הרבי מדבר על כך שצריך לזעוק ולהרעיש שרוצים, חסרים וזקוקים ל”משיח נאו” — ואנחנו ל
הרבי מדבר על כך שצריך לזעוק ולהרעיש שרוצים, חסרים וזקוקים ל”משיח נאו” — ואנחנו לא מבינים מדוע זה כל כך נחוץ ודחוף. הרבי זועק “קער א וועלט היינט” (הפוך את העולם היום)! — ואנחנו עשינו טובה, עשינו “קולע” והתהפכנו בפועל ממש עם הראש למטה והרגליים למעלה. הרבי אומר “עשו כל אשר ביכולתכם” — ואנו “לא נגע ולא
הרבי מדבר על כך שצריך לזעוק ולהרעיש שרוצים, חסרים וזקוקים ל”משיח נאו” — ואנחנו לא מבינים מדוע זה כל כך נחוץ ודחוף. הרבי זועק “קער א וועלט היינט” (הפוך את העולם היום)! — ואנחנו עשינו טובה, עשינו “קולע” והתהפכנו בפועל ממש עם הראש למטה והרגליים למעלה. הרבי אומר “עשו כל אשר ביכולתכם” — ואנו “לא נגע ולא פגע” — אז מה עושים? התוועדות חסידותית מלב קרוע ומורתח
כ”ב שבט תשמ”ח, יום הסתלקות הרבנית חיה מושקא נ”ע, הוא לא רק יום הסתלקות והילולא של הרבנית הצדקנית, אלא זהו בעיקר יום בו מתחילה תקופה חדשה בנשיאות הרבי שליט”א מלך המשיח. הרבי אומר זאת במפורש ובהדגשה רבה, עד כדי השוואת השינוי בתקופה חדשה זו לגבי קודם — החל מיום י”א שבט תש”י (ובפרט בי”א שבט תשי”א), כשהרבי קיבל רשמית את הנשיאות והתחיל לדבר על ההנהגה המיוחדת של הדור השביעי מרבינו הזקן.
האמת היא, שמילים אלו, אודות התחלתה של תקופה חדשה והנהגה חדשה, כאשר “לא נותר אלא ענין אחד ויחיד — עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש השלישי”, אומר הרבי בפעם הראשונה בש”פ ויגש תשמ”ז, השבת שהייתה בתוך “שבעת ימי ההיקף” מה’ טבת תשמ”ז, יום “דידן נצח”. והרבי מוסיף שאין לחשוש שמא זהו “ווילדע רייד” (דיבורים פראיים), שכן צריך לומר את האמת על פי תורת אמת ולא להתפעל מהעולם, מה גם שהעולם מוכן לזה. וגם כשטוענים ש”חנטו חנטיא וספדו ספדיא”, מדגיש הרבי שם, צריך לומר את האמת על פי תורת אמת ולא להתפעל, ובפרט שהעולם כבר מוכן לזה.
גם לאחר מכן, בקשר לשנת הארבעים לנשיאות, סביב יו”ד–י”א שבט תש”נ, הרבה הרבי לדבר על כך שמגיעה תקופה חדשה ומצב חדש, תוך שהוא מדגיש שוב ושוב שזה דווקא למעליותא, וצריך להסתגל לחשוב ולנהוג במושגים אחרים לגמרי.
דיבורים אלו הביאו לדיונים רבים וגם לויכוחים בין אנ”ש והתמימים — למה בדיוק הרבי מתכוון. מה וכיצד צריך לעשות באופן חדש לגמרי וכיוצא בזה. פעם, אחרי דיון סוער במיוחד, פגשו היוצאים את המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס והחליטו לשאול לחוות–דעתו. מה אומרים אתם, ר’ מענדל, פנו אליו. מה הרבי מתכוון באומרו שנכנסים לתקופה חדשה וצריך לחשוב ולהתנהג לפי מושגים אחרים לגמרי, מה משמעות הדברים, מה זה אומר בדיוק?
“פשוט מאוד”, השיב ר’ מענדל, כמעט ספונטנית, מבלי לחשוב פעמיים: “תקופה חדשה פירושה ‘אז מ’דארף אויפהערן בלאפן’ (שצריך להפסיק ‘לבלף’). צריך להתחיל להיות באמת כפי שצריך להיות”.
