ראוי ונכון שבכל מקום ומקום שבו ישנו “צבאות-השם”, או שייסדו זה עתה ועכשיו - ינצלו

ראוי ונכון שבכל מקום ומקום שבו ישנו “צבאות-השם”, או שייסדו זה עתה ועכשיו - ינצלו את ימי ההכנה ל”זמן מתן תורתנו” כדי להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הפעולות עם הילדים והילדות שלפני בר-מצוה ובת-מצוה, כולל ובפרט בתור הכנה לקבלת התורה, שניתנה על-ידי ה”ערבות” של ילדי ישראל • משיחת ש”פ במדבר, מבה”ח וער”ח סיון ה’תשמ”ו. מוגה. השיחה בשלימותה עם ההערות  - נדפסה בלקוטי שיחות חלק כ”ח ע’ 233 ואילך

בימינו אלו, בעמדנו לפני הגאולה העתידה - הרי מקרא מלא דבר הכתוב “בשובה ונחת תוושעון”, היינו, שסוף ועיקר לא יהי’ ענין של מלחמה, ולא תהי’ התנגדות מצדם של אומות העולם, ואדרבה: “והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה’ . . כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה’”א. בין הענינים העיקריים המודגשים בהכנה למתן-תורה הוא – חלקם המיוחד של ילדי ישראל:

איתא במדרש “בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם (הקב”ה) . . הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם, אמרו אבותינו עורבים אותנו כו’, נביאינו ערבין לנו כו’ (ולא קיבלם הקב”ה), אמרו הרי בנינו עורבים אותנו, אמר הקב”ה הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם, הה”ד מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה, שנאמר ה’ עוז לעמו יתן”. וכן איתא עוד במדרש בסגנון דומה – “אמרו לו בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקב”ה, ונתן את התורה לישראל”.

כלומר, גם לאחרי ההכנה של ישראל בימים שבין ראש חודש לששה בסיון – “לא הסתפק” הקב”ה בכך, אלא ביקש מישראל “ערבים” שיבטיחו שמירת וקיום התורה על-ידי ישראל, וכאשר הציעו ישראל כמה “ערבים” –  לא קיבל הקב”ה שום “ערבות”, עד שאמרו “בנינו יהיו ערבים שלנו”, ו”על ידיהם” ובזכותם נתן הקב”ה את התורה לישראל.

ומזה מובן גם בנוגע להכנה ל”זמן מתן תורתנו” בכל שנה ושנה – שיש צורך גם ב”ערבות” על שמירת וקיום התורה, וה”ערבות” שמקבל הקב”ה היא, כאמור, “בנינו יהיו ערבים שלנו”, ילדי ישראל הקטנים שעדיין לא נתחייבו במצוות (שהרי אלו שכבר נתחייבו במצוות זקוקים בעצמם ל”ערבות”), כלומר, ילדים לפני בר-מצוה, וכן ילדות לפני בת-מצוה – שהרי גם לנשי ישראל ניתנה התורה, ואדרבה: “כה תאמר לבית יעקב”, “אלו הנשים”, ואחר כך “ותגיד לבני ישראל”, אלו האנשים, היינו, שבציווי הקב”ה אודות ההכנה למתן תורה קדמו נשים לאנשים.

 

ב. על-פי-זה מובן שבימי ההכנה למתן תורה צריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע לפעולה והתעסקות עם ילדים וילדות לפני בר-מצוה ובת-מצוה.

כלומר, נוסף על הפעולה וההתעסקות עם ילדי ישראל הקטנים במשך כל השנה כולה,

– ובפרט בשנים האחרונות שמרבים לעורר אודות (ציווי והוראת כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו על-דבר) הפעולה עם ילדי ישראל (אם כי בסגנון חדש) במסגרת של איגוד מיוחד ששמו “צבאות-השם” –

יש צורך להוסיף בפעולות אלו ביתר שאת וביתר עוז – במיוחד – בקשר ובשייכות עם ההכנה למתן תורה, מכיון שזוהי ה”ערבות” שעל ידה נותן הקב”ה תורה ל(כל) ישראל.

