לקבל גם מהקירות של 770

עוד לפני שהספקנו לקלוט משהו מהבלי גבול שנותנים ב–770, כבר הגיע הזמן לחזור לארץ ישראל — הרחק מהמעיין הנובע והשופע חיים. ועל כך שאל הרבי מדוע כל כך “שמחים וטובי לב”? מה יש כאן כל כך לשמוח? והרי כשרק חושבים לרגע שעוזבים את בית המקדש, הולכים ועוזבים את המלך — ולאן?!  התוועדות חסידותית

לקבל גם מהקירות של 770

כשעומדים אנו עדיין תחת הרושם הנפלא של החודש השביעי בליובאוויטש שבליובאוויטש, אי אפשר שלא להיזכר שוב ושוב באותה שיחת קודש שזכינו לשמוע מפי הרבי שליט”א מלך המשיח אחרי חודש תשרי של ‘שנת הקהל’ תשמ”א.

האמת היא שהרבי חוזר על אותו רעיון ואותה נקודה כמה פעמים בכל שנה ושנה, כל פעם בסגנון אחר ובצורה אחרת. אלא שבאותה התוועדות של שבת פרשת לך לך תשמ”א, הרגשנו הרבה יותר במוחש שהרבי מדבר ממש אישית אלינו, תלמידי ה’קבוצה’ שעמדה אז לחזור לאה”ק אחרי שנה תמימה, שנת תש”מ, בבית חיינו, והאורחים ששהו אצל הרבי בתשרי של ‘שנת הקהל’ תשמ”א.

ולכן, בכל שנה ושנה מחדש, כאשר מתעוררות אותם רגשות ואותם הרהורים, מתבקש מאליו ציור פני הרבי יחד עם הזכרון וההתעוררות של אותו מעמד, באותן דברות הקודש אשר חיים וקיימים לעד, והם לא רק בבחינת “יהיו בעיניך כחדשים”, אלא בבחינת “חדשים ממש”, כאילו נאמרו היום ממש. ההרגשה שלנו אז, לקראת החזרה לאה”ק, הייתה, בלשון החסידות, “קאלאמוטנע”, ובלשון העולם “מזופתת”:

אחרי שנה תמימה ב–770, כאשר בתחילה לא יכולנו להגדיר לעצמנו בדיוק מה כל כך מקבלים כאן שאי אפשר לקבל זאת בשום מקום אחר ובשום אופן שבעולם, התחלנו רק אז לטעום ולהכיר ולהרגיש את מה שהרבי אומר כמה וכמה פעמים, שאפשר לקחת ולקבל אפילו רק “מהקירות של 770”. התחלנו רק אז לחוש כיצד המקום מתחיל להשפיע גם עלינו.

מקום בו הכל סובב סביב נקודה אחת ויחידה שאין בלתה. מקום בו “הנשיא הוא הכל” אינו רק אמרה ופתגם שלקוח מדברי חז”ל, אלא מציאות חיים פשוטה וממשית. מקום בו חשים בפשטות גמורה, ללא צורך בשום הסברים וביאורים, כי “הנשיא הוא הכל”, הכל ממש. מקום בו הכל סובב סביב הרבי — לומדים רבי, מתפללים רבי, מתוועדים רבי, מדברים רבי, אוכלים רבי, שותים רבי, ישנים רבי, חיים רבי, נושמים רבי, וזוהי כל המציאות בפועל ממש ובפשטות ממש.

רק הספקנו לטעום מעט לא רק מהקירות של 770, אלא בעיקר מ”הנשיא הוא הכל”, והתחלנו קצת לחוש מהמיוחד והנפלא ביותר כאן שכמותו אין בשום מקום בעולם — וכבר צריכים לעזוב את כל זה ולחזור לאה”ק. וכפי שאמרו בדרך צחות: “ומפני חטאינו גלינו לארצנו ונתרחקנו מעל אדמו”רנו”…

כאב הגעגועים

“יודע צדיק נפש בהמתו”, והרבי הרגיש את התחושה המשותפת לכולנו, ודיבר שיחה מיוחדת באותה התוועדות שבת לך לך ה’תשמ”א, שיחה שכל אחד מאתנו הרגיש שהיא מיועדת ממש אליו.

