מכיון שעבודה זו היא נעלית ביותר, כיצד יוכל למלא עבודה זו?! והמענה לזה - בפשטות:

מכיון שעבודה זו היא נעלית ביותר, כיצד יוכל למלא עבודה זו?!  והמענה לזה - בפשטות: . . מכיון ש”תורת-אמת” תובעת מיהודי שבראש חודש סיון יוסיף באחדות ישראל באופן שבאין-ערוך – דבר ברור הוא שניתנו לו תחילה כל הכחות הדרושים לעבודה זו • משיחת ש”פ בהר-בחוקותי ה’תשמ”ז

א. בשבת מברכים החודש מודגש בעיקר ענינו של ראש חודש - כפי שמכריזים בנוסח דברכת החודש: “ראש חודש פלוני ביום פלוני”. כלומר, אף שהמשכת הברכה היא בנוגע לכל ימי החודש, מכל מקום, עיקר ההדגשה היא בנוגע לראש חודש.

והענין בזה:

בכמה חדשים ישנם ימים מיוחדים שגדלה מעלתם לגבי מעלת ראש חודש - בנוגע לקרבנות וכיו”ב. ולדוגמא בחודש סיון - שהימים ששה ושבעה בסיון, “זמן מתן תורתנו” (כב’ הדעות דרבנן ורבי יוסי), הם נעלים יותר מהיום דראש החודש.

ואף על פי כן, בשבת מברכים חודש סיון מדגישים את ענינו של ראש חודש סיון (ולא ששה ושבעה בסיון), כאמור, “ראש חודש סיון ביום הששי” - לא ששה בסיון, כי אם, יום הששי בשבוע דפרשה במדבר, שבו חל ראש חודש סיון בקביעות שנה זו. 

וטעם הדבר - על–פי הידוע בביאור דיוק הלשון “ראש חודש”, שהוא בדוגמת ה”ראש” הכולל את החיות דכל אברי הגוף, עוד לפני התפשטות והתחלקות החיות לכל אבר ואבר כפי שהוא במקומו:

החילוק שבין ה”ראש” (מעלת השכל כו’) ל”רגל” ניכר ומודגש לאחרי התפשטות והתחלקות החיות לכל אבר ואבר במקומו, מה שאין כן כאשר החיות דכל אברי הגוף הוא באופן של התכללות, לא ניכר חילוק בין “ראש” ל”רגל”. כלומר, הן אמת שיש חילוק גם בהיותם כלולים יחדיו, אבל אף על פי כן, חילוק זה אינו ניכר כל כך, ובודאי שאינו דומה כלל וכלל לחילוק שביניהם לאחרי התפשטות והתחלקות החיות לכל אבר ואבר כפי שהוא במקומו. ונמצא, שבחיות הגוף כפי שהוא בראש (לפני התפשטותו לכל האברים) ניכר ומודגש בעיקר מעלת הראש (לא מצד הציור הפרטי ד”ראש”, מעלת השכל, כי אם) הכולל את כל אברי הגוף.

ומזה מובן גם בנוגע להתכללות דכל ימי החודש ב”ראש חודש” - שלא ניכר בו חילוקי הדרגות דימי החודש (המעלה דששה ושבעה בסיון), כי אם, ענין ה”ראש”, כלומר, שכולל את כל ימי החודש.

ובהתאם לכך, הרי, גם בשבת מברכים החודש מודגש בעיקר ענינו של “ראש חודש”, ולא המעלה דימים מיוחדים שבו.  

 

. . ב. ונוסף לכללות הענין דראש חודש (ענין החידוש) - ישנו גם ענינו הפרטי של ראש חודש סיון:

ענינו של ראש חודש סיון מפורש בקרא - “בחודש השלישי גו’ ביום הזה (ראש חודש) באו מדבר סיני גו’ ויחן שם ישראל נגד ההר”, כלומר, היום שבו הגיעו בני ישראל להר סיני.

וביאור העילוי המיוחד דיום זה - על–פי הפירוש דתורה שבעל פה, ובהקדמה  - שבמתן–תורה ניתנה תורה שבכתב ביחד עם פירושה בתורה שבעל פה, כמו שכתב הרמב”ם בהקדמתו לחיבורו “כל המצוות שניתנו למשה בסיני בפירושן ניתנו . . תורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו פירושה . . הנקראת תורה שבעל פה”.

