כשהגענו לפינת רחוב מונטגומרי, שם, ללא תכנון מוקדם ובלי לדעת למה ומדוע, הפכו חבית

כשהגענו לפינת רחוב מונטגומרי, שם, ללא תכנון מוקדם ובלי לדעת למה ומדוע, הפכו חבית, ור’ זושא עלה עליה כשהוא מלהיב את השירה והריקודים ואנחנו רוקדים סביבו. רקדנו כשעה–שעתיים ובזה נגמר הענין לאותו ערב, כשחלק מהקהל עדיין מסופק אם אכן זה מה שהרבי התכוון, פשוט לצאת לרחוב ולרקוד • ‘לחיים’, התוועדות חסידית של שמחה לכבוד ‘זמן שמחתנו’

להיות קרובים לרבי

לקראת ימי חג הסוכות של “שנת הקהל” הבאה עלינו לטובה, אנסה להעלות קצת זיכרונות מתשרי של “שנת הקהל” תשמ”א, אז זכיתי להיות אצל הרבי בסיום שנת ה”קבוצה” שלי.

בכלל, השתדלנו תמיד, תלמידי ה’קבוצה’ מארץ הקודש, להיות נוכחים בכל התפילות ובכל פעם שאפשר להיות עם הרבי שליט”א מלך המשיח. זכורני שבשבתות החורף הרבי התפלל את תפילת קבלת שבת עם הקהל בזאל למטה זמן קצר אחרי כניסת השבת, ואילו בישיבה התקיים סדר חסידות עד השעה שמונה ורק אחר כך התפללו ערבית. נכנסנו, כמה חברים מה’קבוצה’ למשפיע ר’ דוד רסקין ו”נפשי בשאלתי” שייתנו לנו רשות להתפלל עם הרבי. לא שמישהו היה שם לב ושואל משהו אם היינו עושים זאת, אבל לא רצינו להתפלל עם הרבי ללא רשות הנהלת הישיבה. הבטחנו שנשלים את הזמן ונלמד עוד אחרי הסדר, ובלבד שתינתן לנו הרשות. הר”ד רסקין האריך להוכיח אותנו שרצון זה לא בא מהקדושה. הרבי מתפלל עם ה’בעלי בתים’ ואילו בחור ב’תומכי תמימים’ צריך לשמור על הסדר ולא להידחק למקום שאינו מקומו וכו’. אבל חזרנו והפצרנו, טענו שאתם נמצאים פה כל הזמן ואתם יכולים אולי להרשות לעצמכם לוותר פעם על תפילה עם הרבי. אבל אנחנו נמצאים כאן רק שנה אחת בה אנו זוכים לראות את הרבי, ואיננו יכולים לוותר על כך. בסופו של דבר קיבלנו רשות, לא לפני שהבהיר שזה לא מה שצריך להיות…

כמו כן השתדלנו תמיד להידחק לשורות הראשונות, קרוב לרבי בגשמיות ככל האפשר. אמנם המשפיעים — ר’ ניסן נעמנוב, ר’ דוד רסקין ועוד, ויבלח”ט המזכיר הרי”ל גרונר — התוועדו ודיברו תמיד על הפסוק “ראוני נערים נחבאו”, ואיך אפשר להעז לדחוק את הפנים המגושמות באופן כזה שעומדים קרוב לרבי ועלולים להיתקל במבטו הקדוש של הרבי וכו’. (סיפרו אפילו שר’ ניסן קיבל אישור על דיבורים אלו מהרבי שליט”א עצמו). ובכל זאת, לא היינו בעלי כח רב וגם לא בעלי תחבולות, וכמה וכמה פעמים “הוזזנו” רחוק מבלי לראות ולשמוע מאומה. דווקא בגלל זה השתדלנו בכל פעם שרק אפשר לעמוד קרוב לרבי, וברגעים שמותר (לא כשהרבי לא רוצה, כשצריך להסתכל בסידור וכדומה) — להסתכל עוד ועוד בפני הקודש.

