בחירה בין גרוע לגרוע יותר

רבים מחסידי חב”ד בארץ הקודש היו נתיני רוסיה ובעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הועמדו בפני ברירה אכזרית: או קבלת אזרחות טורקית והתגייסות מיידית לצבא לצבא הטורקי או גלות מפרכת למצרים. החסידים התמימים מישיבת “תורת אמת” סירבו להתגייס בשל הסכנה הגדולה והם הועלו על אוניות גירוש והוגלו למחנות פליטים במצרים >> סקירה מרתקת על חב”ד בארץ הקודש בימי מלחמת העולם הראשונה

מספר שנים קודם המלחמה, ייסד כ”ק אדמו”ר הרש”ב בעיר את ישיבת “תורת אמת”. לשם כך הגיעו לחברון הרב שלמה זלמן הבלין, שכיהן כמנהלה של הישיבה ומשפיעה, ועמו קבוצת תמימים שלמדו בישיבת “תומכי תמימים” בליובאוויטש. את הצד המינהלתי של הישיבה נטלו על עצמם חשובי חסידי חב”ד בארץ הקודש — הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב וגיסו הרב מנחם מענדל נאה. הישיבה החלה לפרוח, וקהילת חב”ד בחברון קיבלה חיות חדשה.

לצד חברון פעלה בירושלים קהילה חב”דית גדולה, וגם בה נפתח סניף של ישיבת “תורת אמת”. הפריחה הגדולה שהחלה באותן שנים בחברון, נגדעה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

 בחירה בין גרוע לגרוע יותר

היהודים בארץ ישראל לא נהנו מיחס אוהד של השלטון התורכי, עוד טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובימי המלחמה החריפו הטורקים את יחסם כלפי היהודים. המלחמה פרצה בתשעה באב תרע”ד ובי’ בחשוון תרע”ה הצטרפה טורקיה למלחמה. כתוצאה מכך נותקה ארץ ישראל ממדינות האיזור ובעקבות כך נוצר מחסור חמור במזון. גם התרומות שהגיעו תדיר מחוץ לארץ עבור תלמידי החכמים והרבנים, פסקו מלהגיע. השלטון הטורקי בארץ ישראל פתח בצעדים חריפים נגד היהודים, אם על ידי הטלת מיסים כבדים או על ידי החרמת בהמות, כלים ומזון.

אם לא די בכך, הרי שבאותה תקופה התרחשו אסונות טבע, כמו מכת ארבה שפגעה אנושות בחקלאות, מה שגרם להחרפה במצב הכלכלי.

ככל שמצבם במלחמה התדרדר, כך הממשל הטורקי הקשיח את יחסו ליהודים. מצב זה נמשך קרוב לארבע שנים. בתחילה הכריזו השלטונות על ביטול החסינות לאזרחים זרים; כתוצאה מכך, אלו שהגיעו ממדינות “אויב” כמו רוסיה, נחשבו עתה כנתיני האויב ועליהם בכלל — ועל היהודים בפרט — נגזרו גזירות שונות, עד שהגיעה הגזירה הקשה והאכזרית: גיוס או גלות.

השלטון הטורקי הציב דרישה אולטימטיבית מהתושבים חסרי הנתינות טורקית — לקבל על עצמם אזרחות טורקית מה שגרם בהכרח גיוס לצבא. מכאן הייתה הדרך קצרה להישלח לחזית העקובה מדם. מי שסירב לקבל נתינות טורקית, נידון היה להיות מגורש מארץ הקודש. יהודים רבים שאכן גוייסו, נשלחו לחזית ולא שבו עוד לעולם, ואף מקום קבורתם לא נודע. הי”ד. כך למשל החסיד ר’ שמואל גרשון ליפקין, שהיה נתין טורקיה, גויס ונפטר בחזית סוריה, שם נקבר.

החסידים והתמימים בחברון, בירושלים ובערים אחרות, סירבו לקבל על עצמם את האזרחות הטורקית מחשש הגיוס, ונגזר עליהם גזירת גלות למצרים.

גזירת הגירוש

ב”יום חמישי השחור”, כ”ט בכסלו תרע”ה, ניתנה פקודת הגירוש של נתיני רוסיה ומדינות “אויב” אחרות מארץ ישראל. הגירוש החל בפועל ביום זה ונמשך גם בתקופה הבאה.