[ולהעיר - בדרך אגב - שענין זה נזכר בשיעורי הרמב”ם דימים האחרונים: “כל הדברים האלו על פה צוה בהן, כשאר תורה שבעל פה שהיא הנקראת מצוה, כמו שביארנו בתחלת חבור זה”, וכאן רואים שהרמב”ם מדייק בלשונו וכותב “כמו שביארנו בתחלת (ולא בהקדמת) חבור זה”, היינו, שגם ההקדמה היא חלק מהחיבור עצמו].

ובכן, העילוי דראש חודש סיון, “ביום הזה באו מדבר סיני גו’ ויחן שם ישראל נגד ההר”, נתבאר בתורה שבעל פה, פירושה דתורה שבכתב - בדיוק הלשון “ויחן”, לשון יחיד, “כאיש אחד בלב אחד”, היינו, שבראש חודש סיון, יום בואם להר סיני, נעשה אצלם ענין האחדות, “כאיש אחד בלב אחד”, עד כדי כך, שעל–פי דקדוק אי–אפשר לומר “ויחנו”, לשון רבים, כי אם, “ויחן”, לשון יחיד. 

 

. . ג. ויש להוסיף בזה בעומק יותר:

כשם שנתבאר לעיל (ס”א) העילוי דראש חודש סיון מצד עצמו, היינו, לא מצד העילוי ד”זמן מתן תורתנו”, כי אם, מעלת ה”ראש” מצד עצמו, כן הוא גם בנוגע לענין ד”ויחן”, שהעילוי דאהבת ישראל ואחדות ישראל הוא לא רק בשייכות לתורה (“כלל גדול בתורה”, “כל התורה כולה”, ודוגמתו בענין ד”ויחן”, כמבואר במדרשי רז”ל שעל ידי זה זכו לקבלת התורה), אלא, יש בו עילוי גם מצד עצמו, ובלשון הידוע שאומרים ב”הגדה של פסח” - “אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו”.

ובהקדמה - שבפיסקא זו, שנאמרת “בליל הסדר” שבתחלת חג הפסח (שלמחרתו מתחילים ימי הספירה, “וספרתם לכם ממחרת השבת”), מודגש הקשר והשייכות לביאור והסברת הענין לקטנים:

ענינו של “ליל הסדר” הוא - “והגדת לבנך”. ומודגש ביותר - שעושים כמה שינויים לגבי הסדר הרגיל כדי להתמי’ את התינוקות שישאלו “מה נשתנה”, ואז, תהי’ האפשרות להשיב ולבאר להם את עניני הפסח.

ויש להוסיף, שענין זה מודגש בנוגע לכל ארבעת הבנים, “כנגד ארבעה בנים דברה תורה” - לא רק בן חכם, אלא גם שאר הבנים, כל אחד לפי ענינו. ולא עוד, אלא, שענין זה נוגע אפילו לבן שאינו יודע לשאול, שכן, אף על פי שהשינויים שעושים להתמי’ את התינוקות לא יועילו לעוררו לשאול, מכל מקום, נוגע הדבר לפעולת האב באופן ד”את פתח לו”, ובפשטות - שמעורר את תשומת–לבו לשינויים אלו, ומסביר לו (ללא הקדמת השאלה) את תוכנם כו’.

ובנוגע לעניננו:

מכיון שאומרים ב”הגדה” (על שם “והגדת לבנך”) “אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו” - מוכח, שעצם הענין ד”קרבנו לפני הר סיני”, גם לולי נתינת התורה (ועל אחת כמה וכמה קבלת התורה, כידוע שנתינת התורה מהקב”ה וקבלתה על–ידי ישראל הם ב’ ענינים), הוא ענין חשוב ונעלה כו’, שלכן אומרים “אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו”,

ולא עוד, אלא, שחשיבותו ומעלתו היא בערך שאר הענינים שנימנו בהמשך הפיסקא, כמו: “אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל”, אשר, נתינת התורה הוא ענין נעלה ביותר, ודוגמתו גם בנוגע לעילוי ד”קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה”, שהעילוי ד”קרבנו לפני הר סיני” הוא בערך לעילוי ד”נתן לנו את התורה”.

ונקודת הדברים - שהעילוי ד”קרבנו לפני הר סיני” הוא מצד עצם מעלת האחדות, כאמור, שבראש חודש סיון, שאז “באו מדבר סיני גו’ נגד ההר” - “קרבנו לפני הר סיני” - נעשה הענין ד”ויחן”, לשון יחיד, “כאיש אחד בלב אחד”. 