הרבי דיבר אז על מה שכתוב בהפטרה של שמיני עצרת (בחו”ל), המספרת ומתארת את המעמד הנשגב, השמחה הגדולה וכל ה”שטורעם” שהיה בחנוכת בית המקדש הראשון אצל שלמה המלך. וההפטרה מסיימת “ביום השמיני שילח את העם ויברכו את המלך וילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה’ לדוד עבדו ולישראל עמו”.

והרבי פתח ואמר: לכאורה השאלה כאן מתבקשת מאליה, מה קורה כאן? מדוע הם כל כך “שמחים וטובי לב”? מה יש כאן כל כך לשמוח? והרי כשרק חושבים לרגע “פון וואנעט גייט מען און וואו גייט מען (= מניין הולכים ולאן הולכים)?!

מ’גייט אוועק פון בית המקדש, מ’גייט אוועק פון מלך, מ’גייט אוועק פון ‘הקהל’ (= הולכים ועוזבים את בית המקדש, הולכים ועוזבים את המלך, הולכים ועוזבים את ‘הקהל’). ולאן הולכים — הביתה, לעסוק בעניינים הגשמיים והחומריים, לעבודה בעולם, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו. מדוע אם כן הם “שמחים וטובי לב”?!

והרבי המשיך ואמר במפורש על מה מדובר כאן: ואותו הדבר כאשר יהודים עומדים לעזוב ולנסוע הביתה אחרי חודש תשרי של ‘שנת הקהל’, כאשר היינו כולנו יחד בד’ אמותיו של “דער רבי דער שווער”, התפללנו ביחד, התוועדנו ביחד, שמחנו ורקדנו “און גיפראוועט הקפות” ביחד — ועתה עומדים ללכת כל אחד לביתו ולמקומו, לעסוק בעניינים הגשמיים והחומריים, לעבודה בעולם, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו, ותובעים מכל אחד ואחד שיעשה זאת בשמחה ובטוב לבב. נשאלת השאלה: הוא הי’ הרי צריך להרגיש עצוב ביותר, “קאלאמוטנע”, כאשר הוא חושב, ולו רק לרגע קצר, “פון וואנעט גייט מען און וואו גייט מען (=  מניין הולכים ולאן הולכים)?! איך אפשר אם כן להיות “שמחים וטובי לב”?!

והאמת ניתנת להיאמר כי את השאלה הבנו וגם הרגשנו היטב הרבה הרבה יותר מאשר את התירוץ — אבל בכל זאת היה גם תירוץ על השאלה, תירוץ והסבר אמיתי, אם כי לא קל ולא פשוט לביצוע, מדוע וכיצד אפשר וצריך אכן להיות “שמחים וטובי לב” גם כשנוסעים מבית המקדש, מן המלך ומ’הקהל’.

מ’גייט ניט אוועק פון בית המקדש, מ’גייט ניט אוועק פון מלך, מ’גייט ניט אוועק פון ‘הקהל’ (= לא הולכים ועוזבים את בית המקדש, לא הולכים ועוזבים את המלך, לא הולכים ועוזבים את ‘הקהל’)! אומר הרבי.

הולכים לבצע ולמלא את תכלית הכוונה של בית המקדש, אומר הרבי, הולכים לבצע ולמלא את תכלית הכוונה של  המלך והולכים לבצע ולמלא את תכלית הכוונה של ‘הקהל’ — להביא את כל זה הביתה, להכניס את כל זה אל תוך תוכם של העניינים הגשמיים.

