בשלוש מילים אלו היה הרב יעקב שמולביץ נוהג להציג עצמו בתחילת שיחות טלפון שערך. לא

בשלוש מילים אלו היה הרב יעקב שמולביץ נוהג להציג עצמו בתחילת שיחות טלפון שערך. לא שמו, אלא המקום שבו הוא מכהן כשליח - כי זה היה מהותו • סיפור חייו של השליח הרב יעקב שמולביץ ע”ה, שהיה מהשלוחים הבולטים בארץ הקודש, אישיות בעלת שיעור קומה, בעל מדור קבוע ב’בית משיח’, אב למופת ואיש של עשיה בולט בכל תחום  • שלוש שנות מחלה רצופות באינספור תפילות וקבלת החלטות טובות, ניסים ותשובות מהרבי מה”מ, הסתיימו בשבוע שעבר בהלוויה רווית יגון ועצב • חבר שלא יישכח

 

בתדהמה וביגון רב הגיעו המונים ללוות ולהיפרד מעם חבר יקר ואהוב, חסיד רב פעלים, מהשלוחים הבולטים בארץ הקודש, הרב יעקב שמולביץ ע”ה, שנלקח לבית עולמו ביום חמישי ח’ בשבט, והוא בדמי ימיו. על אף מחלתו הקשה עמה התמודד בשנים האחרונות, איש לא האמין שהמחלה הארורה תנצח את האיש שסימל עד ימיו האחרונים את החיים ואת החיוניות בצורה כה עזה.

בהלוויה רווית יגון ליווהו בני משפחתו, חברים ומכרים, ורבים מתושבי בית שאן. ההלוויה עברה דרך בית הכנסת חב”ד אותו הקים בעמל רב, עברה דרך בית חב”ד, לעבר בית העלמין בבית שאן.

דרך חיים חדשה

הרב יעקב שמולביץ נולד בבלגיה ביום כ”ח בטבת תשכ”ד להוריו הרב קלמן ורחל שמולביץ. בהיותו בגיל 4 עלה יחד עם הוריו לארץ הקודש. בצעירותו נשלח ללמוד בישיבת ‘איתרי’ בירושלים, שם גילה את אור החסידות בזכות השתתפותו בשיעור תניא מחתרתי שנמסר על ידי הרה”ח הרב בערל שור.

אל שיעור התניא הגיע לאחר ויכוח סתמי בין כמה חברים בחדר האוכל בקשר לדרכה של חב”ד. אחד הנוכחים שהיה לו קשר כלשהו לחב”ד, הציע לאחד הנוכחים ללמוד תניא. להפתעת החברים, דווקא יעקב הצעיר, שישב בצד ושקת, קם ואמר “אני מעוניין ללמוד תניא”… המציע נענה לאתגר ואמר: “אין בעיה, אסדר לך חברותא בתניא”.

לימים התברר לו כי אחד הבחורים בישיבה נושא בחשאי בתואר “ראש המחתרת החסידית בישיבה”, דוד קרמר שמו, והוא אשר התחיל ללמוד תניא עם יעקב שמולביץ. “בשלב הזה, עוד לא חלמתי לאיזה מסלול של מרוצים ואתגרים אני נכנס… רציתי רק ללמוד תניא, אבל משם הכל הוביל לשינויים ומהפכים לכל החיים”, סיפר לימים. מכאן הדרך הייתה קצרה להשתלב בשיעור תניא מחתרתי קבוע שהתקיים עבור תלמידי הישיבה, כל שבוע במקום אחר.

בעולם הליטאי שררה באותה תקופה התנגדות חריפה מאד לחב”ד ולדרכה. מגיד השיעור הרב שור ותלמידיו ספגו לא אחת לעג ובוז, ולעתים אפילו מטחי עגבניות. לא פעם ניתקו להם את החשמל - מה שחישל וגיבש עוד יותר את הקבוצה החשאית.

“ככה, באווירת הפחד והזהירות התקיים שיעור התניא השבועי, במחתרת ובסודי סודות, כל פעם במקום אחר ולדידי - באווירה קסומה ומיוחדת שנבעה מ’מים גנובים ימתקו’. היינו חייבים ללמוד בשקט כדי שלא ישמעו בחוץ. גם הרב בערל שור דיבר בשקט, באצילות, בטוב טעם, במבטא קצת אמריקאי, קצת רוסי, קצת אצילי, מעולם אחר”, סיפר הרב שמולביץ לימים בנוסטלגיה.

ברבות הימים ר’ יעקב “נשרף” כליל לחסידות חב”ד, ואט אט החליף את מנהגיו השונים עד שהיה לחסיד לכל דבר ועניין, אם כי המשיך את לימודיו בישיבה הליטאית. הוא החל להקפיד על טבילה מדי בוקר לפני התפילה, על אף שהישיבה לא הקצתה זמן לכך, והמקווה לא היה קרוב או זמין. “קשה לתאר באיזו התלהבות היינו רצים במהירות למקווה פרטיזני ששכן בתוך הכפר הערבי בית צפפא ליד הישיבה”, סיפר. גם את נוסח התפילה שינה לימים לנוסח חב”ד, כשהוא מכניס את סידור חב”ד לתוך כריכה של סידור בנוסח ספרד הרגיל על מנת שלא יגלו את השינויים הנפשיים והנשמתיים שחלו בחייו.

