בפרויקט מיוחד לרגל ימי מאסרו וגאולתו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע – החל מיום ט”ו בסי
בפרויקט מיוחד לרגל ימי מאסרו וגאולתו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע – החל מיום ט”ו בסיוון – מתעד מנחם זיגלבוים את רצף האירועים שעבר הרבי החל משעת מאסרו ועד לשחרורו • “בית משיח” עוקב אחר האירועים יום אחר יום עד למועד הגאולה, ומביא את הדברים במסגרת לוח שנה • חלק רביעי ואחרון
בפרויקט מיוחד לרגל ימי מאסרו וגאולתו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע – החל מיום ט”ו בסיוון – מתעד מנחם זיגלבוים את רצף האירועים שעבר הרבי החל משעת מאסרו ועד לשחרורו • “בית משיח” עוקב אחר האירועים יום אחר יום עד למועד הגאולה, ומביא את הדברים במסגרת לוח שנה • חלק רביעי ואחרון
יום חמישי,
ז’ בתמוז תרפ”ז
בעיר גלות רחוקה
לאחר חקירות מתישות ושני גזרי דין שנגזרו עליו, נפסק לבסוף דינו של הרבי להישלח לגלות קסטרמה למשך שלוש שנים. בשעות אחר הצהריים של יום ראשון בשבוע, ג’ בתמוז, עלה הרבי על הרכבת, ולאחר שנשא דברי ברכה ופרידה בפני האלפים שנאספו בתחנת הרכבת, יצא לדרכו.
קסרטמה נמצאת מאות קילומטרים ממוסקבה הבירה. עיר רוסית גדולה, אך יהודיה מעטים. כמאה משפחות יהודיות בלבד התגוררו בעיר בשנת תרפ”ז, רובם ככולם יהודים פשוטים שאינם יודעים תורה, לשנות או ללמוד.
בעת שהותו בעיר, התגורר הרבי בבית השוחט ר’ ירחמיאל קוגל ע”ה, ברחוב ניקיטסקאיה 3.
כאשר הגיע הרבי לקסטרמה, שררה בעיר התרגשות והמולה רבה. גם הגויים יצאו לראות את ‘איש האלוקים’. אנשים עמדו מעל הגגות ומסביב לגדרות כדי לזכות לחטוף מבט בדמות קדשו של הרבי. כאשר הרבי יצא לרחוב, והנוצרים היו רואים אותו, היו מפנים לו דרך ביראת כבוד. הם היו אומרים: ‘הנה הגיע אלינו נציגו של אלוקי העם היהודי’.
בית כנסת אחד בלבד היה בקסטרמה באותן השנים, ובו התפלל הרבי יחד עם היהודים הפשוטים.
•
במשך ימי גלותו, התרחק הרבי מן ההמולה ומשאונה של יהדות רוסיה. הבסיס היהודי הגדול התנתק ומיקם את עצמו בעיר גלות רחוקה מטבורה של המדינה וממרכז ההתרחשויות. רווח והצלה עמדו לרבי באותה העת. לא רק שעונש המוות הוסר מעליו, אלא אף שחרורו לגלות כה ‘קלה’ יחסית הייתה בגדר של נס ומופת.
אולם אנשי ועד הפעולה בלנינגרד שפעלו כל העת להצלת הרבי, לא שקטו על שמריהם. הרבי אינו יכול להישאר בגלות! פסקו פה אחד, והמשיכו במציאת דרכים כיצד לדאוג לשחרורו המלא של הרבי.
לאחר אסיפות רבות ודיונים אין-ספור, הוחלט לפנות אל התובע הראשי של רוסיה מר אנדריי קרילנקו, כדי שזה יעניק חנינה לרבי. חברי הוועד חישבו ומצאו כי פעולה מכמה כיוונים בו-זמנית תוכל להועיל. מצד אחד, פעילותה הנמרצת של הגב’ יקטרינה פישקובה, ומן הצד האחר ימשיכו להפעיל לחץ מצד קהילות יהודיות בחוץ לארץ וגורמים מדיניים שונים. פעולות אלו גם יחד יש בכוחן לעזור.
