בראותו אשר בעקבות משיחא יהי’ דור יתום שהשגתו באלקות והעבודה דמוח ולב לא תהי’ נחש

בראותו אשר בעקבות משיחא יהי’ דור יתום שהשגתו באלקות והעבודה דמוח ולב לא תהי’ נחשבת כלל לגבי דורו של משה רבינו, ואף על פי כן, יעמדו בנסיון ויקיימו תורה ומצוות בפועל ממש - כלפי דור זה היתה עיקר ענוותנותו של משה רבינו • שיחת ש”פ יתרו, ח”י שבט ה’תשמ”ה. בלתי מוגה

א. התוועדות דשבת זו היא השלישית בהמשך ליום ההילולא דכ”ק מו”ח אדמו”ר - בהוספה על ההתוועדות דיום השבת למחרת יום ההילולא, וההתוועדות דחמשה עשר בשבט (כאשר “קיימא סיהרא - דחודש שבט - באשלמותא”), שהיתה אף היא בהמשך ליום ההילולא (כמוזכר בהתוועדות).

ומטרתה ותכליתה - לפעול ענין של חזקה [לא רק לדעת רבי ש”חזקה” היא בב’ פעמים, אלא “חזקה” שהיא לכולי עלמא - בג’ פעמים הוי חזקה] בכל עניני יום ההילולא, כלומר, שכל ההחלטות הטובות שקיבל כל אחד ואחד על עצמו להוסיף במילוי הוראותיו של בעל ההילולא - יהיו באופן של חזקה, שהיא גם מלשון חוזק, היינו, בתוספת חוזק ותוקף.

ומובן, שהעילוי ד”חזקה” אינו ביחס לפעם השלישית בלבד, כי אם שבפעם השלישית מתגלה שגם בפעם הראשונה והשני’ נעשה הדבר בתוקף המתאים - כפי שמצינו בנוגע לג’ שני חזקה על–ידי ג’ כיתי עדים, “שנים בראשונה שנים בשני’ ושנים בשלישית כו’”, דמסוגיית הגמרא מוכח, שגם ב’ השנים הם (לא רק הכנה ל”חזקה” דשנה הג’, כי אם) חלק מענין ה”חזקה”.

ובאופן כזה - מתוך תוקף של “חזקה” - ממשיכים זאת על כל הימים שלאחרי זה, היינו, שהתעוררות זו תהי’ באופן ד”פעולה נמשכת” על כל השנה כולה, וכן על כל השנים שלאחרי זה.

ב. ובהקדמה - שהאמור לעיל שיש להמשיך את עניני יום ההילולא על כל הימים שלאחרי זה, תמוה לכאורה:

כל יהודי אומר בתפלתו “לישועתך קוינו כל היום”, היינו, שמצפים ומקווים שהגאולה תהי’ תיכף ומיד ממש, “כל היום”.

ומכיון שמשיח צדקנו בא מיד, הרי תיכף ומיד יהי’ גם הענין דתחיית המתים - אצל הצדיקים, ועל אחת כמה וכמה - נשיאי ישראל, ובעניננו - בעל ההילולא, נשיא הדור [ומכיון ש”הנשיא הוא הכל”, מובן, שלוקח עמו את כולם, שהרי “בתר רישא גופא אזיל”],

- כידוע מה שכתוב בזהר שאף שתחיית המתים אצל כל בני ישראל תהי’ משך זמן (ארבעים שנה) לאחרי ביאת משיח צדקנו, מכל–מקום, אצל צדיקים יהי’ הענין דתחיית המתים תיכף ומיד כאשר יבוא משיח צדקנו, וידועה הראי’ לכך גם בנגלה דתורה - שהרי מפורש בגמרא ש”לעתיד לבוא”, כאשר יבנה בית–המקדש, יהיו “אהרן ובניו ומשה עמהן”, ומכיון שבנין בית–המקדש יהי’ תיכף ומיד כשיבוא משיח צדקנו, נמצא, שגם תחיית המתים דצדיקים, משה ואהרן כו’, תהי’ תיכף ומיד בביאת משיח צדקנו -

ואם–כן, כיצד שייך לומר שיש להמשיך את הענינים הקשורים עם יום ההילולא (ענין ההסתלקות) על הימים שלאחרי זה, אפילו במשך שנה זו, ועל אחת כמה וכמה במשך השנים שלאחרי זה - כאשר יודעים שמשיח צדקנו בא תיכף ומיד (“אט אט קומט משיח”), ובמילא, גם הענין ד”הקיצו ורננו שוכני עפר” אצל הצדיקים - יהי’ תיכף ומיד?!