עם הזמן גם הקשר הנשמתי אל הרבי הלך וגבר והתעצם. זה החל בהתחמקות מהישיבה והליכה אל סרט של הרבי שהוקרן בירושלים, המשיך בהשתתפות בפעילות ה’מבצעים’ בימי שישי, ובעיקר בכתיבת מכתבים לרבי.

יום אחד נודע לאביו יבלחט”א כי בנו מפלס לעצמו דרך חדשה באורח חייו. כששאל את בנו לפשר הדבר, השיב בגמגום כי אכן בחר בדרכה של חב”ד לדרך חיים. הדבר נחת על אביו כרעם ביום בהיר. אביו שהנו תלמיד חכם וגם בעל ניסיון בחינוך, הורה לבנו לכתוב מכתב לרבי שהוא הולך נגד דרך אבותיו “ונראה מה הרבי יגיד לך”… סופו של דבר, הזמן עשה את שלו, ולימים כל המשפחה הפכה להיות משפחת חב”ד מורחבת.

נוכח הקשיים הרבים שעבר, לא פעם מצא את עצמו מתפלל לה’ ומתחנן שיורהו את הדרך הנכונה וכי יזכה לעבור את כל הנסיונות בקלות. ככל שעברו החודשים והשנים, הדמעות התחלפו ומדמעות של תחנונים “הורני ה’” הומרו בדמעות של שמחה ובטחון ותודה על המילים “לראות בטוב ה’ בארץ חיים”.

“כשאני מביט לאחור, היום אחרי 25 שנה, אני לפעמים מתגעגע לימים ההם. אני זוכר אותם כימים מאושרים, בהם הלכתי באמונה שלמה בדרך החדשה שגיליתי - דרך החסידות. אבל באותם ימים עצמם, לא היה קל, כלל וכלל”, סיפר הרב שמולביץ כעבור שנים רבות.

בשלב מסוים חש כי הבשילה העת לעבור לישיבת חב”ד, למרות שהדבר היה מנוגד לדעת ההורים ולדעת המערכת החינוכית בה למד. לאחר שכתב לרבי, זכה לקבל תשובתו הקדושה “ההכרח ללמוד החסידות בזמננו הרי מובא באריכות בקונטרס עץ החיים ובכ”מ”. בסופו של דבר התמלאה בקשתו, ובשנת תש”מ עבר ללמוד בישיבה הגדולה “תומכי תמימים” בכפר חב”ד, ומאז נפתח פרק חדש בחייו, חייו של “תמים” וחסיד.

מי שזוכר אותו היטב מתקופת כניסתו לישיבה, הוא ידידו הרב משה מרינובסקי שכתב עליו לאחר פטירתו: “הבחנתי בבחור שקומתו תמירה. תנועותיו אומרות ביטחון וחיוניות, פאותיו מסובבות מאחורי האוזניים כמעשה רבים מבני הישיבות הליטאיות, ולמותניו חגור גארטל כמעשה חסיד. עד מהרה נודע לי כי הבחור עונה לשם יעקב שמולביץ”, כותב ידידו מקדם. “התברר כי הסממנים הליטאיים נעוצים בעובדה שאת שנות הישיבה–קטנה עשה בישיבת איתרי הירושלמית, הסממנים החסידיים החיצוניים הם ענין אישי או משפחתי, אבל מעבר למה שנראה בחיצוניות, יש לו פנימיות מזהירה. לא חלפו ימים רבים והיה ברור שהוא וחבריו שהגיעו עמו מהישיבה הליטאית נקלטו באווירה של הייחודית של הישיבה, ספגו והפנימו את ערכי החסידות וההתקשרות לרבי, לא פחות מחבריהם בעלי הרקע החסידי, ומותר להודות על האמת - במובנים רבים עוד יותר מהם. בין אלה בלט במיוחד חברנו היקר השליח הרב יעקב שמולביץ. בלט לא רק בגשמיות אלא בעיקר ברוחניות. מהר מאד היה ל’תמים’ מן המנין על כל המשתמע מכך. ראש וראשון לכל דבר וענין שקשור בחסידישקייט ובהתקשרות”.

בשנת תשד”מ נסע לשנת “הקבוצה” בבית חיינו, ומאותה שנה שאב כוח ותעצומות נפש לכל חייו. כמו בישיבה בכפר חב”ד, כך ב–770, מהר מאד ‘נכנס לענינים’. אין צריך לומר שהיה ‘בתוך הענינים’ במובן הפנימי, הוי אומר המאמרים והשיחות, ההנהגות וכל מה שהתרחש ב–770 בכל רגע. היה זה מובן מאליו שהוא גם כתב יומן מפורט ועל פי רשימותיו הופיעו יומנים מבית חיינו ובשלהי השנה הרשימות שלו שימשו גם אבן–יסוד לעריכת הספר ‘רישומה של שנה בבית חיינו’.

