מאת: אהליאב אבוטבול, ישראל לפידות

חסיד יקר, מה אומר לך התאריך שבכותרת? * לרגל ה’ טבת התיישבנו לשוחח עם הגאון החסיד הרב יוסף צבי צירקוס, רב קהילת “אור מנחם מענדל” בירושלים, משפיע ומרצה מבוקש, שהיה ‘תמים’ מן המניין על ספסלי הישיבה המרכזית ב-770, וזוכר היטב את ההתרחשויות של שבעת ימי המשתה, לאחר ה”דידן נצח” * “אני חושב שכל מי שהיה שם, לא נשאר אותו אדם כמו שהיה קודם לכן” * וגם: מה המשמעות של ה’ טבת תשע”ה לגבינו?

מאת: אהליאב אבוטבול, ישראל לפידות

 צילום: אורן בן חקון

הרב יוסף צבי צירקוס, רב קהילת “אור מנחם מענדל” במרכז העיר ירושלים, ר”מ בישיבה גדולה “תורת אמת”, משפיע חסידי, מרצה מבוקש ומשתתף קבוע בתכנית מוצאי שבת של רדיו “קול ישראל”.

ביקשנו לשמוע ממנו על ההתרחשויות שנחרטו היטב בזיכרונו מהימים בהם זכה לשבת בחצרות קדשנו, כ’תמים’ מן המניין על ספסלי הישיבה המרכזית ב–770. במשך שעה ארוכה הסביר וביאר בהרחבה על התחושה והחיות החסידית שמלווה אותו כל שנה מחדש בפרוס החג החסידי ה’ טבת. ישובים מרותקים האזנו בקשב רב לדבריו הקולחים על משך התקופה המתוחה של משפט הספרים ועד לניצחון המהדהד בה’ טבת תשמ”ח.

 

כחסידים של ‘דור השביעי’ מה אומר לנו התאריך ה’ טבת?

חשוב לזכור, זה שה’ טבת נקבע לחג — זה הגיע על–ידי הרבי בעצמו. מי קבע שיהיה שבוע שלם של שמחה? הרבי! כי הרבי אמר כל יום שיחה, עד היום השביעי שבו הרבי אמר שנשלם שבעת ימי ההיקף.

ראשית כל, היה את ה’ טבת תשמ”ז. זה היה סתם יום חול חורפי, וכשהגיעה בשורת הניצחון, החסידים יצאו ורקדו בהתרגשות ובשמחה שאי אפשר לתאר אותה, ד–י–ד–ן נ–צ–ח! לאחר מכן, ירד הרבי במפתיע לתפילת מנחה בזאל הגדול למטה, ובסיומה, באופן פתאומי החל הרבי לומר שיחת קודש.

וביום למחרת, יום רביעי ו’ טבת, חזר הרבי מה’אוהל’ הקדוש, ושוב החל לומר שיחה. כך שבמשך שבוע של ימי חול רגילים — הרבי כל יום אמר שיחה. כמו כן, הרבי עודד בחוזקה את שירת הקהל “ושמחת בחגיך”. בעצם הרבי קבע את ה’ טבת כחג של שמחה והודאה לה’ שנמשך שבוע שלם.

בשנה לאחר מכן, כשהגיע ה’ טבת תשמ”ח לא ידעו איך הרבי יתייחס לזה. כי כשהספרים הגיעו בב’ כסלו, ידוע שהרבי התבטא בחריפות שיציינו את השמחה על–ידי הלימוד, ושהכל יהיה בחשאי…

באותה שנה, ה’ טבת חל להיות בשבת — כמו השנה — והבחורים תלו שלט גדול של ‘דידן נצח’, אך לא תכננו שהרבי ייחס לזה חשיבות. אבל באורח פלא, פתאום הרבי פתח את ההתוועדות בכך שראה שתלו על הקיר שלט ובאופן של ‘פרסומי ניסא’, שהיום זה היום של ‘דידן נצח’, וכל עיקר ההתוועדות היתה סביב זה.

