אם הכל בהשגחה פרטית, למה ללכת לרופא כשיש כאבים?

אם הכל בהשגחה פרטית, למה ללכת לרופא כשיש כאבים?

האם כאשר ה’בוס’ בעבודה מציק לנו, יש לקבל את הדברים באמונה שהכל בהשגחה פרטית, או ש’מותר’ לנו לעשות הכול כדי לשנות את המציאות? ואיך משלבים בין האמונה שהכל בהשגחה פרטית לבין האמונה שמשמים ניתנת לאדם ‘בחירה חופשית’? לימוד אגרת כה ב’אגרת הקודש’ באופן פרקטי לחיי היום יום

מאת הרב נדב כהן

לפני כמה שבועות עסק המדור באגרת י”א המופיע ב”אגרת הקודש”, אגרת ידועה ומוכרת בקרב החסידים המדברת על כך שצריך תמיד להיות בשמחה גם אם חס ושלום החיים אינם מאירים פנים, בלשון המעטה.

בעקבות המדור הגיעו שאלות רבות, שאלות פרקטיות לגבי ההשלכה של אותו פרק. “האם התפיסה הזו לא עלולה להביא את האדם למצב בו הוא פשוט “פראייר” הנותן לאנשים אחרים לדרוך עלינו ולהגיד שהכל לטובה?”, או כפי שהשאלה נוסחה בסגנון אחר: “אם ייסורים זה כזה דבר טוב, אז למה אנחנו מנסים להינצל מהם בכל דרך אפשרית ומעוניינים רק בטוב גלוי?”

בשיעורי התניא שלומדים השבוע – סימן כ”ה באגרת הקודש – עוסקים שוב בנושא זה, אמנם מזווית אחרת, אך ננצל את ההזדמנות שנושא ההשגחה פרטית חוזר, על מנת לענות על השאלות. 

בסימן זה עונה אדמו”ר הזקן לאלו שטענו נגד תורה של הבעל שם טוב בה הוא מסביר שהקב”ה נמצא בכל מקום ומנהיג את כל העולם בכל רגע ורגע, ואפילו גוי שמפריע ליהודי באמצע תפילה הוא בעצם ‘שליח’ של ה’, ובהתאם לכך יש לדעת שאין להתייחס אליו כלל, שכן הקב”ה הוא אשר שלח אותו כדי שנתחזק בעבודת התפילה. טענתם הייתה שלא שייך לומר שהשכינה שורה גם בקרב גויים. באגרת זו מסביר אדמו”ר הזקן בהרחבה כיצד העולם נברא כל רגע מחדש באופן של ‘יש מאין’, וכיצד הקב”ה נמצא בכל מקום ממש, ואם כן, אפילו הגוי שהוא חלק מהבריאה, הנו שליח של ה’.

כדוגמה לכך מביא אדמו”ר הזקן את המקרה בו שמעי בן גרא קילל את דוד המלך, ודוד המלך אמר כי “ה’ אמר לו קלל”, אף על פי שה’ לא התגלה לשמעי בן גרא והורה לו לקלל, אלא שעצם זה ששמעי מקלל – זה בכוח של הקב”ה, ואם הוא קילל את דוד המלך סימן שמשמיים רצו זאת.

ואם זה ‘הגיע’ לי?!

ניתן ללמוד מכאן אופן הסתכלות על החיים בכלל – אם מלמעלה החליטו שמישהו צריך להינזק, הרי שהוא יינזק; דרך מי זה יגיע בפועל? זה כבר עניין נוסף. חז”ל מלמדים אותנו שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. כלומר, הכלל שאם יש מישהו שהוא כבר חייב, אז יגלגלו חובה על ידו והוא יהיה המזיק בפועל. במילים אחרות, כל מאורע שקורה לנו בחיים הוא מאת ה’ יתברך, בין אם אנחנו מקבלים נשיקה ובין אם אנחנו מקבלים סטירה, צריך לדעת שזה מגיע מהקב”ה ועל כן יש לקבל זאת באהבה.

נשאלת השאלה, מה לגבי זה שנתן לנו את הסטירה, האם לא צריך למצות איתו את הדין?

עונה על כך אדמו”ר הזקן – בוודאי שכן. אמנם עלינו כבר נגזר מלמעלה לקבל את הסטירה, ולכן, בכל מקרה היינו מקבלים את הסטירה; אך זה שנתן לנו את הסטירה לא היה חייב לעשות את זה, שכן הוא בעל זכות בחירה והוא יכול היה לבחור שלא להיות השליח לעשות זאת, ועל כן גם צריך להעמיד אותו לדין.

לאור זאת, חוזרת השאלה: מה עוזר לי להאמין שהכל בהשגחה פרטית?! ובמילים אחרות: במה שונה אופן קבלת הסטירה בין מי שמאמין בהשגחה פרטית ובין מי שלא?