הפעילות המרכזית של הטורקים ב”יום חמישי השחור” היתה בתל אביב, אך גם לירושלים הגיעו הכוחות המגרשים. בין האזרחים שנתפסו, נמנה הרב חיים נאה שנודע בשנים הבאות כ”בעל השיעורים” ונחשב היה לגאון צעיר שכוכבו דורך ועולה בשמי הרבנות. הרב חיים נאה ורעייתו הרבנית דבורה הועלו על רכבת מגורשים שעשתה את דרכה במשך שעות רבות עד לנמל יפו, שם הועלו המגורשים באכזריות על האוניה האיטלקית “פלוריו”, תוך כדי צעקות וצליפות שוט עד לדחיסתה המלאה ביותר משבע מאות איש.

כאשר הספינה כבר לא היתה מסוגלת לקלוט נוסעים נוספים, מנעו הטורקים מהאנשים הרבים שהצטופפו על הרציף את עלייתם לספינה. התוצאה היתה שמשפחות רבות התפצלו, כאשר חלק מבני המשפחה כבר היו על סיפון האוניה ובני משפחה אחרים עמדו על הרציף ללא יכולת לעלות. בעקבות זאת קמה מהומה רבתי על הרציף. קריאות, צעקות, תחנונים ובקשות מהחיילים הטורקים לאחד בני משפחה. אך הקריאות הללו לא נענו.

כך קרה גם למשפחת נאה: הרבנית דבורה נאה, שהיתה בחודש השמיני להריונה, נזהרה מלעלות מפני הדחיפות, ובעלה הרב נאה הקדים ועלה לאוניה עם צרורם הדל. כאשר עצרו החיילים הטורקים את העלייה לספינה, נשארה דבורה מאחור על הרציף בודדה בעוד בעלה הרב גורש מהארץ לבדו.

הרבנית פרצה בבכי חסר מעצורים. משנרגעה, צעדה לאטה בוכיה אל בית הוריה ר’ שאול יצחק ומרת ריבה, שהתגוררו בבניין המכונה “בתי וורשה” ביפו.

את בנה הבכור ילדה הרבנית נאה בבית הוריה במוצאי שבת קודש פרשת שמות, כ”ד בטבת תרע”ה. הרך הנולד הוכנס בבריתו של אברהם אבינו ללא נוכחות אביו, ונקרא שמו בישראל — ברוך. שלושה שבועות לאחר הלידה, נסעה הרבנית נאה באחת הספינות שהעבירו גולים למצרים, עם תינוקה הרך. נלווה אליה אחיה ר’ לייביש פניגשטיין שעד אז הסתתר מעיני הטורקים.

הטורקים הוסיפו וגירשו עוד יהודים רבים, בהם גם חסידי חב”ד כמו בני משפחות נאה, אליעזרוב, הבלין ועוד. אף תלמידי ישיבת “תורת אמת” שהגיעו אליה מליובאוויטש הרחוקה, הוגלו למצרים.

רבים מהגולים החרדים התגוררו במחנה הגולים “שוּנִי הקטן” שהוקם בסמיכות לעיר אלכסנדריה (נא־אמון), בסימטה נידחת בתוך סבך של מבנים ששימשו בעבר כמחסני צמר גפן. מחנה זה התייחד בכך, שאוכלוסייתו היתה חרדית, ובה רבנים ותלמידי חכמים רבים. על המגורשים שהגיעו למחנה זה נמנו גם בני משפחות אליעזרוב, נאה ומשפחת הרב דוד צבי שניאורסאהן.

“מראה הגולים מדכא מאוד”

גלות מצרים שנכפתה על הגולים, הביאה עמה צרות רבות. כאמור, המצב הכלכלי היה גרוע ביותר, ותקנות וגזירות שונות הגבילו את אורח חייהם של הגולים מארץ ישראל שהתיישבו במחנות באזור העיר אלכסנדריה. אין בידינו מספר ודאי לגבי מספר הגולים, אולם מדובר בערך בכשנים–עשר אלף איש.