 

ג. ולהעיר, שגם בשמו של האיגוד – “צבאות-השם” – מודגש הקשר והשייכות לכללות הענין דמתן-תורה:

הפעם הראשונה שאז נקראו ישראל בשם “צבאות ה’” היא – בצאתם ממצרים – “ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים”.

ומכיון שהתכלית והמטרה דיציאת מצרים היא – “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה”, “כשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו, והיא הזכות העומדת לישראל” – נמצא, שבנוגע למתן-תורה מודגש ביותר הענין ד”צבאות ה’”.

ואף שהשם והתואר “צבאות ה’” קאי על כל אחד ואחת מישראל, “הקטנים עם הגדולים”, כל בני ישראל שיצאו ממצרים – ישנה הדגשה מיוחדת בנוגע לילדי ישראל, ובמיוחד בנוגע למתן-תורה (התכלית והמטרה דיציאת מצרים), אשר, ה”ערבות” שלהם, “בנינו יהיו ערבים שלנו”, היא היא זו שהביאה בפועל נתינת התורה, “על ידיהם אתננה לכם”, “מיד קבלן הקב”ה, ונתן את התורה לישראל”.

 

ד. ויש לקשר את הענין ד”צבאות– השם” גם עם פרשת השבוע – פ’ במדבר, ובפרט אשר “לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת”:

התחלת ו”ראש” פ’ במדבר היא – מנין בני ישראל, ענין עיקרי לא רק בפרשה זו, אלא בכל הספר כולו, שהרי ספר במדבר נקרא “חומש הפקודים”, על שם מנין בני ישראל שבהתחלת הספר (ולאחר כך – בפ’ פנחס).

והרי מנין בני ישראל הוא – “כל יוצא צבא בישראל . . לצבאותם”, כלומר, ענין של “צבא”, ומכיון שמדובר אודות הצבא דבני ישראל – הרי זה “צבאות ה’”.

אמנם, ענין זה הוא, לכאורה, ראי’ לסתור, שהרי “כל יוצא צבא בישראל” הוא “מבן עשרים שנה ומעלה”, “מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים”, היינו, שלא מדובר כאן אודות קטנים, ואפילו לא גדולים בגדלות דבר-מצוה לחוד, כי אם “בן עשרים שנה”, שלימות הגדלות, כידוע בביאור הענין ד”למכור בנכסי אביו עד שיהי’ בן עשרים שנה”, ומהי השייכות ל”צבאות-השם” דעניננו, ילדים וילדות שלפני בר-מצוה ובת– מצוה?!

והביאור בזה – בפשטות:

בצאתם ממצרים, הי’ צורך במלחמה כפשוטה – הן בכניסתם לארץ, והן לפני הכניסה לארץ, ומתחיל תיכף ליציאתם ממצרים (“צא הלחם בעמלק גו’ לפי חרב”) ועד לסוף שנת הארבעים (“וילחם בישראל ויכהו ישראל לפי חרב”) (אם כי גם מלחמות אלו היו באופן נסי שלמעלה מהטבע), ובנוגע למלחמה – יש צורך באנשים נושאי כלי זיין וכו’, “מבן עשרים שנה ומעלה”, ופשיטא שאי-אפשר לקחת ילדים קטנים למלחמה.

ועל דרך זה במלחמה הרוחנית דכיבוש העולם – “פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה” – שעיקרה היא “מבן עשרים שנה ומעלה”, “בן עשרים לרדוף”, מה שאין כן ילדים קטנים – ענינם להתחנך בתורה ומצוות, אבל לאידך, הבל פיהם ודיבורם הרי זה “הבל שאין בו חטא”, ועל ידו “העולם מתקיים”, ועד כדי כך, ש”אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש”.