 

ד. וביאור גודל העילוי בעצם הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל (“אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה”) - לא רק לאחרי העיון וההעמקה בתורת החסידות, בדרושי החלצו, וכיו”ב, אלא באופן המובן בפשטות גם לקטנים:

כל אחד ואחד מישראל, למגדול ועד קטן, מאמין באמונה פשוטה באחדותו של הקב”ה - “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד”, שהרי כל ישראל הם “מאמינים בני מאמינים”.

[ופשוט, שהתואר “מאמינים בני מאמינים” כולל אנשים ונשים, בנים ובנות (שהרי לא יתכן לומר “בני” ולא “בנות” ח”ו), ואדרבה - ידוע שיש לנשים ובנות יתרון בכח האמונה (כפי שרואים במוחש), וכמרומז גם בכך ש”אמונה” היא בלשון נקבה (אף שתוכנה שייך גם ל”אמת”, כידוע בענין “אמת ואמונה”), להורות ששייכת יותר לבחינת נוקבא].

ומכיון שכן, הרי, ההתקשרות עם הקב”ה צריכה להיות על–ידי ענין שהוא מעין ודוגמת התכונה של הקב”ה - ענין האחדות, כלומר, אחדותם של ישראל, “עם אחד”, “כאיש אחד בלב אחד”, מעין ודוגמת אחדותו של הקב”ה, “ה’ אחד”.

ילד קטן אינו יודע אמנם אודות הענין דאתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא, שהמשכת אתערותא דלעילא היא על–ידי אתערותא דלתתא, אבל, גם הוא מבין בפשטות שההתקשרות עם הקב”ה צריכה להיות על–ידי פעולה שיש לה קשר ושייכות להקב”ה, כאמור, ענין האחדות, ופשיטא - עד שאין צורך להבהיר זאת - שלילת ענין של התחלקות ופירוד כו’.

ויש להוסיף, שהקשר והשייכות דאחדותם של ישראל עם אחדותו של הקב”ה, “ישראל וקב”ה כולא חד”, מודגש עוד יותר מאשר בנוגע ל”תורה אחת”, שכן, בנוגע לתורה יש צורך בביאור והסבר כיצד יתכן ב”תורה אחת” ב’ דעות, “אלו ואלו דברי אלקים חיים”, ועד כדי כך, שהתורה לא ניתנה חתוכה, אלא מ”ט פנים טהור ומ”ט פנים כו’, מה שאין כן בנוגע לישראל מובן ענין האחדות בפשטות.

ועל פי זה מובן מה שכתוב “אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו” - מצד ההתקשרות עם הקב”ה, “ה’ אחד”, שנעשית על–ידי אחדותם של ישראל, שנפעלה בראש חודש סיון, כאשר “ויחן שם ישראל נגד ההר”, “קרבנו לפני הר סיני”, “כאיש אחד בלב אחד”. 

 

ה. והנה, על–פי מאמר רז”ל “לא המדרש עיקר אלא המעשה”, ובפרט בנוגע לקטנים, אשר, אף שבנוגע למחשבה וכוונה דקטן יש שקו”ט כו’, הרי בנוגע למעשה דקטן בודאי חשיב מעשה - מובן, שהעיקר בכל האמור לעיל הוא הלימוד וההוראה בנוגע למעשה בפועל.

וההוראה היא - בפשטות:

בעמדנו ביום השבת שבו נמשכת הברכה לראש חודש סיון, צריך כל אחד ואחד לקבל על עצמו החלטות טובות בנוגע לתוכן הענין דראש חודש סיון - “ויחן שם ישראל נגד ההר”, “ויחן” לשון יחיד, “כאיש אחד בלב אחד”, לא רק אהבת ישראל, אלא גם אחדות ישראל.

וכאמור, עצם הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל, עוד לפני השייכות לתורה, “אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה”, היינו, שעוד לפני שמקרבים אותו לתורה ומצוותי’, צריך להיות הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל.