התשובה לכך היא פשוטה – אמנם בשני המקרים ניקח את המזיק לדין, אך כאשר אין אמונה, אנו חושבים שאם לא אותו אחד, לא היה קורה לי כלום ולכן אנחנו כועסים עליו באופן אישי. אבל אם יש אמונה, אנחנו יודעים שמה שקיבלתי הגיע לי מלמעלה והיה קורה גם בלעדי אותו אדם, ולכן אין לי מה לכעוס עליו, זה לא הוא, זה רצון ה’, ולכן אין צורך לכעוס. אדרבה, “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”, אם אנחנו כועסים עליו, אנחנו בעצם אומרים שהקב”ה לא ממש מנהל את העולם, והעבודה שאיננו מסוגלים לקבל את המציאות הלא-נוחה לנו… או לחילופין שהאופן בו הקב”ה מנהל את העולם הוא לא מספיק טוב…

אמונה בהשגחה פרטית אינה מודל לאדישות

במסגרת השליחות ב’אסנט’, הזדמן לי לעבוד מול גורמים בצה”ל. פעם הכנו עלון בנושא ‘השגחה פרטית’ על מנת לחלק לחיילים. קודם לכן היינו צריכים להביא אותו לאישור אצל אחד הקצינים. אותו קצין חשש מאוד מהנושא; הפחד שלו היה שאמונה בהשגחה פרטית תביא את החיילים לאדישות. הוא פירש אמונה בהשגחה פרטית כבריחה מהמציאות, כי אם תאמין שהכל מהקב”ה, אז לא צריך להתאמץ ולעשות.

אמנם, וודאי שלא זו הכוונה של תורת החסידות, אך כאשר לומדים או מלמדים את זה בצורה שטחית, יש אפשרות שזה יישמע כך.

אדמו”ר הזקן לא מתכוון שנשתמש באמונה בהשגחה פרטית כבריחה מהמציאות, חלילה. ליהודי יש חובות ומטלות רבות והוא חייב לבצעם; הוא צריך לעשות את ההשתדלות המקסימלית להצליח בהם, ואם לא מתחשק לו לקיימם, הוא לא יכול לברוח ולומר שכך הוא כנראה רצונו של הקב”ה.

בדומה לכך, ייסורים הם לא דבר רצוי, אף אחד לא רוצה ייסורים, אפילו הקב”ה לא רוצה שנעבור ייסורים, אנחנו בוודאי לא מחפשים לעבור ייסורים. אין עניין לסבול ולפטור את עצמנו מללכת לרופא ולקבל תרופה כדי למנוע את הסבל בכך שנגיד שהכל בהשגחה פרטית.

השגחה פרטית או בחירה חופשית

אכן, יש לכאורה פרדוקס בין שני המושגים – ‘השגחה פרטית’ ו’בחירה חופשית’. שכן, אם הכל ידוע ונקבע מראש, אז כיצד יש לנו בחירה חופשית? ואם יש לנו בחירה חופשית, כיצד ניתן לומר שהכל ידוע? יש לכך כמה תשובות בחסידות (ובסופו של דבר הקב”ה הוא כל יכול, ובכוחו גם לברוא מציאות שהיא פרדוקסלית) אבל לא באנו לפתור את הבעיה הפילוסופית, אלא את הבעיה הפרקטית, כיצד אנחנו חיים עם זה. האם לראות שהכל אכן תחת אחריותי או להשליך הכל על הקב”ה? האם כאשר יש ייסורים, למשל, צריך לקבלם באהבה או להילחם ולנסות להינצל מהם?

אפשר להשיב שצריך את שניהם, ולומר שכשם שהקב”ה נושא הפכים ומכיל את הפרדוקס, כך גם אנחנו צריכים לשאת את ההפכים, ובו זמנית גם לקבל את הייסורים באהבה אך יחד עם זאת, יש להילחם ולנסות לשנות את המצב. גם לחיות עם מודעות שהכל תלוי בי, אך בו זמנית לדעת שהכל מה’.

אבל כדי להקל קצת על החיים, שהרי קשה להגיע למדרגה של נשיאת הפכים, אפשר לחלק את ההסתכלות לשניים. כאשר מסתכלים קדימה – ראוי לזכור שהכל תלוי בנו; יש לנו בחירה חופשית והמציאות נקבעת בהתאם להתנהגות שלנו. אולם כאשר מסתכלים על העבר, צריך לזכור שהכל היה בהשגחה פרטית וכך ה’ רצה. במילים אחרות, כשקמים בבוקר ומברכים ברכות השחר, הרי יום חדש לפנינו והכל נתון בבחירה חופשית. בערב לפני השינה כשקוראים קריאת שמע על המיטה ומתבוננים על היום שחלף, הרי שהכל היה בהשגחה פרטית.

ומה לגבי השאלה הראשונה – אם מישהו עובר קשיים בעבודה, הוא מקבל למשל יחס לא הוגן, האם עליו לקבל באהבה את מה שהוא עובר, או עליו לעשות הכול כדי לשנות את המצב? המחשבה הטבעית היא שאם נקבל באהבה הרי שנהפוך להיות ‘פראיירים’ וכך ימשיכו לדרוך עלינו והמצב לא ישתנה.

אך באמת אין סתירה בין השניים – צריך לדעת שהכל מה’, וגם ה’בוס’ המזיק הוא שליח מה’, ולכן אין לכעוס עליו באופן אישי, כי נגזר עלינו מלמעלה לקבל יחס כזה. אך אין זה סותר את העובדה שעדיין יש לנו בחירה חופשית לעשות הכול כדי לשנות את המציאות. האמונה לא מונעת אותנו מלהילחם במצב ולעשות כל שביכולתנו לשנות אותו. אדרבה, גם זה שיש לנו אופציה לפעול כדי לשנות את המצב, הרי זה בהשגחה פרטית וממילא צריכים לעשות כל מה שאפשר.

האמונה מאפשרת לנו לעשות את כל המאמצים באופן רגוע יותר, מתוך ידיעה שהכל לטובה, אך היא לא באה במקום המאמצים; את המאמץ, את ההשתדלות עדיין צריך לעשות. בהצלחה.

 הכותב הנו מחבר הספר “מודעות יהודית – רעיונות מרכזיים בספר התניא”

להערות והארות: tanyavideoart@gmail.com