מה שאין כן בימינו אלו, בעמדנו לפני הגאולה העתידה – הרי מקרא מלא דבר הכתוב “בשובה ונחת תוושעון”, היינו, שסוף ועיקר לא יהי’ ענין של מלחמה, ולא תהי’ התנגדות מצדם של אומות העולם, ואדרבה: “והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה’ . . כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה’”,

והצורך ב”צבאות ה’” הוא בנוגע למלחמה רוחנית, וגוי קדוש מעלה בקודש – למעלה מזה – על-דרך ובדוגמת שבט לוי, “לגיון של מלך”, כלומר, צבא שכל ענינו אינו אלא להוסיף כבוד ויקר למלך (על-דרך מה שנאמר “ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות”, “שומרי משמרת הקודש”),

ומכיון שכן, נכללים בזה (גם) ילדי ישראל הקטנים – שהרי “לגיון של מלך” נמנה “מבן חודש ומעלה”, “משיצא מכלל נפלים הוא נמנה לקרות שומר משמרת הקודש” (אלא, שבנוגע לפעולה ביהדות ותורה ומצוות ד”צבאות– השם” – ממתינים עד שיגיעו לחינוך ולהבנה כו’, אבל “מבן חודש ומעלה” נמנים ב”צבאות-השם”).

ואדרבה: בנוגע לקירוב הגאולה – שזוהי התכלית והמטרה של “צבאות-השם”, שה”סיסמה” שלהם היא “ווי וואָנט משיח נאַו”, אנו חפצים משיח עכשיו – מודגש יותר חלקם של הילדים הקטנים, מכיוון שענינו של משיח צדקנו מודגש אצלם עד כדי כך שנקראים בשם “משיחי”, כמאמר רז”ל “אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן”.

 

ה. ועל של פועל באתי ועל של עתה באתי:

ראוי ונכון שבכל מקום ומקום שבו ישנו “צבאות-השם”, או שייסדו זה עתה ועכשיו – ינצלו את ימי ההכנה ל”זמן מתן תורתנו” כדי להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הפעולות עם הילדים והילדות שלפני בר-מצוה ובת-מצוה, כולל ובפרט בתור הכנה לקבלת התורה, שניתנה על-ידי ה”ערבות” של ילדי ישראל.

והכנה זו צריכה להיות על-ידי ההוספה בכל עניני תורה ומצוותי’, ובמיוחד – הוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל, אשר, נוסף לכך ש”ואהבת לרעך כמוך” “זה כלל גדול בתורה”, ויתרה מזה: “זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא”, הרי, ההכנה למתן תורה היתה, כאמור, על-ידי אהבת ישראל ואחדות ישראל, “ויחן” לשון יחיד, “כאיש אחד בלב אחד”, שאז “אמר הקב”ה . . הרי השעה שאתן להם את תורתי”. 

ולכן, יש לעורר ולעודד את הילדים שיוסיפו עוד יותר באהבת ישראל ואחדות ישראלה – על-ידי-זה שכל אחד ואחת מהם  יעזור ויסייע לחבירו (ילד לחבירו, וילדה לחברתה) בהמצטרך לו,

והרי זה גם פעולה של צדקה וגמילות– חסדים – בגשמיות, וגם – ובעיקר – ברוחניות,

כולל – על-ידי-זה שכל ילד וילדה ישתדלו לפעול על ילדים וילדות נוספים (ילדים – בנוגע לילדים, וילדות – בנוגע לילדות) שיצטרפו גם הם ל”צבאות-השם”,

ועל אחת כמה וכמה – שיבואו כולם, גם הקטנים וקטני-קטנים כו’, לבית-הכנסת (לכל הפחות) בעת קריאת “עשרת-הדברות”,

כדי שבעת נתינת התורה בזמן מתן תורה זה מחדש, הנה (כבפעם הראשונה – כמאמר רז”ל “אמר הקב”ה לישראל, בני, היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדין לפני הר סיני ומקבלין את התורה”) – יהיו נוכחים גם ה”ערבים”.

