זמן.

היה זה בהתוועדות שבת הגדול. באמצע ההתוועדות, השתנתה לפתע הבעת פניו של הרבי, והיה נראה כאילו הרבי מדבר לעצמו. באותה שיחה נשמעו ביטויים שמיימיים ונדירים:

“זה כמה שנים שאני נוסע ל’אוהל’ בכל ערב ראש חודש, ומדי ט”ו לחודש, וזה כמה שנים ש”דוחפים” אותי להתוועד בט”ו  בשבט, אבל תמיד התחמקתי… כי לא ראיתי שרבותינו נשיאינו עשו משהו מט”ו בשבט.

“אבל השנה לא יכולתי עוד להתחמק. כשחזרתי מה’אוהל’ - הודעתי שתתקיים התוועדות. ה’ עזר לי ואף אחד לא שאל מדוע מתוועדים בט”ו בשבט, ובפועל הייתה התוועדות. אבל עדיין לא ידעתי מה לומר בהתוועדות…

“חיפשתי בכל מאמרי החסידות של רבותינו נשיאינו ולא מצאתי מאמר המתאים לט”ו בשבט. אבל כשהתיישבתי להתוועדות היה מאמר והייתה שיחה”.

לפתע הניח הרבי את ידו הקדושה על מצחו ואמר - כמדבר לעצמו: “השבוע, כשהבנתי למה דחפו אותי לעניין הזה, החלטתי שמכאן ולהבא בלי נדר, כשידחפו אותי לעניינים כאלה - לא אנסה להתחמק עוד…”.

מאוחר יותר נודע על גזירה חדשה הקשורה לגיוס בחורי הישיבות, וההוראה שהייתה בהתוועדות ט”ו בשבט תשל”א שיש להוסיף בלימוד התורה ולכבוש את העולם על–ידי לימוד התורה “מען זאל איינעמען די וועלט מיט א שטורעם, על–ידי הוספה ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה”, הייתה העצה לפעול את ביטול הגזירה.

“עכשיו הבנתי”, סיים הרבי, “למה דחפו אותי להתוועד בט”ו בשבט”…

מן המקורות: פטור לומדי התורה מגיוס לצבא

תלמידי חכמים פטורים מלסייע לשמירת העיר

אמר רב יהודה הכל לאיגלי גפא (הכל מסייעין לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא שונאים לעיר, רש”י) ואפילו מיתמי אבל רבנן - לא. מאי טעמא? רבנן לא צריכי נטירותא [=אינם צריכים שמירה] (תורתו משמרתו, כדכתיב בשכבך תשמור עליך, רש”י).

בבא מציעא קח, א. בבא בתרא ח, א

כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפי’ מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין תלמידי חכמים צריכים שמירה שהתורה שומרתן.

רמב”ם הלכות שכנים פ”ו ה”ו. טוש”ע חושן משפט קסג, ד

תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ, ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן ולא לתשורת המלך.

רמב”ם הלכות תלמוד תורה פ”ו ה”י. טוש”ע יורה דעה רמג, ב

חיל השם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל ה’ שנאמר “ברך ה’ חילו”, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר “אני חלקך ונחלתך”.

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’ והלך ישר כמו שעשה האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים. הרי דוד ע”ה אומר “ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי”.

רמב”ם הלכות שמיטה ויובל פי”ג הי”ב–ג

התורה של דוד הועילה למלחמותיו של יואב

אמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד (שהיה עוסק בתורה, רש”י) לא עשה יואב מלחמה (אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד, רש”י) ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה, דכתיב “ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא” - מה טעם דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו משום דיואב על הצבא, ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.

סנהדרין מט, א