הוחלט אפוא שחתנו של הרבי, הרב שמריהו גוראריה, יסע עם המסקנות למוסקבה, שם יביאם להתייעצות עם הוועד המוסקבאי, כדי לאשר או לדחות את התכנית.
חברי הוועד במוסקבה החליטו, כי לפני שייפגשו עם הגב’ פישקובה ולפני שיפנו בבקשת חנינה אל התובע הראשי קרילגקו, מן הראוי לברר מה הם הסיכויים להשתדלות במצב הנוכחי. הדיונים נמשכו עוד זמן רב. אנשים שונים שסייעו לשחרורו של הרבי ייעצו לחברי הוועד להרפות קצת מהלחץ הדיפלומטי לפחות למשך שישה חודשים. הם אמרו כי אם אנשי הג.פ.או. ידעו על ניסיונות לשחרר את הרבי, הם יילחמו בצורה נמרצת וחריפה כנגד כל ניסיון שכזה. אחרי כישלונותיהם המחפירים בפרשה זו, הם יראו בכך חוצפה ממדרגה ראשונה מצד הקרילקלים. רק שבוע אחד חלף מאז החל הרבי לרצות את עונש גלותו, וכבר מעיזים לבקש את שחרורו המלא. הג.פ.או. יראה בכך משום עלבון עצום.
חברי הוועד שבו והתכנסו, דנו ושקלו בעניין מכל צדדיו, והחליטו לבסוף שלא להרפות, ויהי מה!
שוב פנו הנציגים אל הגב’ פישקובה שהסכימה גם הפעם להיחלץ לפעולה. הפעם היא שלחה את אחד מעוזריה ללנינגרד, על מנת להיפגש עם מסינג, ראש הג.פ.או. לנסות לרכך את לבו ולהשפיע עליו שלא יפריע לשחרורו של הרבי. מסינג היה נחרץ לגמרי. הוא אפילו לא רצה לשמוע על אפשרות כזאת. “אין כל סיכוי להמתקת הדין”, הגיב בקצרה ובחריפות, ונימוקו עמו “מחשש לאנטישמיות…” הגיב מסינג שבעצמו היה מפורסם כאנטישמי מובהק…
“אנטישמיות דווקא?” נדהם השליח.
“אכן כן”, השיב מסינג. “בגלות ובבתי הסוהר יושבים כמרים ואנשי דת מוסלמים רבים, ואין הם יוצאים לחופש. אם ישחררו את הרב היהודי, יאמרו בעלי “המאה השחורה”: בוודאי! הלוא זה שלטון של ז’ידים!”
רוחו של מסינג לא נרגעה. הוא הלם על השולחן בכעס: “אפילו אם אקבל פקודה מהשלטון המרכזי במוסקבה להוציאו לחופשי, אבטל את הפקודה הזאת. ואם בכל זאת יצא לחופשי, הרי מיד בשובו ללנינגרד אמצא תואנה לאסרו שוב”.
כשהתשובה השלילית נחרצת בפיו, שב השליח אל הגב’ פישקובה.
הוועד המוסקבאי לא נבהל מעמדתו התקיפה של מסינג. אף על פי כן, החליט להמשיך בכל המרץ בפעולות שונות עד לשחרורו המלא של הרבי. לכול היה ברור כעת, כי גם אם הרבי ישוחרר לחלוטין, הוא לא יוכל לשוב עוד ללנינגרד, שם מסינג הוא המושל בכיפה והוא יחפש תואנות שווא להעליל על הרבי ולאסרו מחדש.