יש דברים שלא רוצים לדבר עליהם, לא מסכימים אתם ולא רוצים אפילו לחשוב עליהם. אבל לפעמים יש צורך, בפרט בהתוועדות חסידותית, לצאת קצת מן הגדרים, גם הגדרים של קדושה ואלקות, ולחשוב קצת בקול רם מה רוצים מאתנו במצב העכשווי. וחשוב להדגיש שוב ושוב, שכל הבא לקמן לא בא ח”ו להסביר את המצב הבלתי מובן כלל וכלל שקורה עמנו, ולא להשקיט ח”ו את גודל הזעקה “עד מתי?!” שאי אפשר עוד לסבול ומוכרחים כבר לראות את הרבי מביא את הגאולה בפשטות לעיני כל.
ננסה קצת, על פי מה שמובן לכאורה מדברי הרבי, להדגיש פן מסוים באותו עניין של “תקופה חדשה”, תקופה שבה עיקר ההדגשה על לחיות עם משיח ולקבל פני משיח בפועל ממש, ודווקא בתחתון כמו שהוא מצד עצמו.
שומרים עלינו בכל צעד ושעל
כשמלמדים תינוק ללכת בכוחות עצמו, נותנים לו בתחילה יד והולכים יחד עמו. אבל עד שלא יעזבו את ידו ויניחו לו ללכת בכוחות עצמו ממש — הוא לעולם לא ילמד ללכת. רק כאשר הוא נשאר לבד כביכול, מבלי להישען על אביו או על אמו — הוא לומד “ללכת על הרגלים שלו”, בכוחות עצמו. כך גם בלימוד שחייה, וגם בנהיגה: כל לימודי התיאוריה לא יועילו, אם לא יעזבו את התלמיד, כביכול, וישליכו אותו לתוך המים. שם יהיה עליו לשחות בכוחות עצמו.
כך הוא גם בכל רב ותלמיד — וזו הדוגמא שהרבי עצמו נתן כמה פעמים, בפרט בקשר לארבעים שנה אחרי תש”י שאז “קאים אינש אדעתא דרביה”: כאשר הרב מלמד את התלמיד באופן המובן לו ובצורה שבה הוא רגיל לחשוב — התלמיד לעולם לא יתרומם ממצבו ולעולם לא יתחיל לחשוב בצורה אחרת. רק כאשר הרב “עוזב אותו” כביכול — אף שח”ו לקרוא לזה “עזיבה”, שכן ההורים, המורה והרב נמצאים תמיד לידו, משגיחים עליו, ושומרים עליו בכל צעד ושעל. אלא שכך מלמדים אותו להשתמש בכוחותיו–הוא כראוי ולא להישען רק על היד המחזיקה אותו — רק אז הוא לומד ללכת ולהתקדם. רק אז הוא מפסיק לחשוב במושגים הילדותיים שלו ומתחיל להתקדם לאן שרוצים להביא אותו. וזאת, גם אם בתחילה הוא מתבלבל ונוטה לצדדים, ואפילו נופל שוב ושוב.
הילד צועק בוכה ומבקש: אבא, תן לי יד, אני לא יכול, אני נופל! והאבא כאילו “מתאכזר” אך באמת הכל מחושב ומדויק, והוא אכן מוליך ומנהיג את הילד, אלא שהוא דורש ותובע: הגיע הזמן שתלמד כבר ללכת על הרגליים שלך. בסופו של דבר זוהי המתנה הגדולה ביותר שהאב נותן לבן, שיהיה עצמאי בכוח עצמו מבלי שיצטרכו להחזיק אותו כל הזמן.
הדבר כל כך חשוב ויקר עד שכביכול “שווה” לאב כל הכאב והחולשה ואפילו הנפילות של הבן לרגע קטן, כדי שהוא יידע ללכת בכוח עצמו.
הגיע הזמן שנתגעגע
במשך יותר מארבעים שנה פינק אותנו הרבי ונשא אותנו ממש על כפיים. הוא האזין לכל הצרכים הקטנוניים שלנו בסבלנות ובאהבה. הוא הקדיש המון זמן ב”יחידויות” פרטיות וגם במכתבים וב”צעטלאך” “לעזור לנו ללכת”. הוא ליטף ועודד אותנו כשהיה צורך בכך ונתן גם גערה או אפילו סטירה קלה במקום שהיה צריך. הוא מסר ונתן את הזמן שלו, היקר מכל יקר לאין קץ, כדי להתוועד עמנו. עמד שעות רבות לתת לנו דולר לצדקה, עם ברכות וישועות נפלאות. לחלק כוס של ברכה. לקבל פני”ם ולתת “זיסע לעקאח” ועוד.
ואנחנו — נשארנו מה שאנחנו. אותו דבר, כמעט ללא שינוי. וגם אם פה ושם עשינו איזשהו מאמץ קטן — היינו בטוחים שמגיע לנו על כך את כל העולמות, עם הלוויתן ושור הבר ויין המשומר. כאשר לא התחלנו אפילו להבין מה רוצים מאתנו.