הרבי אמר בנוגע ליום הזה את כל הלשונות של פורים, חנוכה וי”ט כסלו. ו”הימים האלה נזכרים ונעשים גו’” — שכאשר מגיע יום זה מדי שנה בשנה, הרי “נזכרים” ועל–ידי זה “נעשים” הענינים שנפעלו בפעם הראשונה, “ציון במשפט תפדה”. יום סגולה ועת רצון וכו’.

ומאז מדי שנה בשנה שזכינו לראות ולשמוע, ה’ טבת הפך לתאריך מיוחד של חג חסידי. כמעט בכל שנה היתה שיחת קודש. זכורני, שה’ טבת תשמ”ט, זה היה בבית של הרבי, והרבי חילק שתי דולרים לכל אחד, אחד לצדקה ואחד כהשתתפות בקניית ספרים.

אז בהחלט אפשר לומר שאין יום אחר מהימים שהתרחשו ב’דור השביעי’ (מלבד יו”ד שבט יום קבלת הנשיאות של הרבי, וי”א ניסן, יום מלכינו), שזה יום שקרה בו אירוע מסוים והרבי הגיע וקבע את זה באופן מיוחד כחג.

 

אז ה’ טבת זה עניין שבא באופן של ‘אתערותא דלעילא’?

בעיני, כן. כל הענין של ה’ טבת זה ענין שמיימי מתחילתו ועד סופו. ללא ספק, הדבר שהכי מורגש בה’ טבת — זה שהרבי קבע אותו.

זה מתחיל עם כל הפרשיה עצמה. גניבת הספרים, אפילו ספריה חשובה, שכל העולם יתהפך ושזה יהפוך להיות הענין הכי חשוב? בדעת תחתון, בהגיון הפשוט שלנו, לא היינו חושבים שבהכרח בספריה הזו תלויים כל הענינים של כל העולם. זה לא היה ברור ומובן מאליו.

הגיע הרבי וביאר מה חשוב כל כך דווקא בספריה הזו של אגודת חסידי חב”ד שבנשיאותו של הרבי? ומדוע בייחוד בזה תלויה הגאולה?

בשיחה של תשמ”ח הרבי מקשר בין ה’ טבת שהוא יום שקשור עם ענין ה”גאולה” והפדיון של ספרי רבותינו נשיאינו, לבין הפדיון הכללי בגאולה האמיתית והשלימה.

אפשר לראות שהרבי מדבר בשפה שיכולה להתקבל גם בעולם, כמו “ספריה בקנה מידה עולמי”, “מהווה אוצר בלום”, אבל כמובן שהדגש הוא שזו “הספריה של הרבי”, זה הענין הכי עיקרי.

אגב, גם בנוגע לטיפול בפרשיה, ראינו שהרבי מוביל את כל המהלך מתחילתו ועד סופו: הרבי דיבר חזק מאוד שלא לדבר על מה שנעשה ומה צריך לעשות עם עניני אגודת חסידי חב”ד, הרבי שלל על הסף רעיונות של חסידים שחשבו ללכת לקנות את הספרים ולסגור את הסיפור — אלא ביקש ללכת ולהוכיח במשפט, וגם במשפט עצמו, העורכי–דין חשבו על כיוון מסויים, והרבי הוביל את זה לכיוון אחר לגמרי. זה דבר שמיימי — שאחר–כך ניתן היה להבין שזה היה קשור לעניינים רוחניים של קטרוגים כפי שאמר הרבי.

בעצם כל הענין הבולט ביותר בענין הספרים — זה הרבי. הכל על–ידי הרבי. מה שבא ללמד אותנו שהרבי זה משהו גבוה מאוד, ולא להכניס את השכל שלנו בענינים של הרבי. הרבי יודע על מה הוא מדבר ולא צריך להתערב בזה. ומבחינתנו יש להיצמד למה שהרבי אומר כפשוטו ממש. כי אם היינו מערבים את השכל שלנו בסיפור הזה — שום דבר לא היה מתאים באופן שכלי…

 

אם י”ט כסלו זה חג החגים — אז בדורנו — ה’ טבת זה חג החגים?