על מצב הגולים בהגיעם למצרים, מסופר בדו”ח מיוחד שנכתב בשנת תרע”ו, על ידי ועד העזרה לגולי ארץ ישראל וסוריה:

“מראה פני הגולים ברדתם מהאוניות, היה מדכא מאוד, מהם היו כאלה שנעצרו באמצע הרחוב על ידי פקידי הרשות והושבו על האוניות בחוזק יד, מבלי שהיה ביכולתם לקחת אתם הדברים היותר נחוצים, אחרים הוצאו מבתי האסורים שהיו כלואים בהם במשך שבועות אחדים בתור נתיני הארצות האויבות והובאו אל האוניות, ועוד היו כאלה שגזירת הגירוש אמנם לא חלה עליהם, אלא שמלחמת הקיום הקשה הלאתה אותם והכריחתם לצאת את הארץ. הלב התכווץ מכאב למראה פני ההמון הזה שהפיקו צער וייאוש אין סוף, הגברים חיפשו את נשיהם ההורים את ילדיהם והילדים דרשו את אמותיהם, הגירוש הפריד בין חלקי משפחה אחת”.

על מצבם הכלכלי נכתב בדו”ח: “האנשים האלה, שבגורלם נפל האסון הזה, רבים מהם לא ידעו קודם מחסור, ביניהם היו רבנים, בני ישיבה, שהקדישו את ימיהם לתורה, בעלי מקצועות חופשיים, בעלי נחלאות, סוחרים, בעלי מלאכה, שחיו בכבוד מיגיע כפיהם, ועתה השליך אותם הגורל לארץ נכריה ונמצאו משוללי אמצעים לצרכיהם היותר הכרחיים”.

בתחילה היו הגולים מארץ ישראל בטוחים שהמלחמה תסתיים תוך מספר חודשים והם יוכלו לשוב לביתם בארץ הקודש, אולם הזמן חלף, המלחמה לא הוכרעה, והגולים הבינו כי עליהם להתארגן לשהות ממושכת במצרים. בעזרת יהודים מקומיים הקימו הגולים ועדות שהמתינו בנמל וקיבלו את קבוצות הגולים החדשות בהגיעם למצרים, ועדות אחרות מונו לסיוע בהתארגנות במקום, ואחרים הקימו מוסדות חינוך אלא שכמובן לא חינכו בהם בדרך התורה והמצוה.

מי שנחלץ לטובת החיים הרוחניים במחנה הגולים, היו בני משפחת נאה. הרב מענדל נאה, אשר כאמור היה מחשובי עסקני חב”ד בארץ הקודש. הוא התמנה לראש קהילת הגולים וכיהן כדיין הראשי במשך חמש שנים. הקהילה היהודית נהגה בו בכבוד רב ומשפחתו התארחה דרך קבע אצל אחת המשפחות המקומיות. השלטונות קבעו מבנה מיוחד לבית הדין בראשותו ושוטר היה עומד תדיר בפתח בית הדין, מוכן לפקודת הרב מענדל נאה, לאסור סרבני דין־תורה.

בנו הרב חיים נאה, הקים ישיבה מיוחדת לבני הגולים באלכסנדריה בשם “ישיבת ארץ ישראל” בה למדו יותר ממאתיים תלמידים, מהם ראשי משפחות שהוא דאג לקיומם ולפרנסתם. גם רבים מתושבי המקום הצטרפו אליהם ושתו בצמא את דבריו. את הישיבה שיכן במבנה בית קולנוע שעמד ריק, ומטבעות זהב אשר הביא עמו לעת צרה, הועברו לידי המשכיר.

תלמידי תורת אמת — מגיעים למצרים

בישיבה זו למדו גם תלמידי ישיבת תורת אמת שהוגלו מחברון והגיעו למצרים.

עמוד ראשון מתוך פנקס החשבונות של הישיבה, התפרסם בספר “אזמ”ר בשבחין” לדמותו של המקובל הרב אשר זעליג מרגליות. בראש עמוד זה נכתב כי תמיכה ניתנה ל–188 תלמידי הישיבה ובני משפחותיהם. ובעמוד שהתפרסם מופיעים כמה תלמידים מישיבת תורת אמת:

משה אריה אזולאי — הוא הרב משה אריה לייב שפירא, אשר לעיתים כונה “אזולאי” על פי שם משפחת אמו (נצר לחיד”א). הרב שפירא למד בתורת אמת חברון, ולאחר שובו ממצרים מונה לראש ישיבת תורת אמת בירושלים.