לכבוש את הרחוב

בתשרי של ‘שנת הקהל’ תשמ”א נהיה דבר חדש בחצרות קדשנו: הרבי החל לומר שיחות בכל לילה מלילות חג הסוכות. עמדנו שם קרוב בתפילת ליל א’ של חג הסוכות. עד אז כמעט לא הייתה מציאות כזו שהרבי אומר שיחה מעל הסטנדר, שכן כמעט תמיד הרבי דיבר אל החסידים בעיקר בהתוועדויות ליד השולחן. בסוכות שלאחר שנת תש”ל, כאשר היו דחיפות עצומות בסוכה באמצע ההתוועדות עם הרבי, הודיע הרבי שיותר לא יתוועד בסוכה. כך שבסוכות לא ציפו כלל לשמוע את הרבי נושא דברים עד ליל שמחת תורה. (מלבד פעם אחת, ב’שנת הקהל’ תשל”ד, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. או אז התוועד הרבי בשבת חול המועד סוכות בבית הכנסת ‘על יבש’, ללא אמירת ‘לחיים’ וללא טעימה כלשהי. והרבי דיבר אז על ה”ניבא ולא ידע מה ניבא”, שבקיץ תשל”ג ‘דחפו אותו מלמעלה’ להפעיל את ה”עוללים ויונקים” כדי “להשבית אויב ומתנקם”. ותבע בתוקף לבטל את כל הגזרות דווקא על ידי שמחה, שיהי’ “ומלאה הארץ פארבריינגעניש”.)

אחרי תפילת החג והכרזת הרבי שלש פעמים “גוט יום טוב”, הסתובב הרבי לפתע אל הקהל כשהוא נשען על הסטנדר, והחל לומר: “בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה שמחת בית השואבה מתחילה רק בלילה השני של סוכות. אולם בזמן הזה, מכיוון שאין לנו את כל התנאים שהיו צריכים בבית המקדש, הרי “קלקלתנו זוהי תקנתנו”, וצריכים להתחיל את שמחת בית השואבה כבר בלילה הראשון. שיתחילו את השמחה כאן בבית הכנסת. ואחר כך ילכו לסעוד את סעודת החג כל אחד בביתו ובסוכה שלו. ולאחר מכן ישובו לבית הכנסת, וימשיכו את הריקודים ביתר שאת וביתר עז גם ברשות הרבים, עד שגם הרחוב ישתתף בריקוד, “די גאס זאל מיטאנצען”.

הייתה זו שיחה קצרה, ואחריה הרבי יצא מבית הכנסת כשהוא מעודד את השירה.

אחרי שחזרו שוב ושוב על דברי הרבי, יצאו כולם בריקוד שנמשך שעה ארוכה, עד שהקהל התפזר לסעוד את סעודת החג איש איש בביתו ובסוכתו. אחרי הסעודה חזרו ל–770 והמשיכו לרקוד. המעגל גדל והלך. הכול זכרו שהרבי אמר לרקוד גם ברשות הרבים עד שגם הרחוב ירקוד. בתחילה הדבר היה נראה מוזר מאד — מה, הרבי באמת מתכוון פשוט לצאת החוצה, לרחוב? והיכן? אלא שאז הגיע הרגע בו פרץ הפרטיזן של הרבי, ר’ זושא ווילימובסקי, את המעגל, והתחיל להתקדם לדלת היציאה הצדדית של 770, הדלת שפנתה לרחוב קינגסטון (דלת זו כבר לא קיימת היום), כשאחריו יוצאים תוך כדי ריקוד, מהססים, חלק מאנ”ש והתמימים. כמדומני שהיה שם ר’ דוד נחשון, ר’ ישראל הלפרין (מהרצליה), ר’ זמרוני ציק ועוד, וחבריי הקרובים התמימים מה’קבוצה’: חיים שלמה דיסקין, זלמן לנדא, בצלאל קופצ’יק ועוד, אם אינני טועה לא היו שם יותר מעשרים–שלושים איש, כשר’ זושא פרטיזן צועד בראש. הת’ מנחם גרליצקי שומר על הסדר ודואג שילכו בשורה בסדר מסודר תוך כדי שירה וזמרה וריקוד.

ר’ זושא יצא לקינגסטון בריקוד כשכולם אחריו בלי לדעת למה ולאן. כשהגענו לפינת רחוב מונטגומרי, שם, ללא תכנון מוקדם ובלי לדעת למה ומדוע, הפכו חבית, ור’ זושא עלה עליה כשהוא מלהיב את השירה והריקודים ואנחנו רוקדים סביבו. רקדנו כשעה–שעתיים ובזה נגמר הענין לאותו ערב, כשחלק מהקהל עדיין מסופק אם אכן זה מה שהרבי התכוון, פשוט לצאת לרחוב ולרקוד.

למחרת כבר לא היה פשוט לעמוד בתפילה קרוב לרבי. כל המי ומי לא לקחו סיכון, שמא הרבי ידבר שוב. כולם הגיעו לתפילת ערבית של ליל החג השני ועמדו בשורות הראשונות קרוב לרבי.