בית שאן על המפה

באותה שנה, שנת ה”קבוצה”, הירבה הרבי לדבר על היציאה לשליחות בכל מקום ולהכין את העולם לקבלת פני משיח צדקנו. יעקב שמולביץ קיבל כבר אז, בהיותו בחור, במעמד שמחת תורה תשד”מ, את ההחלטה לצאת לשליחות.

“בשנת הקבוצה שלי, תשד”מ, הרבי הרבה לדבר על הזכות ביציאה לשליחות” - סיפר הרב שמולביץ לימים בראיון שהעניק ל’בית משיח’ - “היה לי ברור שלאחר החתונה אני יוצא לשליחות. כשנה לאחר ה’קבוצה’ ראיתי מודעה בה נאמר שמחפשים שליח לבית שאן. אמרתי לעצמי שזה מקום מתאים, רחוק מספיק ממרכז הארץ כדי לעשות בו שליחות”.

מי שניהל אז פעילות מינורית בבית שאן, היו האחים הרבנים סגל מעפולה. ר’ יעקב הודיע להם כי הוא מעוניין במקום ושיחכו עד שימצא שידוך ויתחתן… הם שמחו לשמוע כי הוא מעוניין במקום, אך הודיעו לו כי לא יחכו, ואם יבוא  שליח אחר הם יקבלו אותו בזרועות פתוחות.

בין כך ובין כך סיים את לימודי ה’סמיכה’ שלו והשתדך עם מרת חנה, בתו של החסיד הרב אברהם ליסון מכפר חב”ד. השידוך היה כמובן מותנה בכך שיוצאים לשליחות בבית שאן.

מיד אחרי שבא בקשרי השידוכין, כתב יחד עם רעייתו לעתיד, לרבי מלך המשיח שברצונם לצאת לשליחות. במכתב הוצגו כמה אופציות, ביניהם גם אפשרות של לימוד בכולל. תשובת הרבי הגיעה לאחר כמה ימים: הרבי הקיף בעגול את “בית שאן” והוסיף: “אזכיר על הציון. שיהיה בשעה טובה ומוצלחת בהרחבה בגשמיות וברוחניות”.

הרבי נתן את ברכת הדרך, ובתחילת חודש כסלו תשמ”ו, שלושה שבועות בלבד לאחר החתונה הגענו לשליחות בבית שאן, אז עיירה קטנה וכיום עיר בת עשרים אלף איש”.

מאז היה הרב שמולביץ לדמות הכי מזוהה עם בית שאן. הוא ובית שאן היו דבר אחד. לא בכדי, כשהיה מתקשר לאחד מידידיו, היה פותח בקולו הרם “כאן בית שאן”. אמרת בית שאן - אמרת יעקב שמולביץ. לא פלא אפוא שכל איש ואישה, אפילו ילדי בית שאן, מכירים היטב את ביתו של “הרב יעקב”. שליח שכולם מכירים אותו.

“הייתי חדור באווירת השליחות, וגם רעייתי, הכלה הצעירה, התחנכה כל השנים בחינוך חסידי אוטנטי בבית הוריה. כשראתה חתן נמרץ ונלהב, ניאותה לצאת למסע שהחל אז וימשך עד התגלות הרבי מלך המשיח”.

בית שאן באותן שנים הייתה רחוקה לגמרי מכפי שהיא היום, הן מבחינת אוכלוסיה והן מבחינה רוחנית. “אפילו לחם בכשרות מהודרת היינו צריכים להביא מרחוק”, סיפר, “ובשנת השמיטה - השנה השניה לבואנו - היינו צריכים להביא ירקות ופירות ממרכז הארץ. מובן שלא היה מניין חב”די, ואפילו מקווה בכל בוקר היה בגדר חלום”.

הרב שמולביץ לא נבהל מהמצב, אדרבא, בדיוק בשביל זה הגיע לכאן, כדי להפריח את השממה. לצד התמודדות עם הקשיים הגשמיים, החל להפריח את השממה הרוחנית. הוא התחיל בשיעורי תורה, היה יוצא לרחוב ומבקש מהעוברים והשבים להשתתף בשיעור תורה שמסר בביתו או בבית הכנסת. עם הזמן החל לבקר בבתי הספר ודיבר לפני התלמידים. לא עבר זמן רב וידיו כבר מלאו בעבודה לעייפה.

האירוע הפומבי הראשון שערך הרב שמולביץ בבית שאן, היה כנס צבאות ה’ לילדי בית שאן לקראת חג השבועות. לצורך כך נפגש עם מנהל המתנ”ס וביקש לשכור אולם עם שמונה מאות מקומות ישיבה. המנהל החל לצחוק “באירועים שלנו אנחנו בקושי מצליחים להביא מאתיים ילדים, ולשם מה אתה צריך לבזבז כסף כדי שיגיעו שמונה מאות ילדים?” מנהל המתנ”ס לא הכיר את הרב שמולביץ שקורץ מחומר אחר, חומר של שלוחים. הוא התעקש לקיים כינוס גדול, הכריז על מבצע הגרלות, הפיץ כרוזים, רכב עם רמקול עבר ברחבי בית שאן והזמין את הילדים לכינוס.