כי תכלית הכוונה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, בה ישכון ויתגלה בכל עצמותו ממש, בדיוק כמו בבית המקדש, בדיוק כמו אצל המלך, בדיוק כמו בתשרי, בדיוק כמו בד’ אמות של “דער רבי דער שווער”, בדיוק כמו בשעת ההתוועדות ובשעת ה’הקפות’ — בתחתונים, להכניס זאת לתוך המציאות הרגילה של החיים.

ואדרבה, כאשר היינו בבית המקדש, אצל המלך, במעמד של ‘הקהל’, הייתה זו חוויה שרוממה אותנו והוציאה אותנו מן המציאות הרגילה. כך שלמרות היותנו נעלים כל כך, הרי בעצם לא הייתה זו המציאות שלנו כמות שהיא, החיים שלנו כמות שהם, אלא כ”דבר נוסף על עצמותו”. אמנם נעלה ונשגב עד מאד, אבל עדיין לא המציאות הפשוטה והרגילה שלנו.

ועתה הולכים קדימה למצב נעלה עוד יותר — שהמציאות הפשוטה והרגילה שלנו, גם כפי שהיא למטה מטה, תחתון שאין למטה הימנו, תהי’ כל כולה מלאה וחדורה בבית המקדש, במלך, ב’הקהל’. ולכן עושים זאת בשמחה גדולה, “שמחים וטובי לב”, כי אכן אין זו ירידה ונפילה, אלא להיפך, משימה שליחות ותפקיד נעלים ונפלאים עוד יותר! (עד כאן תוכן השיחה משבת פרשת לך לך תשמ”א).

זו גם הסיבה, אומר הרבי הריי”צ ב’לקוטי דיבורים’, שבאותו פסוק נאמר “וילכו לאוהליהם”, ולא “וילכו לבתיהם”. שלכאורה תמוה: הרי מדובר כאן לא במדבר בו גרו ישראל באוהלים, בדרכם לארץ, אלא ביהודים שגרו בארץ ישראל בימי שלמה המלך, כאשר היו “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. היו להם, אפוא, בתי קבע למגורים, ולא רק אוהלים שהם דירת ארעי — מדוע אם כן אומר הפסוק שהם הלכו לאוהליהם ולא לבתיהם?

אלא, אומר הרבי הריי”צ שם, כאשר חזרו מבית המקדש הם הכירו והרגישו שהבית האמיתי שלהם הוא לא המקום בו הם גרים ונמצאים כל השנה. הבית האמיתי שלהם הוא בית המקדש. כאן, בבית המגורים, הוא רק ה”אוהל”, מקום דירת עראי, המקום בו נמצאים בשליחות כדי להביא גם ודווקא לכאן את הבית האמיתי, את בית המקדש.

וכאותו חסיד מפורסם, ר’ שמואל דוד הלוי ע”ה רייטשיק, שבמשך עשרות שנים נהג לומר בכל יום ויום תפילת הדרך (בלי שם ומלכות) בשהותו בביתו בלוס אנג’לס — שהרי המנהג הוא שכאשר נמצאים בדרך אומרים בכל יום תפילת הדרך (בלי שם ומלכות), והוא הרי מקום דירתו היא אצל הרבי ורק מפני השליחות והתפקיד נמצא הוא שם, “בדרך”, אם כן, אפוא, עליו לומר בכל יום ויום תפילת הדרך!

לא הולכים ולא עוזבים ח”ו את 770!

בקשר לשמחת תורה אמרו חז”ל כי הקב”ה אומר: “בניי, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם”. והרבי שואל: מה יועיל עוד יום אחד בו ישהו ביחד, כאשר סוף סוף למחרת יצטרכו להיפרד?