 

ו. כדאי – וכדי להתחיל את הפעולה בענין זה תיכף ומיד, הרי

– ב”יום סגולה”, יום השבת קודש מברכים “חודש השלישי גו’ ביום הזה”, יום התחלת ההכנה למתן תורה, ובמקום מסוגל, בית-כנסת ובית מדרש, שמגדלין בו תורה ומגדלין בו תפלה, ובפרט בד’ אמות של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, אשר, בשליחותו ועל-ידי הנתינת-כח שלו וברכתו נעשים כל פעולות אלו –

ראוי ונכון, אשר, הילדים הנמצאים כאן, וכן הילדות הנמצאות בעזרת-נשים, יתחילו במעשה ופעולה של צדקה וגמ”ח באופן המותר ביום השבת – על-ידי-זה שכל ילד יתן לחבירו כוסית יין שלו (לאמירת “לחיים”), וכל ילדה תתן לחברתה מיני מזונות שלה, שכן, על-ידי-זה שיחליפו ביניהם את כוסיות היין והמזונות, תהי’ אצל כל אחד ואחת פעולה של צדקה וגמ”ח, שבה יבוא הרגש דאהבת ישראל ואחדות ישראל במעשה בפועל.

וכמו כן ינגנו ניגון של שמחה (והילדות ימחאו כף), ומה טוב – הניגון המבטא את הרצון הפנימי דכל אחד ואחד מישראל, ובמיוחד – “תינוקות של בית רבן” הנקראים “משיחי” – “ווי וואָנט משיח נאַו” (בשפת המדינה דוקא (ועל-דרך-זה בשאר המדינות – בלשונן), כדי להמשיך ולצרף ולאחד גם את אלו שלעת-עתה אינם מבינים עדיין לשון-הקודש).

ובזכותם – יאמרו “לחיים” גם מדריכיהם ואבותיהם, שזכו לגדלם  ולחנכם באופן המתאים ל”צבאות-השם”, וכן כל קהל המשתתפים בההתוועדות.

 

ז. ויהי רצון שהתחלת הפעולה ביום השבת קודש מברכים חודש השלישי תוסיף ברכה ונתינת-כח בכל הקשור לפעולות האמורות, כולל – הפעולות בימים הבאים עלינו לטובה,

ועל-דרך-זה – בכל מקום ומקום בכל הנ”ל.

והעיקר – שפעולתם של ילדי ישראל “משיחי”, באהבת ישראל ואחדות ישראל (שעי”ז מבטלים את סיבת הגלות, ובדרך ממילא בטל המסובב, הגלות), עד למעשה בפועל על-ידי צדקה וגמ”ח (“גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה”), תמהר ותקרב את ביאת משיח צדקנו בפועל ממש, תיכף ומיד.

ובפרט כאשר מוסיפים בענין השמחה – על-ידי אמירת לחיים על יין, “המשמח אלקים ואנשים”, וניגון של שמחה, אשר, שמחה פורצת גדר – כולל ובעיקר – המצרים וגדרי הגלות, “דאַלאי גלות”, ותיכף ומיד – גאולה האמיתית והשלימה, “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”, “קהל גדול ישובו הנה”, “ושבו בנים לגבולם” – לארצנו הקדושה.

ובדרך ממילא, נחגוג את “זמן תורתנו” ביחד עם משיח צדקנו, בארצנו הקדושה ובבית המקדש,

שאז יהי’ הענין דמתן תורה בתכלית השלימות, הן בנוגע ללימוד התורה –  אשר בלשון (והבטחת) הכתוב “תורה חדשה מאתי תצא”, לימוד פנימיות התורה מפי משיח צדקנו, והן בנוגע לקיום המצוות – “כמצות רצונך”, לא רק באופן של “ציונים” (על-דרך ובדוגמת החינוך דקטנים),

עדי קיום היעוד “ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם”,

כן תהי’ לנו – במהרה בימינו, בעגלא דידן ממש.