כשהכינוס החל, הוא עצמו לא האמין למה שמתרחש; האולם היה מלא עד אפס מקום. שמונה מאות המקומות התמלאו במהירות והמעברים היו גדושים בילדים רבים. “כמה דקות לאחר תחילת הכינוס, באו לומר לי שמנהל המתנ”ס ממתין בחוץ עם שני ילדיו. התברר שהוא הגיע מעט מאוחר וכבר לא היה לו יכולת להיכנס”. לאחר מכן ניגש אל הרב שמולביץ בפליאה עצומה - “איני מבין כיצד צעיר כמוך שנמצא בבית שאן רק חודשים ספורים, וכבר הצלחת למלא אולם, מה שלא הצליח איש לפניך בבית שאן”, אמר לו. הרב שמולביץ לא נשאר חייב: “לא אני הוא סוד ההצלחה, אלא המשלח שלי, הרבי מליובאוויטש”.

ההסתדרות הגשמית גם היא לא הייתה קלה. רכב טרם היה לבני הזוג השלוחים הצעירים, וכל נסיעה לאיזור המרכז הייתה כרוכה בנסיעה באוטובוסים במשך ארבע שעות. למרות זאת היתה להם תחושת שמחה על שזכו להיות שלוחים של הרבי.

מי שהכיר את הרב שמולביץ יודע כי כשהוא הלך ברחוב הראשי של העיירה בית שאן, אי אפשר להתעלם מנכחותו. הוא גבוה, תופס מקום, קולו הבס נשמע מקצה הרחוב ועד קצהו. הצחוק הבריא שלו יכול להסב את תשומת לבם גם של נהגים הספונים במכוניותיהם.

כל זאת מלבד העובדה שבאותן שנים ראשונות, יהודי בלבוש חסידי היה בהחלט דבר חריג בנוף האנושי של בית שאן. כך אנשים החלו לעצור אותו ולבקש ממנו עזרה בבדיקת מזוזות, היו שפנו אליו עם שאלות בכשרות וכך עוד רבות. אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות שלו. לא ייפלא אפוא שאת הרב שמולביץ מכירים לא רק המבוגרים, אלא גם כל ילדי בית שאן. “הרב יעקב מחב”ד”, הם קוראים לו, והוא תמיד נענה ולא מסרב לאיש.

השיעורים שהחל למסור בבתי הספר הפכו אותו במשך הזמן לרב רשמי בשלושה מבתי הספר היסודיים ממלכתיים בבית שאן. “בכל כיתה אני מוסר שיחה שבועית במשך חצי שעה. וכך למעלה מאלף מאתיים ילד מקבלים שיעור ביהדות וחסידות כל שבוע. בארבעת בתי ספר האחרים ובגני הילדים של בית שאן אני מבקר לקראת החגים, וכן בהזדמנויות שונות כמו מסיבות חומש, מסיבת בר מצוה וכדומה”, סיפר. תפקיד זה מילא עד לתקופה האחרונה בחייו. למרות חולשתו הרבה היה מגיע בשארית כוחותיו אל בתי הספר ומוסר את השיעורים. זה היה אחד התפקידים החשובים ביותר בעיניו.

ברבות השנים גם הפך להיות אישיות מוזמנת לכל אירוע, קטן כגדול, בבית שאן; לחתונה ובר מצוה, ולהבדיל גם לאירועים מצערים כמו אזכרות והלוויות. בכל מקום חיזק את המשתתפים בדברי תורה שתמיד היו שגורים על פיו. נוכחותו הבולטת והאבהית משכה אליה רבים שהגיעו להתייעץ איתו בענינים השונים. לא ייפלא אפוא שהרב שמולביץ זכה לברכה “והעמידו תלמידים הרבה”. הפעילות שלו בקרב התושבים עשתה עד כה פירות רבים. כששאלוהו פעם לפשר הצלחתו, השיב: “עם כל אחד אני צועד יד ביד תוך תשומת לב מרבית יחד עם עבודה רצופה עד שהוא הופך לחסיד מן השורה. זה סוד ההצלחה שלי בקירוב ליהדות וחסידות”.

הרב שמולביץ לא נח על זרי הדפנה, ובמשך השנים הרחיב את פעילותו מגבולות בית שאן גם לקיבוצים הרבים שסביב לה, כאשר הוא פורץ את חומות הניכור ששררו והבדילו במשך עשרות שנים. פעילותו הגיעה גם לבסיסי צבא רבים הפזורים באיזור הבקעה, ואליהם היה מגיע בחגי ישראל ומועדיו, ולא רק. בכל מקום היה מגיע וסוחף אחריו את החיילים או את הקיבוצניקים, ואי אפשר היה שלא לשמוע לדבריו.

