הרב שלמה רסקין עם שלושה סיפורים הממחישים כיצד בכל אחד מאיתנו יש גם “אנשים”, גם “

ב’מכתב כללי’ שכתב הרבי מה”מ ביום ו’ בתשרי תשמ”ח, מבואר עניין נפלא בקשר לשנת ‘הקהל’. בתחילת המכתב מוסבר שהעניין של ‘הקהל’ שייך לכל העם, אנשים, נשים וטף. לאחר מכן מבאר הרבי את גודל המעלה של כל אחד מהפרטים הללו. אנשים, ניחנו במעלה של כוח והנהגה כללית. נשים, מעלתן היא שהן עקרות הבית, מנהלות את כל עניני הבית ובכלל זה את חינוך הבנים והבנות. ואילו הטף, המחונכים, מעלתם היא גדולה שהם יודעים להיות ‘מקבלים’.

ה’הקהל’ צריך להיות לא רק אנשים לאנשים, ונשים לנשים וכו’, אלא על אדם ‘להקהיל’ גם את הרבדים הללו שבתוך נפשו: ‘אנשים’, ‘נשים’ ו’טף’, וכך זה מהווה עניין של ‘הקהל’ פנימי (ראה מסגרת).

כמו בכל פעולה או הוראה שהרבי מבקש מאתנו לעשותה, גם בהוראה של ‘הקהל’ רואים איך מונחלים לנו רבדים חדשים ועמוקים, כאלה שאיש לא חשב עליהם קודם לכן.

כיצד בעצם אפשר להסביר את הדברים? הרי אין אלו דברים בעלמא, שכן אצל הרבי כל מילה ואות מדויקות, ועל אחת כמה כשמדובר במכתב כללי ששוגר “אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם”.

כשאדם מכהן בתפקיד חינוכי, למשל, קל לו לעשות ‘מבצע הקהל’; הוא מקהיל את בני כיתתו, או את תלמידי המוסד שלו, הם מקשיבים לו ובכך הוא יוצא ידי חובתו. אך מה יעשה אדם שאינו עובד בשדה החינוך? מכל מקום אומרים לו - תקהיל היכן שאתה נמצא. ואם הוא ביישן? ואם במקום עבודתו או בשכונתו יש כבר מישהו שעוסק בזה, האם הוא פטור? ובכלל, האם ייתכן שתעבור שנת ‘הקהל’ על חסיד חב”ד בלי שינקוף אצבע בעניין זה?

בדיוק לקונפליקט הזה נכנס הרבי ומרחיב את היריעה, וקובע שאם אין לך מה לעשות בתחום שמאפיין אנשים, תעשה באופן המאפיין נשים, ואם אין לך בתחום זה, תפעל במאפייני ‘הטף’, העיקר תעשה.

מן הראוי להתבונן בתוכן המכתב הזה. בהשגחה פרטית הגיעו לאוזניי כמה סיפורים שממחישים איך המציאות עליה מדבר הרבי במכתב יכולה לקרום עור וגידים בצורה פשוטה ונפלאה.

 

כשהרבי חיפש כוסות

בראשית המכתב מבאר הרבי שהאיש צריך להקהיל בתוכו גם את הרבדים שהם יותר בבחינת ‘נשים’ ואלו שיותר בבחינת ‘טף’.

במאמר הראשון ‘באתי לגני’ תשי”א, הרבי מדבר במאמר על אהבת ישראל, ומביא סיפורים מכל נשיאי חב”ד שמראים את גודל אהבת ישראל שהייתה להם.

הסיפור הראשון הוא על אדמו”ר הזקן, והרבי מספר שבאחת השנים, בעיצומו של יום הכיפורים, פשט אדמו”ר הזקן את טליתו באמצע התפילה והלך לקושש עצים אותם הביא לאחד מבתי העיר, שם שכבה יולדת, הדליק את האש ובישל מרק. אדמו”ר הזקן לא הסתפק בזאת, המתין עד שהמרק היה מוכן, ואז דאג להגיש ליולדת.

העומק בסיפור מצוי בפרטים. אדמו”ר הזקן יכול היה להורות לחסיד אחר לבצע את כל הפעולות הללו, או לכל הפחות למנות אישה שתבשל את המרק ותאכיל את היולדת, שתי פעולות שהן מאפיינות לגמרי מלאכת נשים. כאן אנו רואים שגם לאחר שקושש עצים, הסיק את הכירה ובישל מרק, עדיין לא נחה דעתו אלא הגיש בעצמו ליולדת.