יום שישי,
ח’ בתמוז תרפ”ז
הידיעות דולפות מעבר למסך הברזל
האירועים מתוך ברית המועצות דלפו החוצה טיפין טיפין, ובקושי רב. רק ביום ח’ בתמוז – כשלושה שבועות לאחר ליל המאסר האיום – התפרסמה ידיעה על מאסרו של הרבי בעיתון “קול ישראל” שיצא לאור על ידי ‘אגודת ישראל’ בירושלים:
על מאסרו של האדמו”ר מלובביץ
הסוכנויות מוסרות פרטים איך נאסר האדמו”ר מלובביץ שליט”א. שני צעירים יהודים מבעלי הטשיק’ה [המשטרה החשאית] האיומה באו לאסרו. כשהציע האדמו”ר שירשו לו להביא לו לבית האסורים מאכלים כשרים, ולהחליף את בגדיו, אחת בשבוע, כמו כן לקחת עמו ספרים ללמוד, הבטיחו, אבל כפי שנתברר גם דרישה אחת לא נתמלאה.
מודיעים כמו כן שהכו את האדמו”ר בבית האסורים, בעת עמדו להתפלל.
מסתבר, שעל אף חומת הברזל שחצצה בין יהודי ברית המועצות לבין יהודי העולם, בכל זאת, אי-אלו פרטים זלגו החוצה, שכן הידיעה על הכאתו של הרבי בעת הנחת התפילין במעלה המדרגות בליל מאסרו הראשון, הייתה נכונה, אם כי בשינוי פרטים.
יום שבת קודש,
ט’ בתמוז תרפ”ז
ה’גלח’ שהגיע לראות את הרבי בבית הכנסת
בית כנסת אחד בלבד היה בקסטרמה, ובבית כנסת זה התפלל הרבי בימי שהותו בגלות, כאשר רבים מיהודי העיר מגיעים לשמוע אותו ולצפות בתפילתו.
אם כך ביום חול, על אחת כמה בשבת קודש בה האריך הרבי בתפילתו, תפילה חב”דית הנובעת מתוך התבוננות הדעת ושלהבת אש פנימית, לעתים מלווה בניגון חב”די המעורר נימים חבויים. תפילתו של הרבי ב’עבודה’ נמשכה שעות ארוכות, עד שלוש או ארבע אחר הצהריים. הקהל כולו כבר הספיק להתפלל, לאכול סעודת שבת ואף לקיים בגופו ‘שינה בשבת תענוג’, ואילו הרבי עודנו עומד סחוף בתפילתו… בית הכנסת התמלא מפה לפה ביהודי המקום, חלקם כאלה שכבר זמן רב לא דרכה רגלם על סף בית כנסת. הדבר היה בעיניהם לפלא עצום, עד שאפילו הכומר (הפרבוסלבי) הגיע לבית הכנסת לחזות במחזה הלא שגרתי…
כך קיבלה פתאום קסטרמה – העיר הגדולה אך הקטנה בכמות יהודיה – רבי קדוש ונשגב. הקהילה הקטנה והפשוטה זכתה בזכייה מן השמים…
לימים סיפר החסיד הרב מיכאל דבורקין, מי שנלווה לרבי בגלותו, על תפילת השבת של הרבי במקום: “ישבתי וחיכיתי במשך כל הזמן שהרבי יתפלל. הרבי התהלך אנה ואנה בבית הכנסת. לאחר התפילה אמר לי הרבי: “היום ‘התחממתי’ בתפילה”…
באחת השיחות שהתפתחה בין היהודים המקומיים לבין הרבי, סיפרו לו התושבים בגאווה רבה כי בעבר כבר היה במקום “א גוטער איד” (צדיק) שהתגורר עמם במשך שבע שנים. הרבי ענה להם בבת שחוק: “אנו נעשה זאת מהר יותר”…
יום ראשון,
י’ בתמוז תרפ”ז
מתנהגים עם הרבי במידת דין חמורה
על אף הקושי להעביר מידע אל מעבר לגבולות ברית המועצות, מידע מדויק למדיי על מאסרו של הרבי, מצא את פרסומו בידיעה שפרסם עיתון ‘הצפירה’ ביום י’ בתמוז, בשם סוכנות הידיעות ‘יט”א’, ובה פרטים על אודות המאסר. הידיעה פורסמה תחת הכותרת “פרטים בדבר מאסרו של הרבי מליובאוויטש”:
ריגא, (יט”א). לסופרה של יט”א בריגה נודעו הפרטים האלה בדבר מאסרו של הרבי מלובאוויטש בלנינגרד. לאסור את הרבי באו הטשקיסטים היהודים נחמקין [צריך להיות נחמנסון] ולולב (האחרון הוא בנו של סוחר יהודי ידוע, ממעריציו של הרבי מלובאוויטש). כשהודיע לרבי בדבר מאסרו, הציג את הדרישות האלה: א) שירשו לו להביא לו לבית האסורים מאכלים כשרים; ב) החלפת בגדים פעם בשבוע; ג) וגם לקחת אתו ספרים.