מעניין מה שאתה שואל, כי אפשר לראות בצורה מוחשית הקבלה ביניהם. המשפט החל בעיצומו של יום י”ט כסלו, ובזמנו אמרו שהצד שכנגד ביקש לדחות את המשפט לתאריך אחר ולא הצליחו. וזה נקבע מלמעלה בי”ט כסלו, לא בעקבות בקשה או משהו כזה.

בשנה ההיא, הרבי התוועד פעמיים בליל זאת חנוכה ובמוצאי זאת חנוכה, ובמהלך ההתוועדויות הרבי דיבר על הקיטרוגים שהתעוררו דווקא על חסידות חב”ד, ועל כך שכששהה אדמו”ר הזקן במאסר — ממנו יצא בי”ט בכסלו — ביקרו אותו רבותיו הקדושים, הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש, ואדמו”ר הזקן שאל אותם, מדוע סובבו בשמים את הדברים כך שהוא ישב במאסר? השיבו לו, כי נתעורר קטרוג על שהוא אומר דברי חסידות בגילוי רב ובהרחבה יתירה.

ואדמו”ר הזקן שאל אותם למה לא סר הקטרוג עם המשל שנתן לר’ פנחס מקוריץ, על התרופה שהוכנה מהיהלום שבכתר המלך כדי לרפאות את בן המלך ממחלתו האנושה? מדוע אפוא התעורר עליו קטרוג נוסף?

הסביר הרבי, שאז היה מדובר על החסידות הכללית, אבל אדמו”ר הזקן הפיץ את החסידות בצורה שונה מזו של רבותיו. ומכיוון שעכשיו מדובר על הפצת חסידות חב”ד, לכן התחדש הקטרוג.

מעניין לציין, שכפי שי”ט כסלו המקורי חל ביום שלישי שהוכפל בו כי טוב, התאריכים סביב ניצחון הספרים גם כן חל בימי שלישי; ה’ טבת — היה ביום שלישי, כ”ה חשון, דחיית הערעור של הצד שכנגד –היה ביום שלישי, גם ב’ כסלו, היום בו הספרים חזרו לספריה — היה גם כן ביום שלישי. בשיחות רבות הרבי מתעכב לבאר את הקשר של י”ט כסלו ליום שלישי.

ואז, בה’ טבת תשמ”ז, שוב השווה הרבי את משפט הספרים לי”ט כסלו: כשם שבי”ט כסלו דרך הטענות של המקטרג למדו כיצד יש לפעול, שאז אדמו”ר הזקן הבין שאם מקטרגים על ההפצה, סימן שמוכרחים להרחיב בזה יותר. גם כעת המנגדים אומרים שחב”ד לא פעילה, והרי זה לא נכון, אלא זה בא ללמד אותנו שצריך להוסיף עוד יותר בפעילות של חב”ד.

במילים אחרות, הרבי אמר שיש איזשהו קטרוג שקורה למעלה כפי שהתעורר בי”ט כסלו, רק שזה התלבש בענין של הספרים. והניצחון הוא גם ניצחון גדול.

ואז, כשפרצה השמחה הגדולה שהיתה בה’ טבת, זה היה בעקבות האווירה המתוחה שהיתה קודם לכן.

 

אתם הייתם בקבוצה תשמ”ז, מה היתה התחושה של הבחורים במשך כל אותה תקופה?