מדוע אפוא אדמו”ר הזקן עשה זאת בעצמו בשעה שעם ישראל כולו זקוק לתפילותיו של נשיא הדור, נשמה כללית, בפרט ביום הקדוש, יום הכיפורים? מכאן אנו למדים איך גם אצל נשיא ישראל, כשצריך לעשות פעולה מסוימת שאינה שייכת לו, לכאורה, הוא מבצע אותה. 

לאחר שהתחדדה אצלי תובנה זו, הגיע לאוזניי בהשגחה פרטית, סיפור מופלא שהתרחש עם שליחו הראשון של הרבי בארגנטינה - הרב בערל בוימגרטן. כשהיה בחור בישיבה ב–770, הוא היה מהבחורים הפוקדים את בית הרבי במסגרת סיוע בשליחויות שונות עבור הרבנית חיה מושקא ע”ה. באחד מימי הקיץ המהבילים, היה עליו להגיע לבית הרבי. הוא העפיל במדרגות לבית הרבי, וכשהוא מיוזע ומתנשף נקש על דלת הבית וציפה שהרבנית תפתח, כרגיל. כמה הופתע לראות את הרבי בכבודו ובעצמו עומד על מפתן הדלת. הוא נאלם דום וכבר רצה לנוס מהמקום, אך הרבי הסביר לו פנים וביקשו להיכנס פנימה.

לאחר שהרבי ראה את פניו הסמוקות ונשימותיו הקצרות ממאמץ העלייה במדרגות ביום החם - פנה הרבי למטבח, לקח שרפרף קטן ועלה עליו תוך שהוא פותח את אחד מארונות המטבח, בעוד הרב בוימגרטן ממתין בסלון הבית נרעד ונרגש. לפתע שואל אותו הרבי: “מה תרצה לשתות? מים, מיץ או יין?” בהסבירו כי “לכל אחד מהמשקאות ישנה כוס מיוחדת”.

שיניו של הרב בוימגרטן נקשו דא לדא, רק בקושי הוא הצליח לסנן מפיו את התשובה הכי קלה: מים. הרבי הוציא את הכוס המתאימה, ומזג לו מים. הרב בוימגרטן בירך בקושי, טעם מהכוס לגימה ונמלט מהבית. בחוץ הקיא את הכל. לימים סיפר כי מאז אותו מפגש לא–מתוכנן, נמוגה אצלו תאוות האכילה.

אך כאן לא מסתיים הסיפור. מספר שנים לאחר–מכן, כשנישא, נשלח הרב בוימגרטן עם רעייתו על–ידי הרבי לפעול בארגנטינה, ואכן הצליח לפעול שם גדולות ונצורות. היה לו חוש מיוחד בקירוב יהודים לדרך התורה והמצוות, ושלוחים רבים כיום בארגנטינה ובמדינות נוספות הם פירות עבודתו.

באחד הימים התגלה אצל אחד ממקורביו קושי מטריד - רעייתו הייתה אישה אריסטוקרטית ונוקשה, והתקשתה לסבול את ההנהגות החב”דיות שבעלה קיבל על עצמו מאז התחיל להתקרב ליהדות. היא התקשתה להיסחף בהתלהבות שלו, מה שנגד את כל תפיסת החינוך שקיבלה. כל אימת שהנושא עלה, הייתה סונטת בו למה הוא התקרב דווקא לחב”ד ולא לחוגים אחרים. כיוון שהיה ‘מקורב’ טרי, לא תמיד ידע את התשובות הנכונות לענות לה.

שטח האיש את צרתו בפני הרב בוימגרטן, והלה זימן את בני הזוג לשיחה בביתו. בשעה היעודה נכנסו השניים לבית משפחת בוימגרטן והמתינו לבואו של הרב. מיד כשהוא נכנס, עלתה במוחו אותה תמונה שהרבי שואל אותו מה ישתה, שכן ברצונו להתאים לו כוס… הרב בוימגרטן פנה לבני הזוג ושאלם - מה תרצו לשתות, מים מיץ או יין? לכל אחד מהם, הטעים, ישנה כוס מיוחדת…

האישה הקשיבה ולא האמינה למשמע אוזניה. כל השצף קצף שעמד על קצה לשונה, נמוג ונעלם. הנהגות ונימוסים כאלה, מי פילל ומי מילל. מאותו רגע כל השיחה התנהלה על מי מנוחות ובלבביות גדולה.

מי שמכיר את הרב בוימגרטן יודע, שהוא באופיו היה רחוק מרחק שמים מארץ מגינוני נימוסים כאלה. הוא היה נטוע כולו בעולם של תורה וחסידות. מובן אפוא עד כמה הכל נעשה בהשגחה פרטית מופלאה, וכל צעד והנהגה של הרבי צריכה להילמד.