והביאור בזה - על–פי המבואר בלקוטי–תורה בסופו בפירוש הכתוב “כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני גו’ כן יעמוד לפני זרעכם ושמכם”, שגם לעתיד לבוא, כאשר יהיו “השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה”, דקאי על בחינת פנימיות עתיק שתתגלה לעתיד לבוא, היינו, “המשכת מקיפים ופנימיים חדשים שלמעלה מהשבירה והתיקון כו’ אשר אני עושה, שנמשכים באתערותא דלעילא בלבד, עומדים לפני . . שהוא מפנימיות עתיק” - הנה גם אז “יעמוד לפני זרעכם ושמכם”, דקאי על כללות עבודתם של ישראל בעניני תורה ומצוות בזמן הזה, שעל ידי זה נעשה ענין הזריעה כו’, כלומר, שגם לאחרי ביאת משיח צדקנו, לעתיד לבוא, תהי’ חשיבות גדולה ביותר (“כן יעמוד לפני זרעכם ושמכם”) לכללות העבודה דזמן הזה.

ועל פי זה מובן שיש מעלה וחשיבות מיוחדת ל”חזקה” בכל עניני העבודה הקשורים עם יום ההילולא - גם כאשר תיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו, ותיכף ומיד “הקיצו ורננו שוכני עפר”, ובראשם - בעל ההילולא.

ג. ויש להוסיף בזה, שחשיבות ומעלת העבודה דזמן הזה לעתיד לבוא (“כן יעמוד לפני זרעכם ושמכם”), עיקרה - בנוגע לעבודה דזמן הגלות, ובזמן הגלות גופא - עיקר ההדגשה היא על העבודה דדור האחרון, דורנו זה, דרא דעקבות משיחא, כאשר נמצאים בחושך כפול ומכופל, ואף על פי כן, לומדים תורה ומקיימים מצוות, מבלי להתפעל מכל המניעות והעיכובים.

וכמבואר בדרושי חסידות בכמה מקומות בנוגע לענוותנותו של משה רבינו, “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” [אפילו מנכרי], שעיקרה - בראותו אשר בעקבות משיחא יהי’ דור יתום שהשגתו באלקות והעבודה דמוח ולב לא תהי’ נחשבת כלל לגבי דורו של משה רבינו, ואף על פי כן, יעמדו בנסיון ויקיימו תורה ומצוות בפועל ממש, מבלי להתפעל מכל המניעות והעיכובים שיהיו אצלם מצד הסביבה כו’ - כלפי דור זה היתה עיקר ענוותנותו של משה רבינו.

וכפי שרואים - אמנם בפועל ממש את גודל הקשיים והנסיונות שבדורנו זה, ובמיוחד - הנסיון ד”לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים”,

ועל אחת כמה וכמה כאשר ה”מלעיגים” הם (לא מאומות–העולם, אלא) מבני–ישראל עצמם, ולא עוד, אלא מיהודים כאלו אשר בשאר ענינים הם שומרי תורה ומצוות, ובכל זאת “מלעיגים” הם על האמונה במשיח צדקנו ובביאת משיח צדקנו, ועד שלמטרה זו מנצלים הם עניני תורה כו’ (היפך ד”סם חיים”) - שאז הנסיון ד”לא יתבייש” גדול יותר,

ואף על פי כן, עומדים בנסיון זה, ומקיימים את הציווי ד”אל יתבייש” - אף שמצד טבעו של אדם צריך להתעורר איזה רגש של בושה, שכן, בינתיים, “עד יצא כנוגה צדקו”, באופן גלוי לעיני כל, הרי סוף כל סוף גרמו לו ענין של בושה [ענין על–פי תורה, אחד מחמשת החיובים דמזיק - “בושת”], ומכל–מקום, אינו מתבייש מפני המלעיגים, אלא מוסיף בכל עניני העבודה ביתר שאת וביתר עוז.