הרבי הודיע שאם לא ימלאו את דרישותיו אלו, יסרב ללכת לבית האסורים. הבטיחו למלא את דרישותיו ואחרי כן מסר את עצמו לידי הטשקיסטים.
כפי שהוברר, לא מילאה הטשקה את הבטחתה, בהרשותה להביא אוכל לרבי רק פעם אחת בשבוע. מלבד זאת מתנהגים עם הרבי במידת דין חמורה, והוא יושב בתא מיוחד.
עתה העבירו את הרבי לתא הכללי, למקום שיושבים כל הפושעים.
יום שני,
י”א בתמוז תרפ”ז
הרבי מתאונן: בשביל מה צריכים אצבעות?!
היום, י”א בתמוז, פרסם עיתון ‘הצפירה’ באיחור של כמה ימים, ידיעה על גלותו של הרבי, אם כי לא ברורה דיה:
בכותרת נכתב “הרבי מלובאוויטש נשלח לקוסטרומה”, אולם מגוף הידיעה משמע שזו רק החלטה שטרם בוצעה: “ריגה, (יט”א) מלנינגרד מודיעים כי השלטונות הסובייטים החליטו לשלוח את הרבי מלובאוויטש לעיר קוסטרומה, כדי להרחיקו מן הסביבה היהודית”.
במהלך אותם ימי גלות, התבטא הרבי בכאב: “זה קרוב לחודש ימים שלא כתבתי מאומה על אודות תלמודי התורה – אם כן, בשביל מה בכלל צריכים את אצבעות הידיים?…”
יום שלישי,
י”ב בתמוז תרפ”ז
“הגיע פקודה נמרצת אשר ישחררוני”
הגב’ יקטרינה פישקובה שפעלה רבות למען הרבי בתקופת מאסרו, הפעילה לחצים רבים על הממשלה בברית המעוצות למען שחרורו של הרבי. גם לאחר קבלת תשובות שליליות, ביקשה שוב פגישה עם ראשי השלטון הסובייטי. הלחץ שהפעילה, יחד עם מאות ואלפי המכתבים שהגיעו מכל רחבי העולם ובהם דרישה נמרצת לשחרר את הרבי, לצד פגישות עם מדינאים ודיפלומטים מרחבי העולם, כל אלה הניבו את התוצאה המיוחלת.
שבוע ימים לאחר בואו של הרבי לקסטרמה, הגיע הרבי להתייצב במשרד הג.פ.או. כפי הפקודה שקיבל, ועמו יחד גם החסיד הרב אליהו חיים אלטהויז. היה זה בבוקרו של יום שלישי. הם ניגשו לאשנב וביקשו להירשם ולחתום על נוכחותם, אך הפקיד אמר לרבי כי היום המשרד סגור, שכן יום זה הוא יום מנוחה. הוא הורה אפוא לרבי לשוב ולהגיע למחרת.