גם אויביו ישלים עמו

הרב שמולביץ ידע לא מעט קשיים בשליחותו, לא מעט מאבקים נגד גורמים שונים שהצרו צעדיו, אך הוא מעולם לא נבהל ולא נרתע. “מיום הולכי ל’חדר’ (בישיבת חב”ד צפת) ועוד קודם לכן (בישיבה בכפר חב”ד ובישיבה הליטאית) התחיל להתרקם בדעתי כיוון חשיבה וגם הצטבר נסיון שהוכיח שאין טעם לויכוחים עם ‘מתנגדים’. בויכוח מצוי, כל אחד מתבצר בעמדתו ורק מגביר את מידת הנצחנות והטענות נגד הצד השני, זה לא משכנע ולא מועיל” כתב לימים מנסיונו העשיר.

“מה כן משכנע? הקשבה לזולת. תן לו לומר כל מה שהוא חושב וטוען. תהיה מספיק חזק באמונתך ובדרכך, תהיה מוכן לספוג ולשמוע גם את ההשמצות… אחרי שהוא סיים את דעתו וטענותיו, הוא הופך ל’רגוע’. עכשיו, תנסה בצורה רגועה ומסודרת להשמיע לו את מה שהוא צריך לשמוע. יתכן שההוא יתפרץ ויטען עוד כמה טיעונים והשמצות. אין דבר. תקשיב לו, תן לו להוציא קיטור, ואז השמע לו בצורה רגועה ומסודרת את מה שצריך. זה עוזר וזה בדוק”.

הרב שמולביץ גם היווה כתובת לרבים מהשלוחים שביקשו להתייעץ איתו וללמוד מנסיונו איך לפרוץ חומות ניכור או אדישות. הוא היה ער לקשיים שרבים מחבריו השלוחים עוברים, ולשם כך אף פתח את מדורו ב”בית משיח, בשם “סיפורים מבית חב”ד”, כשהוא מקדים ומציין ברוחב לבו ודעתו: “המטרה העומדת לנגד עיני היא למען אחי ורעי השלוחים וגם לשאר אנ”ש שיוכלו להשתמש באי–אלו טיפים ורעיונות, כל אחד בשליחות הפרטית שלו. סדרת סיפורים ומאמרים אלה, הנם רקמה ארוגה של סיפורי השגחה פרטית, סייעתא דשמיא וגם קצת רעיונות יצירתיים איך להתמודד עם בעיות בשליחות, דילמות, ואף עם קשיים, מתנגדים שונים ומשונים ועוד, כל זאת בסיפורים מהחיים.

“כל פעם שאנו נתקלים בבעיה כל שהיא שמפריעה לביצוע השליחות, אנו יודעים שכבר הובטחנו ‘יד חסידים על העליונה’, אבל צריכים סייעתא דשמיא כדי להחליט ולמצוא את הדרך הנכונה והמתאימה כדי לפתור את הבעיה ואולי אף להפוך את הצרה לצהר, לברכה ולהצלחה בהמשך השליחות”.

במשך שנות שליחותם של בני הזוג הרב יעקב ורעייתו מרת חני שמולביץ, נולדו שלושה עשר ילדיהם במקום שליחותם - ילדים שגדלו בתחושת שליחות, חדורים בשליחות ושלוחים בעצמם.

עוד רבות צריך לכתוב על פעילותו בבית שאן, על הפיכתו את המקום למקום של תורה וחסידות. הנה דוגמה אחת מני רבות:

כשהגיע לבית שאן, ביקש לטבול טבילת שחרית, אך בבית שאן או בסביבותיה לא היה מקווה פתוח. “אנשי המועצה הדתית שמחו לשמוע שהגיע לעיר שליח של הרבי מליובאוויטש; הם יצאו מגדרם בשמחת קבלת הפנים, אבל עם זאת הבהירו לי בצורה הברורה ביותר ש’בעיר שלנו אין דבר כזה’; המקווה לגברים פתוח רק ביום ששי בצהריים”.

הרב שמולביץ בדרכו הביא אותם לקבוע אסיפה מיוחדת כדי לדון בעניינו, ולבסוף הוסכם כי הוא יקבל מפתח באופן אישי, הוא ורק הוא. לימים הצטרפו אליו אנשים נוספים, עד שהדבר נודע לאנשי המועצה הדתית שהחליפו את המנעולים. לאחר תקופה של דין ודברים, שוב קיבל מפתח תוך אזהרה נמרצת שלא לשתף בזה אחרים, אך שוב סחף אחריו אנשים נוספים, ושוב נלקח המפתח. הדברים הגיעו לדיון עד לדרגים הבכירים, עד שלבסוף המקווה נפתח בכל בוקר באופן קבוע.

כיום פועלים מדי בוקר בבית שאן ובסביבותיה שלושה מקוואות וכולם הומי אדם. עשרות רבות של אנ”ש תושבי בית שאן ומקורבים מקפידים כל בוקר להגיע לאחד מהם, וכפי שסיפר הרב שמולביץ בסגנון ההומור האופייני לו: “כבר יש אפילו כרטיסיה מטעם המועצה הדתית לקבועים, יש מפתחות, יש בלן, ויש עמק בית שאן שמוכן ומזומן בטהרה ובשמחה לקבל את פני משיח צדקנו תיכף ומיד ממש”.