זהו סיפור מפעים בו אנו רואים איך לכאורה איך איש, ואפילו מנהיג בישראל, נוהג במאפיינים השייכים בדרך כלל לנשים. ראיה כזו לפרטי פרטים, בחלוקה של כוסות לסוגי שתייה, לא שייכים כלל לסוג של ‘אנשים’.

 

קידוש ה’ של השליחה

אך הרבי מבקש שגם נשים תתנהגנה במאפיינים של ‘איש’. בהשגחה פרטית מצאתי דוגמה וסיפור פרקטי גם לזה:

באחד הימים נסעתי לנחם את אחת המורות ב’בית חנה’ שבהנהלתי שישבה ‘שבעה’ על אחד מבני משפחתה. אותה מורה משתייכת לחוגי הליטאים. בני משפחתה שידעו כי נגיע לנחם, הכינו הפתעה. כיוון שהם מנויים על עיתון ‘המודיע’ באנגלית, ביקשו להראות לי כתבה על חב”ד שהתפרסמה באותם ימים בעיתון. הכתבה עסקה בקבוצת יהודים חרדים שטסו מארץ ישראל לאחת המדינות בארצות הברית. במהלך הטיסה, כשהמטוס שהה במרחב האווירי של ארצות הברית, התגלתה תקלה והמטוס נחת נחיתת חרום במדינת ‘מיין’ - מדינה קטנה בארצות הברית, ובה קהילה יהודית זעירה.

בטיסה היו יהודים יראי שמים, וזמן ההמתנה נמשך עוד ועוד. בשל כך, זמן ממושך שלא בא אוכל כשר לפיהם והם היו רעבים. בנוסף לכך, הללו לא הורשו לצאת משטח שדה התעופה הקטן, שכן לא היה בו טרמינל לטיסות מחוץ לארה”ב. מצוקתם של הנוסעים הייתה קשה. היו שם גם נשים וילדים קטנים, והללו חיפשו פתרון ועזרה. אחד הנוסעים זכר שיש לו חבר טוב חב”דניק, והרי חב”דניקים נמצאים בכל מקום, הוא פנה אליו וסיפר לו על מצוקתם.

החבר איתר בזריזות את הטלפון של השליח במיין, והתקשר אליו. “הייתי שמח לסייע בידי הקבוצה, אבל אני נמצא מחוץ למדינה”, אמר השליח, אך הבטיח לדבר עם רעייתו השליחה. זו נכנסה מיד לפעולה. היא הוציאה מהמקררים את הבייגלס הקפואים, חיממה, הוציאה גבינות כשרות, העמיסה עוד מיני מתיקה וממתקים, ועשתה את הדרך אל שדה התעופה - מרחק של שלוש שעות נסיעה.

היא הגיעה אל שדה התעופה, קיבלה אישור מיוחד להיכנס אל הטרמינל, והביאה את ארגזי האוכל אל אנשי הקבוצה שלא ידעו כיצד להודות לה. בעיתון ‘המודיע’ שבחו את מסירות נפשה של השליחה, והדבר הביא לקידוש שם ליובאוויטש.

אני כשקראתי את הסיפור, קיבלתי תשובה לשאלה שהייתה לי - הרי אותה שליחה יכולה הייתה להשתמט מהתפקיד הזה, ועדיין היינו מבינים אותה. להעמיס ארגזים בבגאז’ של המכונית, לנסוע שלוש שעות, לבוא בדין ודברים עם אנשי שדה התעופה, לפרוק את המטען ולחזור לאחר מכן עוד שלוש שעות, זהו בטח תפקיד שמתאים יותר לאיש ולא לאישה.

אך אותה שליחה, אמונה על דרכו של הרבי, הבינה שהיא נדרשת לעשות פעולה כזו שאמנם אינה מאפיינת אותה, אך אין מישהו אחר שיעשה זאת, והיא עשתה זאת בשמחה.

זה מה שהרבי מלמד אותנו גם בנוגע ל’הקהל’. דע מהו תפקידך ותשאף לעשותו הכי טוב. אם אין בסביבה מישהו שיעשה את תפקידו, עשה זאת אתה ואל תשתמט.

כשאכפת, אכפת באמת!

באותו מכתב הרבי מבקש, שגם אצל ה’אנשים’ וגם ה’נשים’ יהיה אצלם קורטוב מהמאפיין של ‘הטף’ - אשר הם בחינת ‘מקבל’, כשם שתינוק הוא מקבל מהוריו וממוריו. תפקיד זה אינו פשוט, והדרך היחידה להגיע לכך, היא על ידי ‘קבלת עול’. כשאנחנו שמים את האגו שלנו בצד, את המאוויים והמחשבות שלנו בצד ובודקים מה הרבי רוצה ממני, אזי נחדל להתבייש או להיבהל מאיש ונמצא גם פעולות שהם שייכים ל’טף’ - בחינת מקבל.