הייתה אוירה של ציפייה ודריכות. מצד אחד, זה לא היה פשוט בכלל בדרך הטבע. כי המחשבה שנוכרי יבין את המושג של ‘רבי’, שאין לו רכוש פרטי והכל שייך לחסידים, כפי שהרבנית ע”ה אמרה, היה מסר שקשה להעביר. מצד שני, אנחנו יודעים שעניני הרבי לא מוגבלים בהגבלות הטבע.

אפשר לסכם את כל האווירה בנקודה אחת: הרבי עמד והסביר את חשיבות הענין של הספרים, בעיניים גשמיות ראינו שזה מפריע לבריאותו של הרבי, ידענו שזה גורם צער לרבי, ממילא, כל המתח והציפייה היתה שלרבי יהיה טוב. כי כאשר טוב לרבי, זה הטוב האמיתי ביותר.

זו היתה גם התחושה שליוותה אותנו אחרי בשורת הניצחון: אנחנו שמחנו כי הרבי שמח, כי עכשיו טוב לרבי, כי עכשיו יהיה כמו שהרבי רוצה.

 

הבחורים עשו פעולות מיוחדות לאור המצב?

השתדלו מאוד. אני כעת לא זוכר משהו מסויים שאפשר להצביע עליו, אבל בכל הענינים היתה הוספה, במיוחד באמירת תהלים שאמרו בלי סוף… הרבי ביקש להוסיף ולהתחזק בכל דבר שבקדושה. זכורני, שבי”ג כסלו תשמ”ו, היה מתח האם הרבי יעיד — ובשעה שש בבוקר היה מנין גדול של תהילים וה’זאל’ היה מלא וגדוש.

 

מה המשמעות של ה’ טבת תשע”ה?

כדי להבין את המשמעות של היום, אחזור למה שאירע בשנת תשמ”ז. היו שם שתי נקודות: רצוא ושוב.

מצד אחד היו אלו שבעה ימים ימים פלאיים. זה דבר בלי תקדים. מי שלא היה שם לא יבין, הרגשנו במקום אחר לגמרי, מעל הזמן ומעל המקום.

חיכינו וציפינו לשמוע מה יפסוק בית המשפט, ולא ידענו מה עומד להתרחש. כך שפתאום ברגע אחד, בסביבות 11 בבוקר, ביום רגיל — הגיע ההודעה על ניצחון שלם בכל הפרטים. השמחה הרקיעה שחקים בצורה שלא היתה כדוגמתה. התפרצה כזו שמחה, ריקודים, ‘קולעס’, כל הדרך מה’זאל’ בישיבת ‘חובבי תורה’ לעבר 770. ואז פתאום הרבי יורד להתפלל מנחה בזאל הגדול [באותה תקופה מנחה ומעריב היו בזאל הקטן], ולאחר מכן הרבי אומר שיחה על הענין של קטרוג ומה שצריך לעשות, ואז יום אחרי יום הרבי אומר שיחות.

ולמחרת ביום רביעי, היום השני לשמחה, התפללו בזאל הקטן, ומי שהעלה בדעתו שנגמרה החגיגה, הגיע הרבי ושוב החל לומר שיחה. אני זוכר שאפילו רמקול לא היה שם. את ההתחלה אפילו לא הספיקו להקליט עד שהמזכיר ר’ לייבל גרונר הביא מכשיר רמקול.

וביום חמישי הרבי נסע לאוהל, ושוב הרבי ירד לתפילות לזאל הגדול למטה, ושוב פעם שיחה. מה שקרה, שהשיחות היו ביום או בערב, ואז במשך כל לילה התיישבו להתוועדות גדולה כסעודת הודיה, שלא החזיקה מעמד יותר מידי זמן, שעה–שעתיים ומיד שמחה פורצת בריקודים שנמשכו כל הלילה, למעלה מכל מדידות והגבלות. גם אנשים שבטבעם יותר ‘אורות בכלים’, לא נותרו אדישים.