“הלוא אמרו לי להתייצב בכל שבוע, ועכשיו יעלילו עליי עלילה שלא התייצבתי”, אמר הרבי. “לכל הפחות רשום נא שהתייצבתי”.
אך הפקיד התורן עומד על שלו: “אינני רושם ואינני מקבל שום דבר. בואו מחר בשנית”. אך הרבי המשיך לעמוד כנגדו ולטעון במרץ.
באותו הרגע עבר במקום אחד הפקידים הבכירים על גבי אופנועו. הוא הבחין בשני אנשים “מוזרים” שעומדים ליד אשנב בניין הג.פ.או. ומשוחחים בלהט עם הפקיד.
“מה העניין?” עצר הפקיד מנסיעתו והתעניין לפשר ההתקהלות זוטא.
הרבי סיפר לו על השתלשלות האירועים כהווייתם.
“מה שמכם?”
“שניאורסאהן”.
האיש קימט את מצחו, כמנסה להיזכר, ואחר נענה:
“כמדומני שנתקבלו בשבילכם ניירות שחרור”.
החסיד ר’ אליהו חיים אלטהויז התערב: “האם אתה מתלוצץ עלינו?”
האיש הביט בו במבט יוקד: “אצלנו אין ליצנות”, אמר בנוקשות.
זה היה יום י”ב בתמוז, יום הולדתו הארבעים ושבעה של הרבי.
בגרסה אחרת מסופר כי פקיד הג.פ.או. קיבל את פני הרבי בסבר פנים יפות, ובנימה ידידותית אמר לו:
“מעתה ואילך הנך פטור מכל התייצבות נוספת! הגיעה פקודה לתת לך שחרור מלא, והנני מאושר להיות הראשון לבשר לך על גאולתך!”
לשמע בשורה פתאומית זו, נתכרכמו פניו של הרב אליהו חיים אלטהויז, כאשר מחצית פניו היו לבנות כסיד והמחצית האחרת אדומה כדם. הרבי היה צריך לטרוח ולהרגיע את רוחו…
אותו היום היה יום חג בעיר קסטרמה, ובשל כך שבת משרד הג.פ.או. מפעילות רגילה. אשר על כן לא ניתנה לרבי תעודת השחרור, רק למחרת ביום רביעי י”ג בתמוז.
עוף השמים הוליך את הקול, ועוד לפני שובו של הרבי לאכסנייתו בבית השוחט כבר ידעו שם על הבשורה המרנינה. ובבוא הרבי לביתו עמד בפני מחזה מיוחד של שמחה פתאומית ומפתיעה – החסיד הרב מיכאל דבורקין רקד מסביב לבית כשבידו בקבוק קטן של יי”ש ובפיו מתנגן השיר “ניעט ניעט ניקאווא קראמי יעווא אדנאווא”. בנו הקטן של השוחט רקד על גדר הבית כשרגליו למעלה וידיו למטה. בתו של הרבי, הרבנית חיה מושקא, אף היא לא התאפקה ויצאה בריקוד שמחה.
כעבור שנים סיפרה הרבנית מרת חיה מושקא ע”ה, כי באותה השעה חשה את גודל הרגע בהיוולד חג הגאולה החדש…
מיד לאחר מכן התקשרה הרבנית להודיע את בשורת השחרור לחצר הרבי בלנינגרד, ומשם הועברה הידיעה המשמחת לעולם היהודי כולו, ובראשונה כמובן לחתנה, הרבי השביעי.
ואלו מילות הזהב שבחר הרבי עצמו לתאר את קבלת בשורת הגאולה:
“בבואי ביום ג’, י”ב תמוז, יום הולדתי, להתראות לפניהם כחוק, הודיעו לי כי הגיע פקודה נמרצת אשר ישחררוני. במשך שעה נודע דבר שחרורי לכל הקהילה, ובערב באו אלי לברכני. ובכל עיר ועיר אשר הגיע הבשורה, רבים מאוהבינו וידידינו מתאספים יחד ומברכים על כוס של ברכה ושמחה”.