הרבה שואלים על פעולות רבות: איך אפשר? הרי יודע איניש בנפשיה, במשך השנים התרגלנו לקבל הוראות מהרבי כמעט על כל צעד ושעל. לחב”דניק אמיתי אין רגע מנוחה. איך באמת אפשר לעשות את הכול? אז נכון שלא ייתכן שתעבור שנת ‘הקהל’ כשאנו רדומים, אך איך ניתן להיות עם חיות של ממש בכל מבצע? התשובה לכך היא, שמבצעיו של הרבי צריכים להיות נוגעים לנו וחלק מאתנו, וכאשר למישהו אכפת ממשהו, הוא יהפוך את העולם כדי למצוא פתרון; הוא לא יוותר כל–כך מהר.

לפני כמה שנים זכיתי להימצא בחצרות קודשנו בשמחת תורה. השמחה הייתה גדולה כפי שהיא מוכרת ב–770. בשעה של לפנות בוקר, עליתי במדרגות שבין ‘גן עדן התחתון’ ל’גן עדן העליון’, שם פגש אותי אחד התמימים שהיה בגילופין, ושאל אותי, “הרב רסקין, הייתכן שהרבי עדיין לא התגלה?” עניתי לו שהרבי אומר שצריך שיהיו עשרה עקשנים או לכל הפחות שלושה, וכנראה שעדיין אין כאלה. אותו בחור ענה לי תשובה שמהדהדת בי עד היום: “בכל חב”ד בטח שישנם עשרה שחפצים בהתגלות”.

הקשבתי לו ולא באמת מצאתי תשובה לענות לו.

כשהמשכתי את הריקודים לאחר מכן, באחד המעגלים חשתי כי ראייתי מיטשטשת ואני מסתחרר. לא הבנתי מה קרה שכן לא שתיתי ‘משקה’ ברמה כזו שאני אמור להסתחרר. בדקתי את משקפיי והבנתי שאחת העדשות נפלה. באינסטינקטיביות עצרתי מלרקוד והתחלתי לחפש את העדשה. הבחורים שראו שאני תר אחר משהו, שאלו לפשר החיפוש, וסיפרתי להם שהעדשה נפלה. “חבל על המאמץ, אין לך סיכוי למצוא את זה”, אמרו לי בזה אחר זה. “תמתין לבוקר, יבואו המנקים הכושים, הללו יערימו את כל הזבל לערמה, ואז יקל עליך לחפש שם את העדשה”.

כמובן שלא הקשבתי לעצתם. חילקתי את האזור בו שיערתי שהעדשה נפלה, והתחלתי לחפש בצורה מדוקדקת. לא חלפו רגעים ספורים והעדשה נמצאה. באותם רגעים שהרכבתי את העדשה בחזרה, התחדדה אצלי תובנה שהולכת איתי מאז ועד היום. אני מצאתי את העדשה כי היה אכפת לי. היה לי ברור שלא אסתובב אפילו שעה אחת בלי שהעדשה נמצאת על משקפיי. לאותם בחורים היה אולי אכפת במידה מסוימת, אך זה לא נגע להם, ולכן ייעצו לי להמתין.

לאחר תפילת שחרית פגשתי את אותו בחור מליל אמש. לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לו על העדשה ועל התובנות שהסקתי בעקבותיה. “כשאתה אומר ‘בטח יש בכל חב”ד עשרה שאכפת להם מההתגלות’, במשפטים אלו אנחנו מסירים מאתנו אחריות ומראים שלא נוגע לנו מספיק; זה לא הם - זה אנחנו.

כעת, כשאנו נמצאים באמצע שנת ‘הקהל’, עלינו לשאול את עצמנו האם פעלנו מספיק? יכול להיות שישנן פעולות בעניין ‘הקהל’ שאולי קצת לא נוח לנו לבצע, כי אנחנו ביישנים או לא מוכשרים מספיק בעינינו, אבל אם אין איש שעושה אותם, מבקש מאתנו הרבי שנרים את הכפפה ונעשה.

וה’הקהל’ צריך להעשות בראש ובראשונה אנשים לאנשים, נשים לנשים וכן לטף. ועם זאת, צריך כל אחד ‘להקהיל’ את כל הרבדים הללו שבנפשו, ולעשות כינוס הקהל גם בתוך הנפש שלו.