ואז בשבת הרבי אמר שצריכים להתכונן לקראת הגאולה, ושכל אחד יעשה מהבית שלו בית חב”ד. ולמחרת, ביום ראשון, עשרה בטבת, הרבי אמר ‘דברי כיבושין’ (כרגיל). ואז ביום שני בלילה הרבי דיבר על סיום שבעת ימי ההיקף.

אני חושב שכל מי שהיה שם — אחרי השבוע הזה — לא נותר אותו אדם כפי שהיה קודם לכן. זו היתה התעוררות מיוחדת, תחושת התרוממות הנפש שאי אפשר לתאר אותה בכלל.

 

זה ה’רצוא’ — אך מה ה’שוב’?

מצד שני, הרבי — ניתן לומר — די ‘נתן’ על הראש. מה המשמעות והכוונה האמיתית של ה’ טבת, ‘דידן נצח’? זה רבי. נשיא דורנו. צריך להיצמד להוראות של נשיא דורנו.

הרבי דיבר בחריפות על ‘גזירת המשקה’, שאמנם “טוב לב משתה תמיד” אבל יש גזירה של ‘רביעית’ וצריך לשמור. כשם שבפסח מצוה לאכול מצות, ובאיסרו חג כבר אין את העניין של ‘מיכלא דמהימנותא’. כך גם בשתיית ‘משקה’, שמלכתחילה יש את הגזירה של המשקה, אין צורך להיות שקועים בזה ובטח לא להוסיף על זה במשך השנה.

אלא העיקר ב”דידן נצח”, אמר הרבי, זה שאנו עומדים ‘שלושים יום’ קודם יו”ד שבט. ויש להיות עסוקים בלימוד מתוך הספרים, ויהיו מבחנים וכל אחד צריך להיבחן, והרבי רוצה לראות את התוצאות ולפי זה לראות עד כמה התקדמו, ובעצם להוריד את כל הניצחון לעולם המעשה — לענין של לימוד.

בעצם, כמו כל ענין של התעוררות יש להוריד את זה לפועל, המעשה הוא העיקר.

כך גם בה’ טבת תשע”ה:

מצד אחד, צריך להיות התעוררות גדולה כפי שהיתה אז, “הימים האלו נזכרים ונעשים”, לחוות את השמחה הנפלאה שפעמה בלב כולנו, ששופט גוי הבין מה הוא ‘רבי’, והוסר הקטרוג וזו היתה שמחה גדולה. משהו נפלא שהתרחש בדור שלנו — בתוך העולם הזה לחיות כמו בגן עדן, ולדעת שהרבי נמצא בליבת העניין, מוביל ומלהיב את החג הזה ה’ טבת.

ומצד שני, כהמשך לזה, לקחת את אש ההתלהבות והשמחה, ולנצלה להתעוררות באופן מעשי, ‘דידן נצח של נשיא דורנו’, להיות חסידים ‘במעשה בפועל’: א) לקנות ספרים. וב) הלימוד בספרים.

ולאידך, לא לצאת ידי חובה בקניית ספרים, זה דבר די קל, אלא יש להוסיף בלימוד ובקיום שיעורים, שיעורים ב’עשרה’ דווקא, כך הרבי דיבר בה’ טבת תשמ”ח.

 

לסיום?

כפי שציינו, הרבי ראה בקטרוג הספרים עוד נדבך שקשור לעיכוב הגאולה. תיכף בהמשך לחגיגות ה’ טבת, הייתה הרגשה שזה הדבר האחרון שהפריע לגאולה, ובעצם אחרי הניצחון, כעת מוכנים לגאולה.

לאור זאת, התאחדו עשרים וחמישה רבנים ובראשם הבית דין צדק של קראון הייטס בראשות הרב יהודה קלמן ע”ה מארלאו, וחתמו על פסק–דין שהגאולה צריכה לבוא תיכף ומיד. את הפסק–דין הגישו לרבי בעשרה בטבת, בתוך שבעת ימי המשתה, והרבי בירך שכל העניינים האלו יתקיימו אכי”ר.