הרב אליהו חיים אלטהויז מתאר אף הוא את הרגעים המיוחדים ההם:
”..וביום ג’ פנחס, י”ב תמוז, באנו עוד הפעם למקום ההוא, ותיכף בהתראותינו בישרו לנו כי נגאל ונפדה וכי חופשי הוא לארבע פינותיו .. שבנו לביתנו צלחה, ובאנו לשבת-קודש, תודה לא-ל, בשלום. ליהודים היתה אורה ושמחה, אור תורה האיר לנו ושמחה של מצוה פתחה לבבינו”.
הרבי מציין כבר באותו יום לרב אלטהויז, כי זכה הוא ‘לסגור מעגל’ בכל הנוגע לפרשת המאסר והגאולה: “הנהו הראשון .. אשר פגש אותי בעת – ל”ע – שהובילו אותי מדירתי אל בית האסורים, באור ליום ד’ ט”ו סיון, ותודה לה’ הנהו הראשון אשר ברכתי בברכת מזל טוב על הודעת החופש אשר ניתן לי בעיר מקלטי קאסטראמא בזה היום, היום ג’ י”ב תמוז”…
• • •
אנשים רבים התקבצו בביתו של הרבי ביום שבו נודע על השחרור. כדרכו בקודש, הרבי מקשר כל דבר לתורה ולחסידות, ואת שמחתו העצומה הביע באמירת מאמר חסידות הפותח במילים “הוי’ לי בעוזרי”.
יום רביעי,
י”ג בתמוז תרפ”ז
הרבי מקשר את הגאולה לאמירת חסידות
למחרת, י”ג בתמוז, שב הרבי אל משרד הג.פ.או. והפעם כדי לקבל בצורה מסודרת את תעודת השחרור הרשמית. גם היום, כביום האתמול, התאספו במעונו אנשים רבים, וגם ביום הזה אמר הרבי לפניהם מאמר שנפתח במילים “ברוך הגומל לחייבים טובות”.
באותם ימים היה הרבי חלש מאוד פיזית, ואף נפשו איוותה למרגוע ושלווה. על כך ניתן ללמוד גם ממכתב שכתב הרבי עצמו באותו יום:
“אם כי עוד טרם באתי אל המרגוע הנפשית ובריאותי חלושה במאד, השם יתברך ישלח לי רפואה שלמה בקרוב בתוך כל חולי ישראל, הצריכים רפואה – אבל גודל עוצם האהבה העמוקה אשר ירחש לבבי אל כל אחד ואחד ביחוד, יתגבר על מכאובי ולא יתן דמי לי עד אשר אביע ברכתי”.
בשעה שביתו של הרבי בקסטרמה התמלא באנשים חוגגים, הגיעה פתאום ידיעה מלנינגרד, כי ראש הג.פ.או. מסינג ביקש שהרבי לא יתמהמה לשוב ללנינגרד. החשש היה גדול. הכול ידעו את עמדתו של מסינג וכי הוא זומם שוב לאסור את הרבי. היו מהחסידים שסברו כי אל לו לרבי לשוב ללנינגרד כי כדאי לנסוע לחרקוב או למוסקבה. הרבי שמע את הצדדים לכאן ולכאן ולבסוף פסק: “אנו נוסעים הביתה!”
יום חמישי,
י”ד בתמוז תרפ”ז
הרבי חוזר לביתו
בבוקרו של יום חמישי, י”ד בתמוז, עלו הרבי, בתו הרבנית הצדקנית, ושני חסידיו הנאמנים שליווהו, על רכבת שעשתה דרכה בחזרה ללנינגרד, והפעם כאזרח חופשי ובן חורין.