במשך שבע–עשרה שנים הייתה משפחת שמולביץ משפחה חב”דית יחידה בבית שאן. כל שבת, כל חג, כל התוועדות, הם היו היחידים. “זכורני שכשהגיעו אורחים, חב”דניקים, סתם ככה לארוחת בוקר לבית שאן, מרוב שמחה אמרנו ‘שיר המעלות’”… סיפר לימים. אך במשך השנים יריעת השליחות בבית שאן התפתחה עם בואן של שתי משפחות שלוחים שהצטרפו לפעילות של בית חב”ד בית שאן. משפחת ר’ שמואל רייניץ ומשפחת ר’ רועי תור.

 והנה עוד אחד מתוצאות המהפכה כפי שסיפר הרב שמולביץ: “כשאתה רואה שלתפילת שחרית של יום חול רגיל מגיעים כארבעים–חמישים מתפללים יושבים ועומדים בכל מקום אפשרי, בכל המעברים והכניסה לבית חב”ד, וכשאתה נזכר שאך לפני שנתיים, עמדנו לא פעם מחוץ לבית חב”ד, וחיפשנו עשירי למניין (ולפעמים חיפשנו גם את השישי והשביעי…) והיום ב”ה, מלא מפה לפה, זה בהחלט רגע של נחת”.

כיום מקיפה השליחות בבית שאן בית כנסת חב”ד הומה אדם, משפחות שלוחים נוספות שמחוללות גדולות ונפלאות ומכינות את בית שאן להתגלותו של הרבי מלך המשיח - כפי משאת נפשו של השליח שהוביל את מסכת השליחות במקום במשך קרוב לשלושה עשורים!

מדורו של הרב שמולביץ

זכינו, ובמשך כחמש שנים כתב הרב שמולביץ מדור קבוע אותו פירסם עבור אלפי קוראי השבועון. זה התחיל בצעד מהוסס כלשהו, בחמישה פרקים המתארים את תקופת המחתרת החסידית בישיבת ‘איתרי’ בה למד, לאחר מכן, נוכח התגובות הנלהבות שקיבל, המשיך במדור תחת הנושא “דילמות” - כשהוא מעלה בצורה סיפורית דילמות שונות מחיי השליחות ומשתף בהן את הקוראים ואת אחיו השלוחים. בתחילה היו אלו דילמות ופתרונות מתוך חיי השליחות שלו, אך אט אט קיבל תגובות רבות מהשלוחים, והרחיב את מדורו כהנה וכהנה מתוך סיפורים שזרמו אליו.

לימים עסק מדורו סביב נקודות המופיעות ב”דבר מלכות” השבועי, כאשר בכל פעם הוא שוזר את רעיונותיו בסיפורים מתוך חיי השליחות בארץ ישראל ובעולם. טרחה רבה טרח במדורו זה, והשקיע בו מאמצים רבים. המדור שלו הכיל נושאים רבים ומגוונים העולים על סדר יומו של כל שליח וחסיד: הנחת תפילין, “בכוח הניגון החסידי”, אהבת ישראל, עזרה בפרנסה, נסיעה לרבי, הכנות לחגים, נאומים, “אנן פועלי דיממא”, “פת הלחם שלי”, התקשרות לרבי, תלמוד תורה כנגד כולם, חשבון נפש של שליח, עשו כל אשר ביכלתכם, הנהגה ניסית, ירידה לצורך עליה, ביטול, ועוד רבות. למעלה ממאתיים מדורים פרסם במשך השנים.

מדוריו הקבועים, כמו גם סיפורים שרשם מדי פעם בפעם, נבעו מתוך נפשו הרחבה והאופטימית, והם אכן היו חדורים ברוח זו. מתוך הכתובים אפשר היה לשמוע את קולו הגבוה והחיוך השזור שתמיד ליווה את הדברים בדיוק כפי שהיה מדבר. זה היה סגנונו.

כשסיים את סדרת הפרקים שלו, ביקש להעביר מסר של תודה והצהרה בפני הקוראים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו: “תודה לה’ ותודה לרבי שזיכו אותי לצאת מהיכן שהייתי ולהגיע אל אור החסידות. כיום, ברוך ה’, כל ילדיי לומדים בישיבות ובמוסדות חב”ד, ואני מתפלל לה’ שכולם יצליחו וימשיכו בדרך הטובה והמאושרת הזו, ובקרוב ממש נזכה כל עם ישראל ל”קאתי מר” על ידי הפצת מעינותך חוצה בביאת משיח צדקנו, שהרבי יתגלה ויגאל אותנו - תיכף ומיד ממש”.

•     •     •

בשורת הגאולה עם פירסום זהותו של הרבי כמלך המשיח, הם חלק בלתי נפרד מעבודת השליחות של הרב שמולביץ. בחצר ביתו תמונה ענקית של הרבי ועליה הכיתוב “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”. בכל אירוע שמקיים בית חב”ד, מוצב השלט הזה במקום מרכזי. הכרזת ה’יחי’ פותחת וסוגרת כל ארוע חב”די. כל נאום שהוא נושא, משתדל הרב שמולביץ לקשר למשיח וגאולה, ומסביר בטוב טעם על התגלותו הקרובה של הרבי מלך המשיח.