ומובן, שאף שהענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל צריך להיות בכל ימי השנה כולה, כמודגש באמירת “הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך” בתחלת כל יום ויום, כדי להתאחד עם כלל ישראל - יש להוסיף בענין זה ביתר שאת וביתר עוז בקשר ובשייכות לראש חודש סיון, שבו הי’ הענין ד”ויחן”, “כאיש אחד בלב אחד”, אשר, בראש חודש סיון מידי שנה בשנה חוזר ונשנה עוד הפעם, “והימים האלה נזכרים ונעשים”, ואדרבה - ביתר שאת וביתר עוז, “מעלין בקודש”, ויתירה מזה - באופן של חידוש, כאמור, לא רק “כחדשים” בכ”ף הדמיון, אלא “חדשים” ממש, שעל ידי זה ניתוסף לא רק ביתר שאת וביתר עוז, אלא, באופן שבאין–ערוך לגמרי. 

 

ו. אמנם, מכיון שעבודה זו (הוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל באופן שבאין–ערוך) היא נעלית ביותר, יכול לתמוה, לכאורה, כיצד יוכל למלא עבודה זו?!

והמענה לזה - בפשטות:

אמרו חז”ל שהקב”ה “אינו מבקש לפי כחו אלא לפי כחן”. ועל דרך זה איתא במדרש “מי הקדימני ואשלם . . מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית וכו”’, היינו, שתחלה נותן לו הקב”ה בית, ונותן לו את כל הדברים הדרושים לעשיית המזוזה, ואז, מקיים מצות מזוזה, ולא עוד, אלא, שעל ידי קיום מצות מזוזה נעשה הענין ד”ה’ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם”, שהקב”ה שומר ומגין עליו לא רק בהיותו בבית, אלא גם בצאתו ובבואו (“צאתך ובואך”), ובאופן ד”עד עולם”. וכמו כן בנוגע לכל שאר המצוות.

ומזה מובן גם בנידון–דידן, שמכיון ש”תורת–אמת” תובעת מיהודי שבראש חודש סיון יוסיף באחדות ישראל באופן שבאין–ערוך - דבר ברור הוא שניתנו לו תחילה כל הכחות הדרושים לעבודה זו, ולא עוד, אלא, שעבודה זו תהי’ במילואה ובשלימותה, ומתוך שמחה וטוב לבב.

ויש להוסיף, שהנתינת–כח לעבודה באופן של שלימות מודגש יותר בימי הספירה, ובפרט בקשר ובשייכות להכנה לחג השבועות, סיום וגמר ימי הספירה - מכיון שהתוכן דספירת העומר הוא “שבעה שבתות תמימות תהיינה”, ענין התמימות והשלימות.

וענין זה מודגש ביותר בשבת מברכים חודש סיון - שבו נמשכת ברכה ונתינת–כח לכל עניני חודש סיון, ובמיוחד ל”ראש חודש” סיון (כנ”ל ס”א), שענינו - “באו מדבר סיני גו’ ויחן גו’ נגד ההר”, “קרבנו לפני הר סיני” - אחדות ישראל. 

 

ז. ויהי רצון אשר מהענין ד”קרבנו לפני הר סיני”, בראש חודש סיון, נבוא תיכף ומיד להמשך וסיום הענין - “והכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה”.

ואז יהי’ גם הענין ד”לכפר על כל עוונותינו” - שלימות התשובה, הפיכת הזדונות לזכיות, ובזה גופא, לא רק “זדונות נעשו לו כזכיות”, בכ”ף הדמיון, אלא יתירה מזה, “זכיות ממש” (כשם שהעבודה דראש חודש סיון היא לא רק באופן ד”כחדשים”, אלא באופן ד”חדשים ממש”), סוג חדש של זכיות שבאין–ערוך לגבי הזכיות דעבודת הצדיקים, שלכן, “מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקין גמורין יכולין לעמוד בו”.

ויש להוסיף, שענין התשובה (“לכפר על כל עוונותינו”) כולל גם את העילוי ד”משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא”, היינו, שמשיח צדקנו יפעל את מעלת התשובה גם אצל צדיקים - כל אחד ואחד מישראל, כפי שאומרים לפני התחלת פרקי אבות “כל ישראל כו’ שנאמר ועמך כולם צדיקים”,

וסיומא דקרא - “מעשה ידי להתפאר”, ומ”תפארת זו מתן תורה” באים ל”הוד זו בית המקדש”, כאמור, “ובנה לנו את בית הבחירה”, שאז יהי’ גם הענין ד”נתן לנו את התורה” באופן נעלה יותר, עד לאופן של חידוש לגמרי - “תורה חדשה מאתי תצא”,

וכל זה - באופן ש”לא עיכבן המקום כהרף עין”, במהרה בימינו ממש.