יום שישי,
ט”ו בתמוז תרפ”ז
שלושה מאמרי חסידות לרגל השחרור
ביום שישי ט”ו בתמוז, שב לביתו בעיר לנינגרד, כשהוא מלווה לאורך כל הדרך בשני שליחים מיוחדים מטעם הקהילה היהודית בקסטרמה, כאות כבוד והדר.
בשבת הקרובה, פרשת פנחס, עלה הרבי לתורה כבכל שבת, ובירך ברכת ‘הגומל’. לימים סיפר הרבי מלך המשיח באחת מהתוועדויות קודשו, כי באותה השבת התנהל פלפול שלם לגבי הצורך לומר ברכת ‘הגומל’.
בעת ההתוועדות שהתקיימה לאחר התפילה, שוב אמר הרבי מאמר שלישי שנפתח במילים “ברוך הגומל”, ובו ביאור על תוכן המאמר “ברוך הגומל” הראשון. בסעודת שבת עצמה, שהיוותה כעין סעודת הודאה, אמר את המאמר “שאו ידיכם קודש”.
התרגשותם של החסידים הייתה גדולה. המון החסידים רצו בכל מאודם להגיע לביתו של הרבי, לברכו לרגל שחרורו, ובכלל, להתחמם עמו במחיצתו – אך הרבי סירב שיבואו לראותו. בחלל האוויר שרר הפחד מ”עינא בישא” של הקלגסים, שמא יתחרטו על השחרור.
לכול היה ברור כי הג.פ.או. הלנינגרדי לא ישקוט ולא ינוח מלנקום ברבי על כישלונו המחפיר. הג.פ.או. היה גוף ממשלתי רב עָצמה שאיש לא העז להתערב בעבודתו. הכול רעדו לעצם שמע שם הארגון. מי שיכול היה, השתדל שלא לעבור ליד בניין הג.פ.או. האיום אלא לעקוף סביב סביב.
ואכן, את אשר יגורו – בא. זמן קצר לאחר מכן הופיע בעיתון היבסקי “עמעס” מאמר חריף כנגד הרבי, בדרישה לאסרו מחדש ולהגלותו לירכתי סיביר. החוקרים היהודים לולב ונחמנסון, ומעליהם ראש הג.פ.או. בלנינגרד, מסינג האנטישמי, לא נחו ולא שקטו. הנשמע דבר כזה – רב יהודי, ‘מורד אור’ בארץ הסובייטים, נשמט מתחת ידיהם ועוד ידו על העליונה?!
הרבי ובני ביתו הבינו כי אין כל מוצא אחר, וכי הרבי מוכרח לעזוב את לנינגרד עד יעבור זעם.
הרבי עבר אפוא להתגורר לפרק זמן קצוב במלחובקה, מעין עיירת קיט שבפרברי מוסקבה, כשעת נסיעה מהעיר הגדולה; שם, קיווה, יוכל להמתין בשקט הרחק מעיני הבולשת, עד יעבור זעם. רחוק מן העין ורחוק מן הלב.
על בחירתו במלחובקה דווקא סיפר החסיד הרב מיכאל דבורקין, כי עמדו בפני הרבי שתי אפשרויות: או לנסוע לסטארי-רוסיה או למלחובקה. על כך הגיב ואמר: “הרי הג.פ.או. מלנינגרד אסר אותי ואיש הג.פ.או. ממוסקבה שיחרר אותי. אם כן, עדיף לי להיות ליד מוסקבה”, והרבי נסע למלחובקה.
• • •
”..הנה בשעה חצי השמינית לפנות ערב יצאתי במסע ההולך לעיר קאסטראמא, ובאתי שמה למחרת – ביום השני – ארבעה לחדש תמוז, והתעכבתי בגלות עד יום הרביעי שלשה עשר בתמוז שעה חצי הראשונה צהרים. תשעה ימים ושבע עשרה שעות”, מסכם הרבי הריי”צ את ימי גלותו, גלות קסטרמה.