הרבי מדבר על כך שצריך לזעוק ולהרעיש שרוצים, חסרים וזקוקים ל”משיח נאו” — ואנחנו לא מבינים מדוע זה כל כך נחוץ ודחוף. הרבי זועק “קער א וועלט היינט” (הפוך את העולם היום)! — ואנחנו עשינו טובה, עשינו “קולע” והתהפכנו בפועל ממש עם הראש למטה והרגליים למעלה. הרבי אומר “עשו כל אשר ביכולתכם” — ואנו “לא נגע ולא פגע”. הרבי דורש ללא הרף “לחיות עם משיח”, ואף לצאת בריקוד “בתופים ובמחולות”, על הגאולה שמגיעה תיכף ומיד ממש, ומוסיף (שיחת ש”פ תצא תשמ”ח): “ואדרבה, ינסו וייווכחו”! — ואנו מנענעים בראשנו לאות הסכמה.
ואז מגיע הרגע בו הרבי מחליט “לזרוק אותנו למים” ולא לחכות עד שנגיע בעצמנו למה שהיינו צריכים להיות. הוא כאילו “עוזב” (ח”ו וח”ו) את אחיזתו בידינו, והשאיר אותנו עומדים “לבד” כביכול, מבולבלים ומאוימים להיסחף בזרם המים הזדונים. התחלנו להרגיש שאנו טובעים ח”ו, והיינו מוכרחים להתחיל סוף סוף להזיז את האצבעות ולהתחיל לעשות משהו כאילו בכוחות עצמנו. זה בכלל לא זה, אבל לפחות נרגש בנו שכך אי–אפשר להמשיך בשום אופן.
האכפתיות מהמצב הקיים וההשתוקקות לגאולה עתה כבר אינם רק “מפני הציווי”. היום אנו משתוקקים באמת “זעהן זיך מיט’ן רבי’ן”, ולשם כך אכן אנו “חסרים וזקוקים” ל”משיח נאו” דווקא, באופן שאי–אפשר בשום אופן כלל וכלל לקבל מצב שהדבר מתעכב ח”ו אפילו עוד רגע. כולנו רואים ומרגישים — גם אם אין לנו שום הבנה ושום מושג בכל מה שקורה כאן — שהחלה תקופה חדשה והנהגה חדשה. כל המצב השתנה לגמרי וכל צורת החיים החסידותית של כל מי ששם ‘חסיד’ ו’תמים’ ו’שליח’ נקרא עליו — השתנתה.
תלוי בנו, ורק בנו
בתקופה החדשה של עכשיו — נכון לשעת כתיבת הדברים (וכולנו תקווה ובטחון שבעוד רגע כל זה יהיה שייך כבר להיסטוריה) — הדברים שוב אינם טבעיים ורגילים כל כך. כיום נדרש מאמץ גדול הרבה יותר כדי לחיות עם הרבי. איננו מתעוררים מידי כמה לילות כדי לשמוע שיחה או מאמר. איננו שומעים את דיברות הקודש ואיננו רואים את הרבי בעיני בשר. ולמרות כל המעלות של קלטות הוידיאו והאודיו, שעל ידם שומעים את הקולות והלפידים שהיו בעבר והם חיים ונצחים כנתינתם מסיני. והרבי שליט”א ממשיך להורות דרכם במיוחד את הוראותיו הקדושות העכשוויות והאקטואליות לרגעים אלו ממש, כשם שהוא עונה באגרות הקודש שכתב בעבר תשובות בהירות ואקטואליות לרגע זה ממש.
ובכל זאת, אי–אפשר בשום אופן להשוות זאת ל”שידור חי”, מדברים שרואים ושומעים בפועל ובפשטות את הרבי אומר עכשיו ברגע זה. שוב איננו מקבלים בפשטות ובגלוי לעיני בשר מידו הקדושה “שליחות מצווה” לצדקה, “כוס של ברכה” וכדומה. ובדרך הטבע קשה הרבה יותר במצב כזה לחיות עם הרבי.
ואנחנו צועקים בכל כוחנו, כבר לא “מפני הציווי”: אבא, איננו יכולים, איננו מסוגלים, ראה מה קורה פה, הכל הפוך. אי אפשר יותר לסמוך על אף אחד ועל שום דבר. הכל מתפרק, שום דבר לא מסתדר. אדרבה, נדמה שכל מה שהיה בו טיפה אמת מתבטל. נשארנו מתוסכלים, המומים, מבולבלים, מתחילים לריב זה עם זה ולא מסוגלים להחזיק מעמד כך אפילו רגע אחד נוסף.