ופשוט, שאין מה להתייחס אליהם כלל וכלל;

מדברים עם יהודים הקשורים עם “תורת חיים”, שניתנה מ”אלקים חיים”, ובזה גופא - “אילנא דחיי”, פנימיות התורה, כפי שנתגלתה לנו על–ידי רבותינו נשיאינו, החל מהבעש”ט, תלמידו (וממלא מקומו) של אחי’ השילוני, שהי’ רבו של אליהו הנביא, וכן רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו, עד לכ”ק מו”ח אדמו”ר בעל ההילולא, ועל–ידי “אילנא דחיי” - קשורים הם עם “אלקים חיים” [ולא עם .. “עגל הזהב”, רחמנא ליצלן], כמו שכתוב “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כולכם היום”,

יהודים אשר תורת הבעש”ט וממלאי מקומו, עד לבעל ההילולא נשיא דורנו, הגיעה אליהם, כלומר, שנגעה וחדרה בפנימיותם [על–דרך מ”ש בלקוטי–תורה “להגיע” - “אן רירען בל”א”], ללכת “בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד”,

יהודים שהנהגתם היא מתוך אהבת ישראל - כפי שתבעו והדגישו ביותר וביותר רבותינו נשיאינו, החל מהבעש”ט עד לכ”ק מו”ח אדמו”ר בעל ההילולא;

אבל יהודים שהנהגתם היא היפך אהבת ישראל בתכלית, עד כדי כך שנוגעים “בבבת עינו” של הקב”ה - “הנוגע בכם נוגע בבבת עינו”, לא רק שנוגעים בהקב”ה סתם, אלא בעינו של הקב”ה, ובעין גופא - נוגעים ב”בבת עינו”, רחמנא ליצלן - עם יהודים כאלו אין מה להתעסק כלל וכלל!

אמרו חז”ל: “שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים”, וכדאיתא בספרים שסימנך “גבר” - לא ענין של גבורות ח”ו, אדרבה - ראשי–תיבות: גומלי חסדים ביישנים רחמנים. ומי שמתנהג להיפך - מראה עצמו כו’…

ולכן, אין לנו עסק עמהם, “לא מהם ולא מהמונם”, ואין להשיב להם מטוב ועד רע, ואדרבה - כל–שכן דפקר טפי, ובמילא, בטל ענין ה”ערבות” כו’, ויבוא בעל הכרם כו’ ובאופן ד”אני ישן על מטתי כו’”.

ומה שמזכירים על כל פנים אודות ענין זה - הרי זה אך ורק מפני שישנם כאלו שעדיין לא פעלו על עצמם שלא להתבייש מפני המלעיגים, ולכן, יש צורך להבהיר להם שפשוט . . חבל על הזמן לחשוב אודות ה”מלעיגים”, שהרי צריכים לנצל כל רגע ורגע עבור לימוד התורה, וכן עבור התעסקות בגמילות–חסדים מתוך אהבת ישראל, שהרי “כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו”, אלא צריך להיות תורה וגמ”ח.

ובאתי בזה באזהרה שלא יפרשו שכוונתי היתה לפלוני, חוג פלוני וכו’, וכל מי שיפרש באופן מסויים - ידעו הכל שזהו “שקר מוחלט”!

וכאמור, אין מדברים אלא ליהודים שהולכים בדרך שהורונו רבותינו נשיאינו, אשר על–ידי–זה זוכים לכל ברכותיו של הקב”ה, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, וגם - הגדושה, כמו שכתוב בסידורו של הבעש”ט.

ונחזור לעניננו - שעיקר הענין ד”כן יעמוד זרעכם ושמכם” הוא בנוגע לעבודה דדור האחרון, מפני שאינם מתפעלים מכל המניעות והעיכובים שישנם מן ה”מלעיגים”, ואדרבה - מוסיפים בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה ביתר שאת וביתר עוז, בהתאם לציווי והוראת כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, בעל ההילולא.

ויהי רצון שיתברכו בכל מילי דמיטב, בכל המצטרך להם מנפש ועד בשר, ובלשונו של בעל ההילולא: “עמדו הכן כולכם . . לקבל ברכת ה’ . . אשר ישפיע השי”ת . . על–ידי התעוררות רחמים רבים . . אשר יעורר . . בעל ההילולא”.