בימים אלו, אנו מקבלים תזכורת כי הגלות יכולה להכתיב התנהגות גם כשנמצאים ו”שולטים”

בימים אלו, אנו מקבלים תזכורת כי הגלות יכולה להכתיב התנהגות גם כשנמצאים ו”שולטים” במקום המקדש שבירושלים. הגאולה, ובניין בית המקדש השלישי, נובעים מ”מנחם”, מהרבי מלך המשיח, “מנחם שמו”.

לכבוד ימי “בין המצרים” בהם אנו זוכרים את חורבן הבית, אך בעיקר מתכוננים, מחכם ופועלים לבניין בית המקדש השלישי - אנו מקבלים תזכורת מעניינת על המצוי, הרצוי, האפשרויות וההזדמנויות, ביחס שלנו לבית המקדש. מה שמתרחש על הר הבית, ממחיש יותר מכל, כי גלות וגאולה אינן ביטוי של מצב מדיני, לאומי, או של מיקום. אלא מהות אחרת.

למעלה מיובל אחרי ההכרזה “הר הבית בידינו”, הכרזה יומרנית, שמהר מאד הפכה להיות ריקה מתוכן - אנו נתקלים שוב ושוב במציאות שונה לחלוטין. מציאות בו לא רק שועלים הולכים במקום המקדש, אלא שהם ושאר חיות הפרא שולטים בו, עושים כרצונם, ואילו אנשי ה”ממשל” במדינה ה”ריבונית”, נכנעים לכל גחמה שלהם.

כך, פעולה פשוטה של בידוק ביטחוני מינימלי, אחרי פעולות טרור, בידוק שכמוהו יש בכל מקום בארץ, ובמקומות שונים בעולם, הופכת להיות סיפור מורכב. בשעת כתיבת השורות לא ידוע כיצד תסתיים הפרשה, לפי התקדימים שהיו עד עתה, נראה שבהתקפלות נוספת, אך נשמח להיווכח שטעינו, ושסוף כל סוף נמצאה הזדמנות לצמצם ולו במעט, את השליטה של אויבי עם ישראל, במקום המקדש.

וכך, אנו מבינים ונוכחים, כי ניתן להיות במקום המקדש, אך עדיין בגלות, וניתן להיות במקומו, מקומו של המקדש בזמן הגלות, ולחיות עם ימות המשיח, הגאולה ובית המקדש. אנו רואים כיצד כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, מדגיש דווקא בימים אלו, ימי האבילות על חורבן בית המקדש, את המבט קדימה, אל הגאולה.

משנכנס אב - ממעטים את כל ענייני האבילות, ע”י שמחה, שמחת סיומי המסכתות אותן מורה הרבי לערוך בכל מקום ומצב אפשריים. לכן, גם כאשר מגיע תשעה באב, מודגשת בו העובדה כי נולד מושיען של ישראל, וכי אומרים בו “נחם”.

ולא, שחלילה, לא מרגישים את האבילות והחסרון הענק שבחורבן הבית, אדרבא, מי שחי באמת את השיחות של הרבי מה”מ מרגיש כי הגאולה ובניין בית המקדש אינן איזשהו חלום. כששומעים את הרבי מדבר על כך שהולכים כעת, מתוך ההתוועדות/השיחה או כל רגע אחר בו נמצאים, ומגיעים לבית המקדש השלישי - מבינים כי מדובר במציאות ממשית. חשים כי זו המציאות האמיתית, זהו המצב הטבעי של עם ישראל וכל רגע בו עדיין לא זכינו לכך, מעורר מחדש את התמיהה והזעזוע “עד מתי”.

אם מנסים להיות ‘ריאליים’ ומציאותיים, הרי שבעצם אין הסבר כל כך משכנע, לכל ה’רעש’ שעושים סביב בית המקדש. אנו יודעים הרי שהמצב כרגע, אינו בדיוק מצב של גאולה שלימה, וכל אחד מבין אלו השלכות חמורות יכולות להיות לבניית המקדש בהר הבית דווקא, מדוע צריך אם כן להתעקש על כך כל כך?

אך יהודים אינם מתרשמים מתסריטים ריאליים, אינם מקדשים את המציאותיות, אלא מתייחסים אליה כאל הכרח בלבד, שחייבים לפעול בתוכה, אך היא אינה העיקר. יהודים יודעים כי סוד הקיום היהודי הוא בהינתקות מן העכשוויות, מהמציאות שנראית כשולטת, ובהתחברות למציאות האחרת, הנצחית והבלתי ניתנת לשינוי - המציאות האלוקית, זו שכתובה בתורה, ונמסרת ע”י הנביאים ונשיאי הדורות. לכן גם כשהכל זועק גלות, מצפים ודורשים, וכיום במיוחד מתכוננים לגאולה השלימה.

ואם כך אצל יהודים בכלל, הרי שאצלנו, החסידים, על אחת וכמה וכמה. איננו מחפשים פתרונות ל”מצב הנוכחי”. אנו ממאנים להסתגל אל מה שנראה בעיני בשר גשמיות, ואיננו חושבים אף לרגע לנסות “להתאים” את התורה, את דברי הרבי מה”מ, אל “מציאות העולם”. 

ולגמרי לא במקרה, את הנחמה, ואת שמו של החודש, מקבלים ממשיח צדקנו, כפי שמזכיר הרבי מה”מ לא פעם, אשר מכל שמותיו בחר דווקא את “מנחם שמו”. כל בר דעת מבין את משמעותה של בחירה זו. כך אנו יודעים כי גם הנחמה, איננה דבר תלושה מן המציאות, אלא אדרבא, היא המציאות האמיתית, מציאות בה מתגלה לעינינו משיח - מנחם שמו, ואנו מכירים אותו, מקבלים את מלכותו ומכריזים בפניו:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!