“כולם בבית שאן יודעים שבחב”ד מכריזים שהרבי הוא המלך המשיח. כולם מקבלים זאת בפשטות גמורה שבקרוב מאד תהיה ההתגלות. בכל יום באים אלינו אנשים רבים שמבקשים לכתוב לרבי מלך המשיח באמצעות ה’אגרות קודש’. התשובות נפלאות והמופתים מתגלגלים”, סיפר בפשטות.

כך פירסם גם את זהותו של הגואל בשיעורי תורה שמסר, בבית הכנסת חב”ד, בימי לימוד ועיון, ועוד. בשלב מסוים הרב שמולביץ אף חילק לרבים את הספר “עתה ידעתי” בו מוסבר על כך שהרבי הוא המלך המשיח. הוא אף חילקו כמתנה למאות הילדים שהשתתפו בקייטנת הילדים של חב”ד בבית שאן כדי שעוד כמה מאות משפחות ייהנו מאורו של הספר. הרב שמולביץ אף היה טורח לברר מראש את זהותן ודעתן של המדריכות שהיו מגיעות להדריך בקייטנות אצלו, כדי שענין הגאולה יחדור בילדים במהלך הקייטנה. “המדריכות בקייטנה צוחקות על כך שאני מברר אודותן קודם לבחירתן כמו לפני שידוך, וזאת כיון שאני רוצה שהמדריכות תהיינה חסידיות שחדורות בעניין משיח”, סיפר בלי נימה של התנצלות.

המחלה - כמו גלות

בשנת תשע”א התגלתה בגופו המחלה הנוראה. הרב שמולביץ, כדרכו, ניהל את המערכה על חייו בפתיחות מלאה, בהומור ובשנינות האופייניים לו. הוא אף שיתף בכך את חבריו וקרוביו וקוראי בית משיח, כשפתח במילים “בנימה אישית אני מבקש לשתף את ציבור הקוראים של ‘בית משיח’, בפורענות שעברתי בעצמי בשנה האחרונה”, אך כמו תמיד, המשיך מיד בנימת התקווה: “אבל במבט לאחור, אפשר למצוא גם בפורענות זו הרבה נקודות של נחמה”.

בהמשך גולל את ההתמודדות עם המחלה שלו, את היציאה ממנה (באותה תקופה), את העליות ואת המורדות, את התפילות ואת החברים ובני המשפחה התומכים.

“כשהתגלתה בגופי המחלה ‘ההיא’, הבנתי שהגיע הזמן להשתמש בכל הכלים שקיבלתי ולמדתי במשך החיים. אחד הכלים קובע, שאם אתה חרד ממשהו מפחיד ביותר, אמור לעצמך מה האפשרות הכי הכי גרועה שיכולה להתרחש, ואז תראה שגם זה לא בלתי נסבל. אני זוכר את אותה סעודת ליל שבת, בה ישבו סביב לשולחן עשרים מצאצאיי, מזגתי לבנים ‘משקה’ בכוסיות, הרמתי את הכוסית ואמרתי לרעייתי ‘לחיים! בעזרת ה’ הכל יהיה בסדר, אני אהיה בריא בקרוב ממש’. 

“לא מעט דמעות, נוגבו להן בחשאי, שם, סביב שולחן השבת. אבל נכון לאותה נקודת זמן, אלו היו פני הדברים, מחלה ארורה לצד תקווה גדולה לרפואה שלמה”.

שליח הוא שליח, ואת יכולותיו וסגולותיו כשליח הוא מנצל בכל עת ובכל הזדמנות, גם קשה, למען בריאותו בדרך הנכונה: “לא הסתפקנו בדמעות ובאמירת ‘לחיים’, אלא ניצלנו את כל הקשרים שיש לנו עם בתי הספר בבית שאן, פנינו לכל המנהלים בהצעה ובבקשה לזרז את ברכת ה’ לרפואה, שיבדקו את כל המזוזות בבתי הספר. את המבצע ריכזה רעייתי תחי’. בעוד אני עושה את דרכי אל חדר הניתוח, היא המשיכה לקבל נתונים מכל המנהלים על תוצאות הבדיקות. בית ספר גדול אחד מסר לבדיקה מאה מזוזות, חמישים מתוכן היו כשרות. כל השאר הוחלפו בחדשות. גם שאר בתי הספר נעתרו לבקשותינו ובתוך כמה ימים נבדקו כחמש מאות וחמישים מזוזות.

“גם כשהגענו לבית הרפואה בהמתנה של כמה שעות לקראת הניתוח, עברנו במחלקה, אני ואשתי, ועסקנו במבצעי הרבי. הצעתי לגברים להניח תפילין ואשתי כתבה עם הנשים לרבי. היה שם יהודי מבוגר שכבר קטעו לו כמה אצבעות ברגל והוא היה מאושפז לכמה ימי טיפול. אחרי שהנחתי לו תפילין, ביקש לרכוש תפילין חדשות. שאלתי אותו אם בעוד ארבעה ימים הוא יהיה עדיין במחלקה, והוא השיב: ‘כן בוודאי. הרופא אמר לי שזה ייקח לפחות שבוע’. כעבור שעתיים ראיתיו לפתע לבוש חגיגי, בדרכו לעבר היציאה. שאלתי אותו ‘מה קורה?’ והוא השיב שהרופא הגיע וראה שהרגל בריאה לחלוטין, ושחרר אותו הביתה. הוא אפילו לא הבין מדוע אני מתפלא, ‘הרי הנחת לי תפילין’, אמר בפשטות.