אלא, אומר הרבי, מכאן שאותו “יום אחד”, היום של שמחת תורה צריך לפעול שאכן לא יהיה כאן פירוד גם כאשר לפועל, בגשמיות, הולך כל אחד למקומו. והרי כידוע שמחת תורה הוא יומו של הרבי מלך המשיח שליט”א — שהרי לפי סדר הימים א”חסידישער–אושפיז” של הושענא רבא הוא הרבי הרש”ב נ”ע, ובשמיני עצרת הוא יומו של הרבי הריי”צ. נמצא, כידוע ומפורסם, שבשמחת תורה הוא יומו של הרבי שליט”א.

בשמחת תורה, כאשר הסתיים חג הסוכות, עוזבים את הסוכה ונכנסים הביתה, ולכאורה: הייתכן לעזוב מקום נפלא כל כך, “מקיפים” נעלים ונשגבים כל כך, ועוד לעשות זאת בשמחה כה גדולה?!

אלא, אומר הרבי, העניין הוא: לא עוזבים את הסוכה! נכנסים עם הסוכה ומכניסים את הסוכה הביתה! שכן הסוכה, למרות כל מעלותי’ הנפלאות, הינה רק דירת עראי. כלומר, בחג הסוכות אתה מתרומם ויוצא ממציאותך הרגילה אל ה”מקיפים” הנפלאים של הסוכה, אבל לא זו היא מציאותך שלך, המציאות הרגילה והפשוטה שלך היא לא אותם “מקיפים” נפלאים. שמחת תורה באה לפעול שהסוכה תיכנס הביתה, שהמציאות הרגילה והפשוטה והקבועה שלך, ה”דירת קבע”, היא תהיה מלאה וחדורה באותם “מקיפים” נפלאים שהיו בסוכה.

לכן גם לא קוראים לזה “אושפיזין” — בחג הסוכות היו לך אורחים נפלאים, אברהם אבינו, משה רבינו, רבותינו נשיאינו, ממש אין למעלה מזה. אבל הם היו רק ה”אושפיזין”, האורחים, ואילו “בעל הבית” היית אתה!

בשמחת תורה מסתיימים ה”אושפיזין”. נגמר הסדר שאתה בעל הבית והרביים הנשיאים הם רק אורחים אצלך. מעתה — וזהו החידוש הנפלא של הרבי שליט”א מלך המשיח, שיומו הוא יום שמחת תורה — הרבי הוא בעל הבית, ויותר מזה, הוא כל המציאות, “הנשיא הוא הכל”, הכל ממש, ואתה, יחד עם כל העניינים שלך, הינך רק ה”אורח”, ועד שאתה מתבטל לגמרי ונכלל לגמרי ב”הנשיא הוא הכל”.

לשם כך גם נוסעים והולכים הביתה אחרי חודש תשרי הנפלא — לא הולכים ולא עוזבים ח”ו את 770! הולכים בשליחות ובמשימה להביא את 770 הביתה ולכל העולם, בבחינת “מאך דא 770” (= עשה כאן 770).

וביחד עם זה, וכחלק מעבודת השליחות הזו, עלינו לעורר את התשוקה והרצון בכל מקום להגיע גם כפשוטו ל–770. צריך לבוא בעצמנו ולהביא ככל האפשר עוד ועוד יהודים לרבי גם בפשטות ובגשמיות.

ומכיוון שהרבי אומר שיש לקחת גם “מהקירות של 770”, הרי היום כל הקירות כפשוטם של 770 מלאים, בבחינת “אבן מקיר תזעק”, בקטעי שיחות אודות “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות — קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”, אודות פעולתה הנפלאה של הכרזת “יחי המלך”, ובשלטי “יחי אדוננו”.

את כל זה יש להכניס ולהביא הביתה, שהבית שלי, בהיותי בבית הכנסת ובית המדרש, במקום העבודה, בלכתי ברחוב, ועד ב”חוצה” שאין חוצה חוץ הימנו, שהכל בכל מכל כל יהי’ מלא וחדור ב”הנשיא הוא הכל” ובדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות שהוטלה עלינו — קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!