יודא אזולאי — הרב יהודה זרחיה שפירא — אזולאי, אחיו של הרב משה לייב שפירא. אף הוא למד בתורת אמת בחברון, ולימים ממונה על לומדי הנגלה בישיבת צמח צדק (עליה יסופר לקמן).

יוסף נאה — יוסף יצחק נאה אחיו של הגר”ח נאה. תלמיד תורת אמת בחברון.

ניסן הורויץ — המשפיע הירושלמי הרב ניסן הורוויץ.

שמעון גליצנשטיין — הרב גליצנשטיין, למד בתורת אמת חברון, ולאחר תקופה במצרים נסע ללונדון שם כיהן כמזכיר הראי”ה קוק, ולאחר שובו ארצה — מזכיר ולאחר מכן מנהל ישיבת תורת אמת בירושלים.

אשר זעליג מרגליות — המקובל הנודע רבי אשר זעליג מרגליות, למד בתורת אמת חברון, ולימים מחשובי הרבנים והמקובלים בירושלים.

בפתח ספרו “שנות חיים” מספר ר’ חיים נאה, על הקמת הישיבה:

“בנא אמון, התרכזו רוב הגולים ובתוכם היו הרבה רבנים ותלמידי חכמים מבני הישיבות השונות בארץ הקודש, כאשר הרגשנו חוב קדוש לפתוח היכל אולפנא להרבנים, למען יוכלו להגות בתורת ה’, ולהמציא להם תמיכה כדי פרנסתם, וימן ה’ לנו איש אמונים, הן גביר ירא שמים עסקן במצות וכו’ מו”ה ניסים נחום הי”ו מתושבי ירושלים עיר הקודש. ויחד איתו נגשנו אל עבודת הקודש. ובעזרת נדיבי עמנו פתחנו את היכל הישיבה בשם ‘ישיבת ארץ ישראל’ ונהלנו אותו במשך ד’ שנים רצופים, עד שוב הרבנים הגולים לארץ הקודש”.

הגרא”ח נאה לימד את בני הישיבה ואף גייס מימון לאחזקתה, ואילו רעייתו הרבנית דבורה פעלה במסירות וביעילות, עבור הצרכים הגשמיים של התלמידים, ולמעשה הפכה לאם־בית. היא היתה עורכת קניות בשוק, מבשלת ואופה את ארוחותיהם, ודואגת לכל צרכיהם היום־יומיים. באותה עת רכשה לעצמה חברות וידידות מקרב נשות הישוב היהודי במצרים שלימדו אותה סגנונות בישול מארצות מוצאן. מרת דבורה הפעילה את כישרונה המיוחד בהכנת מאכלים הנהוגים במדינות שונות, כדי לגוון את הארוחות של בני הישיבה.

רבני ותלמידי הישיבה קיבלו מהנהלת הישיבה, סכומי כסף למחייתם. כשהישיבה גדלה והתפתחה, מונה הרב לייביש פניגשטיין אחיה של הרבנית נאה שהיה תלמיד מן המניין, לחבר הנהלת הישיבה. עליו הוטלה האחריות לדאוג לקניות, השגת מזון ונפט לתאורה, וכן היה אחראי על חלוקת משכורות ומילגות. ר’ לייביש, ניחן בלב רחב, אוהב את הבריות וישר דרך, ירא ה’ ועושה מלאכתו באמונה.

“כולל חב”ד” בימי המלחמה

הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב והרב מענדל נאה ניהלו באותה תקופה את “כולל חב”ד” שהיה הארגון המרכזי של חב”ד בארץ הקודש, וסייע רבות בתמיכה גשמית לכלל החסידים. מכיון שבשנות המלחמה שהה הרב אליעזרוב ברוסיה, נותר אפוא הרב מענדל נאה לבדו לפעול בנושא כולל חב”ד. גם לאחר שהוגלה למצרים, פעל בדרכים שונות ומקוריות כדי שתמיכה גשמית תגיע לחסידים בארץ הקודש.