“אדם נוסף שכב במחלקה במצב ‘צמח’, ל”ע. בתו שישבה לידו הסבירה לנו שבשבוע שעבר הוא עבר ניתוח. הוא דווקא החלים יפה מאוד אבל לפתע עבר אירוע מוחי ומאז הוא לא מזהה ולא מגיב כלל. הנחתי לו תפילין במצבו הוא ואשתי כתבה לרבי בעבורו ברכה באמצעות ה”אגרות קודש”. כעבור שעתיים בתו הגיעה אלינו בריצה ובהתרגשות: “בואו תראו את אבא שלי, הוא פתח את העיניים ומשוחח עם בני המשפחה”. בהמשך הגיעו עוד בני משפחה רבים ששמעו על הפלא שהתרחש, כולם דיברו על ‘המלאכים’ שהקימו לתחיה את ה’צמח’ החולה.

“מאות מתושבי בית שאן (ולא רק) קרעו את השמים בתפילות ובהחלטות טובות. בחלוף שבועות וחודשים, שמענו מעוד ועוד יהודים שהתפללו בשבילי בבתי הכנסת, בבתי הספר, בגני הילדים, בבתים, בכותל המערבי, במירון, ובעצם איפה לא. שיעורי תורה חדשים נוסדו, ספר התהילים כולו חולק לאמירה בין בני משפחות מידי יום ביומו”.

בהמשך חווה את פורענותם של הטיפולים הכימותרפיים, עמם התמודד בגבורה רבה. גם בימים קשים של חולשה והתמודדות, עשה הכול כדי להמשיך ולנהל את הפעילות בבית שאן, ואם יכול היה -  גם התייצב בעצמו על משמרתו. “באותם ימים גיליתי כוחות שלא הכרתי בעצמי קודם לכן. לפעמים חזרתי לבית שאן לאחר יום טיפולים ממושך, ומיד יצאתי למסור את שיעורי התורה הקבועים, לפעמים שניים או שלשה באותו ערב, ורק אחר כך הלכתי לנוח. היו משתתפים בשיעורים ששאלו בחשש, האחד את רעהו, לפשר צבע הפנים הצהוב… אבל באופן כללי השיעורים התנהלו כרגיל.

“הטיפולים הבאים היו יחסית הרבה יותר קלים. כבר ידעתי מניסיוני שהתחושות הקשות נלוות למשך כמה ימים אך זה עובר. ידעתי גם שאמנם מדובר בפורענות מסוימת, הרגשה קשה, אבל אין מה לעשות וזה חלק מתהליך הריפוי. חשבתי לעצמי שזו הדוגמה הכי קרובה למצב של גלות קשה, שכל כולה אינה אלא למען הגאולה. וביחד עם זה אנו מתפללים וזועקים: די לגלות, די לתרופה המכאיבה, אנא ה’, הגיע זמן הגאולה!”

לא פעם אף היה מתחמק מחדרו בבית הרפואה כדי לצאת למסור שיעורי תורה שהיו קרובים ללבו, ולאחר מכן היה שב לחדרו שבמחלקה.

בשלוש שנות התמודדותו, זכה לקבל הרבה תשובות מהרבי באמצעות ה”אגרות קודש” רצופות הוראות ועידודים רבים. רופאיו תמיד השתאו נוכח האיש שעמד לפניהם פעיל למרות שלא היה בשיא כוחו. לא פעם היו מביטים חליפות בבדיקות שבידם ובאיש שלפניהם ותוהים האם אין כאן טעות, שכן לפי תוצאות הבדיקות, האיש שלפניהם היה אמור להיות במקום אחר… שלוש שנים של נסים גלויים עברו עליו.

מחלתו הקשה אכלה בו זמן רב. בריאות גופו הלכה ונחלשה ובכינוסי השלוחים השנה הרבו להזכיר אותו, באהבה ובחיבה, בהערכה ובהערצה, לרפואה שלימה וקרובה. הכל היו מודעים למצבו הקריטי ועם זאת פטירתו ביום חמישי האחרון, ח’ בשבט, הכתה את כולם בהלם. כי אכן הרב יעקב שמולביץ היה סמל של חסידות, של התקשרות ללא סייג, של שליחות ללא לאות וכל הדברים האלה הם מילים נרדפות לחיים, חיות וחיוניות!

ההלם גדול, הכאב נורא, האבידה גדולה ואין ספק דמותו תמשיך להיות למופת ולמקור של אור וחיות חסידית למשפחתו היקרה, לתושבי בית שאן עיר שליחותו למענם התמסר כל כך וגם לרבים רבים מקרב חבריו מכריו ומוקיריו שכל כך אהבוהו.ם זיגלבוים