אחרי התפילה שוב פתח הרבי בשיחת קודש, ואמר שעכשיו הוא הזמן שבמקדש היו מתחילים את שמחת בית השואבה, ולכן גם אצלנו, למרות שאתמול כבר התחילו בשמחת בית השואבה ורקדו כבר גם ברשות הרבים, באופן שגם הרחוב השתתף בריקוד (“די גאס האט מיטגעטאנצט”) — הרי בוודאי היום לא רק ימשיכו, אלא יעשו זאת באופן חדש לגמרי, כאילו זו התחלה חדשה.

כמובן שבאותו לילה התרבה והתגדל מעגל הרוקדים הן במספר והן בזמן הריקודים. יותר ויותר ראו שהרבי אכן מתכוון בדיוק למה שהוא אומר… השמחה נמשכה באותו מקום, קינגסטון פינת מונטגומרי, היכן שהיא נמשכת בכל התוקף עד היום הזה.

בלילה השלישי שוב דיבר הרבי, ואמר: היות ועכשיו אפשר להשתמש גם באמצעים שאי אפשר להשתמש בהם בשבת ובחג, בוודאי ינצלו גם זאת להגביר את השמחה. בוודאי יזמינו גם אורחים ממקומות אחרים, וכן ייסעו למקומות אחרים להביא את השמחה לכל מקום.

מאז הפך הדבר לדבר קבוע מידי שנה בשנה, שהמלך עומד במועד בחג הסוכות על בימה של עץ שהיו עושין בעזרה ומעורר כל הזמן לרקוד בפועל דווקא וברגליים דווקא וללא הפסקה עוד ועוד. במשך הזמן התארכו השיחות מאד והפכו להתוועדויות בנושאים רבים.

בשנת תשמ”ח נמשכו השיחות זמן רב — כשכל הזמן מדגיש הרבי שהעיקר הוא לא אריכות הדיבור, אלא הריקוד כפשוטו ברגליים, ברשות הרבים, ובאופן “אז די גאס זאל מיטאנצען”. זכורה לי במיוחד אותה התבטאות נפלאה באחת מלילות סוכות תשמ”ח, כשהרבי מתאר את היצר הרע שבא לאדם ואומר לו: ‘די. כבר רקדת מספיק. כבר כואבות לך הרגליים מרוב ריקוד והידיים מרוב מחיאות הכפיים. לך לישון. מחר יש יום. צריך ללמוד. צריך להתפלל. צריך לברך על הלולב והאתרוג. צריך לעשות ‘מבצעים’ עם עוד יהודים. די לך לרקוד’… והרבי ממשיך ואומר: ‘תגיד לו, תענה ליצר הרע שלך, טיפש שכמוך. יש לך כאן הזדמנות כל כך נפלאה לרקוד עם ארבע עשרה צדיקים, הן השבעה אושפיזין שבזוהר והן ה”חסידישע אושפיזין”. יותר מזה, אתה יכול לרקוד עם משיח צדקנו. כאשר אתה תופס בידיו של יהודי שני ורוקד עמו, אתה מגלה את ניצוץ משיח שבו והוא מגלה את ניצוץ משיח שבך, נמצא שאתה רוקד עם משיח צדקנו! ומה אתה מציע לי לעשות במקום זה — ללכת לישון?! אמור אתה, האם אין זו טיפשות שאין כמוה?!

הרבי עצמו משתתף בריקודים

למרות שבפשטות, לעיני בשר, הרבי מלך המשיח עצמו לא היה נוכח בריקודים שהתקיימו בקינגסטון פינת מונטגומרי, הרי ההרגשה החזקה של כל המשתתפים היא, כלשון הלקוטי–תורה, “שהאב הוא בכאן, אלא שמסתיר עצמו”. והרגשה זו הייתה והיא קיימת בשנים האחרונות גם בהיכלו של המלך המשיח, ב–770 עצמו: אנו מתפללים בכל יום שלוש פעמים עם הרבי בפשטות, מתוועדים עם הרבי בפשטות, ושמחים ורוקדים יחד עמו בפשטות. ועצם האמונה בדבר, ובכל התוקף, וההנהגה במאה אחוז באופן כזה — הם הם ה”כלים” להמשיך ולפעול שנזכה אכן גם לראות את הרבי ולשמוע בפשטות מפי קדשו את ה”תורה חדשה (אשר) מאתי תצא”, כאשר המלך המשיח קורא את התורה בפשטות בבית המקדש השלישי בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.