הבעיה המרכזית היתה דרך העברת התרומות, שכן בדרך כלל הכספים היו מגיעים מרוסיה, וכעת רוסיה וטורקיה נלחמו זו בזו. הרב נאה מצא אפוא דרך להעברת הכספים באמצעות מדינה שלישית, אלא שבשלב מסוים עלו הטורקים על מסלול הכספים וזרם התרומות מרוסיה פסק. אך הרב מענדל לא התייאש ומצא דרך חלופית להעברת הכספים. רק לאחר שזו גם הופסקה על ידי השלטונות, חשש מלהמשיך בכך והתרומות לכולל חב”ד פסקו עד תום המלחמה.

שבים לארץ הקודש

כשנתיים לאחר שהגיעו הגולים למצרים, התבשרו כי הגנרל הבריטי אלנבי כבש את ירושלים מידי הטורקים, ושנה לאחר מכן נכבשה ארץ ישראל כולה על ידי הבריטים. למרות זאת הגולים טרם הורשו לשוב, ורק לאחר ועידת השלום בפריז שהתקיימה בחודש טבת תרע”ט, הותר לגולים לחזור לארץ הקודש.

רוב החסידים שהוגלו למצרים, שבו לארץ הקודש ורובם התיישבו בירושלים. מהקהילה החב”דית שפרחה בחברון, נותרו רק חסידים בודדים שנותרו בעיר האבות. בעוד שלפני המלחמה גרו בה חמישים ותשע משפחות חב”דיות, הרי שבשנה הראשונה למלחמה ירד המספר לארבעים ותשע ולאחר המלחמה נותרו תשע משפחות בלבד. יש לציין שבתקופת המלחמה הישוב הלך והצטמצם, אך בתחילת המלחמה נותר בה אחד ממנהיגי הקהילה, הלא הוא הרב מרדכי דובער סלונים, בנה של הרבנית מנוחה רחל המפורסמת בת אדמו”ר האמצעי. אולם תלאות המלחמה הכריעו אותו, ובחודש טבת תרע”ו השיב את נשמתו לבוראה. הקהילה החב”דית נותרה ללא מנהיגיה, מה שהיה גורם נוסף לעזיבת הנותרים את העיר.

ישיבות חב”דיות בירושלים

החסידים ששבו ירושלימה, באו עם כוחות מחודשים והחלו בהקמת מוסדות. בתחילה הוקמה ישיבת “צמח צדק” בעיר העתיקה בירושלים. הישיבה הוקמה על ידי הרב מנחם מענדל נאה מטעם “כולל חב”ד” והיוותה מסגרת לימודית לאברכים ובחורים העובדים לפרנסתם, כאשר מספר שעות ביום הוקדשו ללימודים. מכיון שלא היה ברור אם הרב שלמה זלמן הבלין ישוב לארץ הקודש, נעשה ניסיון להקים את ישיבת תורת אמת והפעם בירושלים. כאשר הדבר הגיע אל אדמו”ר הריי”צ, הורה לחדול מכל פעולה בנידון עד שהרב הבלין ישוב לארץ הקודש.

על פי הוראות אדמו”ר הריי”צ, עם שובו של הרב הבלין לארץ הקודש, הוא נסע לחברון בלוויית כמה מחשובי החסידים כדי לבדוק אפשרות להקים את תורת אמת מחדש בעיר האבות, אולם לאחר הביקור הוחלט כי הישיבה תקום בירושלים, וכך היה.

אף עובדה זו הייתה כתוצאה מהשפעתה של מלחמת העולם הראשונה על קהילות חב”ד לפזורותיה ברחבי העולם.

מקורות: אגרות קודש, שנות חיים, תולדות חב”ד באה”ק, נודע בשיעורים, המשפיע,  דמות חסידית (ליפקין), אזמ”ר בשבחין, במצור ובמצוק, דין וחשבון של ועד העזרה לגולי ארץ ישראל, לקורות הקהילה היהודית באלכסנדריה, ממצרים ועד הנה, האור (הצבי), בית משיח (סדרת מאה לישיבת תורת אמת), ארכיון הציוני ועוד.