ואבינו מלכנו לא מוותר. הוא רוצה שנבין מה רוצים מאתנו, וסוף סוף נהיה עם כל הפחיתות שבנו, שייכים באמת לאלקות. שייכים באמת אל הרבי גם מצד עצמנו ובכח עצמנו.
ולכן דווקא בתקופה זו, הרי כל אשר בשם חסיד יכונה, עושה כל מאמץ — ואדרבה, דווקא בגלל שזה קשה יותר, הרי מתבקש ונדרש ביתר שאת לאחוז ב”ידית הדלת”. כלומר: שאף אם הוא נמצא כמעט לגמרי בחוץ, הרי הוא נאחז בכל כוחו בידית הדלת, לשמור על קשר כלשהו. לאמר: אינני יודע כמה אני בפנים, אבל בחוץ — אינני מוכן בשום אופן להיות!
נוסעים אל הרבי לא פחות מפעם והרבה יותר. מתעקשים להתפלל עם הרבי גם אם לא רואים בעיני בשר אלא את הכסא והסטנדר. ממשיכים להתוועד עם הרבי, תוך ידיעה והרגשה ודאית שאכן כן הוא, גם אם לא רואים ולא שומעים מאומה.
משתדלים בכל עוז ‘לחיות עם הזמן’, עם הדבר–מלכות תנש”א–תשנ”ב — השיחה האחרונה לעת–עתה שנאמרה בשבת זו, בידיעה ברורה שזו אקטואליה, שזה מה שהרבי אומר לנו עכשיו. ואם רק נתעמק ונחפש — נמצא שהרבי הכניס בשיחות אלו את כל מה ששייך לזמננו. שכן “דער רבי האט אלץ באווארענט” (הרבי דאג לכל מראש). כותבים לרבי הרבה מאוד, כולל דוחות על פעילות ודוחות אישיים, בקשות ברכה ושאלות. משתדלים שיהודים רבים ככל האפשר ישאלו בעצת “שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו” וישמעו להוראותיו. וכאשר הם רואים את הנסים והנפלאות שמחולל הרבי, ובפרט דרך האגרות–קודש, מתקשרים אליו הרבה יותר אפילו ממה שהיה פעם. משתדלים היום, יותר מפעם, לצפות בקלטות וידאו ולהאזין לקלטות אודיו מהרבי.
והעולה על כולנה: הכרזת “יחי אדוננו”, כאשר ראינו בעיני בשר במשך כשנה וחצי כיצד הרבי מוסר נפשו ממש על זה, וסובל ייסורים קשים לעיני בשר, תוך כדי עידודו זאת בכל עוז. וכאשר יודעים את דברי הרבי שהכרזה זו תוכנה התגלות עצם מציאותו של משיח והיא הפועלת שאחרי זה, ועל ידי זה, יהיה גם הגילוי לעין כל על–ידי פעולותיו של משיח בעולם — הרי הכרזה זו ממלאת את כל חיינו, והיא תמצית כל ההתקשרות וכל השייכות לרבי. וממילא אומרים אותה וחושבים אותה וחיים אותה מקרב ולב עמוק בכל עת.
להעניק חינוך ברוח משיח
שוב נדגיש: איננו מבינים, איננו מסכימים ח”ו ואין לנו שום מושג במה שקורה כאן — אבל אסור לנו להתעלם ממה שתובעים מאתנו: להפסיק לחשוב במושגים הילדותיים שלנו, ואפילו לא במושגים אמיתיים ונכונים מן התקופה הקודמת בלבד. לדעת שהרבי מוליך אותנו כאן למשהו אחר לגמרי, והוא דורש ותובע מאתנו “אויפהערן בלאפען” (להפסיק לנהוג באופן של “בלוף”), להתחיל לחשוב, לדבר, לעשות, להבין, להרגיש, לרצות, להתענג ולחיות — במושגים של “ימות המשיח, שבהם נמצאים עתה”.
ומכיוון שכעת הוא זמן הרישום למוסדות חינוך ולישיבות — לוודא שהבן או הבת יקבלו אכן חינוך בכיוון זה, חינוך שיהיה חדור כולו בדבר היחיד שנותר — קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש. ולא לסמוך שאת זה הוא יקבל בבית, כי הניסיונות הוכיחו לצערנו שלפעמים רבות הוא עלול להתאים את עצמו לסביבה, ולשכוח מהשליחות ומהתפקיד.
דווקא מתוך שתי תנועות אלו יחדיו — שהן הפכיות בתכלית זו מזו ואין סתירה יותר גדולה מזו, אבל שתיהן קיימות בכל התוקף והעוצמה בכל רגע ורגע — בוקעת הקריאה והזעקה וההכרזה הפועלת את ההתגלות לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!